ארכיון יומי: 16 ביוני 2015


טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לספר במדבר – פרשת "קרח".

רבי חיים בן עטר קבר

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לספר במדבר – פרשת "קרח".

מאת: הרב משה שמיר.

"ולא יהיה כקרח וכעדתו.

להתרחק מהמחלוקת, ולהחזיק בשלום.

את המלה מחלוקת ניתן לחלק כך: מ – חלוק – ת  =  מת + חלוק.

מסקנה: החולק על אחרים לא לשם שמים – יכול חלילא לגרום ל- מוות.

בימים אלה עלינו להרבות באחדות המחנה להצלת הנערים נ"י.

 

רש"י הק' אומר: "ויקח קרח. פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא: לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה, לעורר על הכהונה… להחזיק במחלוקת".

"ובני קרח לא מתו". רש"י מדגיש: "פרשה זו יפה נדרשת" היות ובני/תלמידי קרח האוחזים במחלוקת לא מתו, והם ממשיכים ללוות אותנו (במדבר ג, ל) בכל מצב, ובפרט בדורנו דור התקשורת האינטרנטית בו ניתן  להבעיר את אש המחלוקת בקרב רבבות – בלחיצת כפתור.

השל"ה הק' אומר שלאורך פרשת קרח, לא שומעים את תגובת אהרון הכהן למרות שביזו אותו וטענו נגדו "ובקשתם גם כהונה". אכן, עליו נאמר: "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות – ומקרבן לתורה" (אבות ה, יז).

מסופר על דרשן אחד שידע לדרוש רק על פרשת קרח. כאשר עלה לבמה, עשה את עצמו כ"מחפש" את הממחטה לניגוב הזיעה, ואז "פלט": שוב בלעה אותה האדמה כמו שבלעה את קרח?. כמובן ש"מצא" את הממחטה ואז השיב כדרכו בקודש: "אם כבר הזכרנו את קרח, בואו נדבר על קרח ועדתו, ובפרט על "מחלוקת לשם שמים ושאינה לשם שמים".

"עין טובה" מול "עין רעה.

רבנו "אור החיים" הקדוש אומר: "עיקר מחלוקתו של קרח הוא: על אליצפן בן עוזיאל שנתן לו משה את הנשיאות".

חומר רקע להבנת פרשת המחלוקת: ללוי היו שלושה בנים: גרשון, קהת ומררי. לגרשון: לבני ושמעי. למררי: מחלי ומושי. לקהת: עמרם, יצהר, חברון, עוזיאל. לעמרם: משה ואהרון. ליצהר קרח. לחברון נפג . לעוזיאל אליצפן.

קרח היה עשיר מופלג כדברי הביטוי "עשיר כקרח", וגם חשוב מבחינה רוחנית היות והוא השתייך לאריסטוקרטיה הקהתית –"קרח בן יצהר בן קהת בן לוי", שהייתה מופקדת על משא כלי המשכן המקודשים ביותר כמו ארון הברית והמנורה, והוא בעצמו היה מבין "טועני הארון", כך שלכל הדעות קרח היה מסודר עד לב השמים מבחינה כלכלית ורוחנית כאחת. אלא מה, "עינו הטעתה אותו" כדברי חז"ל. "עינו" עין אחת רעה שהייתה בו, עין של קנאה בבן דודו אליצפן בן עוזיאל שהתמנה ל"נשיא בית אב למשפחות הקהתי" (במדבר ג, ל).

לכל אחד מאתנו יש "עין טובה" ו"עין רעה", ומחובתנו להשתמש ב"עין הטובה" כלפי הצלחת הזולת כמו יוסף הצדיק עליו נאמר: "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין", ולכן לא שלטה בו "עין הרע", ולא לפעול כבלעם הרשע עליו נאמר "שתום העין" – "שתום" = סתומה, שכל כך קינא בעם ישראל, וחיפש כל דרך כדי לקללם, דבר שגרם לכך שייהרג בחרב. גם סופו של קרח ידוע – האדמה בלעה אותו ביחד עם עדתו.

רבי מאיר זכה להיות "בעל הנס" וכן לגדול תלמידיו של רבי עקיבא שאפילו רבי יהודה הנשיא – רבנו הקדוש, קבע את ההלכה במשנה אליבא דרבי מאיר שהלך אליבא דרבי עקיבא, בגלל שהיית בו "עין טובה" בכך שקבע שעם ישראל לעולם נקראים בנים של הקב"ה ולא עבדים על פי הפסוק. "בנים אתם לה'" (קידושין לו, ע"א).

קרח אמר לעצמו: לסבא שלי יש ארבעה בנים: עמרם, יצהר, חברון, עוזיאל. לבכור עמרם מגיע פי שניים, לכן מגיע לו ששני בניו משה ואהרון יקבלו תפקידים. עכשיו מגיע התור שלי לקבל את תפקיד הנשיאות כאיש השני בהיררכיה השבטית, אז מדוע דילגו עלי כאשר את תפקיד הנשיאות נתנו לאליצפן בן עוזיאל שהוא במקום הרביעי. הוא רק "שכח" שהמינוי היה ע"פ הוראה אלוקית שידע את גאוותו, ולכן לא בחר בו.

הקנאה, הגאווה ותאוות השררה של קרח, גרמו לו להתנפחות והתקרחות, דוגמת מים שקפאו והפכו לקרח, ההופכים להיות אטומים, ואף גדלים ב-10 אחוז בנפח = גאווה. (כידוע, בקבוקים מלאים עד הסוף, מתפוצצים בהקפאה),

 קרח  מלשון קרח = בשיער – "יצא קרח מכאן ומכאן" בכך שאיבד את שני העולמות: עולם הזה ועולם הבא.

 אותיות קרח = רחק = חקר. קרח הרחיק את עצמו בגלל גאוותו מתורת השכל הישר והחליט לחקור במופלא ממנו למרות שנאמר "ובמופלא ממך אל תחקור" כדברי המשורר הלאומי רבי יהודה הלוי.

 ועוד כנגד משה רבנו שעולה השמימה כמו שאנחנו עולים במעלית הזמן, וכל דבריו ומעשיו דברי אלוקים חיים.

 רבנו הרמב"ן אומר שקרח ניצל את פרשת המרגלים בה נגזר על עם ישראל להישאר במדבר 40 שנה, "ואז מצא קרח מקום לחלוק על משה" – כלשון קודשו. לכן, גיבש סביבו קואלציה של כל המאוכזבים והנפגעים כמו  250 הבכורים המקופחים היות ונלקחה מהם הבכורה והועברה לשבט לוי ככתוב: ודתן ואבירן ואון בן פלת בני ראובן".

"מחלוקת לשם שמים – סופה להתקיים"

 כמו שהמרגלים היו אנשים חשובים: "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה". כך גם עדת קרח: "נשיאי עדה, קראי מועד, אנשי שם". "קראי מועד" – שהיו מוזמנים לאוהל מועד כדברי רבנו אברהם אבן עזרא. "אנשי שם" – ידעו להשתמש בשם המפורש. ושוב מתעוררת השאלה. איפה הם טעו? התשובה לכך רמוזה בפרקי אבות (ה, י"ז): "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי; ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח ועדתו".

הביטוי הנ"ל "מחלוקת לשם שמים… המופיע בפרקי אבות מתמצת למעשה את הפן החיובי של מחלוקות חכמים בגמרא, עליהם נאמר: "אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: "וכל בניך למודי ה', ורב שלום בניך". (ישעיה נד, יג.). כלומר, חכמי ישראל הכל כך נחלקים בגמרא, בונים את השלום. כמו כן, נאמר בתהלים (קיט, קסה)  "שלום רב לאוהבי תורתך, ואין לנו מכשול" – בלימוד תורה מתוך אהבה, גם כאשר חולקים, לא יגרם שום מכשול כפי שזה בא לידי ביטוי בדברי הגמרא הבאים: "אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקים בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְ-ה-וָ-ה אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן" (במדבר, חקת כא, יד). – אל תקרי בסופה עם שורוק  אלא בסופה עם חולם. (קידושין ל ע"ב). אוה"ח הק' מביא את דברי הגמרא הנ"ל שפה מדובר "במלחמתה של תורה שהיא מלחמת ה' שהגם שנעשים שונאים זה לזה בהלכה, נעשים אוהבים לבסוף, והוא מאמר בסופה".

מוסר השכל מהסיפור הנ"ל: במהלך לימוד תורה, ניתן להגיע למחלוקת גם בין אדם לבנו העוסקים בתורה, אבל נשארים אוהבים זה את זה בסוף הלימוד ללא מחלוקת.

השלום הוא כלי מחזיק ברכה בו בחר ה' לחתום ברכת כוהנים: "וישם לך שלום", כן יהיה לנו ולכם.

הסיפור הבא בגמרא יראה לו איך צריכים להיזהר כשחולקים גם בלימוד תורה. רבי יוחנן הקפיד על כך שרבי אלעזר לא אמר הלכה בשמו. רב אמי ורב אסי עלו לפייסו וסיפרו לו מעשה בשני תנאים: רבי אלעזר ורבי יוסי שנחלקו בבית כנסת בטבריה "עד שנקרע ספר תורה בחמתן". נכח שם רבי יוסי בן קיסמא שאמר להם: "תמיה אני אם לא יהיה בית הכנסת זה עבודת כוכבים. וכן הוה". (יבמות צו, ע"ב). זהירות! גם במחלוקת תורנית.

השאלה המתבקשת: איך אפשר להרבות בשלום במהלך לימוד תורה

כאשר ברקע יש מחלוקות בין חכמים?

אמר רבי ינאי: "אילו ניתנה התורה חתוכה {הלכה פסוקה}, לא הייתה לרגל עמידה. מה הטעם "וידבר ה' אל משה" – אמר לפניו: הודיעני הלכה פסוקה. ענה לו ה': אחרי רבים להטות… כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים . טמא, ומ"ט טהור" (סנהדרין ירושלמי פ"ד, ה"ב).

א. רבנו עובדיה מברטנורא מפרש את המשנה כך: מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים – ואני שמעתי פירוש "סופה" – תכליתה המבוקש מעניינה.

  1. והמחלוקת שהיא לשם שמים: התכלית והסוף המבוקש מאותה מחלוקת להשיג האמת, וזה מתקיים, כמו שאומרים "בתוך הוויכוח, תתברר האמת", כמו שנתבאר במחלוקת הלל ושמאי שהלכה כבית הלל.
  2. והמחלוקת שאינה לשם שמים: תכליתה וסופה היא בקשת השררה ואהבת הניצוח. וזה הסוף אינו מתקיים, כמו במחלוקת קרח ועדתו שתכלית וסוף כוונתם הייתה – בקשת הכבוד והשררה".

ב. "אלו ואלו דברי אלוקים חיים". "אמר רבי אבא… שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוקים חיים הם, והלכה כבית הלל.

שאלה:  מאחר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, מדוע נקבעה הלכה כבית הלל?

תשובה: מפני שבית הלל היו נוחים ועלובים {צנועים}, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שהיו מקדימים את דברי בית שמאי לדבריהם" (עירובין יג ע"ב).

ג. רבנו נחמן מברסלב: "ועיקר השלום הוא לחבר שני הפכים: ואל יבהילך רעיונך אם אתה רואה איש אחד שהוא ההפך הגמור מדעתך, וידמה לך שאי אפשר בשום אופן להחזיק עמו בשלום… אדרבא, זה עיקר שלמות השלום – להשתדל שיהיה שלום בין הפכים". (ליקוטי מוהר"ן, חלא א).

רבנו נחמן גם אומר: המחלוקת דומה לגרעין: בעצם, כאשר חולקים על האדם – עושים לו טובה בכך שיכול לצמוח.

זה דומה לזריעת גרעין באדמה, השורשים מתפתחים ומבקעים את האדמה, ורק אז זוכים לפריחת "עץ חיים", כנ"ל לגבי האדם עליו חולקים. על ידי שחולקים עליו, הוא זוכה להתגדל ולצמוח. הדוגמא לכך היא רבנו נחמן שככל שחלקו עליו ובפרט בימיו הקצרים, זכה לתהודה ותפוצה בתפוצות ישראל עם השנים, ובפרט בימינו.

ד. הרב יחיאל אפשטיין בעל "ערוך השלחן" אומר: המחלוקת בלימוד התורה דומה לתזמורת בה כל כלי נגינה כמו חליל, כינור, פסנתר וכו', מביא לידי ביטוי את ההרמוניה הכללית. כך בתורה, כל חכם מביא את מה שקבלה נשמתו בהר סיני. זה דומה לראייה דרך משקפים עם עדשות צבעוניות. הרקע יהיה בהתאם לצבע העדשות.

ה. הרב קוק: על ידי המחלוקת מתרבים הצדדים והשיטות דבר שמוביל לשלום אמיתי. (סידור עולת ראיה כרך א).

"זאת תורת המנהיגות והשלטון במורשת ישראל – שיהיו סובלים כל ואחד… זהו סודן הגדול של הסובלנות ושל ההקשבה לזולת, וזהו כוחה הגדול של זכות הבעת הדעה לכל אחד ולכל ציבור… שלא זו בלבד שהכרחיים למשטר תקין ונאור, אלא אף חיוניים לכוחו היוצר, שהרי בעולם הריאלי – שני יסודות מתנגדים זה לזה מתלכדים יחד ומביאים לידי הפריה, {כמו  + – בחשמל}, וכל שכן בעולם הרוחני". (הרב קוק, הניר, תרס"ט, עמ' 47).

ו.  רבי חיים בצלאל אחי המהר"ל מפראג: "הרואה אוכלוסין מברך ברוך חכם הרזים, שאין פרצופיהן דומות זו לזו, ואין דעותיהם דומות (גמרא ברכות נח, א)   "וכמו שטבע היצירה עושה עוד היום שפני כל אדם שונות זו מזו, כך יש להאמין שהחוכמה נחלקת עדיין בלב כל אדם – זו משונה מזו". (מתוך "ויכוח מים חיים", בהקדמה).

"אמר רבי יוחנן: ג' שלומות הן: נהר, ציפור וקדרה". הנהר מורכב מטיפות היוצרות נהר, כך שהטיפות מאבדות את יחודיותן. הציפור: הציפורים יוצרות להקה בשמים, וכל ציפור שומרת על ייחודיותה בלהקה. הקדרה: בקדרה מבשלים ירקות שונים ומנוגדים היוצרים תבשיל טעים. יוצא שגם מדברים מנוגדים ניתן ליצור דבר טוב מאוד.

נומרולוגיה קבלית בתורת השמות.

רבנו "אור החיים" הקדוש אומר: "כל השמות שקוראים האבות לבניהם – הם השמות העיקריים שקורא ה' לנשמה בעולם העליון, וה' נותן בלב האדם לקרוא את השם ההוא לבניו, כשם שקרא ה' לנשמה" ("חפץ ה'" לרבנו, ברכות ז:)

השיר "לכל איש יש שם", מבוסס על אוה"ח הק' והזוהר לפרשת נח. נח = חן = 58 = הוי-ה . במילוי = 58.

 שם האדם מנבא את מהלך חייו – "דכולא שמא גרים" כדברי הזוהר בפרשת נח ככתוב "לכו חזו {נבואה} מפעלות אלוקים אשר שם שמות  בארץ" (תהילים מו, טו).   ספר חייו של האדם רמוז במלה שם: = 340  = שם = ספר.

בכל שם יש חיובי ושלילי, ועל האדם להכיר בכך כדי להפעיל יותר את הצדדים החיוביים בהתנהלותו היום יומית.

דוגמא בפיענוח שם במשנת רבנו "אור החיים" הק':   "ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי"

קרח:  בחיובי: חקר. לחקור. בשלילי: רחק.   קרח: בקשר למים קפואים – קרח = אטימות. לא הקשיב למשה רבנו.

יצהר: בחיובי: קיבל קדושה מאביו כ-צהרים. בשלילי: פגם בשרש נשמת אביו כשמש ב – צהרים.

קהת: בחיובי: קיבל קדושה מסבו עד שנשמתו הקהתה את שיני רואה גדולתו. בשלילי: הקהה את שיני סבו.

לוי:    בחיובי: הפקיד אצלו נשמה הראויה להתלוות לשכינה. בשלילי: נשמתו התלוותה לגהינום.

מהי סובלנות?

המונח סובלנות כמו גם המונח סבלנות, נובע מהשורש: ס' ב' ל', כך שלמען הסובלנות, נדרש מאתנו לסבול. פציינט המחכה בתור לרופא, חייב להצטייד בסבלנות הכרוכה בסבל.

הסובלנות פירושה, המשך המאבק כנגד דעת היריב מבלי לפגוע בכבודו, בגופו ובממונו של היריב.

ההבדל בין יריב למונח אויב, מתבטא בכך שהאויב מפעיל את כל כוחו כדי להרוס את אויבו כפי שמנסים לעשות הערבים, והקב"ה מצילנו מידם. היריב לעומת זאת, שייך לאותה חברה, אלא מנסה להציג דרך חלופית.

הסובלות כוללת 3 יסודות: 1. התנגדות לדבר מסוים. 2. יכולת להתנגד 3. התגברות על תחושת ההתנגדות ושימוש בפתרונות בדרכי שלום תוך התחשבות בדעת הזולת כפי שנהגו בית הלל שכאשר נשאלו בהלכה, הזכירו קודם את דעת בית שמאי שחלקו עליהם, ורק אח"כ הציגו את דעתם בגלל ענוותנותם, ולכן נקבעה הלכה כמותם.

הכעס גורם למחלוקת:  כאעס = קנא = מקוה = 151. רבנו "אור החיים" הקדוש אומר שיש להיטהר במקווה אחרי הכעס היות וחלילא, פוגמים בקב"ה המכונה "א-ל  ק-נ-א שמו". = 151.

 חשיבה חיובית – מהווה סגולה לשמחה המנטרלת כעסים, ומשפיעה על בריאות איתנה.

מחשבה = בשמחה.  להיות בשמחה 23 שעות, ובשעה ה – 24,  להיות בהתבודדות והתבוננות (רבנו נחמן מברסלב).

כטברייני לשעבר שנהג לפקוד את מימי הכנרת, אומרים חכמי הח"ן שמימי הכנרת ימשיכו לזרום ולהשקות את עם ה' לעד ולעולמי עולמים, היות ובאר מרים שוכנת לה במימי האגם. כמו שעם ישראל במדבר הרווה את צימאונו מבארה של מרים, כך עם ישראל בארץ ישראל, בארה של מרים ימשיך ללוות אותנו.

"לשם שמים" – מקורו של הביטוי.

 הביטוי "לשם שמים" לקוח מהבריאה ביום השני בו ברא הקב"ה את השמים = שם מים, לאחר שחילק {מחלוקת} בין המים העליונים לתחתונים, לכן לא נאמר בו כבשאר הימים "כי טוב". "יום שני", מלשון שניות שלא כמו יום א' עליו נאמר "יום אחד" מלשון אחדות.  ביום שני אומרים בתפילת שחרית  "שיר מזמור לבני קרח", דבר הרומז למחלוקת קרח. "עושה שלום במרומיו" – ה' עושה שלום בשמים בין גבריאל שר האש ומיכאל שר המים, וע"י כך ה' יצר משניהם "שמים". כלומר, גם מדברים מנוגדים, ניתן לייצר דבר טוב כמו שמים = אש ומים.

חפץ ה' בתפילת בשר ודם – יותר מתפילת המלאכים,

במשנת רבנו "אור החיים" הק'.

"ויפלו על פניהם ויאמרו: אל אלוקי הרוחות לכל בשר, האיש אחד יחטא, ועל כל העדה תקצוף" (קרח טז, כב).

"עוד נתכוון לדבר לפניו, דברי ריצוי המתקבל לפניו… האחד, הוא שבח והלל אשר יתנו לו צבא מעלה {המלאכים}. למעלה ממנו, שבח והלל אשר יתנו לו נשמות הצדיקים מב' אוצרות החיים. אוצר א' של נשמות שעדיין לא באו לעולם הזה… ואוצר ב' של נשמות שבאו לעולם הזה, וחזרו וניתנו באוצר החיים…

למעלה מהם, השיר והשבח העולה מהנשמות אשר הם בעולם הזה אשר הם תוך הבשר{הכוונה אלינו}, ולזה נתחכם משה וריצה את ה' בדבר שהוא חפץ בו, ואמר {בפסוק} "אלוקי הרוחות לכל בשר", שאתה חפץ שאלהותך תהיה לרוחות, בזמן שהם בבשר". כלומר, הקב"ה חפץ בתפילת "הרוחות" = אנשים חיים, הנמצאים ב"בשר".

ההילולא השנתית לראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל – ואהבתו לשלום בעם ישראל.

 וכן לשלושת הרוגי מלכות: רבן שמעון בן גמליאל, רבי ישמעאל כהן גדול

ורבי חנינא סגן הכהנים (אבות א, יז. ג, ב) – יום כ"ה סיון.

חכם מרדכי אליהו זצ"ל ידוע ומפורסם באהבתו לדברי שלום ואמת דבר שבא לידי ביטוי במאור הפנים בו קיבל כל יהודי, דבר שאותו חוויתי גם אני בהיותי אצלו מספר פעמים, ועליו נאמר: "כי מרדכי היהודי… גדול ליהודים, ורצוי לרוב אחיו, דורש טוב לעמו – ודובר שלום לכל זרעו" (סוף מגילת אסתר).

כדוגמית להנהגתו כ"נאה דורש ונאה מקיים", נציין את דברי הרב טוביה ליצמן (מתוך הספר: סיפורים שאהבתי לספר). תחת הכותרת "מי כאן הלל"?  (שבת ל ע"ב). הוא מספר על יהודי ששמע את הדרשן מדבר בדרשתו על חשיבות מידת "נאה דורש ונאה מקיים" בעקבות הסיפור המפורסם על הלל הזקן שלא כעס על יהודי שהתערב עם חברו על סכום גבוה של ארבע מאות זוז, שיכול להרגיז את הלל שהיה ידוע בסבלנותו כי רבה. הוא הגיע לביתו של הלל מספר פעמים בערב שבת בזמן שהתקלח לכבוד שבת, וניסה להקניטו בשאלות קנטרניות, אבל הלל שהיה באמצע המקלחת, "נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל! – מפני מה ראשיהם של בבליים סגלגלות {עגולות, והלל כידוע היה בבלי}. אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת – מפני שאין להם חיות {מיילדות} פקחות {מומחיות}. הדבר חזר על עצמו שלוש פעמים, ומבלי שהלל יכעס,

עד שהאיש נכנע לבסוף, והפסיד בהתערבות.

האיש שלנו החליט לנסות כמה רבנים של תקופתנו, אם אכן הם מקיימים את הנאמר: "נאה דורש – נאה מקיים".

הוא החליט להתקשר בשלוש לפנות בוקר לכמה רבנים ולשאול אותם: "מה מברכים על תפוח מצופה בסוכר? רב אחד טרק לו את השפופרת. השני, הוכיח אותו על כך שמפריע לו לישון וטרק לו את הטלפון. הרב מרדכי אליהו זצ"ל לעומת זאת, ענה לו כך: "רק תאמר לי האם השאלה סובלת דיחוי עד שאטול את ידי?". האיש הסכים. לאחר נטילת הידיים, הרב ענה לו בפרוטרוט על השאלה, וביקש ממנו שיתקשר אליו בכל נושא ובכל שעה.

אכן זהו האיש הגדול בענקים בהתגלמותו .

על "יום ירושלים", הרב מביא בספרו "ויאמר מרדכי – דרשות על מעגל השנה" את דברי הכתוב בתחילת פרשת "בחוקותי: "ואכלתם לחמכם לשובע, וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ, ושכבתם ואין מחריד" (ויקרא כו, ה-ו). הרב מביא את דברי רבנו "אור החיים" הק'. "וישבתם לבטח בארצכם – שכל העולם יכירו וידעו כי היא ארצכם, ואין לזרים אתכם חלק בה. ובזה לא יהיה לכם אפילו מיחוש, ותשבו בטח". על השאלה אם זוכים לשלום, מה משמעות המשך הכתוב "ונתתי שלום בארץ"? על כך מביא את תשובות כמה פרשנים וחותם בדברי "אור החיים הק'. רבנו אברהם אבן עזרא עונה במלה אחת: "ביניכם". הרמב"ן: "ולא תלחמו איש באחיו". רבנו "אור החיים" הק': "ואולי שיכוון על עם ישראל עצמם, שלא יהיה להם פירוד הלבבות, שיטע ה' ביניהם שלום וריעות".

דברי הפרשנים הנ"ל אפיינו את אהבתו ודאגתו לשלום בין כל חלקי עם ישראל. כמו כן, את אהבתו למשנתו של רבנו חיים בן עטר זיע"א בעל ה"אור החיים" הק' אותה ביטא ברבים ממאמריו וספריו.

במוצאי שבת אחד, חלמתי שאני מלווה את הרב זצ"ל מביתו למכונית. למחרת התקשרתי לאחיו הרה"ג נעים אליהו שליט"א, שיסדר לי פגישה עם הרב, היות והרב נעים חיתן אותי, והתפללתי אתו בבית הכנסת בו התפלל גם חמי שגר בשכנותו, ואף התייעצתי אתו לעיתים. כאן המקום לומר שהרב נעים בקיא בנסתרות כמו בנגלות. 

נקבעה לי ליום שלישי בבוקר. מאוד התרגשתי והחלטתי לשאול את הרב כהאי לישנא: אני קצת לומד ומלמד "אור החיים" הק', ואני חושב לכתוב ספר על משנת רבנו "אור החיים" הק'. האם לנסות לכתוב? תשובתו הייתה קצרה: "תכתוב, תכתוב". חלפו ימים ושנים, ודברי הרב הולכים ומתגשמים קמעא קמעא. שנזכה לברך על המוגמר.

בדברי זיכרון לרה"ג שלום משאש זצ"ל – הרב הראשי למרוקו ולירושלים, כותב הרב אליהו: על הרב משאש היו אומרים שיש לו בפיו "כפית זהב עם דבש", דהיינו שהיה מסביר את דבריו בצורה נעימה וברורה, עד שאי אפשר לערער אחריו… שלום שמו, ושלום שם בין תלמידי חכמים… ידע לחבר ולאחד את כולם יחד".

את אישיותו הרב משאש הוא מדמה לרב שלמן שפתר לחכמים את השאלה על מה לבצוע בליל הסדר. על שתי מצות שלמות, או על מחצית המצה? תשובתו שהתקבלה להלכה: שתיים שלמות וביניהן חצי מצה. שמחו ושאלו לשמו? שלמן השיב. אמרו לו: "שלום אתה ושלמה משנתך, ששמת שלום בין התלמידים". (ברכות לט ע"ב).

שבת שלום  – משה שמיר.

         shamir240298@gmail.co

לע"נ א"מ זוהרה בת חניני חנה ע"ה. חנה בת מרים. עליה בת מרים. בתיה בת שרה.

רבי יוסף בר עליה ע"ה, רבי אברהם בן רבי אסתר ע"ה, ורבי מסעוד אסולין זיע"א.

מנהגי החתונה בקהילת ארפוד. מאת ד"ר מאיר נזרי….נוסח הכתובה המסורתית בדורות הראשונים בארפוד ובתאפילאלת.

 

מנהגי החתונה בקהילת ארפוד.ארפוד - חתונה

מאת ד"ר מאיר נזרי….

מתוך הספר מקדם ומים כרך ח

ד"ר מאיר נזרי מחברם של ספרים רבים אחרים כגון שירת הרמ"א, קהילות תאפילאלת, מביא בפנינו מנהגי החתונה בארפוד בצורה קולחת ומאירת עיניים….

נוסח כללי של שטר הנדוניה.

זאת נחלת כלתא בתולתא דא – זאת הנדוניה של הכלה הבתולה הזו – פלונית בת פלונית דהנעלת – שהכניסה – מבית אביה לבית בעלה פלוני בן פלוני י"ב מלבושים וי"ח פרנק, אצעדה עשרים אלף פקרנק, צמיד שלושים אלף פרנק, טבעת ט"ו אלף פרנק וכו….סך הכול עיקר ותוספות חמש מאות אלף פרנק, ונכנס הכול לרשות הבעל הנ"ל וזקפן עליו במלווה ורשו וכו… – וקיבלן על עצמו בתורת מלווה ונכנס הכול מיד הבעל הנ"ל בקניין של משיכה וכו…ובכל שריר ובריר וקיים.

וחותמין שני עדים או הסופר ועד ( ובתקופה האחרונה גם הבעל מצרף את חתימתו ) שטר הנחלנ כולל חמישה חלקים המופיעים ברף.

חלק א. כותרת השטר המודיעה על הנדוניה שמכניסה הכלה לחתן, תוך ציון שמה ושם אביה וציון שם החתן ושם אביו.

חלק ב. רשימת הפריטים. כל פריט נרשם בנפרד, שם הפריט וערכו המספרי.

חלק ג. סך הכול עיקר ותוספות של כל הפריטים

חלק ד. הצהרה והתחייבות הבעל בביטחונות ובאחריות לנכסים.

חלק ה. חתימה שנע העדים או עד אחד וסופר.

הנה מבנה שטר הנחלה וחלוקתו לסעיפים המפורטים לדוגמה.

חלק א. זאת נחלת פלונית בת פלוני מבית אביה לבית בעלה פלוני בן פלוני.

חלק ב. רישום כל פריט וערכו הכספי כולל תוספת שליש פריט א ), י"ב מלבושים י"ח פרנק כולל השליש. אצעדה עשרים אלף פרנק, צמיד שלושים אלף פרנק, טבעת ט"ו אלף פרנק.

חלק ג. סך הכול עיקר ותוספת חמש מאות אלף פרנק

חלק ד. ונכנס הכול לרשות הבעל הנ"ל וזקפן עליו במלווה ורשו וכו…

חלק ה. חותמים העדים.  הועתק לפורום

נוסח הכתובה המסורתית בדורות הראשונים בארפוד ובתאפילאלת.

יתן ה' את האישה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בו שתיהן את בית ישראל ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה מן הזרע אשר יתן ה' לך מן הנערה הזאת.

בסימנא טבא ובמזלא יאייא ובנחשא מעליא בשעת רצון ברכה והצלחה בשלישי בשבת בכך ובכך לחודש פלוני שנת כך וכך לבריאת עלמא למניינא דרגילנא למימני בית כאן במתא סג'לסאמא דעל נהר זיו מותבה.

איך השם הטוב החתן ונכבד… פלוני בן פלוני הידוע הן ( שם המשפחה ) אמר לה לכלתא בתולתא דא פלונית בת פלוני הידוע הן…. הוי לי לאינתו כדת משה וישראל ואנא בסעייתא דשמייא  אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ואכלכל ואסובר ואכסי יתייכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין ומכלכלין ומסוברין ומכסין ית נשיהון בקושטא ויניבנא ליכי מוהר בתולייכי אחיד וקיים עלי מנכסי כסף זוזי מאתן דאינון עשרין וחמשה זוזי מזוזי כספא דחזו ליכי מנאי ומזונייכי וכסותייכי וספוקייכי ולמיעל לוותיכי כאורח כל ארעא.

וצביאת פלונית בתולתא והוות ליה לפלוני חתנא דנא לאינתו ורצה והוסיף לה משלו תוספת על עיקר כתובה דא עד משלם ( כמו שכתוב בשטר הנדוניה )דינרי זהב גדולים טובים ויפים ומזקקים מן המטבע היוצא בזמן.

ודא נדוניה דהנעלת ליה פלונית כלתא בתולתא דא עם נפשה מבית אביה לבית בעלה בין בגדים ותכשיטין וכלי ערש וחלי זהב ובדולח שינרי זהב גדולים טובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן.

ואפילו מגלימא דעל כתאפי.

עד כאן נוסח הכתובה, ואין חותמים בה עדים ולא חתן ולא סופר. נוסח זה מצוי בכתובות בארפוד עד תחילת 1948.

החתונה היהודית המסורתית במרוקו מאת יוסף שיטרית ואחרים

החתונה היהודית המסורתית במרוקו

אוניברסיטת חיפה 2003

מקדם ומים כרך ח

מאת יוסף שיטרית ואחרים

סיווגם ותיאורם של טקסי החתונה היהודית המסורתית

דרך תפקודם הסמלי בהביטוס החברתי ותפיסתם כזורֵי אור ומשמעות על הקיום האנושי ועל המציאות היומ־יומית, כמשחזריה של המציאות ואף כיוצריה, טקסי החתונה המסורתית מסדירים עניין מורכב בחיים האישיים והקהילתיים כמו עניין הנישואין. הם מעצבים ומקבעים עמדות, תדמיות, מעמדות ותהליכים במקטע מרכזי זה של החיים החברתיים, וממסדים חלקים שונים מן הפעלה. אולם גם אם טקסי החתונה מכוננים את מעמד בני הזוג החדש ומקבעים אותו ברשומות הקהילה אין הם בעלי מעמד דומה ואין הם מתחלקים שווה בשווה בין ענייניה ואישיותה של הכלה לענייניו ואישיותו של החתן. יתר על כן, חלק ניכר מן הטקסים הנוגעים לחתן קשורים לביקוריו המוסדרים בבית הכלה לפני בואה של הכלה לביתו וליוויו בידי פייטנים, קרובי משפחה ושושבינים, ובכלל זה עריכת טקס החופה והקידושין בבית הכלה בקהילות שמנהגי המגורשים השפיעו על מנהגיהן.

הטקסים המיועדים לכלה כוללים את טקסי ההכנות הכלליות הנוגעות לחתונה כולה לפני תחילת החתונה, במו רכישת המערכים הדרושים, ולאחר תחילתה, כמו שחיטת הפר, הכנת התבשילים ודאגה לאורחים, פעולות המתנהלות גם בבית החתן. עבור הכלה כללו טקסי החתונה המסורתית הכנת הנדוניה, סידורה, הצגתה, רישומה והעברתה לבית החתן; ביקורי השושבינות וטיפולן הנמרץ בה; השירים שהן שרות לה או אתה והמשחקים שהן משחקות אתה, ובכללם משחקי הנדנדה; הרחצה של הכלה בבית והטיפול בשערותיה ומריחתן בחינה בנוכחות חברותיה וקרובותיה; יציאתה למקווה והטבילה במקווה; איפורה והלבשתה לפני יציאתה לבית החתן; יציאתה בתהלוכה מרשימה לבית החתן כשפניה עצומות או כבושות באדמה; הצגת בתוליה; ולאחר מכן החזרה לבית הוריה שבוע לאחר נישואיה בקהילות שונות.

אשר לחתן, עיקר הטקסים הנוגעים לו אישית בתורת חתן מתנהלים בבית הכנסת בתפילות החגיגיות שעורכים לכבודו בשבת שלפני החתונה ובשבת שלאחריה, או בביתו כשבאים להתפלל אתו ערבית של מוצאי שבת שלפני החתונה וערבית של שבת חתן. כל פעם שהוא סר לבית הכלה כדי להשתתף בטקסים המגוונים הנערכים אצלה מלווים אותו פייטנים לרוב. בשבת שלפני החתונה כשבאות חברותיה של הכלה לבקרה גם הוא בא לבקר בביתה בלוויית שושביניו; שם עורכים לו בקהילות שונות את טקס המלקות המבוים כדי שהכלה או אמה ירחמו עליו ויצילו אותו מידי תוקפיו. במוצאי אותו יום הוא בא בליווי שושביניו וקרוביו לעשות את ההבדלה בבית הכלה, ובקהילות דרום־מערב מרוקו גם כדי להשתתף בטקס הכנת השמרים. הוא נוכח גם במסיבת ליל החינה שעורכים בבית הכלה, ובקהילות שהיו תחת השפעת המגורשים גם בטקס הקידושין. בבית החתן נערכים טקס כתיבת הכתובה ורישום הנדוניה בידי סופרי בית הדין או בידי הרב המקדש, וכן טקס התספורת והלבשת החתן. בקהילות שונות נהגו השושבינים לקנטר אותו לפני עריכת החופה על שעזב את עולם הרווקים והצטרף לקהל הנשואים. אחרי שהכלה מגיעה לבית החתן כל הטקסים המתנהלים שם נוגעים לשניהם, פרט אולי לטקס הצגת הבתולים, הנוגע במישרין לתומתה של הבלה ולכבודה ולכבוד משפחתה.

סיווג טקסי החתונה היהודית המסורתית, כמו סיווג כל מכלול מאורגן של טקסים ושל ישויות כלשהן, תלוי במערך הקריטריונים שהמתבונן מפעיל על הנתונים המוצבים לפניו, והטקסונומיה שלהם משתנה בהתאם. ניתן למשל, כפי שעשינו זה עתה, למיין אותם לטקסים הנוגעים לכלה ולביתה ולטקסים הנוגעים לחתן ולביתו. מיון אפשרי אחר של טקסי החתונה המסורתית במרוקו יביא בחשבון את הטקסים הרשומים בהלכה ובחיים היהודיים המסורתיים בכל קהילות ישראל לעומת הטקסים המקומיים השאובים מן הסביבה הערבית־המוסלמית, מן הסביבה הברברית ומן הסביבה הספרדית, כפי שהוער על כך כאן וכפי שנראה להלן. אולם כדי להבין את תפקודו של כל טקס וטקס ביחס ליתר הטקסים ולמערכת שכוללת אותם ולעמוד על מעמדו ותפקידיו החברתיים־התרבותיים השונים אין מנוס אלא לקבוע פרופיל אחיד ומובחן בו בזמן לכל טקס וטקס ממערך הטקסים של החתונה המסורתית (כמו של כל מערך טקסים אחר, יהודיים ולא יהודיים). למטרה זו נקבעו כאן עשר תבוניות מבחינות, שפירוטן עשוי לתאר כל טקס וטקס בנפרד ולייחד אותו ביחס לטקסי החתונה הנוספים. תבוניות אלה הן:

א.   מקורו של הטקס – האם זה טקס יהודי מקורי או יהודי מסורתי או שאול מן הסביבה הקרובה;

ב.   תכלית הטקס מבחינת העיסוק או מקטע הקיום האנושי שהוא מתייחם אליו, בין שמקטע זה קיים בנפרד ובין שהוא חלק ממערך שלם של טקסים;

ג.   מעמדו של הטקס במערך הטקסים הכוללים אותו(כאן טקסי החתונה) או במערך הטקסים הקהילתי הכללי(אם הוא נפרד);

ד.   זמנו ומקומו של הטקס בפי שנקבעו בקהילות השונות;

ה.   המשתתפים בטקס – בני המשפחה והקרובים או קהל של מוזמנים ואחרים;

ו.   מהלך הטקס, ובכלל זה שרשור המרכיבים והפעולות שהוא כולל מראשיתו ועד סופו וכן טקסי משנה הנערכים במסגרתו או המלווים אותו;

ז.   השיח המלווה את הטקס, ובמיוחד השיח הקבוע בצורת שירים וטקסטים מיוחדים;

ח.   טקסים מקדימים שהם תנאי או הכנה לקיומו של הטקס וטקסי המשך הממשיכים אותו;

ט.   משמעותו של הטקס מבחינות שונות, הן פנימיות לתרבות או לקהילה המקיימת אותו הן חיצוניות ומבוססות על שיקולים נוספים;

י. התמורות שחלו בטקס ובמרכיביו השונים לאורך הדורות.

מפאת קוצר היריעה לא נתאר כאן את כל עשרות הטקסים שהתקיימו בחתונה היהודית המסורתית במרוקו. המעוניין יוכל למצוא מידע עליהם הן בפרקי הספר השונים הן במקורות ובמחקרים נוספים המוזכרים בהם. נסתפק באן בשני טקסים בעלי מעמד שונה ומקור שונה בקהילות היהודיות במרוקו. באחד מהם – טקס הטבילה במקווה – נדון כאן. בטקס השני, טקס החינה, נעסוק בפרק קצר נפרד שיעלה גם את עניין התחדשותו ודפוסיו החדשים ההולכים ומתגבשים בארץ.

טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו והתחדשותם בישראל יוסף שטרית

 

טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו- יוסף שטרית

טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו והתחדשותם בישראל

יוסף שטרית

מקדם ומים כרך ט'

טקסי החינה השונים היו אירועים מרכזיים בחוויות החתונה הרבות והתכופות שנגעו להכנתה של הכלה לפרדתה מבית הוריה ולחיי הנישואין שלה. הם קבעו בעצם את סדר יומם של בני משפחת הכלה ושל הכלה עד ליציאתה לבית החתן. לאחר טקס האזמומג היה על הבלה לשמור את התחבושת המכבידה שעטפה את שערה למשך יום או יותר (עד שבעה ימים), לפי מנהג הקהילה או המשפחה, ובכלל זה בלילה. את התחבושת הורידו לה לפני טקס החינה הגדולה, ושטפו אז היטב את שערה משרידי החינה והביצה ורחצו אותה לפני הלבשתה בבגדים מפוארים, בחליפה הגדולה – אלקסואה אלכבירה – ברוב הקהילות העירוניות והעירוניות למחצה. לאחר טקס החינה הקטנה וטקס החינה הגדולה נהגו חברותיה של הכלה ונשים נשואות בפעם הראשונה ואימהות לילדים – אל־מזואראת  -או הנשים המבוגרות שטיפלו בה ובחינה שלה ללון אתה בחדרה תוך ביצוע שירים, חידת חידות ומשחקים כדי להגן עליה מפני מזיקים ורוחות. בקהילות שונות לווה החתן לביתו בידי פייטנים אחרי טקס החינה הגדולה עם מנחה שכללה מגשים של מטעמים שנועדו לו ולחבריו. ארוחת לילה זאת שאכל עם שושביניו שימשה לו גם סעודה מפסקת לצום שצם ביום חופתו. באותו הזמן חולצה הכלה מתחבושת החינה שעטפה את ידיה, ובקהילות רבות אף את רגליה," ומשרידי עיסת החינה כדי שתוכל לסעוד את לבה ותתבונן לצאת לטבילה במקווה.

משמעותם של טקסי החינה

כפי שעמדתי על כך בפרק המבוא משמעותם של טקסים מסורתיים, עתיקי יומין, אינה חד־ממדית ואינה יציבה כלל, אלא משתנה ומתגבשת מחדש בהתאם לתקופה, למשתתפים בטקס ולזרמים הרעיוניים שלהם. גם שימורם או שחזורם של הטקסים עם התנועות, הפעולות והתרחישים שמייחדים אותם בהקשרים חברתיים ותרבותיים חדשים אינו ברוך באופן אוטומטי בשימור משמעויותיהם ומסכת פרשנותם העממית או המלומדת. ייחוס משמעות להתנהגות חברתית (ואף אישית) כלשהי גמיש הרבה יותר מביצוע ההתנהגות עצמו, שכן פעולה פרשנית זאת תלויה תמיד במתבונן או בחווה הישיר של האירוע וברשת הסמיוטית הטבעית או המקצועית העומדת לרשותו, שעה שההתנהגות עצמה כבולה לרוב לכללים המסורתיים שהתגבשו ונקבעו במסגרת ההביטוס הקהילתי. כל פרשן טבעי או מקצועי כזה מפעיל את המסננים התרבותיים והסמיוטיים האישיים שלו כדי להעניק פרשנות לאירוע שהיה מעורב בו.

במקורם נשענו טקסי החינה השונים על האמונות בסגולות החיטוי, הריפוי והקישוט של תכשיר החינה שהתקבל מאבקת החינה שנמהלה במים או במי בושם ועל האמונות המגיות שהתפתחו על יסוד זה. תרבותן הסינקרטית של הגשים היהודיות במרוקו(במו ביתר הקהילות היהודיות שתרבות הנשים היתה בהן בעיקרה תרבות בעל פה) השאירה מקום חשוב לאמונות אלה אם מתוך מודעות מלאה לאמונות המגיות ולעצמתן ואם מתוך שגרה וקבלת המנהגים כהווייתם.

על אמונות מודעות ובלתי מודעות אלה הולבשו אירועי אירוח ואירועי שמחה ועצב שנגעו למעורבותם האישית הישירה והעקיפה של המשתתפים באופן פעיל באירועי החתונה, ובראש וראשונה הבלה והחתן ובני משפחותיהם. עבור אלה משמעות טקסי החינה קיומית קודם כול וכרוכה בחוויות המידיות שהם חווים לקראת הטקסים ובעיצומם של הטקסים וכן ברישומן של חוויות אלה בזכרונם ואולי אף באישיותם. גם החוויות המצטברות תוך כדי ההשתתפות הפעילה בטקסים אלה מגוונות ביותר ונוגעות לתחושות האישיות של הכלה והחתן הזוכים בימי החתונה לטיפול אמפתי וחברתי נמרץ ביותר מעד בני משפחותיהם וחבריהם; לערכי האירוח ולהמולה המתוחה שמלווה את האירוח של קרובי משיפחה, ידידים וחברים; לרשמים מן הפאר וההדר היחסיים או המיוחדים שהתלוו לטקסים המרכזיים; וכן להתנהגות המסורתית המתבקשת מן המעורבים באירועי החתונה על פי ההביטוס הקהילתי, במו, למשל, עצימת עיניה של הבלה במשך כל טקס החינה הגדולה בקהילות רבות

2.10 התמורות שחלו בטקסי החינה

עם חדירת המודרניזציה לקהילות היהודיות העירוניות במרוקו, הן כתוצאה מפתיחת רשת בתי הספר של חברת כל ישראל חברים (כי״ח) בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 הן בתוצאה מן הנוכחות המסיבית, הצבאית והתרבותית של צרפת ושל ספרד אחרי הטלת הפרוטקטורט שלהן ב־1912, החלו להשתנות מסגרות ארגוניות שונות ובן התנהגויות מסורתיות רבות בקהילות אלה. הסיבות לתמורות אלה רבות ומגוונות. ניתן למנות ביניהן את הנאורות החדשה שרכשה לה אחיזה בקרב חוגים חברתיים שונים עקב הידע החדש שנרכש בבתי הספר והביא לשינוי דעות, אמונות ועמדות; את המפגש עם התנהגויות תרבותיות אחרות, אירופיות בעיקר, שנחשבו בעיני הנאורים החדשים .יוקרתיות יותר וראויות יותר, ואת החיקוי של התנהגויות אלה שנבע מכך; את האפשרויות החדשות לצריכה תרבותית ולקיום חגיגות מחוץ לכותלי הבתים הפרטיים עקב פתיחתם של אולמות אירועים ואולמות בידור. אולם כל עוד שמרו הקהילות על רוב אוכלוסייתן היהודית המקורית, על הארגון ועל המבנה החברתי המסורתיים שלהן, לא חלו זעזועים רבים בהביטוס התרבותי ובחיים החברתיים התרבותיים שהתנהלו לאורו. התמורה העיקרית בשלב מוקדם זה הביאה בעיקר לעריכת חגיגת החינה הגדולה ולקיום הארוחה החגיגית שלאחר החופה והקידושין באולם אירועים שמחוץ לבתים הפרטיים כדי לארח מספר גדול יותר של מוזמנים. כמו כן התחילו לערוך את טקס החופה והקידושין בבתי כנסת במקום בבית החתן(ברוב הקהילות) או בבית הכלה (בקהילות שהתקיימה בהן השפעת המגורשים).

תמורות עמוקות יותר התפתחו בקהילה הגדולה ביותר, שהלכה ותפחה מתחילת המאה ה־20 עד לשנות החמישים ועברה מאלפים ספורים של יהודים לכ־75,000 יהודים, היינו ב־10% מאולוסייתה של העיר. המדובר בקהילת קזבלנקה, שממשל הפרוטקטורט הצרפתי החליט לבנות בה את הנמל העיקרי של מרוקו ולהפוך אותה לעיר מטרופולין כלכלית שתוביל את הפיתוח הכלכלי של מרוקו. באן חברו גורמים שונים לשינוי משמעותי בהביטוס הקהילתי של הרבבות. בין גורמים אלה ניתן לעיין את צפיפות הדיור של היהודים שהיגרו מקהילות הדרום ובמיוחד מן הקהילות הכפריות ואיבדו מניה וביה את היציבות התרבותית של קהילותיהם המקוריות; את פיזור הקהילה היהודית בשכונות שונות והמרחק שנוצר בין בתי היהודים, ובמיוחד בין בתי היהודים המבוססים; את עלייתה של שכבת בעלי אמצעים ובעלי תפקידים חשובים מקרב בני הקהילה הודות לאפשרויות הכלכליות, להזדמנויות החדשות ולקרבתם לחוגים האירופיים, שנהנו ראשונים מפיתוח כלכלי זה ונמצאו אתם במגעים עסקיים או מקצועיים; וכן את הצביון המודרני שהטביעו החוגים האירופים על החיים החברתיים והתרבותיים של שכבת בעלי האמצעים בעיר." כתוצאה מכך התחילו להצטמצם טקסי החתונה ואירועי החתונה המסורתיים, וביניהם טקסי החינה השונים, כך שנשאר בעיקרו של דבר טקס החינה הגדולה וטקס החופה והקידושין. בעלי האמצעים גם ערכו החגיגות שעטפו טקסים אלה מחוץ לבתיהם הפרטיים. גם מנהג היהודים יוצאי אירופה ויוצאי אלג'יריה הרבים יחסית שהתיישבו בקזבלנקה ונהגו לקיים את טקס החופה והקידושין בבית כנסת מרכזי שימש מודל לחיקוי עבור בני הקהילה המבוססים.

התמורות העמוקות ביותר במנהגי החתונה המסורתית של יהודי מרוקו התחוללו לאחר התפזרות הקהילות היהודיות ברבע השלישי של המאה ה־20 והגירת בניהן או עלייתם לישראל, לצרפת, לקנדה ולארצות אחרות באירופה ובאמריקה. בארצות מגוריהם החדשות ניתק בבת אחת הקשר המידי והמכונן עם ההביטוס התרבותי הקהילתי של המשפחות, ניתקו הקשרים המשפחתיים המסועפים שקיימו את אורחות המשפחה הרחבה ובוטלו בבת אחת כל הרשתות החברתיות-השיחיות המסורתיות שתמכו באירועי החתונה המסורתיים ואפשרו את עריכתם על פי ההביטוס הקהילתי .

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

יוני 2015
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר