ארכיון יומי: 25 ביוני 2015


עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן

 

עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן

ותהליך קליטתה בארץ ישראל

עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור

במסגרת הקורס :

ציונות ועלייה מצפון אפריקה

תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986

המביא לאתר : אלי פילו

באדיבותו של מר יעקב וימן

החברה היישובית נזקקה לכוח אדם רב על מנת לעמוד במשימות הכלכליות, הביטחוניות והפוליטיות שעמדו בפניה. רק עלייה גדולה ומתמדת יכולה הייתה להבטיח זאת. אולם ליישוב לא היו כמעט אמצעים מוסדיים לסיוע בקליטת העלייה. רצונם של העולים לבוא ולהישאר היה מותנה  ברצונם הטוב של יחדים וארגונים שונים לקלוט את הבאים.

השאיפה לצמיחה ופיתוח עמדה בסתירה לכושר הקליטה הממשי של המשק הארצי-ישראלי, עקב העדר הון ואפשריות פיתוח מיידית.. מציאות כלכלית זו גררה משברים וקשיי קליטה. אפשרויותיהם של הארגונים השונים לספק עבודה ופרנסה היו מצומצמות ובמיוחד היה קשה מצבם של העולים שהתארגנו בערים.

המסגרת הארגונית החזקה ביותר שטיפלה בקליטת העולים בערים הייתה הסתדרות העובדים הכללית. היא קיימה מוסדות עזרה הדדית כמו קופת חולים ומטבחי פועלים ויזמה פעולות חינוך ותרבות מצד דאגה לעבודה וזכויות הפועל. עלייתם וקליטתם של עולי צפרו בארץ שונה מהדפוסים הכלליים שהצגתי לעיל והכך, אולי, יימצא הסבר לחלק מקשיי הקליטה עליהם אעמוד בפרק זה.

עולי צפרו התארגנו לעלייה בקבוצה שבין רוב חבריה היה קשר משפחתי ( וזהו אחד המאפיינים של חברה מסורתית ). לא היה להם כל קשר לארגונים ארצי-ישראלים או למוסדות קיימים לפני עלייתם ארצה. הקבוצה נחלקה לשניים, כאשר מטרתה של הקבוצה הראשונה ( או לפחות לחלק מחבריה ) היה להכשיר את הקרקע לעליית רובה של הקבוצה האמורה להגיע כחצי שנה אחריהם.

בארץ מצטרפים העולים לעדה המערבית, אולם, במקביל משתדלים גם לשמור על ייחודם כיוצאי צפרו, בהיות רובם מבוססים מבחינה כלכלית הם מנותקים מן המוסדות היישוביים ומנסים להסתדר בכוחות עצמם במציאות הארצי-ישראלית. לתהליך זה היו השלכות מעשיות וחברתיות בעלות השפעות ארוכות טווח על קליטתם של יהודי המזרח, ובכלל זה העולים מצפרו בארץ ישראל……

היביטים חברתיים של הקליטה בארץ

דימוי העולים המזרחיים בעיני האשכנזים

העולים מארצות המזרח הגיעו לארץ המשנה את אופייה הדמוגרפי, לא עוד יישוב חרדי א יהודים ספרדים היושבים בארת דורות רבים, אלא ארץ אשר רוב תושביה היהודים הינם עולים חדשים שהגיעו ברובם מארצות מזרח אירופה החל מתקופת העלייה הראשונה. עולים אלו גם שינו את מפת ההתיישבות ברחבי הארץ, לא עוד ריכוזים יהודיים בערים מעורבות אלא מושבות, קיבוצים, מושבים, וקבוצות המתפרנסים מעבודת האדמה. רבים מתושביה היהודים של הארץ הם מורדים בדת ובמסורת וחסרי כל ידע או קשר לקהילות ישראל בארצות המזרח.

בתהליך החברתי שהתרחש בין היהודים האשכנזים ליהודי המזרח, נוצרו דימויים הדדיים אשר השפיעו רבות על הקשרים העתידיים בין שתי הקבוצות.

כיצד ראו האשכנזים את העולים מארצות המזרח ? הנקודה הראשונה שיכולה הייתה לייצור ניכור היא המראה החיצוני, וכך מתאר את עולי המזרח אחד מחלוצי העלייה השלישית  " אחינו וחברינו הפועלים מבני עדות המזרח שמרו עוד באותם הימים על תלבושתם המסורתית שהביאו עמם מארצות מוצאם.

חלוק הפסים על צוארונו הסגור ושרווליו הארוכים, בחגור אבנט רחב האברקים  והתרבוש האדום, לא תמיד ידענו להבחין בינם לבין בני ישמעאל "

אַבְרָקַיִם

אַבְרָקַֽיִם , אברקיים (ז"ז) [מיוונית: brakai ; לטינית: bracae ] מִכְנָסַיִם רְחָבִים: "מִקְטֹרֶן… וּשְׁנֵי אַבְרָקִין" (ירושלמי שבת טו ד). "הַשְּׁבִיעִי – אַבְרָקָיו אֲדֻמִּים וּתְרֻגִּים" (אלתרמן, התיבה 149). אַבְרָקַיִם שֶׁל פָּרָשִׁים.

יש להניח כי היותם של רוב העולים מזרחיים מסורתיים, ולעתים אף חרדים, הביאה ל " מיקומם במחנה היישוב הישן ותרמה גם היא לניכור בין היישוב החילוני – אשכנזי לבין העולים מבני ארצות המזרח.

בן גוריון ציין, כי רק 13% מהעם היהודי נמצא בארץ, והוסיף : " האמנם ייבנה כל העם היהודי רק מיהודי מרוקו ?

 

המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להורים שעלו ממרוקו במאי 1949.

עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך.

בהערת ביניים העיר ברגינסקי : " הם אינם ערבים " ; ועל כך ענה וייס : " הם ברמה עוד יותר פחותה מערבים "

גם ברוך צוקרמן, חבר ההנהלה בניו יורק, התנגד להקלות בסלקציה לכפרי דרום מרוקו וכפרי דרום תוניסיה מחשש ללבנטיניות. לעומת זאת דרש להגביר את פעולות התנועה הציונית בארצות המערב : צריך להעמיק את החינוך, החל בבתי הספר בארצות החופשיות.

אני לא מתרגש אם במשך עשר שנים הקרובות לא תהיה עלייה. אני מקווה לעלייה גדולה, אם ייפתחו שערי מסך הברזל – מזרח אירופה – אך מתנגד לעליית קטסטרופה – מצפון אפריקה.

זלמן שזר, ראש מחלקת ההסברה בסוכנות, שבנובמבר 1951 הדריך את " ועדת הארבעה " בתקנות הסלקציה ליהדות צפון אפריקה בלבד, הצטרף למצדדים בסלקציה :

" אין בינינו איש שהוא נגד עלייה סלקטיבית. אנו הצבענו בעד סלקציה זו בהכרה גמורה…צריך לשמור היטב, לעשות בדיקה ולהביא מה שנחוץ ולא מי שנחוץ…..אני יודע מדוע ראש הממשלה דיבר ומדבר על ביטחון הארץ, כי אם אין מפקדים – אין גם צבא, אני ראיתי את צבאנו בתמרון, אני שותף בהחלט לכל דעה שאין דיסקרימינציה בין יהודים, לבן ושחור שווים.

אבל כאשר אני רואה פלוגה אחר פלוגה וכולם עורם שחום, ואני יודע מהיכן זה בא, אז אני אומר – כך זה לא יכול להיות, אין להם מפקדים משלהם, אין להם השכלה, המפקדים הם רק אשכנזים וכל החיילים בפלוגה הם אחרים.

זה לא יחזיק מעמד, זוהי דמורליזציה של היישוב….אין אנו יכולים להשלים במצב זה. נשלם ביוקר, זה לא ייתכן ככה …באה אלינו עלייה אשר לא טעמה טעם גינסיה…הם אינם רגילים לכל כך הרבה חינוך, לכל כך הרבה לימוד…

נניח אם טוב – נוכל להשפיע שהם יגמרו בתי ספר יסודיים, אבל מה תהיה אז הרמה, אך יהיה היישוב, האם אז נוכל להיות אור לגויים….האם היישוב בישראל ( יוכל להתקיים ) בלי תוספת אירופי ואנגלו סכסי, יהודים משלנו….

משונה אם מדברים על עלייה כאילו זוהי רק עלייה מטוניס…אולי אפשר שיבוא מישהו אחר פעם. אין עלייה רק לאלה אשר להם צפויה קטסטרופה. כל היהדות ממוצא אירופי היא מחוץ לכל עניין העלייה. נדמה לי שזהו תפקידה של הציונות ברגע זה. זהו תפקיד האקטואלי של הציונות : להכניס את היהדות, לאו דווקא את יהדות המזרח למעגל העלייה "

 בסוף שנת 1956, כאשר החלו להיפתח שערי מזרח אירופה, אמר זלמן שזר : " הייתי אומר שצריך לעכב את העלייה משאר הארצות ולהגדיל את העלייה מאירופה….הדבר רצוי גם מבחינה דמוגרפית של הארץ.

הערה שלי – אלה דברי " החוכמה " והשטנה של לימים נשיא מדינת היהודים " כביכול, רצוי לומר " נשיא יהודי מזרח אירופה בלבד, ושונא יהדות המזרח, אוי למדינה ואוי ואבוי לנשיאה. " ונשיא לא תאור בישראל, כך אומרים המקורות, ואני שואל האם ניתן לשתוק לנוכח קריאת דברים אלו מפי נשיא מדינת היהודים – עד כאן הערתי.

גם יושב ראש הנהלת הסוכנות, ברל לוקר, ראש המחלקה לענייני החלוץ, א' דובקין, וחברת הנהלת הסוכנות מניו יורק, רוז הלפרין, תמכו בעמדות של גולדמן, יוספטל ושזר והתנגדו להצעת רפאל להקלה בסלקציה.

ב-5 ביולי 1953 נאם ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון, במליאה ותקף את התנועה הציונית, על שאינה מודרכת לפי רעיון וחזון – אלא מסתפקת בתמיכה ומגבית למדינה, ואינה רואה את עליית היודי אמריקה ואירופה כיעד של התנועה הציונית.

בן גוריון ציין, כי רק 13% מהעם היהודי נמצא בארץ, והוסיף : " האמנם ייבנה כל העם היהודי רק מיהודי מרוקו ? הם אנחנו יכולים לוותר על יהדות אמריקה, ארגנטינה, דרום אפריקה וצרפת ?

כנגד כל אלה בהנהלה הציונית ובממשלת ישראל, התומכים בסלקציה, יצא יצחק רפאל בהתקפה חריפה :

" המדינה קמה בשביל קיבוץ גלויות ובשביל פתרון צרות העם היהודי. אינני מאמין ביישוב יהודי בגולה. גם יהדות גרמניה לא האמינה שיקום פעם היטלר כזה. מה לנו להתעצב על העלייה מארצות המזרח. מתוך 710 אלף יהודים שעלו עד כ, רק 304 באו מארצות האסלאם, ובין יהדות רומניה באו יותר שחפנים מאשר מבין יהודי עיראק.

הדיבורים על האסון שבעלייה זו הם לא רק קלוטים מן האוויר  לא היה ולא נברא ) אין להם שחר. אתם מדברים על החומר הנחות של יהודי המזרח, מי אתם חושבים נתנו לנו את שרשרת הביטחון ביישובים בגליל, בנגב ובפרוזדור ירושלים. האם אלה הוותיקים או יוצאי פולניה ?

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

יוני 2015
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר