ארכיון יומי: 12 ביוני 2015


ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו

 

פרק שני

קליטת בני תורה ממרוקו בישיבות ליטאיות לאחר השואה

א. ״אוצר התורה״ במרוקו

בשנת 1947 החל לפעול במרוקו ״אוצר התורה״ – ארגון יהודי ספרדי שמרכזו בניו־יורק, אשר דגל ב״תורה עם דרך ארץ״ ושאף ללמד יהדות והשכלה כללית. הוגה הרעיון היה יוסף שמאע, יהודי ממוצא סורי שחי בירושלים. שמאע, שהגה בהקמת הארגון מאז 1942, גייס לרעיון זה יהודי נוסף ממוצא סורי, מר יצחק שלום, איש עסקים ונדבן ידוע שחי בניו־יורק. שלום הוא שהקים למעשה את הארגון ותרם לו את המימון הראשוני. להקמת ״אוצר התורה״ קדמה פעילות ציבורית במסגרת הוועדה להצלת ״המיליון האבוד״. ועדה זו הוקמה בניו־יורק בזמן מלחמת העולם השנייה על ידי יצחק שלום ויהודים נוספים ממוצא מזרחי, שחששו מהתפוררות האומה היהודית בארצות המזרח. ״אוצר התורה״ הוקם כדי לתת פתרון חינוכי להמשך הקיום היהודי במזרח, על ידי יזמים יוצאי ארצות המזרח, שסברו כי אין מי שיעזור ליהדות הזו. יהודי אירופה היו רחוקים מהם, ולאחר השואה נרתמו ארגונים רבים לפעולות ההצלה באירופה. אנשי ״אוצר התורה״ אמנם התרכזו בנושאים הקשורים לחינוך הדתי, אך ראו את פעולותיהם בהקשר רחב יותר, ככוח עזר יחיד הפועל למען שיפור מצבם הסוציאלי של היהודים והעלאת רמתם הכללית. מלבד יצחק שלום ושאר התורמים נרתם למשימה גם ארגון הג׳ויינט וביצע פעילות רחבת היקף יחד עם ״אוצר התורה״ בהתאם למטרות שהוגדרו. תחילה נוהל הארגון מארץ־ישראל על ידי יוסף שמאע, ומבין ארצות צפון אפריקה נבחרה מרוקו לארץ שבה תתחיל העבודה.

תחילה יצא למרוקו בשם ״אוצר התורה״ הרב אברהם קלמנוביץ, נשיא ישיבת ״מיר״ בניו־יורק, ממקימי ״ועד ההצלה״ היהודי שהוקם לאחר השואה, ולימים נשיא ״אגודת ישראל״ הבינלאומית. אליו הצטרף הרב רפאל עבו, מחניכי ישיבת ״פורת יוסף״ בירושלים (ראו נספח א). ביקורם של הרב קלמנוביץ והרב עבו במרוקו הביא להתעוררות בקרב היהודים שחיו בה. רבים התלהבו מרעיון ״החזרת עטרה ליושנה״ והיו מוכנים לתרום מכספם ומזמנם לקידום רעיון זה, שכן יהדות מרוקו נשארה דתית ביסודה למרות פעילות ״אליאנס״ והשפעות המודרניזציה. כמחצית מהילדים בגיל חינוך נמצאו במסגרות של מוסדות ״אליאנס״, ובמוסדות החינוך הממשלתיים. חלק קטן מן המחצית השנייה – ביקר בבתי חינוך מסורתיים מסודרים כמוסדות ״אם הבנים״, ואילו הרוב קיבל את חינוכו ב״חדרים״ פרטיים בצפיפות ובעוני, ורבים שוטטו ברחובות ללא כל מסגרת חינוכית.

ברוב הקהילות נוסדו ועדים של ״אוצר התורה״ והג׳ויינט החל לפרוש את מוסדותיו בכל רחבי מרוקו. נפתחו בתי ספר יסודיים בערים הגדולות – קזבלנקה, טנג׳יר, פאז, מקנאס, מארקש, מוגדור ורבאט. כמו כן נשלחו מורים לקהילות המרוחקות שבדרום מרוקו והוטל עליהם לשמש גם כחזנים ושוחטים. ״אוצר התורה״ פרש חסותו על מוסדות ״אם הבנים״ הוותיקים, ואלה אוחדו עם מוסדות ״אוצר התורה״ שהיה מעתה אחראי על מימונם השוטף של כל המוסדות. תוכנית הלימודים של ״אוצר התורה״ כללה עתה גם מקצועות מודרניים כגון: עברית מודרנית, צרפתית ותנ״ך, בהוראה של מורי ״אליאנס״.

בשנת 1950, שלוש שנים לאחר תחילת פעולתה, למדו בבתי הספר של ״אוצר התורה״ כ־4,000 תלמידים בני שש עד שמונה־עשרה (סמוך לשנה זו החלה גם רשת חב״ד מחצר הרבי מלובנניץ׳ לפרוש את רשת פעולתה במרוקו). בשנת 1960 כבר היו רשומים בבתי הספר של ״אוצר התורה״ כ־6,560 תלמידים ותלמידות, שלמדו ב־32 בתי ספר ב־16 ערים וכפרים. באותה שנה למדו ב״אליאנס״ 33,000 תלמידים ב־ 83 בתי ספר ברחבי מרוקו.

הערת המחבר :     בשנת 1954 למדו ברשת חב״ד כ־3,200 ילדים ובני נוער במסגרות השונות בערים ובפנים הארץ. הרשת מומנה על ידי ארגון הג׳ויינט. ראו ירון צור (2001). עמי 207-206.

משכיל שיר הידידות-יוסף גבאי

משכיל שיר הידידות

שולחן ערוך מפוייט שירת ההלכה

לרבי משה אבן צור

יוסף גבאי

הוצאת :

אורות יהדות המגרב

ג. מעגל היחיד והחברה:

במעגל זה נמצא שירי ידידות שנכתבו לכבודם של אישים.

שירים אלה נועדו לשבח את האיש שלכבודו נכתב השיר, ובשיר משבחים המשוררים את תרומתו ומעשיו למען הקהילה. בשירים אלו הציגו המשוררים אנשי מופת כדי שיהיו דוגמה לרבים. שירי השבח, שנחשבו בספרד לשירי חול מובהקים, מוצאים את דרכם בצפון אפריקה אל בין כותלי בית הכנסת. כך נכתבו פיוטים לעולים לתורה לכוהן, ללוי, לחכם או לשד״ר. יעב״ץ כתב פיוטים לעולים לתורה ובראשם כתב ׳פיוטים לכבוד העולים לתורה בכל עת וזמן שיהיה׳, וכן לאנשים נכבדים בקהילה, כמו הפיוט שתחילתו ׳אחינו אתה מבחר עדתנו׳ ובכותרתו נכתב ׳לשר וגדול ונגיד׳. ר׳ דוד חסין ייחד מדור מיוחד לכבודם של אנשים שונים וקרא לו ׳יקרא דחיי׳. בראש מדור זה כתב שני פיוטים, האחד לכבוד ר׳ משה שפירא שליח מצפת, והשני לכבוד ר׳ עמרם דיוואן שליח חברון.

ד. מעגל חיי האדם:

במעגל זה נכללים פיוטים שנתחברו לרגל אירועים הקשורים לחייו של האדם, החל בפיוטים הקשורים בברית מילה וכלה בקינות על מותם של קרובי משפחה, או לרגל מותם של חכמים ואנשי ציבור. בפיוטי ברית מילה מתפללים הפייטנים למען היילוד, ומבקשים שיגדל לתורה ולמצוות, שיזכה למידות טובות וכוי. פיוטים כאלה כתבו פייטנים שונים. כך למשל כתב ר׳ דוד חסין פיוט שזכה לתפוצה רבה, הלא הוא ׳אערוך מהלל ניבי׳, ובו שיקע מן המקרא ומרמזי מדרש שתוכנם שבח המילה. לרגל נישואיו של אדם מישראל נתחברו פיוטים לחתן ולכלה. בסוגה זה של השירה ממשיכים פייטני צפון אפריקה את מסורת ספרד. הם מפייטים בשבח החתן והכלה ומתארים את יופיים וחוכמתם. פיוטים פרי עטו של יעב״ץ נמצאים ב׳עת לכל חפץ׳. בכותרת אחד הפיוטים נכתב ׳להולכת כלה׳ ותחילתו:

כַּלָּה הֲדוּרָה מְאיֹד יְקָרָה / עָלַיִךְ הֵן תִּיטוֹף מִלָתִּי

 במעגל חיי האדם נכללים גם שירי קינה אישיים שכתבו פייטני צפון אפריקה. סוגה זו של שירים היא אחד מהסוגים הקדומים והנפוצים בשירת החול בספרד. מירסקי מבדיל בין קינות אישיות משפחתיות שנכתבו לרגל מותם של קרובי משפחה, כמו אלה של ר׳ שמואל הנגיד שכתב תשעה עשר שירים על מות אחיו הבכור, לבין הקינות שנכתבו על ידידים ועל אנשי מעשה וחוכמה, כמו הקינות שכתב רשב״ג על מותו של רב האי גאון, והקינות על מות יקותיאל.

פייטני צפון אפריקה המשיכו במסורת זו של כתיבת קינות אישיות. הם כתבו על בני משפחה שנפטרו וגם על ידידים ומנהיגי קהילות. יעב״ץ כתב במדור ׳עת ספוד׳ שמונים ושלוש קינות, חלקן קשור לטרגדיות משפחתיות, כמו לנפטר בלי בנים, או לנפטר בחיי אם ואחים. קינות אחרות נכתבו לרגל מותם של אנשי מעשה, כמו לרגל מותו של מנחם סירירו זלה״ה, שקונן עליו יעב״ץ קינות לכל שבעת ימי אבלו. קינות לכל ימי האבל, הוא כתב גם על וידאל הצרפתי. על מותו של יהודה בן עטר כתב קינה, ולאחריה הוא מתאר כי נגלה אליו בחלום חכם אחד ׳ויאמר לי האם בקינות כאלה ראוי להספיד אדם גדול כזה? ואען ואומר ובאיזה קינות ראוי להספידו? ויהי כמשיב: היה לך להכין קינות של זהב וכסף ולקונן עליו כפי ערכו וכבודו. ולמחר בזכרי דברי החלום יסדתי זאת הקינה וסגרתי בתיה בפסוקי זהב (פסוקים שסיומם המילה זהב) ותחילתה:

לֵב עַמִי יִכְאַב בִּצִירָיו / עַל מוֹת אִישׁ מִבְחַר יֵקִּירָיו.

כאמור, יעב״ץ כתב קינות גם על קרובי משפחה, וכך קונן על מות דודו משה אבן צור, הלא הוא משה אבן צור הרביעי, שנפטר בשנת התס״ו(1706), וכן קונן על בן דודו יהודה אבן צור, שנשרף על קידוש ה׳ בשנת התע״ב (1712).

גם רמב״ץ כתב קינות וכלל אותן בחלק הנקרא ׳זכר לחורבן׳, ובכללן קינות על מותם של חכמים ידועי שם כמו שמואל הצרפתי ומשה הכהן. בסוף חלק זה נמצאת קינה שכתב על מות אשתו הראשונה וכך קונן עליה:

אֶקְרַע סְגוֹר לִבִּי בְּאַנְחָתִי / עַל נְוֵת בֵּיתִי מְשׂוֹשׂ שִׂמְחָתִי

מֵאַהֲבַּת נָשִׁים נִפְלְאַתָה / אַהֲבָתֵךְ לִי וְגַם נָעַמְתְּ

 אחריהם כתב ר׳ דוד חסין קינות רבות וקרא להן ׳יקרא דשכבי׳, ובהן קינה על מות רבו ר׳ מרדכי ברדוגו ותחילתה: פנה בעוד יום / רכב ישראל אבי. קינה משפחתית הוא כתב על מותם של בתו וחתנו שנפטרו בתוך שנה לנשואיהם וקונן בה על שניהם:

לבי כמו ימים נוהם / לחסרון ריעים נדדו

 הנעימים בחייהם / ובמותם לא נפרדו

קינה אחרת הוא כתב בארמית על רעב גדול שהיה בשנים תק״ם־תקמ״א (1780-1781), ובו מתו כמה מאות בכל עיר ועיר מערי המערב. בסוף חלק זה הוא כלל קינות לנשים, כמו זו על אשת החכם השלם יקותיאל בירדוגו שמתה בשעת לידה. ׳כחמישים משיריו הם שירי קינה והתאריכים הנזכרים בכתובות המלוות קינות שונות, מלמדים כי נכתבו לאורך שנות יצירתו׳.

ניתן לסכם ולומר כי פייטני צפון אפריקה כתבו קינות לאומיות, קינות משפחתיות וקינות לרגל מאורעות שונים בחיי הקהילה, הן על אנשים שהיו קרובים אליהם והן על חשובי קהל, או על מותם ללא עת של אנשים מבני הקהילה. כאמור, ארבעה הם מעגלי השירה.

Il etait une fois le Maroc david bensoussanTemoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan

Il etait une fois le Maroc

david bensoussanTemoignage du passe judeo-marocain

David Bensoussan

Être au service du Souverain pouvait comporter des risques

Romanelli fut un voyageur italien qui vécut au Maroc à la fin du XVIIIe siècle. Dans son ouvrage Massa' Be'arav, il décrivit ainsi la dépendance à l'égard du sultan des célèbres Négociants du Roi qui furent en charge du commerce portuaire à Mogador : « Tant que le sultan s'en sert, ils sont pareils à ces rares ustensiles auxquels le vulgaire qui ne sait pas les manier se brûle dès qu'il y touche, mais il suffit que le sultan les écarte pour qu'ils soient perdus pour toujours… Si haute que soit leur situation, l'abîme reste toujours sous leurs pieds; ils savent qu'il suffit d'une parole du souverain pour qu'ils y soient engouffrés… L'exécution, l'exil, l'expropriation, les châtiments de toutes sortes, tel est le sort ordinaire de cette classe de gens qu'on appelle communément au Maghreb Shab es-Soultan.» Le sociologue Michaux-Bellaire a pu retracer la fin tragique de nombreux représentants et employés juifs du sultan dans son étude Le Gharb Al Ksar. Ainsi, Salomon Nahmias qui servit d'interprète en 1733 à l'envoyé britannique John Sollicoffe fut exécuté. Sur ordre de Moulay Ismaïl, son conseiller de longue date Yossef Maïmaran, celui-là même que Georges Mouette décrivit en son temps en ces termes : « Ledit Maïmaran, jouit auprès du roi d'un crédit égal à celui de Colbert en France » fut écrasé par un cheval. Aux dires du captif anglais François Brooks, le sultan aurait feint l'affliction et demandé au fils Abraham de remplacer le père Yossef. Un second, Moshé Ben Attar fut condamné au bûcher puis gracié et ruiné. Le sultan Mohamed III fit empoisonner son conseiller Samuel Sumbel et couper en morceaux et brûler son conseiller Itshak Cardozo. De telles condamnations étaient courantes. Les intrigues de cour étaient, il va sans dire, non étrangères à ces rétrogradations. Fait intéressant, au début du XIXe siècle, le rabbin Raphaël Berdugo de Meknès soutenait que les Juifs proches du pouvoir avaient tendance à être moins observants du point de vue religieux

Les sultans ont su jouer la carte de la compétition entre les leaders _juifs désireux d'avoir la charge de Naguid, c'est-à-dire dirigeant de la  communauté. Ainsi, sous Moulay Ismail, lorsque Moses ben Attar offrit de doubler la somme proposée par Maïmaran pour la charge de Naguid, le sultan encaissa les deux sommes et, « pour éviter les rancœurs » ordonna au second d'offrir sa fille en mariage au premier. Lorsqu'un pretendant à la charge de Naguid du nom de Yahia Cohen voulut prendre la place de R. Isaac Serfaty, ce dernier, avec l'appui de la communauté, proposa de conserver la charge pour une somme de 5 000 pièces d'argent. Or, il se trouva qu'un troisième candidat du nom d'Ibn Ramokh surenchérit et R. Isaac Serfaty renonça à la charge. Le sultan relama néanmoins de R. Isaac Serfaty la somme de 5000 pièces d'argent car ce dernier aurait osé refuser la nomination que le souverain se serait apprêté à faire. R. Isaac Serfaty tenta de quitter la ville avec son frère, mais ils furent appréhendés et emprisonnés; leurs biens furent saisis.

Le fait que les caïds avaient également des hommes de confiance juifs merite d'être souligné. Ainsi, jusqu'à l'avènement du Protectorat, les Juifs jouaient un rôle d'intermédiaires de premier plan.

Les Juifs de cour représentèrent une infime minorité

C'est vrai. La quasi totalité de la communauté juive vivait dans des conditions misérables. Les Juifs de cour, privilégiés, furent recrutés au sein d'un nombre de familles triées sur le volet. Dans le contexte du XIXe siecle, les Négociants du roi bénéficiaient de la confiance pleine et entière du souverain. Dans l'ouvrage collectif sous la responsabilité d'Ezra Mendelsohn, ]ews and the state, Daniel Schroeter fait état du message envoyé par le sultan Moulay Slimane au gouverneur de Mogador à propos du négociant Meir Macnin dont le titre officiel était Consul et ambassadeur du sultan auprès des puissances chrétiennes : « Tu veilleras a ce que le marchand fils de Macnin jouisse de sa position de traitement preferentiel sur tous les dhimmis, de façon à ce qu'il puisse accomplir sa mission au service chérifien. Accorde-lui tout ce qui lui est nécessaire et ne laisse personne l'humilier.» Le sultan Abderrahmane proclama un edit soulignant la contribution de Jacob et Abraham Corcos au trésor marocain. Toutefois, souligne Daniel Schroeter, l'amitié des souverains envers les négociants juifs n'était pas fondée sur leur rentabilité au trésor marocain. Les descendants de Macnin perçurent une pension royale en souvenir de leur ancêtre. Tout au long du XIXe siècle et au début du XXe, les souverains entretinrent avec les Corcos des relations d'amitié. Ces derniers agirent souvent comme confidents et conseillers. Il semble bien  que cette confiance ait été également partagée avec de nombreux autres notables dont les Toujar Al-Soultane, les Négociants du roi de Mogador. Ces derniers étaient en charge du commerce portuaire par lequel transitaient les marchandises du Sud Marocain et de l'Afrique noire avec l'Europe et principalement l'Angleterre. Ces négociants du roi constituaient une minorité anglicisée.

קהילה קרועה – ירון צור

 

קהילה קרועה, ירון צור.

יהודי מרוקו והלאומיות 1943 – 1954

ספר זה דן ביהדות מרוקו, הגדולה שבתפוצות היהודיות בארצות האסלאם, בשלהי התקופה הקולוניאלית בארצה ובראשית עידן הלאומיות. הוא מבקש לתרום לחקר מרוקו ויהודיה, תולדות הלאומיות היהודית, הקשרים הבין־ תפוצתיים ותולדות מדינת ישראל בשנותיה הראשונות. עניינו העיקרי הוא ראשית חדירתה המסיבית של הלאומיות לחיי המיעוט היהודי במרוקו. הספר נפתח בעיצומה של מלחמת־העולם השנייה ומקיף כאחת־עשרה שנים, שבמהלכן קמה מדינת ישראל והחלה עלייתם של יהודי מרוקו.

הגעתי לנושא זה לכאורה באורח מקרי. עם תום כתיבת עבודת הדוקטורט שלי, שעסקה ביהודי תוניסיה במאה התשע־עשרה, הצטרפתי לפרויקט על־שם שאול אביגור, ששם לו למטרה לכתוב את ההיסטוריה של ההעפלה. במסגרת זו התבקשתי לעסוק בחקר העלייה הבלתי לגאלית ממרוקו בשנים 1961-1956. עקב בעיות ארכיוניות סטיתי מן הנושא המקורי וסופי שמצאתי את עצמי עוסק בשלבים קודמים של הקשר בין הציונות ליהודי מרוקו. אולם לאמתו של דבר אינני סבור שיש כאן מקריות. נולדתי בשנת לידתה של מדינת ישראל, והחוויות, האירועים והבעיות שהעסיקו אותי משחר ילדותי שזורים בתולדותיה. ביניהם תפסה מקום חשוב הבעיה העדתית, שעולי מרוקו ניצבו במרכזה משנת 1948 ואילך. אינני ממוצא מרוקני, אך מבחינה עדתית אני בן־כלאיים – בן לאב יקה ולאם תימנייה. הורי התגוררו בירושלים בבית סבי התימני, שהיה ממוקם בשכונת נחלת אחים, על קו הגבול בינה לבין רחביה. ברחביה התגוררו אמנם גם ספרדים אמידים, ובשכונתנו התגוררו גם כמה אשכנזים, אך לא היה בכך כדי לסתור את הזהות העדתית השונה של שכונתנו המזרחית מול רחביה האשכנזית, ואת תחושת העוני היחסי של האחת מול הרווחה של האחרת. ההיסטוריה האישית־המשפחתית והחברתית הכללית שלי הייתה טבועה בחותם הבעיה העדתית. אני נזכר ברגע מפתח: הלכתי ברחוב, בן שבע־עשרה בערך, אחוז מועקה כבדה, בלתי מוסברת, ובראשי מחשבה כי יש שתי בעיות גדולות בישראל: על האחת, הבעיה הערבית, הכול מדברים, ועל האחרת, הבעיה העדתית, הכול שותקים. ואף שלא היתה אז באמת שתיקה, ספר זה הוא במידה מסוימת ניסיון לפתור את חידתה של תחושת הכיסוי וההעלמה ההיא.

הבעיה העדתית היא, מכל מקום, רק אחד המניעים העיקריים לכתיבתו של ספר זה. מניע אחר הוא הבעיה הערבית. השאלה מדוע הידרדרו היחסים בין היהודים לערבים להיכן שהידרדרו ומי אשם בכך – היהודים או הערבים – מניעה חלק חשוב של ההיסטוריוגרפיה הישראלית בשני הדורות האחרונים. מדובר בוויכוח בין שתי תנועות לאומיות, ציונית ופלסטינית־ערבית, שנקלעו לסכסוך דמים שכתוצאה ממנו נעקרו הפליטים הפלסטינים מבתיהם. הואיל ובשנת 1948 נפתחה גם תנועת העלייה ההמונית של יהודים יוצאי ארצות האסלאם לישראל, הדעת נותנת שאותו מאבק לאומי שעקר ערבים מבתיהם, קשור לעקירת יהודים מבתיהם ושוב, כמו בזירה הארץ־ישראלית־הפלסטינית, מתעוררת שאלת האחריות לכך. אני מקווה שהספר יתרום לדיון בשאלה זו. כידוע, לב הוויכוח ההיסטוריוגרפי מצוי בחקר הזירה הארץ־ישראלית־הפלסטינית, ואילו במה שקשור לחקר היהודים בארצות האסלאם התמקד הוויכוח עד עתה ביהודי עיראק. יהדות מרוקו, הגדולה בתפוצות היהודיות בארצות האסלאם, לא זכתה כמעט לדיון בשאלת הנסיבות שבהן יצאו היהודים ממנה. דומה שדיון כזה לא התפתח בראש ובראשונה בגלל העדר מחקרים בנושא מן הצד המרוקני והערבי, עד לשנים האחרונות ממש. ההיסטוריוגרפיה הציונית על יהודי צפון אפריקה, לעומת זאת, התפתחה יפה וראשיתה בתקופה הנידונה בספר זה. שניים מחלוציה, אנדרה שוראקי וחיים זאב הירשברג, ימלאו בספר תפקיד: שוראקי כפעיל בזירת המאבק הפוליטי בנושא יהודי מרוקו והירשברג כעד ראייה, אשר ערך מסע למרוקו בשנת 1955 והשאיר לנו את התרשמויותיו. בעקבותיהם באו חוקרים, בראשם דוריס בן־סימון דונאת ומיכאל מ׳ לסקר, שכתבו ספרים חלוציים על תקופת השלטון הקולוניאלי והעלייה; הארגון הציוני במרוקו עד 1948 זכה למחקר משובח פרי עטו של צבי יהודה, וכן תרמו חוקרים יהודים נוספים מאמרים רבים לחקר הציונות והעלייה ממרוקו. ואולם בדיאלוג עם ההיסטוריוגרפיה הזאת וכן עם היסטוריונים צרפתים בני התקופה הקולוניאלית החל הצד המרוקני והמוסלמי רק לאחרונה. חוקר מרוקני חשוב, מחמד קנביב, נותן ביטוי ברור ובשל לגישת ההיסטוריוגרפיה המרוקנית לשאלה זו, בספרו ״יהודים ומוסלמים במרוקו, 1948-1859״ Juifs et musulmans au Maroc 1859-1948) )

מחקרי לא נותר, כמובן, מחוץ לוויכוח הפוליטי, המספק דלק חשוב להיסטוריוגרפיה הישראלית. עם זאת, גישתי מושפעת מחקר הלאומיות בשני העשורים האחרונים וממודעות לאופיה הדינמי והמתפתח של הזהות הלאומית, שאינה בהכרח קבועה מראש. לפיכך דומני שהמחקר המוגש בזאת לקורא משוחרר, לפחות במידה מסוימת, ממחויבות גמורה לצד אחד בסכסוך הלאומי. כמו כן, במהלך עיסוקי בתולדות היהודים בצפון אפריקה הקולוניאלית פיתחתי תפישות מתודולוגיות מסוימות הנוגעות למבנה החברה היהודית בארצות אלו, ולגורמים להתפתחות ההיסטוריות המיוחדת להם, בהשוואה לזו של הרוב המוסלמי. המפתח לגישתי הוא הדגשת האופי המייחד את המיעוטים היהודים, המרכיבים רשת של קהילות המשתרעות על פני רוב אזורי העולם. לא בכל התקופות ולגבי כל התפוצות היתה חשיבות דומה לאופי זה של המיעוטים היהודים, אך במאה העשרים היתה לכך חשיבות מכרעת. תוצאותיו של ייחוד זה יתפרשו בהדרגה בספר דרך האספקלריה של יהודי מרוקו.

הלאומיות עומדת במרכזו של הדיון בספר זה וההתפתחויות בתחום זה במרוקו סיפקו את אמת־המידה שקבעה את גבולותיו הכרונולוגיים של הספר.

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

יוני 2015
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר