להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל הצרפתי-חיים בנטוב
להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל הצרפתי- 1545 – 1619 ?
חיים בנטוב
ההשגחה האלוקית
בצד עיקר האמונה, מובלט אצלו עיקר אחר: ההשגחה האלוקית, רעיון העומד כציר במרכז השקפת־עולמו. על בסים רעיון זה של השגחת ה׳ הוא מפרש פרטים רבים במגילת אסתר ומגילת רות. כך, למשל, הצורך להודיענו שאחשורוש מלך על מאה ועשרים מדינה:
בתחלת העיון יראה שלא יצטרך זה כלל? הרצו
ן בזה להגדלת הנס… כי הוא מושל בכל הארץ… ואם יאבד… היהודים אין בזה כלום… ועכ״ז נמלטו… אין זה כי אם השגחה גמורה… ועוד… ספר… הריגת ושתי כי לא נחשוב כי הצלת היהודים… סבתה אסתר כי יהודית היא והיתה אשתו והתחננה לפניו על זאת, לזה ספר איך הרג את ושתי… שלא היתה האשה חשובה בעיניו לכלום ועכ״ז בסבת אסתר הרג את אהובו המן… אין זה באהבת אסתר כי אם השגחת אלוק ממעל ״.
ולהלן הוא אומר:
ועוד בהיות אשה ואין לה גבורת אנשים… והיות התשועה ע״י אשה, עד ממהר על היות בהשגחה גמורה… להראות איך השי״ת בחר לו אמצעיים חלושים בין מרדכי להיותו ימיני ויתר החולשות, בין באסתר להיותה אשה ועצובת רוח ויתרם, כדי שלא ייחמו גאולתם לטבעם ולרוחם שהרי חלשים שבחלשים היו אלא לאהבת ה׳ אותם.
וכך הוא מבליט את רעיון ההשגחה גם במגילת רות: ״יאמר הכתוב מיתת אלימלך היתד. בהשגחה״81; ״שבדרך השגחה הסיטו הקב״ה (לבועז) והביאו מבית לחם… גם לרות הסיטה והביאה לשדה בעז״ 82. ולהלן הוא אומר:
ומהפלא כי תמצא זו המגלה מכוונת כנגד מגלת אסתר כי כאשר שם הנם ההוא ואותה הגאולה היה על ידי נשים כן הגאולה אשר תצמח בע״ה (בעזרת האל) מדוד באה על ידי נשים כאשר ראינו הנה. גם כאשר היתד, שם אסתר יתומה גם פה עובד יתום ואין עוזר לו… ומד,סבה אשר ביארתי שם (במגילת אסתר, כדי להבליט ההשגחה) לזר, יתבאר הנה גם כן.
כיוון שזהו רעיון מרכזי אצלו, נותן דעתו בו לפרטיו, לבדוק את דרכי ההשגחה: ״האל יתברך נוהג בדבר שישלימהו הטבע יניחהו לטבעו ואינו משנה הטבע, אבל כשיש דבר ששפל יותר ולא ישלימהו טבעו ישגיח עליו בעין החמלה הרבה ממה שהיה ראוי״.
השגחה על רבים מול השגחה על יחיד
״ידוע שאינה שוד, ההשגחה אשר על אחד כהשגחה אשר על מרובים כי יותר תחול על מספר מרובה ולזה אין אומרים קדיש וקדושה אלא בעשרה״ — ולפיו, השראת שכינה היא השגחת האל.
ההשגחה בפי יתרון האנשים
כך הוא אומר בתהילים עג: ״כי ההשגחה כפי יתרון האנשים כדברי הרב המורה״. ובמקום אחר :הוא אומר: ״שכפי ההשגה כן תהיה ההשגחה״— כלומר, ככל שהאדם מגיע לשלמות עיונית יותר, כן!הוא !מוכן יותר להשגחה. בפירושו לתורד, פרשת תזריע מביא את מאמרי חז״ל השונים על הנגעים, ׳ואומר:
יש סברות בענין הנגעים כת אומרת שהם בטבע וכת אומרת שהם בהשגחה… אבל באמור יובן כי הנגעים השגחיים בעצם אינם אלא לישראל, ואומות העולם לא היו ראויים להשגיח בהם לייסרם. על דרך ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ הנה עין ה׳ אל יריאיו (ממכון שבתו כלומר באמצעות מערכת השמים שהיא מכון שבתו, אבל ליריאיו משגיח בעינא פקיחא השגחה פרטית) אבל (הנגעים) הטבעיים הנה הנם בעצם לאומות !העולם האוכלים בשר השקץ והעכבר ׳ולא לישראל כלל.
ואנחנו נאמר דעת גי. כי לכל יש סבות טבעיות. אבל לאיש היהודי כיון שהש״י הניח הטבע על מכונו ומנהגו, הגו בהשגחה.
עליית יהודי האטלס-יהודה גרניקר
פרי מאמצים
בתאריך 1.3.55 כתב אלי מר שרגאי ז"ל ראש מחלקת העליה בתקופה ההיא :
רשמתי לפני תוכן מכתבך, ביחוד הבעיה שעוררת בקשר לעליית אנשי הכפרים. כל העניינים משמשים עכשיו חומר לדיון במוסד לתיאום. אני מקווה דאחרי ההסכם עם הג'וינט והקהילות שמקבלים על עצמם את הטיפול במקרים סוציאליים, לא תהיינה הפרעות להעלאת 33 הכפרים אשר הוחלא עליהם.
אשמח לשמוע על פעולותיך – שרגאי.
ברוח זו כותב אלי גם לוי אשכול ז"ל – שר האוצר וראש המחלקה להתיישבות :
הריני מאשר קבלת מכתבך מיום 9.3.55 בעניין יהודי הכפרים בהרי האטלס. בקשר לפעולות הסעד בין יהודים אלה, להשאיר טיפול בידי הג'וינט. בשאלת ההתיישבות אין כרגע מה להוסיף.
נעשים עתה מאמצים להגדיל מספר הבתים הנבנים, והשנה יתווספו כ-300 בתים.
יתכן לקראת האביב הבא נוכל לקבל אנשים מן האניה ישר לבתים, ומוטב עתה להתאפק ובמקום חהעביר עולים למחנות מעבר, להעבירם באביב ישר לבתים. כפי שנודע לי בינתיים ביקר אצלכם ד"ר ג. יוספטל, ואני מקווה כי העניינים הכספיים יבוררו עמו במקום.
אשמח לשמוע על המתרחש
לוי אשכול – שר האוצר.
קשיים מבית.
ערב ההפלגה
ב' בשבט תשט"ו 25.1.55
כבר בשעה 12.00 בצהרים החלו העולים ומלוויהם להתאסף בנמל בקזבלנקה. קבוצות קבוצות אצו ורצו במגרש שברחוב אנגליז. תחילה היה מתוכנן שהעולים יעלו על האניה בשעה 2.00 אחר הצהרים אך חלו עיכובים ואי סדרים וההפלגה נקבעה לשעה 5.00.
הגעתי דקות ספורות לפני ההפלגה, הספקתי להיפגש עם אנשי איית בוגמאז עם יעקב יפרח מאיית עבאס והרב בן ישעיה אשר עמדו להפליג באניה זו. הרב בן ישעיה בשיחתן אתי נראה אדיב למראית עין, אך כולו היה מלא זעם ורוגז ודברי הסתה נגד תנועת המושבים. נראה כי מאן דהו הכין אותו להתקפה זו.
ה' בשבט תשט"ו 28.1.55
מר יערי, נציג " הפועל המזרחי, הבטיח לי, זו הפעם השנייה, לקיים פגישה לשם בירור ומניעת אי הבנות בינינו. גם הפעם, כדרכו, לא קיים הבטחתו ולא הופיע.
בירור בפני הרב הדיין במראכש
ט"ז באדר תשט"ו 10.3.55
יצאתי לדמנאת על מנת לברר אם האנשים יהיו מוכנים לעליה ב-30 במרס. התברר לי כי הם לא יספיקו לסיים הכנותיהם עד לתאריך זה . נמסר לי גם שמר חיים מויאל שליח " הפועל המזרחי ", קיים שיחות עם אנשי הארגון שלנו והסית אותם לעזוב את תנועת המושבים ואת גרינקר, ולהצטרף " להפועל המזרחי ".
הדבר הגיע לבירור בפני הדיין רבי מכלוף אבוחצירא במראכש. לאחר שמיעת טענות שני הצדדים האשים הדיין את ח. מויאל בפעולת הסתה. גם לאחר פסק הדין צלצל ח. מויאל שלוש פעימים לדמנאת וביקש להיפגש עם אנשי הארגון שוב כדי להשפיע עליהם להצטרף " להפועל המזרחי ".
משהתרחבו פעולות חתירה אלה שלחתי מכתב למשרד העליה בקזבלנקה, והעתקים ללוי אשכול, ש. ז. שרגאי, א. ציגל ולתנועת המושבים. להלן המכתב :
לכבוד משרד העליה
קזבלנקה
א.נ.
הנדון : הפרת הסכמים וחילול שם מדינת ישראל ברבים על ידי מר חיים מויאל – שליח "
הפועל המזרחי.
לאחר שנתקלתי במעשיו של חיים מויאל בשטח העליה, כאן במרוקו, החלטתי להביא הדברים לידיעתכם ולדרוש בירור מיידי.
1 – כאשר הגיעו לקזבלנקה אנשי הכפרים איית עבאס ואיית בוגמאז שאיפלתי בארגונם ובסידורי עלייתם, אספו אותם מר חיים מויאל והרב בן ישעיה ( מנהל המחנה ), הסיתו אותם נגד תנועת המושבים ודרשו מהם להצטרף להפועל המזרחי. הם אף איימו בסנקציות נגד המסרבים. באותם הימים שהה כאן מר יערי, חבר המרכז החקלאי של הפועל המזרחי בארץ.
קראתי למר יערי ולמר מויאל ואמרתי להם בין היתר : " את אנשי איית בוגמאז לא הצלחתם לפתות על אף מאמציכם. אשר לאנשי איית עבאס אני תובע מכם לאמר להם בנוכחותי את אותם הדברים שאני בעצמי אמרתי להם לפני בואכם למחנה ולפני שידעתם על קיומם בכלל והוא : כי הברירה בידם לבחור כרצונם במי ובמה יבחרו.
2 – לפני שבועיים הופיע מר מויאל במראכש, אסף את אנשי הכפרים שחנו בעיר וניסה בדרכים לגמרי לא הגונות, להשפיע עליהם לעזוב את תנועת המושבים, ואף נעזר על ידי רבנים שונים – ולא הצליח.
3 – כיודע לכם נמצאת בידי רשימה של עשרות כפרים יהודיים אשר פנו אלי בכתב ובעל פה וביקשו ממני לבוא אליהם בכדי לרשום אותם לעליה כפי שעשיתי בכפרים אחרים. מטעמים אובייקטיבים שהזן גרמם הפסקתי הרישום בכפרים נספים עד אשר נגמור סידורי נעליה של הכפרים שנרשמו כבר.
זו הייתה גם דעתו של משרד העליה. ואילו מר מויאל הרשה לעצמו לנסוע לחלק מאותם הכפרים, לרשום אותם והבטיח להם עליה מיידית, ואף החל בסידור תיקים מפורטים לכל המשפחה.
4 – זאת ועוד, מר חיים מויאל השיג ( ממי ? ) את רשימת חברי הארגון שאורגן על ידי בדמנאת, נסע לשם ושידל אנשים להפנות אלי עורף תוך הבטחה למלא כל מבוקשם ובלבד שיצטרפו להפועל המזרחי, וכאשר לא הצליח במלאכתו זו גייס לעזרתו כמה רבנים.
כאשר גם זה לא הועיל קרא את אנשי דמנאת לדין תורה בפני הדיין רבי מכלוף אבו-חצירה במראכש. לאחר שהדיין שמע את טענותיו של חיים מויאל פנה אליו בזו הלשון : " מה לך במראכש ובדמנאת ? הרי שדה פעולה גדול ורחב לפניך, מכנאס, פאס, צפרו מידלת וכו….
ולמה לך להשיג את גבולו של מר גרינקר וחלל על ידי כך את שם מדינת ישראל ? ואשר לעצם התביעה פסק הדיין שאין לכפות על אנשי דמנאת לעבור להפועל המזרחי. כל זה לא הניח עדיין את דעתו של חיים מויאל שהמשיך לחרחר ריב ולהסית האנשים.
ב-10.3.55 טלפן שלוש פעמים לדמנאת וביקש להיפגש שנית עם אנשי הארגון שאורגן על ידי ולא נענה. נודע לי גם שבשבת ביקר אצלם פעם נוספת והיה גם אצל הקצין הצרפתי מושל האזור. הנני רואה במעשים חמורים אלה לא רק הפרת משמעת והסכמי עבודה שנקבעו, אלא חתירה וחבלה וחילול שם מדינת ישראל.
לפיכך אני דורש בתוקף תפקידי בירור דחוף בענין זה. ועד לבירור, אני תובע במפגיע הפסקת עבודתו של מר חיים מויאל בכל מה שנוגע לענייני עליה כדי לא להטיל קלון על מדינת ישראל ולחלל זמה בעיני היהודים שאנו מטפלים בהם ואף בעיני הזולת "
מכתב מחכמי פאס ומנהיגיה לכל ישראל חברים.
מכתב מחכמי פאס ומנהיגיה לכל ישראל חברים.
הרצח מתואר במכתב בעברית של קהילת פאס לכל ישראל חברים בי"א באדר תר"ם – 12 במרס 1880, עליו חתומים שמונה חכמים ותשעה פרנסים. לדבריהם החלה התקרית ברדיפתו של מוסלם אחרי בן דתו שחייב לו כסף בצעקה " תפשוהו כי בורח הוא "
יהודי בעל חסותה של צרפת ששירת את צבאה במשך שבע שנים שהזדמן למקום תפש את הבורח. מאורים שראו יהודי תופש את בן דתם, רדפו אחריו, היכוהו וגם המאורי שבידו נפצע. שניהם הובלו לבית המשפט, היהודי זוכה, המוסלם שנתפש יצא חייב.
זה הרגיזו וכביטוי של זעם שם כובע שחור על ראשו ( כדרכם של היהודים ) ואמר שהוא רוצה להיות יהודי. במהומה הוכה היהודי על ידי ההמון. לאחר מתן שוחד נגרר לבית הסוהר כדי להצילו ממוות. ובלילה הופצה הקריאה כי הותר דמם של היהודים.
וכל יהודי שנקרא בדרך הוכה בחרבות ובמקלות, ביניהם אברהם אלעלוף הפילוהו לארץ ושפכו עליו נפט והציתו האש וערכו עצים על האש ונשרף בעודנו חי. המהומה התפשטה והמונים רצו לעשות כלה ביהודים, עד שהמושל שהציל יהודי דקור ציוה לנעול השערים של המללאח והציב שומרים מחוץ לשומרים מחוץ לשערים, לבל יכנסו המונים נזעמים.
בעלי החנויות בשוק בו אירע הרצח נאסרו, ולאחר זמן קצר שוחררו והמושל הוחלף. התפשטה שמועה שהיהודי שגרם למהומה, לקח אשתו בזרוע לזנות עמה. בהשמך יש פרטים נוספים על איומי המושל וההתנכלויות שיהודים סובלים מהן. התמונה העולה כי היה כאן צירוף מקרים שעודדו התלהבות קנאית, ויהודי תמים היה קרבן לרצח.
גרסה אחרת : במברק מגיברלטר ב – 31 בינטאר שפורסם בג'ויש כרוניקל ב – 6 בפברואר נאמר שיש מהומה גדולה בפאס, מאורים תקפו יהודים פצעו אחדים מהם, ביניהם שני צרפתים והרגו אדם כבן 70 על ידי ששפכו עליו נפט ושרפוהו בעודו חי. הרקע למעשה :
ילדים יהודים ששיחקו במגרש ליד המללאח הותקפו על ידי מוסלם, וילד אחד נפצע. יהודי בעל חסותה של צרפת שעבר במקום וראה את הילד הפצוע תפש את המוסלם והביאו לבית הסולטאן כדי שייענש. שערי הארמון היו נעולים כרגיל בהיעדרו של הסולטאן.
בינתיים התאסף המון מוסלמי, והמוסלם התלונן בפניהם שהיהודי הציק לו, וכתגובה תקפו ההמונים את היהודי במקלות ובאבנים. הוא ניצל הודות למטבעות שנתן לתוקפים, וברח. מוסלמים רדפו אחריו. יהודים שחזרו לבתיהם הותקפו.
אחד מהם אדם נכבד בשם אברהם אלאלוף שלא יכול היה לברוח הוכה, נפל ונדרס. התוקפים יחד עם בעלי החנויות הסמוכות הביאו עצים, שפכו עליו נפט ושרפוהו. מפחד התנפלות על המללאח לשם שוד ורצח, ננעלו שעריו.
הפחד גרם לשלושים נשים בהריון להפיל פרי בטנן. במשך הלילה איש לא העז לצאת לרחוב, ורק בבוקר נמצאה גופתו, חציה שרופה וחציה נטרפה על ידי כלבים. יהודי בעל מעמד הופיע בארמון הסולטאן למחרת, ותבע שייעשה צדק.
התשובה שניתנה לו שאין לו ממה לחשוש. יהודי פאס חשים בפחד מפני התקפה על המללאח. המוסלמים נעשו יותר אלימים כי ראו שאין נענשים על פשעיהם.
מסקנת הכתב כי אירוע זה משמש אור אדום למה שעלול לקרות אם החסות שיהודים נהנים ממנה תוסר. ממשלת ספרד כבר הסירה את החסות, ומהומה זו היא התוצאה הראשונה שלה. התברר שהסולטאן קיבל מיד מידע על האירוע, ופקד על מאסר האשמים והעדים לרצח שלא מנעו זאת.
ננקטו צעדים להגנת המללאח, וכדי להבטיח זאת הוחלף המושל הצבאי. משפחת הנרצח קיבלה שמונים לי"ש פיצויים. דרומונד האי תבע בשם בריטניה הענשת הרוצחים, וכי הסולטאן הבטיח מילוי הבקשות.
דיון בפרלמנט הבריטי
ב – 20 בפברואר 1880 פירסם הג'יואיש כרוניקל פרטים נוספים : חבר הפרלמנט היהודי מרג'נט סיימון שאל את תת שר הפנים הבריטי שאלות אלה :
א. האם התקבל דיווח רשמי בקשר למהומות נגד היהודים בפאס, כשרבים נפצעו אנושות, וזקן בן 70 נרצח וגופתו נשרפה על ידי ההמון.
ב. האם ניתנו הוראות לנציג הקונסולרי בקשר לאירוע זה.
ג. האם נוכח הסכנות הנשקפות לבלתי מוסלמים במרוקו, נוטה הממשלה להמשיך את החסות הקונסולרית שהוענקה להם עד עתה.
תשובת השר הייתה שפרטי האירוע נמסרו לממשלת הוד מלכותה, ודרומונד האי קיבל הוראה למחות בפני הוזיר. נוסח המחאה אושר על ידי הממשלה, וכי על הנושא החסות מתנהל דיון אצל הממשלות ביניהן בריטניה.
חבר הפרלמנט הנ"ל נפגש עם שר החוץ הלורד גרנויל יחד עם ועד שליחי הקהילות ו אגודת אחים ודנו בנושא זה, בין מצוקות אחרות של יהודי מרוקו, וכן על בעיית החסות.
התאסלמות יהודים מרצון.
בימי שלטון בני מרין.
מייסד שלטון בני מרין, שושלת ברברית, יוסף אבן יעקב – שלט בין השנים 1269 – 1286 – ביטל את גזירות המייחדים, וחלק מהמתאסלמים חזר ליהדות. למרות שהדבר אסור על פי השריעה, והעובר על איסור זה דינו מוות.
החוזרים ליהדות נאלצו לנעול נעליים שחורות, ולהסירם כשעברו ליד מסגד. נוהג זה נשאר עד תחילת החסות של צרפת בשנת 1912. יהודים שהתאסלמו בעבר ונשארו כאלה, היוו קבוצה נפרדת מהמוסלמים המקוריים, והיו חשודים בחוסר נאמנות לאסלאם.
אלה נדרשו ללבוש בגדים מיוחדים כדי להבדילם מהמוסלמים האמיתיים, ולא התערבו בנישואין עם מוסלמים. למרות שהם התפללו במסגדים ולימדו את בניהם את הקוראן – לפי עבד אלואחד אלמראכשי בספרו " אלמעגז פי תכליץ אכבאר אלמגרב
היהודים שהתאסלמו היו מכונים " מוהג'רון – מהגרים . רבים מהם חיו בפאס בעת גזירת המייחדים, התאסלמו למראית עין, ולא עזבו את המקום. הם אומנם הורשו לחזור ליהדות בראשית השושלת של בני מרין – החל ב – 1269 – 1465. כשרצו להתחיל בסדר התפילות וקריאת התורה ברשות, היה מחסור בספרי תורה.
כשההפליות כלפי היהודים החלו שוב, היו מהם שחזרו מרצונם לדת האסלאם. אלה לא התקבלו על ידי המוסלמים הוותיקים. הם היו בדרך כלל סוחרים מצליחים, מילאו תפקידים במערכת הממשל, כמו שליחים ודיפלומטים למדינות אירופה כנציגי הסולטאנים, ויהודים ומוסלמים כאחד חששו מתחרותם.
התאסלמות יהודים מרצון.
היו יהודים בודדים שהתאסלמותם נבעה מהסיבה ששוכנעו בצדקת האמונה המוסלמית לעומת היהודית. ביניהם נזכיר את שני האישים כדלקמן :
שאול בן יחייא אלמגרבי 1125 – 1175 שהתאסלם בשנת 1163, חיבר ספר בשם " אפהאם אליהוד – השתקת היהודים.
בתקופת שלטון בני מרין במאה ה- 14 היה יהודי שהתאסלם, בשם עבד אלחק אלאסלאמי וחי בעיר סבטה בצפונה של מרוקו, הוא היה בעל קשרים עם נכבדי המדינה, וכת בחיבור נגד היהודים.
לעומת קודמו, הוא לא היה משכיל. שש עשרה שנים לאחר שהתאסלם עם משפחתו, כתב חיבור נגד היהודים ונגד התנ"ך. הוא חזר על תוכנם של כתבי הפולמוס המוסלמיים נגד היהודים. נגד סיפורי התועבה במקרה כמו לוט ובנותיו, יהודה ותמר.
האשמה על זיוף של כתבי הקודש, בין השאר חזר על טענות קראיות, ביניהן שהיהודים הוסיפו על המקרא דינים ותפילות שבדו מלבם, הדלקת נרות בליל שבת ועירוב להתרת טלטול בשבת. לדעתו, ספר התורה הוא זיוף.
טען שהיהודים נוהגים כעובדי אלילים, ודרש לבטל מספרי היהודים את דברי הכפירה. באשר למעמדם תחת שלטון המוסלמים תבע לבטל את מס הגולגולת, שתמורתו זכאים היהודים לחסות שמבטיחה להם ביטחון חיים, שמירת רכושם ורשות לקיים את מצוות דתם.