ארכיון יומי: 9 ביוני 2015


טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לפרשת שְׁלַח

Asilah

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לפרשת שְׁלַח

מאת: הרב משה אסולין שמיר

"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן,

   אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל…  

       וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ – אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"(שלח יג, ב-כו).

 

חטא המרגלים – הוצאת דיבה רעה על ארץ ישראל.

הדרכים לתיקון החטא  –  אז והיום.

  איך רבים מגדולי ישראל טעו וטועים במצוות ארץ ישראל?

 

"כולם אנשים ראשי בני ישראל המה" (במדבר יג, ג). קשה לנו להבין איך עשרה מובחרים שבעם המשמשים כנשיאי השבטים, מוציאים דיבה רעה על הארץ ככתוב: "ויוציאו דיבת הארץ… ארץ אוכלת יושביה… ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים, ונהי בעינינו כחגבים – וכן היינו בעיניהם" (במדבר יג, לב-לג). הם הצליחו להוביל מרד עצום נגד ה': "ותשא כל העדה ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא… נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר יד, א-ד), דבר שגרם למשה ואהרן ל"פול על פניהם". מול העשרה, עמדו שני צדיקים בלבד: יהושע בן נון וכלב בן יפונה שניסו לסנגר על ארץ ישראל: "טובה הארץ מאוד מאוד… ארץ אשר היא זבת חלב ודבש… אך בה' אל תמרדו…" (במד' יד, ו-י). אבל קולם נבלע בהמולת המרד כאשר העדה עמדה לעשות בהם שפטים: "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים".

 

הזוהר הקדוש אומר על הביטוי "כולם אנשים" – כולם צדיקים וראשי בני ישראל, אבל הם החליטו להוציא דיבה רעה על ארץ ישראל בגלל פחדם לאבד את הנשיאות. הכבוד הוא אחד משלושה דברים היכול להוציא את האדם מהעולם.

רבנו הרמב"ן אף מדגיש שהמרגלים נימנו לפי סדר חשיבותם ומעלתם. והנה כלב בן יפונה נמנה במקום השלישי, ואילו יהושע בן נון נמנה רק במקום החמישי.

הנשיאים התבקשו על ידי משה רבנו למצוא את היתרונות שבארץ ישראל ככתוב: "ויתורו" במשמעות של תורת היתרון. ושוב מתעצמת השאלה: איפה נכשלו גדולי הדור, עד שנאמר עליהם "וימותו האנשים – מוציאי דיבת הארץ רעה במגפה לפני ה'" (במדבר יד, לז).

"וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ" אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי:

מקיש הליכה לביאה, מה ביאה בעצה רעה, אף הליכה בעצה רעה". (סוטה לה ע"א).

כלומר, מראש החליטו להוציא דיבת הארץ רעה. מדוע ולמה?

הדרכים לתיקון החטא  –  אז והיום.

רבנו "אור החיים" הקדוש מסביר בהרחבה מדוע נשיאי וחכמי ישראל עליהם נאמר: "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה", נכשלו בשליחותם. שאלה נוספת אותה מעלה רבנו אוה"ח הק'. מדוע לא התקיים בהם דברי חז"ל: "שלוחי מצוה אינם ניזוקים". ועוד, שאלה, "מצוה בעידנא דעסיק בה – מגנא ומצלא" לדעת רב יוסף, שזו גם מסקנת הגמרא (סוטה כא ע"א). כלומר, מצוות השליחות, אמורה להגן עליהם. אם כן מדוע לא הצילה אותם מהחטא?

תשובתו הראשונה היא: המרגלים הפקיעו מעצמם את שליחות המצווה, ולכן ניזקו. ועל פי הסוד: "וילכו ויבאו – כי אדם גדול כשמזדמנת לפניו עבירה וניגש לעשות אותה – פורחת ממנו נפשו הרמה, ונכנסת בו רוח שטות… כשבאו למשה לדבר דברי רשע, "הלכו" = פרחו מהם אורות הקדושה" ע"פ רבנו האר"י הקדוש (בספר הליקוטים פרשת כי תצא ד"ה עוד כי תצא, עמ' ס) "שכן דרך החוטא, הנשמה פורחת, והוא הולך זולתה".

תשובתו השניה של אוה"ח הק': "שעשו הליכה מוחלטת מארץ כנען, שלא יבואו לה עוד כאשר גילו… לעם". על הפסוק "ולא תקיא הארץ אתכם", אומר רבנו "אוה"ח הק': "אדוני הארץ יתנו את הדין על מאיסת הארץ. ועוד, ביום פקודה, "תקיא הארץ גם את השומרים, על שלא מחו באלה שלא שמרו את המצוות". (ויקרא כ, כב). לכן לא נתפלא כאשר בהיסטוריה הקרובה היו חכמים שהסיתו נגד העלייה לארץ "בסברות כוזבות" כדברי רבי הלל ריבלין משקלוב תלמידו של הגאון מווילנא. אביו רבי בנימין היה בן דודו ותלמידו של הגר"א.

בעצם, כאשר מעיינים בתולדות עם ישראל ויחסו לארץ ישראל, רואים אנו שפרשת המרגלים ותוצאותיה, היא תופעה  החוזרת על עצמה ביחסנו לא"י, הממשיכה ללוות את בני ישראל לאורך הדורות. מצער מאוד לראות שגם בדורנו דור הגאולה, הלקחים לא הופקו על ידי רבים וטובים בעם ישראל, וכדברי רבי הלל ריבלין משקלוב (קול התור פרק ה), "חטא המרגלים במדבר, הוא אחד החטאים הכלליים הרובץ על עם ישראל בכל הדורות עד היום… ובעוונותינו הרבים, חוטאים בזה בבחינת "וימאסו בארץ חמדה", גם רבים מתופסי התורה, ולא יבינו כשנתפסו בחטא המרגלים בסברות כוזבות". רעל "טופסי התורה" אמר הנביא ירמיה: הכוהנים לא אמרו איה ה', ותופסי התורה לא ידעוני… (ירמיה ב,ח) המתייחסים לתורה בכלל, ולתורת א"י בפרט, כמו ל"טופס" משרדי רחמנא ליצלן.

 שד"ל: מטיב להסביר זאת: "למען יעמדו במשך ימים רבים אצל משה, שאם היה מביאם אל הארץ, היו מתפזרים איש בנחלתו ולא היה משה יכול ללמדם דעת, גם לא היו מתפרנסים דרך נס, ולא הייתה האמונה בתורת משה נקבעת בלבם לדורות עולם… " (שלח, יג, ז). לפי הקבלה, המרגלים רצו להישאר בגדר של רוחניות – עולם המחשבה, מבלי לרדת לעולם המעשה, ולכן לא האמינו בניצחון  על הגויים בארץ, בהם ראו אנשים ענקים בלתי מנוצחים, "ונהי בעיננו  כחגבים, וכן היינו בעיניהם" (שלח, יג, לג). התופעה הנ"ל קיימת לצערנו גם בימינו אצל אנשים "יראי ה'" המתרחקים ומתבדלים מנחלת אבותינו בארץ יהודה והשומרון בהם הילכו אברהם, יצחק ויעקב בבית אל, דוד המלך בחברון, יוסף הצדיק בשכם, אלישע הנביא ביריחו, ירמיה בענתות וכו'.

הגעגועים לארץ ישראל מאז יציאת מצרים ועד הגאולה.

מאז הציווי המפורסם של הקב"ה לאברהם אבינו מלפני ארבעת אלפי שנים: "לך לך מארצך וממולדתך – אל הארץ אשר אראך", עם ישראל הלך הולך לארץ ישראל, ולצערנו לעיתים גם הלך ממנה לגלות, אבל מעולם לא נשארה ארץ ישראל ריקה מבניה. לעיתים מעטים, ולעיתים רבים כחול הים כמו בימינו.

ארץ ישראל תופסת מקום נכבד בתורתנו הקדושה ובמצוותיה, דבר הבא לידי ביטוי במטרת יציאת מצרים כדברי הקב"ה: "לכן אמור לבני ישראל אני ה': והוצאתי אתכם… והצלתי אתכם… ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים… והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם, ליצחק וליעקב – ונתתי אותה לכם מורשה, אני ה'". (שמות ו, ו-ח). גם בגלויות הרבות, יהודים חלמו להגיע אליה, ואכן בדורנו אנו, זיכה אותנו הקב"ה להיות חלק מהחלום שהפך למציאות, כאשר יהודים מכל העולם, עלו וממשיכים לעלות כדי להתיישב בארץ הקודש, בניגוד  לאבותיהם שלא יכלו לעלות עקב הגבלות העלייה בעבר ע"י האנגלים, הטורקים וכו'. והנה, ראו זה פלא, במשך דור אחד בלבד, זוכים אנו למימוש חזון אחרית הימים של הנביא יחזקאל: "ולקחתי אתכם מן הגויים, וקבצתי אתכם מכל הארצות, והבאתי אתכם אל אדמתכם – וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאתכם" (יחזק'  לו, כד-כה).

רבנו חיים בן עטר  כותב בהקדמה לפירושו לתורה "אור החיים": "והאיר ה' עיני שכלי, אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו – הוא מקום השכינה, עיר הרמה, עיר החביבה על אלוקי עולם", רעיון אותו זכה לממש עם כשלושים מתלמידיו ובני ביתם בחודש אלול תק"א 1741, ארבעה ימים לפני ראש השנה, ובכך גם ליישם את פירושו לתורה: "באתי אל אשר נשבע ה'… לתת לנו – פירוש –  לדירתנו"  (אוה"ח דברים ג, יג). להלן דברי חברי אוה"ח על חביבות א"י:

רבי יעקב אבן צור – היעב"ץ"קבץ יקבץ/ משפחת יעבץ/ אל נוה מרבץ/ הר נחלתי". (שירי יעב"ץ).

רבי משה אדרעי: "והנחילנו את הארץ הזאת – היא ארץ הקדושה והטהורה אשר בחר בה ה' מכל הארצות".

תיקון חטא המרגלים –

על ידי אמונה בכוחו של הקב"ה – דרך מצוות ציצית.

המרגלים פגמו באמונה ב-ה' בכך שתרו – "ויתורו"- אחרי עיניהם, ולא האמינו בכוחו של ה' שיוריש עבורם את א"י, לכן נדרשו להישאר במדבר 40 שנה כדי לחזקם באמונה. תופעה דומה הייתה אצל חוה אמנו: "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, וכי תאווה לעיניים, לכן עונשם היה בגדי "כותנות עור" במקום "כותנות אור". כנ"ל אצל המרגלים – הצטוו על כותנות אור בדמותה של מצוות ציצית לתיקון האמונה ב-ה' כדברי הכתוב: "במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום – יום לשנה, יום לשנה – תישאו עוונותיכם, ארבעים שנה …אני ה'". (שלח יד, לד-לה).

 מצוות ציצית חותמת את פרשת "שלח" המתחילה בטרגדיית המרגלים המואסים ב"ארץ חמדה", "ארץ הצבי",  "ארץ זבת חלב ודבש", "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" – במצוות ציצית החותמת בביטוי האמונה בה': "אני ה' אלוקיכם" – בעל כל הכוחות והיכולות לכלות את כל האויבים הקרובים והרחוקים.

הקשר בין מצוות חלה, נסכים וציצית לחיים בארץ ישראל.

הפרשת חלה {חלה מהתורה רק כשכלל ישראל נמצא בארץ}.

 נסכים וחטאת – מצוות שחיובן רק בזמן המקדש, ובכך הקב"ה רומז שאת חטא המרגלים ניתן לתקן, כשעם ישראל ישוב לארצו, ובית מקדשו יתנוסס ככתר בראשו.

ה"שפת אמת" אומר שהציצית בה אנו מתעטפים, רומזת לענן שנפרס מעל עם ישראל במדבר, והגן עליהם.

 הנסכים רומזים למי בארה של מרים. החלה רומזת למן.

הקב"ה רומז לבני ישראל שכמו שהגן עליהם במדבר וסיפק להם את צורכיהם ע"י ענני כבוד, מן ומים, כך בארץ ישראל – יזכו/נזכה לחיות בנס המשולב בטבע.

תכלית מצוות ציצית לדעת רבנו "אור החיים" הקדוש.

"דבר אל בני ישראל… ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם לדרתם, ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת. והיה לכם לציצת,

{א}. וראיתם אתו, וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם,

{ב}. ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם.

{ג}. למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדשים לאלוקיכם"אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם, אני ה' אלוקיכם". (במדבר טו לז – מא).

הביטוי  "והיה לכם לציצית"  נראה כביכול כמיותר, היות וקודם לכן התורה מפרטת את מצוות ציצית.

רבנו "אור החיים" הקדוש מביא את דברי התוספות לדברי רבי מאיר בגמרא (מנחות מג ע"ב.) האומרים שהציצית מהווה חותם המעיד שאנחנו עבדיו של הקב"ה, ולכן יש לפרש את הכתוב כך: פתיל התכלת המאופיין בצבע התכלת והשונה מהחוטים האחרים שצבעם לבן, מהווה – "והיה", חותם המלך המזכיר לנו כל העת שאנחנו עבדיו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, ועלינו לנהוג בהתאם לשלושת הכללים הבאים במהלך עבודת ה'.

א. "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם". ע"י מצוות ציצית – חותם המלך, אנו נזכרים {"וזכרתם"} כל העת בקב"ה ועושים {"ועשיתם} את מצוותיו – מצוות עשה.

ב.  "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים אחריהם". בגלל פתיל התכלת המהווה חותם המלך, אנחנו נזהרים שלא לעבור על מצוות לא תעשה, ובפרט בכל הקשור למראות אסורות בתקופת הקיץ כמו בגדים לא צנועים , ולא נזהרים מספיק בשמירת העיניים. בגד = בגידה. שנזכה ל"כותנות אור" במקום "כותנות עור" כרבי מאיר.

ידוע שהעיניים מסמלות את עולם המחשבה, והלב מסמל את עולם הרגש. התורה אומרת לנו שאל לנו לפעול רק ע"פ הרגש בלבד, או ע"פ השכל בלבד. אלא יש לשלב את שני המרכיבים הנ"ל בבואנו לפעול. לדוגמא: יש לי שיעור תורה. הראש בעד- מצוות עשה,  הלב דואג לי ל – "וירא מנוחה כי טוב". מה עושים?. הדוגמאות הן רבות ובפרט בתחומים הקשורים במראות הקיץ הלא צנועים עליהם רומז הכתוב: "ולא תתורו אחרי לבבכם… והייתם קדושים…". 

ג. "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים". בכוחה של הציצית להציל אותנו מעבירות, ולקדש אותנו במצוות, דוגמת אותו סיפור המובא בגמרא (מנחות מד ע"א) על אדם שניצל מעריות ועוד עם גויה, לאחר שציציותיו טפחו על פניו בטרם מעשה, לאחר שנזכר במדרש אותו למד בעברו: למה נאמר פעמיים "אני ה' אלוקיכם? אחד –  להיפרע מהרשעים, והשני – לשלם שכר לעושי דברו.

את זה סיפר גם לגויה שחזרה בתשובה ועלתה לבית מדרשו של רבי חייא ובקשה להתגייר, ואף התחתנה עם אותו אדם שעמד בניסיון וגם תרמה לו חלק נכבד מרכושה העצום.

לסיכום: הציצית משמשת כגורם מרתיע ומגן מפני החטא, וגם כאמצעי להתקדשות ולייחוד הספירות. (רעיא מהימנא)

מצוות ציצית בפנימיות התורה:

רבי שמעון בר יוחאי אומר: "כל הזריז במצוה זו – ציצית – זוכה ומקבל פני שכינה (מנחות מג ע"ב).

א. ארבע ציציות כנגד ד' אותיות בשם הוי-ה. כנגד ד' רוחות העולם, כנגד ד עולמות אבי"ע: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. כנגד אדם הראשון, אברהם, יצחק ויעקב.

ב. "ציצית": מלשון הצצה – הקב"ה מציץ ומשגיח עלינו בבחינת "מציץ מן החרכים".

 ג. ה' קשרים בחוטי הציצית, סגולה לזכירת חמשה חומשי תורה, וכפילת הקשרים, כנגד עשר הספירות.

תרי"ג מצוות רמוז במלה ציצית = 600 + 8 חוטים + 5 קשרים = 613 = תרי"ג מצוות, בבחינת יעקב: "עם לבן גרתי =613   ,ו-תרי"ג מצוות קיימתי".

רבי מאיר בעל הנס אומר: "התכלת דומה לים, והים דומה לרקיע, והרקיע לכסא הכבוד…". המסר מכך הוא: המבט המעמיק שלנו בפתיל התכלת בתפילה, מוביל אותנו לראות ולהתפעל ממעמקי הים והשמים האינסופיים – דרכם נוכל להתחבר לקב"ה היושב בשמים, "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, וכעצם השמים לטוהר.

"אראנו נפלאות" – החלום ופשרו:

רבי מאיר בעל הנס מבשר בחלום למו"ר אבי זצ"ל,

על פתיחת שערי העלייה לארץ ישראל

זוכר אני את הורי ע"ה שעלו לארץ כמשפחה ברוכת ילדים ושתי סבתות אשר עזבו את רכושם במרוקו: שתי דירות ושלש חנויות, היות ולא היה ניתן למכרם במחיר סביר, כאשר המטרה הקדושה הייתה, להגיע ומהר לארץ המובטחת.

באותן השנים, העלייה לארץ ישראל לא הייתה רשמית דבר שהקשה על העולים ושליחי העלייה.

זוכר אני את מו"ר אבי זצ"ל המשחד את מנהל משרד הפנים המקומי "בכסף מלא" וכמה לגימות מחיה/אראק כדי לקבל את התעודות המתאימות. מידי ערב, הפקיד מוחמד, החליט לערוך בביתנו ביקור נימוסין של כמה לגימות הגונות של אראק, דבר שהוא כשלעצמו מסוכן מאוד, היות וערבי המתלונן על יהודי ששידל אותו לשתות אראק, דינו מאסר בגין "מעביר מוסלמי על דתו". כידוע, למוסלמים אסור לשתות משקאות חריפים, אבל נפשם חשקה בטיפה המרה. לאחר קבלת התעודות, מו"ר אבי חיפש דרך להפסקת ביקורי האראק. באחד הערבים בהגיע הוד מעלת אוהב המחיה, מו"ר אבי זצ"ל התנצל בפניו על כך שהאראק אזל מהחבית, ושלח אותי לקנות כתחליף בירה אותה לגם בהנאה, אבל אינה דומה לגימת אראק ללגימת בירה. מאז, לא דרכה רגלו במפתן ביתנו, עד לעלייתנו ארצה.

 זוכר אני איך חלון ההזדמנויות לעלייה לארץ נפתח באסרו חג פסח – יום המימונה = יום המזל שנת תשכ"ג – 1963. מו"ר אבי זצ"ל מספר שבליל המימונה ישב לשמוח עם אורחים. כדרכם בקודש, שתו ושרו ממיטב שירי ארץ ישראל וחכמיה. בעת שמו"ר אבי שהיה פייטן בחסד עליון, שר את הפיוט "אפתח פי ברינה, בשיר ובנגינה/ לכבוד זה התנא הוא רבי מאיר", נרדם במהלך השיר, ובחלומו ראה את שערי ארץ ישראל נעולים. את החלום סיפר לאורחים. אחד הפתרונות לחלום היה, שיש להתפלל ביתר שאת וביתר עוז לפתיחת השערים. שוב שתו לחיים בליווי הברכה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה, ושוב מו"ר אבי המשיך לפייט את השיר "אפתח פי ברינה". בסיום השיר, שוב מו"ר אבי נרדם, ושוב רואה בחלומו את שערי ירושלים בכיוון הציון של רבי מאיר בטבריה, אבל הפעם – פתוחים, ומיד התעורר.

  פשר החלום: זו עת רצון אותה יש לנצל ומיד. למחרת, הורי ניגשו לשליח העלייה שבישרו להם שאכן נפתחו השערים לתקופה קצרה, "ויש לעשות עליה לפני ששוב יסגרו השערים". נרשמו מיד, ותוך ימים היינו על המטוס.

זוכר אני שכאשר נציגי הסוכנות שאלו את אבי ע"ה באנייה, איזו עיר בארץ הוא מעדיף? תשובתו הייתה ללא היסוס: טבריה – עירו של רבי מאיר. אכן נחתנו בארץ ביום  י"ד באייר – יום ההילולא של רבי מאיר בעל הנס, בה זכינו להשתתף עם רבבות מעם ישראל.

זוכר אני ששנים רבות אחר כך, זכיתי לסגור מעגל וללמד בישיבת רבי מאיר הצמודה לציון, וכן להשתתף בארגון תהלוכת ילדי בתי ספר לכיוון רבי מאיר ביום ההילולא בי"ד באייר. התהלוכה הייתה מלווה בספרי תורה ותזמורת המשטרה. עד היום אני מרגיש מחובר לעיר הקודש טבריה וחכמיה ובראשם רבי מאיר. זכיתי לפרסם מאמרים על רבי מאיר שזכה לתואר "בעל הנס" – הבעלים של מפתח הניסים", היות והייתה בו מידת "עין טובה" כלפי עם ישראל. הוא זה שקבע את הכלל שלעולם אנחנו נקראים "בנים של הקב"ה ולא עבדים" (קידושין לו ע"ב), דבר שנקבע להלכה ע"י הרשב"א. על כך ראה בהרחבה בדברי הרה"ג יעקב שאלתיאל ניניו זצ"ל מטבריה בספרו "זרע יעקב", וכן בספרי.

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר

Shamir240298@gmail.com     0523-240-298

לע"נ: הזקן הכשר סעיד ביטון ז"ל שהלך לעולמו השבוע.   לע"נ: הזקן הכשר מרדכי פורטל ז"ל.

לע"נ" אמו"ר רבי יוסף בר עליה ע"ה. מו"ר אביו סבא קדישא רבי מסעוד בן אסתר ע"ה. המלוב"ן סבא רבא רבי מסעוד ע"ה. לע"נ א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. נחמה טמסות ע"ה.

להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל הצרפתי-חיים בנטוב

 

להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל הצרפתי- 1545 – 1619 ?וידאל

חיים בנטוב

ההשגחה האלוקית

בצד עיקר האמונה, מובלט אצלו עיקר אחר: ההשגחה האלוקית, רעיון העומד כציר במרכז השקפת־עולמו. על בסים רעיון זה של השגחת ה׳ הוא מפרש פרטים רבים במגילת אסתר ומגילת רות. כך, למשל, הצורך להודיענו שאחשורוש מלך על מאה ועשרים מדינה:

בתחלת העיון יראה שלא יצטרך זה כלל? הרצו
ן בזה להגדלת הנס… כי הוא מושל בכל הארץ… ואם יאבד… היהודים אין בזה כלום… ועכ״ז נמלטו… אין זה כי אם השגחה גמורה… ועוד… ספר… הריגת ושתי כי לא נחשוב כי הצלת היהודים… סבתה אסתר כי יהודית היא והיתה אשתו והתחננה לפניו על זאת, לזה ספר איך הרג את ושתי… שלא היתה האשה חשובה בעיניו לכלום ועכ״ז בסבת אסתר הרג את אהובו המן… אין זה באהבת אסתר כי אם השגחת אלוק ממעל ״.

ולהלן הוא אומר:

ועוד בהיות אשה ואין לה גבורת אנשים… והיות התשועה ע״י אשה, עד ממהר על היות בהשגחה גמורה… להראות איך השי״ת בחר לו אמצעיים חלושים בין מרדכי להיותו ימיני ויתר החולשות, בין באסתר להיותה אשה ועצובת רוח ויתרם, כדי שלא ייחמו גאולתם לטבעם ולרוחם שהרי חלשים שבחלשים היו אלא לאהבת ה׳ אותם.

וכך הוא מבליט את רעיון ההשגחה גם במגילת רות: ״יאמר הכתוב מיתת אלימלך היתד. בהשגחה״81; ״שבדרך השגחה הסיטו הקב״ה (לבועז) והביאו מבית לחם… גם לרות הסיטה והביאה לשדה בעז״ 82. ולהלן הוא אומר:

ומהפלא כי תמצא זו המגלה מכוונת כנגד מגלת אסתר כי כאשר שם הנם ההוא ואותה הגאולה היה על ידי נשים כן הגאולה אשר תצמח בע״ה (בעזרת האל) מדוד באה על ידי נשים כאשר ראינו הנה. גם כאשר היתד, שם אסתר יתומה גם פה עובד יתום ואין עוזר לו… ומד,סבה אשר ביארתי שם (במגילת אסתר, כדי להבליט ההשגחה) לזר, יתבאר הנה גם כן.

כיוון שזהו רעיון מרכזי אצלו, נותן דעתו בו לפרטיו, לבדוק את דרכי ההשגחה: ״האל יתברך נוהג בדבר שישלימהו הטבע יניחהו לטבעו ואינו משנה הטבע, אבל כשיש דבר ששפל יותר ולא ישלימהו טבעו ישגיח עליו בעין החמלה הרבה ממה שהיה ראוי״.

השגחה על רבים מול השגחה על יחיד

״ידוע שאינה שוד, ההשגחה אשר על אחד כהשגחה אשר על מרובים כי יותר תחול על מספר מרובה ולזה אין אומרים קדיש וקדושה אלא בעשרה״ — ולפיו, השראת שכינה היא השגחת האל.

ההשגחה בפי יתרון האנשים

כך הוא אומר בתהילים עג: ״כי ההשגחה כפי יתרון האנשים כדברי הרב המורה״. ובמקום אחר :הוא אומר: ״שכפי ההשגה כן תהיה ההשגחה״— כלומר, ככל שהאדם מגיע לשלמות עיונית יותר, כן!הוא !מוכן יותר להשגחה. בפירושו לתורד, פרשת תזריע מביא את מאמרי חז״ל השונים על הנגעים, ׳ואומר:

יש סברות בענין הנגעים כת אומרת שהם בטבע וכת אומרת שהם בהשגחה… אבל באמור יובן כי הנגעים השגחיים בעצם אינם אלא לישראל, ואומות העולם לא היו ראויים להשגיח בהם לייסרם. על דרך ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ הנה עין ה׳ אל יריאיו (ממכון שבתו כלומר באמצעות מערכת השמים שהיא מכון שבתו, אבל ליריאיו משגיח בעינא פקיחא השגחה פרטית) אבל (הנגעים) הטבעיים הנה הנם בעצם לאומות !העולם האוכלים בשר השקץ והעכבר ׳ולא לישראל כלל.

ואנחנו נאמר דעת גי. כי לכל יש סבות טבעיות. אבל לאיש היהודי כיון שהש״י הניח הטבע על מכונו ומנהגו, הגו בהשגחה.

עליית יהודי האטלס-יהודה גרניקר

יהודים_באטלס_010

פרי מאמצים

בתאריך 1.3.55 כתב אלי מר שרגאי ז"ל ראש מחלקת העליה בתקופה ההיא :

רשמתי לפני תוכן מכתבך, ביחוד הבעיה שעוררת בקשר לעליית אנשי הכפרים. כל העניינים משמשים עכשיו חומר לדיון במוסד לתיאום. אני מקווה דאחרי ההסכם עם הג'וינט והקהילות שמקבלים על עצמם את הטיפול במקרים סוציאליים, לא תהיינה הפרעות להעלאת 33 הכפרים אשר הוחלא עליהם.

אשמח לשמוע על פעולותיך – שרגאי.

ברוח זו כותב אלי גם לוי אשכול ז"ל – שר האוצר וראש המחלקה להתיישבות :

הריני מאשר קבלת מכתבך מיום 9.3.55 בעניין יהודי הכפרים בהרי האטלס. בקשר לפעולות הסעד בין יהודים אלה, להשאיר טיפול בידי הג'וינט. בשאלת ההתיישבות אין כרגע מה להוסיף.

נעשים עתה מאמצים להגדיל מספר הבתים הנבנים, והשנה יתווספו כ-300 בתים.

יתכן לקראת האביב הבא נוכל לקבל אנשים מן האניה ישר לבתים, ומוטב עתה להתאפק ובמקום חהעביר עולים למחנות מעבר, להעבירם באביב ישר לבתים. כפי שנודע לי בינתיים ביקר אצלכם ד"ר ג. יוספטל, ואני מקווה כי העניינים הכספיים יבוררו עמו במקום.

אשמח לשמוע על המתרחש

לוי אשכול – שר האוצר.

 

קשיים מבית.

ערב ההפלגה

ב' בשבט תשט"ו 25.1.55

כבר בשעה 12.00 בצהרים החלו העולים ומלוויהם להתאסף בנמל בקזבלנקה. קבוצות קבוצות אצו ורצו במגרש שברחוב אנגליז. תחילה היה מתוכנן שהעולים יעלו על האניה בשעה 2.00 אחר הצהרים אך חלו עיכובים ואי סדרים וההפלגה נקבעה לשעה 5.00.

הגעתי דקות ספורות לפני ההפלגה, הספקתי להיפגש עם אנשי איית בוגמאז עם יעקב יפרח מאיית עבאס והרב בן ישעיה אשר עמדו להפליג באניה זו. הרב בן ישעיה בשיחתן אתי נראה אדיב למראית עין, אך כולו היה מלא זעם ורוגז ודברי הסתה נגד תנועת המושבים. נראה כי מאן דהו הכין אותו להתקפה זו.

ה' בשבט תשט"ו 28.1.55

מר יערי, נציג " הפועל המזרחי, הבטיח לי, זו הפעם השנייה, לקיים פגישה לשם בירור ומניעת אי הבנות בינינו. גם הפעם, כדרכו, לא קיים הבטחתו ולא הופיע.

בירור בפני הרב הדיין במראכש

ט"ז באדר תשט"ו 10.3.55

יצאתי לדמנאת על מנת לברר אם האנשים יהיו מוכנים לעליה ב-30 במרס. התברר לי כי הם לא יספיקו לסיים הכנותיהם עד לתאריך זה . נמסר לי גם שמר חיים מויאל שליח " הפועל המזרחי ", קיים שיחות עם אנשי הארגון שלנו והסית אותם לעזוב את תנועת המושבים ואת גרינקר, ולהצטרף " להפועל המזרחי ".

הדבר הגיע לבירור בפני הדיין רבי מכלוף אבוחצירא במראכש. לאחר שמיעת טענות שני הצדדים האשים הדיין את ח. מויאל בפעולת הסתה. גם לאחר פסק הדין צלצל ח. מויאל שלוש פעימים לדמנאת וביקש להיפגש עם אנשי הארגון שוב כדי להשפיע עליהם להצטרף " להפועל המזרחי ".

משהתרחבו פעולות חתירה אלה שלחתי מכתב למשרד העליה בקזבלנקה, והעתקים ללוי אשכול, ש. ז. שרגאי, א. ציגל ולתנועת המושבים. להלן המכתב :

לכבוד משרד העליה

קזבלנקה

א.נ.

 

                    הנדון : הפרת הסכמים וחילול שם מדינת ישראל ברבים על ידי מר חיים מויאל – שליח "            

                    הפועל המזרחי.

לאחר שנתקלתי במעשיו של חיים מויאל בשטח העליה, כאן במרוקו, החלטתי להביא הדברים לידיעתכם ולדרוש בירור מיידי.

1 – כאשר הגיעו לקזבלנקה אנשי הכפרים איית עבאס ואיית בוגמאז שאיפלתי בארגונם ובסידורי עלייתם, אספו אותם מר חיים מויאל והרב בן ישעיה ( מנהל המחנה ), הסיתו אותם נגד תנועת המושבים ודרשו מהם להצטרף להפועל המזרחי. הם אף איימו בסנקציות נגד המסרבים. באותם הימים שהה כאן מר יערי, חבר המרכז החקלאי של הפועל המזרחי בארץ.

קראתי למר יערי ולמר מויאל ואמרתי להם בין היתר : " את אנשי איית בוגמאז לא הצלחתם לפתות על אף מאמציכם. אשר לאנשי איית עבאס אני תובע מכם לאמר להם בנוכחותי את אותם הדברים שאני בעצמי אמרתי להם לפני בואכם למחנה ולפני שידעתם על קיומם בכלל והוא : כי הברירה בידם לבחור כרצונם במי ובמה יבחרו.

2 – לפני שבועיים הופיע מר מויאל במראכש, אסף את אנשי הכפרים שחנו בעיר וניסה בדרכים לגמרי לא הגונות, להשפיע עליהם לעזוב את תנועת המושבים, ואף נעזר על ידי רבנים שונים – ולא הצליח.

3 – כיודע לכם נמצאת בידי רשימה של עשרות כפרים יהודיים אשר פנו אלי בכתב ובעל פה וביקשו ממני לבוא אליהם בכדי לרשום אותם לעליה כפי שעשיתי בכפרים אחרים. מטעמים אובייקטיבים שהזן גרמם הפסקתי הרישום בכפרים נספים עד אשר נגמור סידורי נעליה של הכפרים שנרשמו כבר.

זו הייתה גם דעתו של משרד העליה. ואילו מר מויאל הרשה לעצמו לנסוע לחלק מאותם הכפרים, לרשום אותם והבטיח להם עליה מיידית, ואף החל בסידור תיקים מפורטים לכל המשפחה.

4 – זאת ועוד, מר חיים מויאל השיג ( ממי ? ) את רשימת חברי הארגון שאורגן על ידי בדמנאת, נסע לשם ושידל אנשים להפנות אלי עורף תוך הבטחה למלא כל מבוקשם ובלבד שיצטרפו להפועל המזרחי, וכאשר לא הצליח במלאכתו זו גייס לעזרתו כמה רבנים.

כאשר גם זה לא הועיל קרא את אנשי דמנאת לדין תורה בפני הדיין רבי מכלוף אבו-חצירה במראכש. לאחר שהדיין שמע את טענותיו של חיים מויאל פנה אליו בזו הלשון : " מה לך במראכש ובדמנאת ? הרי שדה פעולה גדול ורחב לפניך, מכנאס, פאס, צפרו מידלת וכו….

ולמה לך להשיג את גבולו של מר גרינקר וחלל על ידי כך את שם מדינת ישראל ? ואשר לעצם התביעה פסק הדיין שאין לכפות על אנשי דמנאת לעבור להפועל המזרחי. כל זה לא הניח עדיין את דעתו של חיים מויאל שהמשיך לחרחר ריב ולהסית האנשים.

ב-10.3.55 טלפן שלוש פעמים לדמנאת וביקש להיפגש שנית עם אנשי הארגון שאורגן על ידי ולא נענה. נודע לי גם שבשבת ביקר אצלם פעם נוספת והיה גם אצל הקצין הצרפתי מושל האזור. הנני רואה במעשים חמורים אלה לא רק הפרת משמעת והסכמי עבודה שנקבעו, אלא חתירה וחבלה וחילול שם מדינת ישראל.

לפיכך אני דורש בתוקף תפקידי בירור דחוף בענין זה. ועד לבירור, אני תובע במפגיע הפסקת עבודתו של מר חיים מויאל בכל מה שנוגע לענייני עליה כדי לא להטיל קלון על מדינת ישראל ולחלל זמה בעיני היהודים שאנו מטפלים בהם ואף בעיני הזולת "

מכתב מחכמי פאס ומנהיגיה לכל ישראל חברים.

פאס -שער הקסבה

מכתב מחכמי פאס ומנהיגיה לכל ישראל חברים.

הרצח מתואר במכתב בעברית של קהילת פאס לכל ישראל חברים בי"א באדר תר"ם – 12 במרס 1880, עליו חתומים שמונה חכמים ותשעה פרנסים. לדבריהם החלה התקרית ברדיפתו של מוסלם אחרי בן דתו שחייב לו כסף בצעקה " תפשוהו כי בורח הוא "

יהודי בעל חסותה של צרפת ששירת את צבאה במשך שבע שנים שהזדמן למקום תפש את הבורח. מאורים שראו יהודי תופש את בן דתם, רדפו אחריו, היכוהו וגם המאורי שבידו נפצע. שניהם הובלו לבית המשפט, היהודי זוכה, המוסלם שנתפש יצא חייב.

זה הרגיזו וכביטוי של זעם שם כובע שחור על ראשו ( כדרכם של היהודים ) ואמר שהוא רוצה להיות יהודי. במהומה הוכה היהודי על ידי ההמון. לאחר מתן שוחד נגרר לבית הסוהר כדי להצילו ממוות. ובלילה הופצה הקריאה כי הותר דמם של היהודים.

וכל יהודי שנקרא בדרך הוכה בחרבות ובמקלות, ביניהם אברהם אלעלוף הפילוהו לארץ ושפכו עליו נפט והציתו האש וערכו עצים על האש ונשרף בעודנו חי. המהומה התפשטה והמונים רצו לעשות כלה ביהודים, עד שהמושל שהציל יהודי דקור ציוה לנעול השערים של המללאח והציב שומרים מחוץ לשומרים מחוץ לשערים, לבל יכנסו המונים נזעמים.

בעלי החנויות בשוק בו אירע הרצח נאסרו, ולאחר זמן קצר שוחררו והמושל הוחלף. התפשטה שמועה שהיהודי שגרם למהומה, לקח אשתו בזרוע לזנות עמה. בהשמך יש פרטים נוספים על איומי המושל וההתנכלויות שיהודים סובלים מהן. התמונה העולה כי היה כאן צירוף מקרים שעודדו התלהבות קנאית, ויהודי תמים היה קרבן לרצח.

גרסה אחרת : במברק מגיברלטר ב – 31 בינטאר שפורסם בג'ויש כרוניקל ב – 6 בפברואר נאמר שיש מהומה גדולה בפאס, מאורים תקפו יהודים פצעו אחדים מהם, ביניהם שני צרפתים והרגו אדם כבן 70 על ידי ששפכו עליו נפט ושרפוהו בעודו חי. הרקע למעשה :

ילדים יהודים ששיחקו במגרש ליד המללאח הותקפו על ידי מוסלם, וילד אחד נפצע. יהודי בעל חסותה של צרפת שעבר במקום וראה את הילד הפצוע תפש את המוסלם והביאו לבית הסולטאן כדי שייענש. שערי הארמון היו נעולים כרגיל בהיעדרו של הסולטאן.

בינתיים התאסף המון מוסלמי, והמוסלם התלונן בפניהם שהיהודי הציק לו, וכתגובה תקפו ההמונים את היהודי במקלות ובאבנים. הוא ניצל הודות למטבעות שנתן לתוקפים, וברח. מוסלמים רדפו אחריו. יהודים שחזרו לבתיהם הותקפו.

אחד מהם אדם נכבד בשם אברהם אלאלוף שלא יכול היה לברוח הוכה, נפל ונדרס. התוקפים יחד עם בעלי החנויות הסמוכות הביאו עצים, שפכו עליו נפט ושרפוהו. מפחד התנפלות על המללאח לשם שוד ורצח, ננעלו שעריו.

הפחד גרם לשלושים נשים בהריון להפיל פרי בטנן. במשך הלילה איש לא העז לצאת לרחוב, ורק בבוקר נמצאה גופתו, חציה שרופה וחציה נטרפה על ידי כלבים. יהודי בעל מעמד הופיע בארמון הסולטאן למחרת, ותבע שייעשה צדק.

התשובה שניתנה לו שאין לו ממה לחשוש. יהודי פאס חשים בפחד מפני התקפה על המללאח. המוסלמים נעשו יותר אלימים כי ראו שאין נענשים על פשעיהם.

מסקנת הכתב כי אירוע זה משמש אור אדום למה שעלול לקרות אם החסות שיהודים נהנים ממנה תוסר. ממשלת ספרד כבר הסירה את החסות, ומהומה זו היא התוצאה הראשונה שלה. התברר שהסולטאן קיבל מיד מידע על האירוע, ופקד על מאסר האשמים והעדים לרצח שלא מנעו זאת.

ננקטו צעדים להגנת המללאח, וכדי להבטיח זאת הוחלף המושל הצבאי. משפחת הנרצח קיבלה שמונים לי"ש פיצויים. דרומונד האי תבע בשם בריטניה הענשת הרוצחים, וכי הסולטאן הבטיח מילוי הבקשות.

דיון בפרלמנט הבריטי

ב – 20 בפברואר 1880 פירסם הג'יואיש כרוניקל פרטים נוספים : חבר הפרלמנט היהודי מרג'נט סיימון שאל את תת שר הפנים הבריטי שאלות אלה :

א. האם התקבל דיווח רשמי בקשר למהומות נגד היהודים בפאס, כשרבים נפצעו אנושות, וזקן בן 70 נרצח וגופתו נשרפה על ידי ההמון.

ב. האם ניתנו הוראות לנציג הקונסולרי בקשר לאירוע זה.

ג. האם נוכח הסכנות הנשקפות לבלתי מוסלמים במרוקו, נוטה הממשלה להמשיך את החסות הקונסולרית שהוענקה להם עד עתה.

תשובת השר הייתה שפרטי האירוע נמסרו לממשלת הוד מלכותה, ודרומונד האי קיבל הוראה למחות בפני הוזיר. נוסח המחאה אושר על ידי הממשלה, וכי על הנושא החסות מתנהל דיון אצל הממשלות ביניהן בריטניה.

חבר הפרלמנט הנ"ל נפגש עם שר החוץ הלורד גרנויל יחד עם ועד שליחי הקהילות ו אגודת אחים ודנו בנושא זה, בין מצוקות אחרות של יהודי מרוקו, וכן על בעיית החסות.

התאסלמות יהודים מרצון.

 

בימי שלטון בני מרין.  

מייסד שלטון בני מרין, שושלת ברברית, יוסף אבן יעקב – שלט בין השנים 1269 – 1286 – ביטל את גזירות המייחדים, וחלק מהמתאסלמים חזר ליהדות. למרות שהדבר אסור על פי השריעה, והעובר על איסור זה דינו מוות.

החוזרים ליהדות נאלצו לנעול נעליים שחורות, ולהסירם כשעברו ליד מסגד. נוהג זה נשאר עד תחילת החסות של צרפת בשנת 1912. יהודים שהתאסלמו בעבר ונשארו כאלה, היוו קבוצה נפרדת מהמוסלמים המקוריים, והיו חשודים בחוסר נאמנות לאסלאם.

אלה נדרשו ללבוש בגדים מיוחדים כדי להבדילם מהמוסלמים האמיתיים, ולא התערבו בנישואין עם מוסלמים. למרות שהם התפללו במסגדים ולימדו את בניהם את הקוראן – לפי עבד אלואחד אלמראכשי בספרו " אלמעגז פי תכליץ אכבאר אלמגרב 

היהודים שהתאסלמו היו מכונים " מוהג'רון – מהגרים . רבים מהם חיו בפאס בעת גזירת המייחדים, התאסלמו למראית עין, ולא עזבו את המקום. הם אומנם הורשו לחזור ליהדות בראשית השושלת של בני מרין – החל ב – 1269 – 1465. כשרצו להתחיל בסדר התפילות וקריאת התורה ברשות, היה מחסור בספרי תורה.

כשההפליות כלפי היהודים החלו שוב, היו מהם שחזרו מרצונם לדת האסלאם. אלה לא התקבלו על ידי המוסלמים הוותיקים. הם היו בדרך כלל סוחרים מצליחים, מילאו תפקידים במערכת הממשל, כמו שליחים ודיפלומטים למדינות אירופה כנציגי הסולטאנים, ויהודים ומוסלמים כאחד חששו מתחרותם.

התאסלמות יהודים מרצון.

היו יהודים בודדים שהתאסלמותם נבעה מהסיבה ששוכנעו בצדקת האמונה המוסלמית לעומת היהודית. ביניהם נזכיר את שני האישים כדלקמן :

שאול בן יחייא אלמגרבי 1125 – 1175 שהתאסלם בשנת 1163, חיבר ספר בשם " אפהאם אליהוד – השתקת היהודים.

בתקופת שלטון בני מרין במאה ה- 14 היה יהודי שהתאסלם, בשם עבד אלחק אלאסלאמי וחי בעיר סבטה בצפונה של מרוקו, הוא היה בעל קשרים עם נכבדי המדינה, וכת בחיבור נגד היהודים.

לעומת קודמו, הוא לא היה משכיל. שש עשרה שנים לאחר שהתאסלם עם משפחתו, כתב חיבור נגד היהודים ונגד התנ"ך. הוא חזר על תוכנם של כתבי הפולמוס המוסלמיים נגד היהודים. נגד סיפורי התועבה במקרה כמו לוט ובנותיו, יהודה ותמר.

האשמה על זיוף של כתבי הקודש, בין השאר חזר על טענות קראיות, ביניהן שהיהודים הוסיפו על המקרא דינים ותפילות שבדו מלבם, הדלקת נרות בליל שבת ועירוב להתרת טלטול בשבת. לדעתו, ספר התורה הוא זיוף.

טען שהיהודים נוהגים כעובדי אלילים, ודרש לבטל מספרי היהודים את דברי הכפירה. באשר למעמדם תחת שלטון המוסלמים תבע לבטל את מס הגולגולת, שתמורתו זכאים היהודים לחסות שמבטיחה להם ביטחון חיים, שמירת רכושם ורשות לקיים את מצוות דתם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

יוני 2015
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר