ארכיון יומי: 15 ביוני 2015


נחש שחסם את הדרl

 

בעזרת ה'

אל מעי"ן העד"ן

הרב מאיר אלעזר עטיה

קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים

רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל

אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו

אמונה בשם, יחודו והשגחתו

נחש שחסם את הדרך

עיתונאי מארץ ישראל אשר ביקר בציונו של הקדוש רבי עמרם בן דיוואן בוואזן בחזרתו לארץ פירםם כתבה וזה לשונה:

הכתב עמנואל הימן סיפר, קורות עץ הזית שענפיו הכפופים סוככים על קבר הצדיק ומעולם לא נשרפו מן האש העזה שעלתה לגבהים. וכעתונאי ראה מראות נפלאים שנראו בעיניו כמוזרים, כמו אישה שבילתה יום שלם תחת העץ של הצדיק מתון התרגשות כשכולה אחוזת רעד וצופה בנסים המתרחשים לנגד עיניה.

גם היא בעצמה סיפרה על אישה אחרת שהיתה בתקופת נידתה פרצה נגד רצון הצדיק ונכנסה לבית הקברות הקדוש, ופתאום ראתה נחש שהרים ראשו והסם לה את הדרך לכניסה, והיא מיד צעדה אחורה והבינה שהיה אסור לה לנסות להיכנס, בגלל שאינה טהורה, ובגלל שפעלה בקלות ראש, הצדיק גרם לה שלא להיכנס, עמנואל הימן מסיים ואומר שכל מה שהוא מספר כעת אינו אלא נחלת העבר החדרים ששימשו את העולים לחגוג עמדו  ריקים מאדם, והבחין באדם שכל שנה היה נוהג לבוא ולזבוח  כבש לכבוד הצדיק, לא ביטל מסורת זו, וגם השנה הוא הביא כבש גדול שנשחט, נוקה, והוכשר כהלכה, וכשהיה מוכן לאכילה הוזמנו קרובים ומכרים ואפילו סתם מהנוכחים, סעדו כולם לבם יחד.

אחרי שתית וויסקי וערק התחילו לשיר במקהלה בקול רינה  ותודה, הצטרפה לחוגגים מקהלה מזרחית יהודית ומפי כל אחד בקעה הסיסמה ״ויוה רבי עמרם׳/ בזכותך יא רבי עמרם םידנא נמסיוו לבלדנא, ונשמעו שירי ארץ ישראל המפורסמים: הבה נגילה, וארץ זבת חלב  ודבש, בין החוגגים היו גם יהודים מארץ ישראל שהשתתפו.


זכירה רבי עמרם

בתו של חבר הפרלמנט הצרפתי שנתרפאה ממחלת השגעון

בשנים בין 1935-36 נודע על אחד הנסים שנעשה לבתו של חבר פרלמנט צרפתי שייצג את הצרפתים שמעבר לים מאלג׳יריה, בזמן שהצרפתים עדיין משלו באלג׳יריה, נקראה אלג׳יריה צרפת שמעבר לים.

חלתה כאמור בתו הצעירה של חבר פרלמנט צרפתי במחלת (הסכיזופרניה) שגעון חמור. בגלל מעמדו הרם של אביה, הוריה חששו לשלוח בתם למוסד סגור בית חולים לחולי נפש בצרפת.

לאביה היו קשרים ידידותיים עם הרבה יהודים ממעמד מכובד.

אגב ידוע שרוב הורי היהודים של אלג׳יריה באו ממרוקו, והשתקעו באלג׳יריה. ומאבותיהם שמעו על צדיק הקבור בוואזן שמחולל נסים, ומספר רב שבאו להשתטח על קברו מתוך אמונה עמוקה הכירו שביכולתו לרפא חולים. ואכן השמועות בדבר הלכו והתפרסמו, מקום קבורתו של הצדיק הגיעו לאוזניהם. והם המליצו לידידם הנציג שלהם חבר הפרלמנט הצרפתי שינסה אפילו בתור טיול שיקח בתו אל הצדיק.

כששוכנע סוף סוף שאין לו מה להפסיד החליט עם רעייתו שיפקדו קבר הצדיק היהודי כפי שאמרו להם ידידיהם היהודים מאלג׳יריה.

כאשר מתך אמונה החליט לנסוע לקבר של הקדוש הוא פנה לראש ועד הקהילה בעיר אלג׳יר וביקשו שיכין לו מכתב בכתב ידו ושישלח אותו למפרע לראש קהילת העיר וואזן מר אליהו ־עמרם אלחדד, שיואיל בטובו לדאוג לקבלת פנים מכובדת לחבר הפרלמנט ולמשפחתו, כאשר הנ״ל שמו לא היה ידוע לו.

מר א. אלחדד שמח על ביקורו של חבר הפרלמנט, והוא יחד עם השייך(היו״ר) של חברה קדישא ארגנו מבין אנשי חברה קדישא הפעילים, מנין או יותר שיקדימו להגיע למקום ויארגנו תפילות וקריאת תהלים כדי שבעת שבת הפרלמנט באתר הקדוש תהיה החברה קדישא נוכחת על יד קברו של רבי עמרם.

מתוך אמונה הוא הודיע שישאר כמה שאפשר עם בתו ובקרבתה, והכינו עבורו כאכסניה את הבית שבו היה נוהג להתאכסן יו״ר הועד של המקומות הקדושים מר יוסף ־עמרם ז"ל.

האורח ואשתו שמחו על קבלת הפנים ולבתם הסבירו לה בשפתם מה שהאנשים המתפללים עבורה מוכנים לטפל בה, גם שוחט התלווה לקבורה.

ותיכף בהגיעם למקום מיד שחטו הכבש שנתרם מחוותו של חותנו של יוסף עמרם, הנשים המבשלות שהתלוו לקבוצה התחילו בהכנת שתיה וכיבודים כיאה לאישיות חשובה.

שחיטת כבש נעשתה כל יום בבוקר במשך שהותם במקום, כמה לילות סוערות עברה בתו של חבר הפרלמנט ללא שינה, והמאמינים לא הפסיקו בתפילות ובקריאת תהלים, הם היו מתחלפים מדי כל כמה שעות, אביה של הבת החולה היה מאמין באמונה שלימה שהאוירה הרוחנית והתפילות חייבות לגרום לאיזה שינוי במצב נפשה החולה של בתו, מרוב השעות שהיו מבלים בקרבת הקבר היו נרדמים מרוב עייפות.

באחת הלילות בשעת חצות הבת החולה שהיתה, סוערת ביותר כל היום, פתאום נרדמה, ונפלה עליה תרדמה עמוקה אשר נמשכה מאותו רגע עד למחורת.

בשעות הצהרים פתאום לעיני כל הנוכחים התעוררה כשהיא רגועה. שקטה ומרוכזת, מיד ראו כולם שחל שינוי לטובה בהתנהגותה ובתיפקודה.

אביה שהיה נרגש מאד ניגש אל בתו והתחיל לשוחח עימה:

היא סיפרה לו שהלילה בחלומה ראתה דמות של אדם זקן שהופיע אליה פתאום והעביר את שתי ידיו על פניה ועל פיה ואמר לה קומי בתי כעת את בריאה ואין לך מאומה.

אביה כששמע את מה שבתו היתה מספרת צהל מרוב שמחה, הצטרף למתפללים שגם הם התחילו לשיר שירי הצדיק, והשתיה כדת אין אונס.

חבר הפרלמנט מיד נסע העירה לבשר למר א. אלחדד על בריאות נפשה של בתו, וביקשו שידאג להזמין נכבדי היהודים וחברי ועד הקהילה שיצטרפו לסעודה שהוא מכין לכבוד ולתודה לרבי עמרם בן דיוואן אשר התפלל לרפואתה. והבטיח שהוא יפרסם גדולת הצדיק ואת כחו וסגולותיו, ורבים ישמעו עליו.

באותו יום הביא עמו הרבה משקה וסעודה כיד המלך פיזר מתנות לאביונים ופיצה בתשלום הוגן את אלה שהתפללו.

האמין אמונה שלימה שבזכות תפילתם ובזכות הצדיק השם יתברך שמו שמע תפילתם ורפא את בתם.

הסיפור עשה הד גדול, וכל אלה שהשתתפו בסעודה התרשמו מאד מהנס של הצדיק.

גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם

בתפוצות הגולה : שבעים סיפור וסיפור מפי יהודי מרוקו – ד"ר דב נוי

האינפורמט מר אוחיון, יליד סוס

37 – השייך של אסאווירא והרב חיים פינטו

רושם זלמן בהרב – מספר יעקב אלון

זלמן (רבינוביץ) בהרב (רושם: סיפורים 35—40), יליד קלינקוביצי (עיירה קטנה במחוז היערות של פולסיה ורוסיה הלבנה), 1902. אביו׳ דב בר, החזיק בית מרזח במקום. למד בחדר, אשר ממנו עבר לבית־הספר מיסודו של הטופר זלמן אפשטין (נחום האלקושי) — המוסד הראשון שבו למדו בגולה ״עברית בעברית״.

יעקב אלון (מספר סיפורים 35—36)׳ נולד (1927) בקאסבה־טאדלה, בהרי האטלס התיכון. אביו (יהודה) היה מראשי העדה בעיר, צורף וסוחר תכשיטים. אבותיו היו גבאים ופרנסים בקהילות יהודיות רבות של מארוקו. למד ב״חדר״ ובבית־הספר ״אליאנס״. שם לימדו הרב המקומי, יהודה אבוט­בול׳ את יסודות הדת היהודית. בגמר חוק לימודיו יצא לקאזאבלאנקה, שם למד כשנה וחצי, עד לסגירת בית הספר בפקודת שלטונות וישי, בשנת 1942, עבד עם אחיו בפקידות. בתום מלחמת־העולם השנייה התחיל לעסוק בהפצת עיתונות ציונית. עם החלטתו לעלות חיסל ביוני 1948 את עסקיו ובדרכו לארץ שהה כמה חודשים בצרפת. הגיע לארץ באוקטובר 1948׳ בתקופת ההפוגה, התגייס לצה״ל, ובו שירת עד נובמבר 1949. כשנתיים התגורר בנס־ ציונה, עבד בחקלאות והיה פעיל בהסתדרות. בשנת 1951 עבד כשוטר מיוחד, נשא אשה ועבר לגור באשקלון. כשנתיים עבד כמחסנאי, ומאז 1955 הוא מפקח באגף מם ההכנסה באשקלון. מיום הגיעו לאשקלון עוסק יעקב בצורכי ציבור, והוא פעיל בוועדות עירוניות והסתדרותיות העוסקות בבעיות הקליטה, חבר ״מרכז התאחדות עולי צפון אפריקה״ בארץ ויושב ראש סניפו האשקלוני. כדרך העסקנים הוא משלב בנאומיו ובשיחותיו קטעי סיפור ואגדה, ששמעם בילדותו ובנעוריו. אחדים מהם נרשמו מפיו ע״י זלמן בהרב.

  1. השייך של סואירה והרב חיים פינטו

הרב חיים פינטו היה משרת באמונה את צאן מרעיתו בקהילה היהודית שבעיר סואירה. הוא היה איש צנוע בהליכותיו, צדיק הדור, שומר אמונים ובעל מופת. היוצא מפיו הקדוש — דברי אמת וצדק, והפוגע בכבודו — נענש בידי שמים. יום אחד, כאשר עבר הרב ברחובותיה של העיר, פגש בו השייך הערבי, שליט העיר. כאשר ראה את הרב בבגדיו המיוחדים ובגלימה הארוכה, החבושה על כתפיו׳ התרגז השייך׳ קרא אליו את אחד מעושי דברו וציוה עליו :— העבר לרבי את דברי פקודתי: ״אל יוסיף הרב להיראות בפני בלבושו זה. אם אראנו שנית בו, אחבוש אותו בבית האסורים״.

כאשר חזר בו ביום הרב חיים פינטו אל ביתו שברובע היהודי, הוא חשב בלבו: כיצד אוכל ללמד גוי זה דרך ארץ כלפי שומרי דת ישראל ? עלי ללמד את השייך המתרברב לקח, כדי שרשע זה יזכרנו לעולם. עליו לקבל את העונש ועוד לבוא אלי כדי לבקש סליחה על חוצפתו.

בלילה ההוא נכנס השייך, אחרי שאכל, שתה והיטיב את לבו, אל חדר השינה שבארמונו. הוא עישן את הנרגילה כדרכו, התפשט ושכב לישון במיטתו. טרם הספיק להירדם, והנה פקדו אותו שדים, הפשיטו מעליו את כותנתו, הצליפו בשוטים על גופו הערום והסתלקו.

עד חצות הלילה התהפך השייך במיטתו מצד לצד ולא יכול היה להירדם מעוצמת הכאבים. הוא קרא למשרתיו, ואלה מצאו את אדונם פצוע וזב דם. בכל העיר לא נמצא רופא היודע לחבוש את פצעי השליט. וגדול הפלא: המשרתים לא ידעו כלל, כיצד נכנסו המכים המצליפים לחדר משכבו של השליט.

גם בלילה השני חזרו המצליפים על מעשיהם. השייך הרגיש את מתנת ידם ביתר עוז, כי טרם נרפא מן החבלות של הלילה הקודם.

בבוקר הוזמנו אל השייך כל המכשפים והרופאים שבעיר, אך הם לא יכלו למצוא תרופה לגופו הדואב. בו ביום בא הפחה (המפקח הדתי על השריפים המשמש גם כראש הדת המוסלמית במדינה) בכבודו ובעצמו לבקר את השייך. כאשר מצאו שוכב על ערש דוד, שאל:— מה קרה לך ? מדוע ואיך נפצעת ? לא ידע השייך להשיב על שאלת הפחה. הוא הרגיש כי שדים מחבלים בו ביד אכזרית, אך לא ידע את סיבת הדבר.

התחיל הפחה לחקור את השייך על מעשיו בימים האחרונים:— ספר נא לי, אחי השייך, מה עשית בימים האחרונים ? במי פגעת ? את מי קיללת ?

ענה השייך:— אינני זוכר כל מעשה רע שעשיתי. אמנם — כאן נזכר השייך — שלשום פגשתי ביהודי אחד לבוש בגדים ארוכים. התרגזתי מאוד על יהודי זה הצועד בעיר מוסלמית בגאווה כזאת, וציוויתי עליו לפשוט את בגדיו אלה. כן איימתי עליו, שאם אפגוש אותו שנית באלה הבגדים אושיבנו בבית האסורים.

אמר לו ראש השריפים לשייך:— למזלך הרע פגעת ברב החכם חיים פינטו, וממנו באה לך צרה זו. לא תיפטר מן העונש עד שלא תבקש את סליחתו של האיש הצדיק. שלח על ידי מתנה לרב, ואני אשתדל לפייסו ולבקש את סליחתו ומחילתו על אשר פגעת בכבודו.

הוציא השייך מבית גנזיו ארנק, ובו שלוש מאות ריאל, ושקלם על יד הפחה. בכסף זה קנה הפחה שמונה תרנגולים אבוסים, כבש אחד וכמה בקבוקי יין. את כל זה הביא הפחה אל ביתו של הרב, השאיר את המתנה בחוץ ודפק על הדלת. שמעה המשרתת את קולו של הפחה, המבקש להיכנס לביתו של הרב ושאלה אותו:— מה רצונך ?

ביקש בעל המשרה הרמה להתקבל אצל הרב, רבי חיים. פקד הרב על המשרתת להגיד לפחה:— מסרי נא לראש השריפים כי אין אני רגיל לקבל מתנות. יחזיר נא את כל הכבודה אל ארמון השייך, ואני מבטיח כי הלילה לא יבואו השדים לענות את גופו, כי אבקש רחמים עליו.

התפלא הפחה: מניין נודע לו לרב על בואו ועל המתנות שהביא עמו ? כל אותו ערב ישב הפחה על יד מיטתו של השייך, וסיפר לו על צדקתו ועל מעשיו של ר׳ חיים פינטו לטובת בני שתי העדות שבעיר, יהודים ומוסלמים כאחד. ביקש השייך לחרות על שערי העיר באותיות מאירות עינים: ״הפוגע בכבודו של רב העיר, רבי חיים פינטו, כאילו פגע בכבודי. לא יינקה האיש אשר ימרה פקודתי זו, כי גם אני את ידו החזקה של הרב הרגשתי״. ראו כל תושבי סואירה את הכתוב על שערי עירם ושמרו את הדבר בלבם.

שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר יצחק גורמזאנו

 

שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר

יצחק גורמזאנו

קבר אור החיים הקדוש

הבשורה על מותו של אברהם מימראן הגיעה אל משה בן עטר בהיותו בכלא. כל בני משפחתו עשו נסיונות נואשים להצילו מגזר־דין המוות התלוי ועומד על ראשו. אולם הוא לא ידע זאת שעה שבא אליו התליין והוא הופשט מבגדיו ועמד להיות מובא לשריפה. בהגותו ״שמע ישראל״, היה בטוח שאוהביו, כולל בתו וחתנו, נטשו אותו.

אותה שעה ניצב לפני המלך צעיר משוקע לחיים, בעל עיניים יוקדות. איסמאעיל הביט בו משועשע: ״מה ההאשמה? מה ההאשמה? כלום חייבת להיות האשמה? אני איני מאשים את חותנך בשום פשע.״ ״אין לך זכות להתעלל באדם על לא עוול בכפו.״ ״הוא התחייב להביא את הגשם ולא עמד בהתחייבותו.״ חיים הביט לרגע במלך בשתיקה. הינהו שליט הארץ, המלך איסמאעיל ירום הודו, משועבד לשגיונותיו, והשררה מעבירה אותו על דעתו. כל העת השתעשע בשעון־כיס מזהב, משובץ באבנים טובות, הנתון בקצה שרשרת, מתנה שהביא למלך מאירופה משה בן עטר עצמו. מדי פעם הביט בשעון וחייך מתוך שביעות רצון. לבסוף אמר לאיש־שיחו בקול נרפה מעט: ״להיות מלך משמעותו לא להיות חייב להסביר… אפילו לעצמך… את מעשיך. השרירותיות היא זכות מזכויותיו של המלך. מעשיו נעלים מבינת בני אנוש.״ ״רק מעשיו של האל נעלים מבינת אנוש. דבריך הם חילול שם אללה!״ הטיח בו הצעיר.

״שתוק, חצוף! אינך רוצה ללכת בעקבות חותנך, אשר ברגע זה ממש מובל אל השריפה. אתה חושב שתוכל למנוע זאת? אדרבא. נסה! שלוש דקות של תפילה. ואז נרד שנינו, אתה ואני, אל המרתף. אם מאיזושהי סיבה נתעכבה ההוצאה להורג, סימן שאללה הקשיב לתפילתך. אם לאו — תוכל, תמורת כופר, לקבל את גווייתו של חותנך.״ כשירדו השניים למרתף הכלא, ניצב שם משה בן עטר, ערום ורועד, והתליין לידו. איסמאעיל קרב אל הנידון, חייך אליו ואמר: ״כלום חשבת שאתן לבחיר־יועצי למות ככה? מה עוד, שלאחר מותו של השר אברהם מימראן, נתפנה מקומו. ומיהו האיש שיעז להתחרות בך על המשרה, מוסא אבן עטר? החלטנו ברוב חסדנו לאפשר לך לקנות את נפשך תמורת כופר של עשרים כיכרות כסף. קום, לבש את בגדיך. מלאכה רבה ממתינה לך!״ והמלך יצא. משה בן עטר פרץ בבכי, ספק של כאב, ספק של אושר, ואולי של שניהם יחדיו, על כתפיו של חתנו. שעה ארוכה בכה הזקן ושעה ארוכה עוד תקפו אותו התייפחויות. חיים בן עטר עזר לו להתלבש וליווה אותו אל ביתו. המלך עמד בהבטחתו, והרעיף על משה בן עטר כיבודים ותפקידים מן הרמים בממלכה. לא רק על היהודים ניתן למשה שלטון ללא מצרים. גם על המוסלמים ניתנה לו שררה. כיוסף בשעתו, רק המלך עצמו ניצב מעליו. אף־על־ פי־כן, זוהרו הועם. חוש ההומור שלו נעלם. גידיו חשבו להתפקע מרוב מתיחות. וגרוע מבל — הוא החל לפתח תסביך רדיפה מוזר. היה סבור שהכל מתנכלים לו. עבד כמו מטורף, מהשכם בבוקר עד שעות מאוחרות בלילה, עד שהתיש את עצמו, ויום אחד עצם עיניו העייפות, ושוב לא קם.

ביום קבורתו של ר׳ משה בן עטר ז״ל נפתחו ארובות השמיים ומטר סוחף ניתך על הארץ. רבים ראו בכך נס, כביכול עמדה להם זכותו של המנוח, והיו נכונים להעניק כתר צדיק וקדוש לאיש, שכל חייו היה עסקן ממולח ואיש עסקים מפולפל, המוכן לעתים לשים את נפשו בכפו למען טובת הנאה גשמית חולפת. חיים בן עטר ראה בכך את צחוק הגורל, שאותה בצורת שהכריעה את שני ענקי הנגידות, אברהם מימראן ומשה בן עטר, הסירה את עולה מעל הארץ רק לאחר שנפטרו שניהם מן העולם. חיים בן עטר ניצב מעל קברו הפעור של חותנו ותמך באשתו המבכה את אביה: הוא לא זכה לנכד… כל טוב העולם היה לו, אבל נחת לא היתה לו… השאיר מאחוריו יתומה מאב ועוד יתומים רבים — כל היהודים שבמאגרב. במה מבין הזקנים מחו על כך שאשה מספירה את המנוח הנכבד, אך פאסוניה לא היתה האשה שתיכנע ללחשושי זקנים. היא ניצבה לפני הבור, כשגשם זלעפות ניתך עליה, ודמעותיה נמהלות בברכת האלוהים, אותה ברכה שכה בוששה לבוא.

חיים לא יכול שלא לחשוב על שקר הכבוד והבל העושר. ככל שגדול עושרך, כן גדול יותר הכופר שעליך לתת בידי השטן כדי להציל את צווארך משחיטה. ועתה, חיים בן עטר ורעייתו פאסוניה, בתו היחידה של הנפטר, ירשו את העושר הזה. עם תום ימי השבעה, יהיה עליו לשבת עם יועציו ופרקליטיו של המנוח. חיים בן עטר רצה לברוח מכל זאת. למצוא מקלט בין אותיותיה של התורה, שהן כמו זיקוקין די־נור, כמו נתזים של אור בחשכת עולמנו. ״אלי, אלי הטוב, הלוואי והיית פוטר אותי מהעול הזה — עזבונות, ירושות, עסקים…״

שבע שנים רדפה אחר חיים בן עטר ואשתו פאסוניה מארת עזבונו של המנוח. שבע שנים רעות ומתישות שזה אך החלו.

קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי-הקוראן והיהודים

בסיכומו של חשבון, מרי היהודים הוא שמנע מהם את הארתה של האמונה החדשה, ועקב כך מנע מהם את החירויות והסמכויות של הממלכה, שגילמה עלי אדמות את הסדר החדש של האסלאם. " והיה אם יאמינו ( היהודים והנוצרים ) במה שאתם מאמינים, הריהם מודרכים, אך אם יסרבו, הרי זה מהיותם נתונים בפירוד, ואלאה יעמוד לכם נגדם כי הוא השומע, היודע "

פירוד זה עתיד היה , אפוא, להכניס במחשבה המדינית של האסלאם עקרון יסוד של אפליה בין המאמין לבין מי שאין לו חלק בחסדיו של הנביא. מחמת עצם המבנה של החברה המוסלמית, האציל עקרון זה מן המישור התיאולוגי על המציאות המדינית ושימש מקור לחוקים, שהגבילו זכויותיהם של הד'ימי.

הד'ימי, בן החסות, יש לו מקום בקריה המוסלמית. אין הוא כאותו עובד אלילים המושמד, או נמכר לעבדות, או נאנס להתאסלם. אדרבה, יש לו זכות לחיים וליחס של כבוד לנכסיו, ובדרך כלל ניתנה לו זכות זו.

אבל פרט לכך, לעולם לא יוכל לקוות להשתוות למאמין. קריית האלוהים סגורה בפני כל מי שאינו מודה באסלאם. מחוץ לעדתו של מוחמד, האומה, אי אפשר היה להעלות על הדעת כל שוויון בזכויות ובחובות עם המאמינים. בני " עם הספר " המתייחסים על משה או על והושע ודוחים את ההתגלות של מוחמד, אף כי בזכות האמיתות הפגומות השמורות עימהם הייתה להם נפשם לשלל, חייבים היו לפחות להכיר בעליונותו של האסלאם, על ידי תשלום מס הוא, " הג'יזה " – באלג'יריה הסתכמה הג'יזה בעת הכיבוש הצרפתי, ב 336.000 בוג'ו ששולמו בשיער של 7000 בוג'ו בשבוע, ובכל שבוע היה ראש האומה היהודית מביא אותה לפחה במוצאי יום החמישי לפני שקיעת החמה.

וכך כתוב בקוראן בסורה התשיעית " ההצהרה " בפסוק 29. " הילחמו באלה שניתן להם הספר לפניכם, שכיום אינם מאמינים באללה, גם לא ביום האחרון, שאינם אוסרים מה שאסר אללה ושליחו ואינם נוהגים לפי הדת האמיתית ( הילחמו בהם ) עד שייכנעו וישלמו לכם את הגִ'זְיָה במו ידיהם, בעודם מושפלים " – כמה מחכמי האסלאם מצאו כאן צו להצר את צעדיהם ולהגביל את זכויותיהם של בני החסות הלא מוסלמים ( אהל אל-דימה ).

עם הזמן בדו בעלי ההלכה של האסלאם מדמיונם ברית נאמנות ( עאהאד ) או חוזה הגנה ( ד'ימה ), שלפיהם קבעו, אחת ולתמיד, את הזכויות ואת החובות של הד'מי בתוך החברה המאמצת אותו. בעלי ההלכה של החוק הציבורי, ובפרט מווארדי, עתידים היו לנסות ולהגדיר בדיוק אותם " מנת זכויות ", כביטויו של לוּאי גארדֶה, שאותה נתן או העניק האסלאם לד'מים.

יחסו של מוחמד ליהודים היה שונה מאוד בשתי תקופות נבדלות בחייו. מוזר הוא גם שכעבור ימים רבים ידע מתקן דת אחר, לוותר, אותה התפתחות, באותו נושא. בראשית דרכו חשב מוחמד שיוכל להעבירם לדת החדשה, דת האסלאם, והעתיר עליהם דברי שבח והלל. לימים, משאבדה תקוותו שייספחו אל דתו, תקף אותם בגלוי, טפל עליהם עוונות קשים מאין כמותם והועידם לייסורי שאול.

הרי לנו כמה מן הדעות הללו, שבאסלאם עדיין שמור להן תוקף של אמת ממרום : היהודים המתנגדים התקיפים ביותר ( ה, 85 ) , הטלנו ביניהם איבה ושנאה, ( ה, 69 ) משתוקקים הם לחיים יותר מכל אדם אחר ,  ( ב, 90 ), מאשימים אותם, שהוציאו על הבתולה מרים דיבה קשה, ( ד, 155 ) לא יעניקו לשום אדם אפילו גלעין של תמר, ( ד, 56 ).

נוסף על כך הם מזייפים את כתבי הקודש, ואין זה הקטן בפשעיהם, לפי שזיוף זה מאפשר להם למנוע מן הנביא ומן הקוראן את האמונה המגיעה להם ( ב, 98 – ד, 48 ) , יש בתוכם המאמינים לנביא ויש בתוכם המתרחקים ממנו, אבל אֵשׂהּ של גיהינום תהיה להם עונש הולם על חטאיהם. משום שזייפו את הכתובים, צפוי להם עונש ( ד, 184 -185 ) , כן גם אסור לבוא עימהם בקשרים אינטימיים, שכן כופרים אלה ודאי יפיקו מכך תועלת וישחירו את המוסלמים, לפי שמנוי וגמור עימם להביא עליהם אובדן.

הקוראן ממנו לוקחו מובאות אלו, יש דברים רב משמעות עוד יותר, כבר התגלתה שנאתם ביוצא מפיהם, ואשר כמוס בלבם עוד גדול יותר ( ג, 114-115 ). הסורה האחרונה בקוראן, שראוי היה להביאה כאן במלואה, יש בה סיכום החסדים, שגמל אלוהים לישראל וכן סיכום הפשעים וכפיות הטובה של ישראל כלפי אלוהיו. תמצאם משתוקקים לחיים יותר מכל אדם אחר, ואף יותר מעובדי אלילים, האם מדי כרתם ברית יפירה חלק מהם ? לא כי רובם אינם מאמינים.

אף על פי כן אין להגזים במשקלם של פסוקים אלה, שבסיכומו של דבר הם קיצוניים פחות מפרקים רבים בתנ"ך גופו, כולנו מכירים את חמת הזעם של תוכחות הנביאים. אבל, בגלל המבנה האחדותי של האסלאם, בו הדת והמשפט חד הם, הוליכו פסוקי הקוראן למסקנות משפטיות, שהכבידו רישומן על מצבם של היהודים.

הקוראן מבדיל בין מאמינים לכופרים, אלה האחרונים חייבים להעלם כליל מן הקריה המוסלמית, לבל יטמאוה, אבל בין המאמינים לכופרים קבע מוחמד מקום לסוג השלישי של בני אדם, אהל אל-כיתאב, עם הספר, אלה שקיבלו את ההתגלות האלוהית, מאמינים אנו באללה, במה שהורד לנו ובמה שהורד לאברהם, לישמעאל, ליצחק, ליעקב ולשבטים, ובמה שנתגלה למשה וישוע והנביאים ומריבונם. אין אנו מבדילים ביניהם, ואנו מסורים רק לאללה .

עוטר אור " י קורותיו של אור החיים הקדוש, תורתו, הנהגתו, קדושתו והשפעתו

 

קורות הרב והנהגותיו

משפחת בן עטר

משפחת בן עטר מקורה ביהדות ספרד והגיעה למרוקו עם המגורשים.

במשפחה זו נתקלנו בשלוש קהילות בפז, בסאלי ובמראכש.

בפז – נודע לשם ולתהילה הרב יהודה בן עטר, ״רבי לכביר״, מוהריב״ע, בעל שו״ת נודע בקדושתו ועליו מסופר שכאשר יצא עם תלמידיו לדרך ונתקלו באריה זועם, הוציא את ברית קודשו והבריח את האריה, כששאלוהו תלמידיו לפשר המעשה המוזר, ענה להם שהוא, כיעקב אבינו, לא פגם בבריתו ולכן מקדושת בריתו, ברח האריה.

קדושת הברית היתה אצלו כקדושת התפילין בהם נאמר ״וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך״.

על ציון קברו מופיעה דמות אריה עם הסיפור הידוע שרבי אליעזר דאבילא ישב בחדרו וברוב עיונו וחכמתו השיג על פסק הלכה של רבי יהודה בן עטר. לפתע הגיחה לעברו דמות של אריה מבעית, רבי אליעזר ברח אל רבותיו ובבהלה שאלם לפשר הענין. הם שאלו אותו במה עסק באותה עת וכשענה שחלק על מוהריב״ע, ענו לו, בוודאי, חלקת על ״גור אריה יהודה״ ולולא תורתך, לא היית ניצל.

בסאלי התגורר רבי חיים בן עטר הקדמון, (א) הזקן. איש שנודע בחכמתו ובמידותיו הטהורות. כאדם פרוש מעניני העוה״ז, ישב ולמד תורה כל היום וכל הלילה והעמיד תלמידים הרבה ובראשם את נכדו רבי חיים בן עטר – אוהחה״ק.

נכדו כתב עליו בהקדמה ל״חפץ ה׳״:

״ישבתי ללמוד תורה לפני מו״ר, אדוני זקני, הרב המפורסם אשר נודע בשערים שמו המפואר, החסיד העניו כמוה״ר חיים אבן עטר זלה״ה, אשר מימיו שתיתי מיום היותי, לשאוב מדרכיו הטובים… לא עבר עליו חצי הלילה, אפילו לילי תמוז, מלקום ולספוד כאישה אלמנה על חרבן בית אלוקים בבכי גדול, ולהשלים הלימוד עמי ועם כיוצא בי מיוצאי חלציו… וראיתי דבקותו בו יתברך, שאפילו בשעת טרדתו לא נמנע מלהביט בספר המקרא וממנו למדתי קצת מעשים כטיפה מן הים״.

כן מתאר נכדו הדגול את היסורים שעברו עליו והגלויות מעיר לעיר ובכל מקום שגלה, גלתה עימו השכינה, מושב ביה״ד. רבי חיים בן עטר הקדמון למד תורה משני שדרי״ם, מחכמי ארץ ישראל רבי אלישע אשכנזי ורבי חייא דייאן.

כאן המקום לצאת חוצץ כנגד נבערים מדעת שדיברו סרה ברב הקדוש. משום שלמד תורה אצל רבי אלישע אשכנזי אביו של נתן העזתי, נביאו של שבתאי צבי, היו שחשדו ברבי חיים בן עטר, שגם הוא נתפס לשבתאות וכראייה לדבריהם כתבו שלא מצינו בכתובים שהוא יצא כנגדם.

זו בוודאי לא ראיה, משום שרבי חיים בן עטר, היה צדיק פרוש, שלא השאיר דברים בכתובים ונסתגר ב־ד׳ אמות ההלכה והשורש לא יכזב.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יוני 2015
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר