ארכיון יומי: 1 ביוני 2015


בין ספרדים ואשכנזים באמסטרדם.יוסי מכמן

מורשת יהודי ספרד והמזרח – מחקרים בעריכת יששכר בן עמי.

תולדות היהודים בקהילות השונות לאחר גירוש ספרד.

ירושלים תשמב"ב

הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית

אבל זו כבר הייתה שירת הברבור של הקהילה הספרדית כמנהיגת האוכלוסייה היהודית באמסטרדם. דור חדש של משכילים, נמרצים ובלתי תלויים, נאבק באותו זמן על המנהיגות באמסטרדם ולא היה מוכן להכיר בייחודיות ובמעמד המועדף, שמהם נהנתה הקהילה במשך השנים.

אמנם נציגות  הפורטוגזים במוסדות, שהוקמו בימי לאוי נפוליאון, בימי הכיבוש הצרפתי ובימי ממלכת הנידרלאנדים, הייתה הרבה מעבר לכוחם המספרי ולחשיבותם הסגולית, אבל דבר זה לא יכול היה לטשטש את העובדה, שאכן הגיע החורף את הקהילה הפורטוגזית.

היה עליה לנהל מאבק עיקש למניעת היבלעותה בקהילה האשכנזים , מאבק זה נמשך מימיו של המלך לאוי נפוליאון, כאשר שאפו יונס דניאל מאיר וקארלוס אסר להקים ארגון גג כולל לכל יהודי הולנד, ועד לשנת 1870, כאשר התייאשו כולם מן הניסיונות לאחד את הקהילות האשכנזיות עם הקהילות הספרדיות.

אבל הצלחתה זו לא יכולה הייתה להסתיר את העובדה, שמאז הייתה הקהילה הספרדית בצל אחותה הגדולה, ובכל זאת פג גם אז קסמה, כפי שראינו לעיל. כדי להמחיש את דברינו תובא לכאן טבלה השוואתית של הקמת מוסדות קהילתיים בשתי הקהילות.

 

                                   ספרדים          אשכנזים                    מספר השנים מתחילת ההתיישבות

       התיישבות ראשונה     1597             1617                             ספרדים             אשכנזים

    תפילה ראשונה בציבור    1602           1635                             5                    18

רכישת בית קברות            1602            1642                             5                           25

ייסוד בית מדרש לרבנים  1616                1740                           19                         123

רב ראשי ראשון             1660              1917                            63                       300

הטבלה מראה בעליל, עד כמה פיגרו האשכנזים אחר הספרדים. אולם התארגנות הקהילתית של האשכנזים לא הייתה רק איטית בהשוואה לקהילה הפורטוגזית; אין אח ודוגמה לקיבוץ יהודי כה גדול, אשר פיתח את מוסדותיו המרכזיים והחיוניים ביותר איטיות כזו ובאיחור רב.

סחבת זו אומרת דרשני, שהרי מדובר בקהילה שהייתה הגדולה ביותר במערב אירופה במאה השבע עשרה והשמונה עשרה ועלתה גם על קהילות מפורסמות במזרח אירופה, כגון ברוד, למברג, קראקו או וילנה. מדוע היה על קהילת אמסטרדם להביא את רבניה תמיד מחוץ לארץ, מגלאגאו, ברוד, קאליש ועוד, ומדוע לא דאגה להכשיר תלמידי חכמים שיכלו להתחרות עם רבני הערים האלו ?

מבט חטוף על שושלת הרבנים המפורסמים באמסטרדם מלמדנו, שאף על פי שהמשרה עברה מאב לבן במשך יותר ממאה שנה, קיבלו כל הרבנים את חינוכם מחוץ לאמסטרדם. אמנם רבי שאול אמסטרדם – בנו של רבי אריה לייב – הרב הראשי של אמסטרדם בין השנים 1740 – 1755, ונכדו של רבי שאול מקאליש, נתמנה לרב ראשי לאמסטרדם, אך נפטר בדרכו אליה בשנת 1707. ושל חכם צבי, רב ראשי באמסטרדם 1711 – 1714, טוען, שמצא תלמידי חכמים רבים בעיר, אך בנו, משה יעקב, לא קיבל את חינוכו בטמסטרדם, וכאשר נתמנה אביו בשנת 1793 לא ידע הולנדית. ואפילו חתנו, הרב שמואל ברנשטיין, שנחשב בזמנו כרב מתקדם והיה לרב הראשי של הקונסיסטוריה של אמסטרדם ולאחר מכן 1816 – 1838, לרב ראשי של אמסטרדם, גם הוא לא ידע הולנדית, לפחות עד שנת 1811.

רק עם מניויו של הגרי"צ דינר למנהל בית המדרש לרבנים בשנת 18762 החלה תקופה חדשה ותלמידיו היו הרבנים הראשונים בהולנד, שהוכשרו בארץ עצמה.

נראה לי, שי לחפש את ההסבר לפיגור בארגון הקהילתי של האשכנזים באמסטרדם, ובמיוחד העדר בית מדרש לרבנים, בהרגשת הנחיתות מול היהודים  הפורטוגזים, שהעיקה על המהגרים האשכנזים מיום בואם לעיר.

מעמדם של היהודים הספרדים בפני שלטונות העיר והכבוד שנהנו ממנו, עושרם השכלתם, יוזמתם הנמרצת וקשריהם הבינלאומיים – כל אלה היו לברכה גם לאחיהם האשכנזים. אולם בברכה זו גולמה הייתה קללה סמויה מן העין.

האשכנזים בעיר, שהתקבצו לשם מכמאה מקומות, נשארו תמיד במצב של תלות בפורטוגזים ולא הגיעו מבחינה ארגונית ותרבותית לבגרות. דבר זה נראה לי גם ההסבר לריבוי הריבות והקטטות האלימות בקרב האשכנזים.

אלה ידעו, שמעליהם עומד מעין " אבא ", שבסופו של דבר יקבל על עצמו האחריות שממנה ברחו. על כן פנו תמיד לערכאות של גויים, בעוד שהספרדים ידעו לפתור בדרך כלל את הבעיות ואת הסכסוכים בתוך הקהילה עצמה.

הקהילה האשכנזית ניסתה להיבנות מיבוא רבנים גדולים, רבי חכם צבי, רבי שאול אמסטרדם, וחזנים מפורסמים, כגון רבי משה מגאלגאו מפולין, אך ללא הועיל. רק מאוחר  מאוד, בסוף המאה התשע עשרה, התחילה ההתעוררות האשכנזית ונמחקה העליונות הפסיכולוגית של היהודים הפורטוגזים.

סוף הפרק : בין ספרדים ואשכנזים באמסטרדם.

הרה״ג רבי רפאל אהרן בן שמעון זצ״ל (תר״ז— תרפ״ט)

חכמי המערב בירושלים

פרקים בתולדות חייהם ופעולותיהם של חכמי המערב – מרוקו – בירושלים מהמאה הי"ט ועד ימינו.

כתב, אסף וערך בעזר משד"י – ע"ה שלמה דיין ס"ט – בלא"א כהה"ר יהודה ליאון נ"ע

הרה״ג רבי רפאל אהרן בן שמעון זצ״ל

(תר״ז— תרפ״ט)

״גיל יגיל אבי צדיק״— גילה בזמן שהצדיק נולד. גילה אחר גילה בזמן שהוא צדיק בן צדיק. (ילקוט משלי תתק״ס)

אהרן קדוש ה׳

ביום כ׳ לחודש תמוז של שנת התר"ז(1847) נולד רבי רפאל אהרן בן שמעון, לאביו החסיד הרב צוף דבי׳ש, ולאמו הרבנית הצדקנית מרת רחל, בת הר״ר מסעוד צבאח ז״ל, בעיר ראבאט שבמארוקו.

ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים

קדוש מרחם ומלידה היה רבי רפאל אהרן. עם צאתו לאויר העולם הוכנס לתוך אוירה מבושמת של תורה ויראה, של חסד וטוהר. עודנו בעריסתו, ספג אוירה רוויה כל כולה רוחניות, קדושה וטהרה. אזניו קלטו צלילי תורתו ומשנתו של אביו הרב, בעת לומדו עם תלמידיו בהויות אביי ורבא. במשך כל שעות היום והלילה רוו אזניו משמוע דברי תורה רינה ותפילה. עיניו הרכות של הרך הנולד, משתאות היו לראות המון רב הסובבים בתוך ביתו כבתוך שלהם. רבים היו המתנצחים עם אביו בהלכה ובתלמוד, וכאלה שבאו ליטול עצה ותושיה מהרב הנערץ. גם לא חסרו עניים ואביונים שהיו סמוכים על שולחנו של אבא באופן קבוע, כך שההמולה רבתה בבית. מעיינות חכמה זרמו בכל עת, נהרות של חסד שפעו מכל חור ופנה מכתלי הבית. פני הוריו קרנו מאושר רוחני ומשפע אלהי בהם ניחונו. הקדושה אפפה אותם ומלאה את הבית בקרני הוד מעולם האצילות. גם בשעות הקטנות של הלילה, היה הרך הנולד מתעורר מקול בכיותיו של אביו החסיד אשר היה מקונן על חרבן הבית וגלות השכינה.

רישומם של מעשים כאלה וכיוצא באלה, פעלו על נפשו של הרך רפאל אהרן והם הבשילו בטרם עת את כוחותיו הרוחניים, וחישלו את שכלו ותבונתו.

ילד פלא היה רבי רפאל אהרן. כבר בילדותו, ניכר בו שהוא ברוך בכשרונות עילאיים, וכי נשמה גדולה וקדושה שוכנת בתוכו. אביו הרב צוף דב״ש, שהבחין בכוחותיו הרוחניים של בנו אהובו, לקח על עצמו לחנך את בנו באופן מיוחד ובלעדי כדי להכשירו לקראת היעודים הגדולים הנכונים לו. בן שבע שנים היה רבי רפאל אהרן, כאשר עלה עם אביו ומשפחתו להשתקע בירושלים, ואין ספק שאווירה של א״י סייע בידו להחיש את בגרותו הנפשית בטרם עת.

״טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו״ עול תורה, עול אשה, עול מלאכה (מדרש

איכה רבתי)״.

בטרם הגיע לעול המצוות, כבר היה מצטיין רבי רפאל אהרן, בתורה בחכמה וביראה טהורה. אביו החסיד לא חסך כל מאמץ כדי להלעיט את בנו תורה וללמדו חכמה. כך כותב רבי רפאל אהרן: ״כי מאד מאד השתדל בעדי ללמדני תורה וחכמה, נפש צדיק לא שבעה מהלעיטני כשור, כל מצע אשר אך אוכל לסובלו לפי ערך שנות נעורי…״.

מלבד למודו אצל אביו, גם למד במדה גדושה אצל הרב שלום בוחבוט שהיה מתלמידי אביו והתנהג בפרישות ובקדושה יתירה (אודותיו עיין להלן). וכך, על ברכי אביו ורבו, שקד על לימודו והרחיב את אופקיו בחכמה וביראת ה׳ עד כי גדל מאוד, בעדנה נפשית ורוחנית ובזוהר פני הוד.

אך מלאו לר׳ רפאל אהרן שלש עשרה שנה ואביו השיא לו לאשה את מרת אסתר בן וואליד, בתו של ״החכם השלם והכולל זר״ק כמהר״ר יצחק בן וואליד…״, מהמשפחות המיוחסות שהגיעו אחר גרוש ספרד לארצות המערב. נשואין אלו נערכו ברוב פאר והדר בהשתתפותם של כל גדולי ירושלים, ״ברביעי בשבת אחד עשר יום לחודש הרחמים שנת חמשת אלפים שש מאות ועשרים לבריאת עולם..״ היא שנת ה׳ תרי׳ך.

אשת חיל זו, ליוותה אותו כל ימי חייו. היא היתה לו לעזר בלימודו, בענייניו ובכל עסקיו. בעידודה זכה הרב רפאל אהרן לשאת את דגל התורה ברמה.

אב בחכמה ורן בשנים

אב בחכמה היה רבי רפאל אהרן, ולמרות גילו הצעיר והוא אך בן י״ג שנים, כבר הכתירוהו בתואר ״חכם״, בהיותו ידוע לרבים בחכמתו וביראתו. אחר נישואיו, המשיך רבי רפאל אהרן להיות סמוך של שולחן אביו. ביתר שאת שקד על דלתות התורה עד כי עלה בגרמי מעלותיה בממדי ענק. בתקופה קצרה יחסית מילא את כרסו בש״ס ופוסקים, והרחיב את ידיעותיו בכל מכמני התורה. אוצר הספרים העשיר של אביו, סייע בידו ועזרו לצלול ולהעמיק ולהיות בקי בספרי הפוסקים ראשונים ואחרונים, עד כי שמו נודע לשם טוב ולתהלה בקרב תלמידי החכמים שבירושלים ונחשב לאחד מעמודי ההוראה.

אביו החסיד אשר הכיר בגדולת בנו, וייעד אותו עוד מקטנותו להיות מנהיג ורועה נאמן בישראל, מצא לנכון ללמדו כל מלאכת הקודש, כדי שיהיה מושלם לא רק בהלכה כי אם גם במעשה. על כן, מלבד העמקתו שקידתו ועיונו הרב בהלכה, לימדו מלאכות קודש, כדי שבבוא היום יהיו לו לעזר במילוי תפקידו, וכך כותב רבי רפאל אהרן:

״מלבד לימוד התורה אשר גם עד בלעי רוקי לא הדפני, עוד זאת בשנות נעורי למדני להיות סופר(ע״י אומן ששכר לי) והוא למדני להיות גם מליץ ואעשה חיל במלאכה זו(וממנה נתפרנסתי בימי עלומי) וכן לא חדל ללמדני מלאכת השחיטה (לא למלאכה רק לשלימות מדע) וכן למדני להיות מוהל כי הוא היה אומן מומחה ז״ל ועוד ועוד…״.

מלבד מלאכת השחיטה שלמד הגר״א בן שמעון, לשלימות הידע הלכה ולא למעשה. ביתר מלאכות הקודש עסק בהם ועשה חיל רבות בשנים, עד כי נודע ונתפרסם לשם ולתפארת בקרב חכמי ישראל, ויצא לו שם כאחד המיוחד ביופי כתיבתו ובמתק לשונו הפורה, המליצית והציורית. ובהיותו סופר סת״ם מומחה כתב לעצמו ולזכותו ספר תורה מהודר בכתיבה תמה, כליל היופי והדקדוק, והניח אותו בביהכנ״ס כדי שיקראו בו הציבור לזכותו בכל עת, וכך קיים מצות כתיבת ספר תורה. ״…וכן עשיתי אני הצעיר בס׳׳ת שלי אשר זיכני הי לכותבו לשמי… ולעולם הוא תחת רשותי ולזכותי…״ (נהר מצרים הלכות ס״ת סי׳ חי). ספר תורה זה מונח כיום בבית הכנסת ״זכור לאברהם״ לעדת המערבים בירושלים.

כמו״כ רבות בשנים, מל את נערי בני ישראל. והשתדל בכל עוז לקיים מצוה זו, אשר היתה חביבה במיוחד אצל אבותיו. כמובן שמצוה יקרה זו קיימה ללא שכר ותמורה, ולפעמים הזיל כסף מכיסו כדי לסייע למשפחת אבי הבן בהוצאות. אך, זמן מה אחר שעלה על כס הרבנות במצרים, נאלץ לעזוב מלאכת קודש זו מהסיבה המובאת כאן כלשונו:

פה במלכות מצרים כולה כמעט, המנהג פשוט אצלם שהמוהל בא על שכרו מאבי הבן. ולפעמים קוצץ דמים. ואין מילה בלי פריעה. יוצא מן הכלל מוהלים אשר חננם ה׳ בעושר וכבוד. ובתחילת כניסתי לרעות ביעקב פה העירה, היה הדבר בעיני זר ומוזר. כי תלי״ת אנחנו ואבותינו מוהלים מומחים אשר כרתנו ברית למאות ואלפים. ואדרבא היינו מהדרים לקרב התועלת לאבות הבנים כדי שיתנו לנו למול בניהם. וכמנהג עיקו׳׳ת ירושלם ת״ו, ובארצות המערב ובמקומות רבים שעברתי בהם, שהמוהלים משתדלים הרבה כדי לזכות במצות מילה. ולפעמים רבות המוהל עוזר לאבי הבן ברצי כסף אם איש עני הוא, וכן שמענו מזקנינו ואבותינו ספרו לנו, שמעולם לא שמעו שהמוהל יקבל שכר וכ׳׳ש וק״ו לקצוץ דמים שאין זה

דרכם של זרע אברהם אבינו ע״ה. ואני אמרתי לסימן, לא ניתנה פריעת מילה לאברהם (יבמות דע״א ע״ב). ועל כן הוכרחנו לשתוק ולהסתלק מן מלאכת הקודש הזאת כעת, כי לא נוכל לעמוד בקשר מלחמה עם המוהלים האומרים כי קפחנו פרנסתם כמובן. (נהר מצרי□ הל׳ מילה סי׳ ב׳).

תולדות היהודים באפ' הצפ.ח.ז.ה

תולדות היהודים באפ' הצפ.ח.ז.הירשברג

פרוקופיוס ההיסטוריון, שהגיע לאפריקה עם הגיס הביזאנטי של בליסאר (533) כסופר צבאי, לא הרגיש בסתירה הפנימית שבין שתי המעשיות, סימן שכבר מצא אותן מחוברות יחד. אפשר אמנם להעלות השערה, שהתעמולה האנטי־יהודית חודשה בימי יוסטיניאן, כאשר נגזרו הגזירות הקשות עליהם (נובילה 37). אבל יותר קרובה הסברה, כי פרוקופיוס, שהיתה לו חיבה לקדמוניות, מצא את הסיפור והכניסו ללא כל כוונה. הרי הוא שסיפר לנו על בית־הכנסת הקדום, שהתקיים בבוריון מימיו של שלמה המלך, וכן על עדת היהודים העצמאית מימי קדם, באי יוטבה, בכניסה למפרץ אילת(כיום תיראן, היא תאראן של הגיאוגראפים הערביים בימי־הביניים). לבו של פריקופיוס גם לא היה שלם עם שלטון הדיכוי שהשליט יוסטיניאן באפריקה. לפיכך מתקבלת יותר ההשערה׳ כי בסיפורו בא לספק את הסקרנות המדעית על עברם של בני אפריקה, ללא מגמה אנטי־יהודית .

מתי הופרחו לראשונה שני הסיפורים הללו באפריקה ? כסבורים אנו שהיה זה באותם הימים, שהתנאים ר׳ שמעון בן גמליאל ור׳ אליעזר בן יעקב וגם אותו תנא, שדבריו נכנסו לברייתא בקשר לציון לפני אלכסנדרוס מוקדון, נחלצו להסביר את עניין כיבוש הארץ. אמנם אי־אפשר להוכיח זאת, אבל נשמר זכר לוויכוחים מעין אלה בדבריהם של סופרי הכנסיה בני אפריקה, שחיו בין המאה השנייה והשלישית לסה״ג.

בטרם נעבור לעניין זה מחובתנו לומר, כי האגדה על מוצאם הכנעני של הבר­ברים עברה אל הספרות הערבית והיהודית של ימי־הביגיים בשינוי אופייני. לא סתם אחד מצאצאיו של חם אלא גלית והפלישתים הם אבותיהם של הברברים, ומכיוון שכך גם המסורת על יהושע, שרדף את הכנענים, משנה את שמותיה. מע­תה יואב בן צרויה הוא שרדף את הפלישתים, והאגדה העממית המקומית יודעת על מצבות־זיכרון במקומות שונים בקצות מארוקו, גם באי ג׳רבה שבדרום תוניס­יה, שעליהן חרותה הכתובת: ׳עד הנה רדפתי אני יואב בן צרויה את הפלשתים, או בדומה לנוסח זה. אמנם, מסורות אלה נרשמו רק בדורות האחרונים, אבל מאחר שאין בדומה להן בין הערבים והברברים אין כל ספק, שהן קדומות ונמסרו מאבות לבנים במשך מאות רבות בשנים.

הנה רואים אנו כיצד קיבלו היהודים מסורת, שמלכתחילה היתד. מופנית נגדם, סיגלו אותה לתנאים החדשים של ישיבתם בתוך ערביים, והשתמשו בה כדי להו­כיח את קדמותם בארץ.

הוויכוח בין יהודים לאפריקאנים לא נסתיים בזה, ועל המשכו בימי סופרי הכנסיה הראשונים שם נדון להלן.

מתייהדים וגרים

את השפעת היהדות בתקופת הסתרים ספטימיוס ובנו קאראקאלה (193—217 לסה״ג), קולטים אנו מתוך דבריו של רב: ׳מצור ועד קרטיגני מכירין את ישראל ואת אביהן שבשמים, ומצור כלפי מערב ומקרטיגני כלפי מזרח אין מכירין את ישראל ולא את אביהן שבשמים׳. אכן, יהודים רבים ישבו אז בקרתיגגי ובכל האיזור, והם הפיצו את עיקרי אמונתם בין שכניהם. אמנם, לא כל המתייהדים ני­מולו ונתגיירו כדין! הגזירה על המילה, אף לאחר שבוטלה לגבי יהודים, נשארה בתוקפה כלפי בני אומות העולם. אבל היו גם רבים שנתגיירו כדת, ור׳ הושעיא, שחי בדורם של הממרים, מעורר את הבעיה של התגיירות אנשי לוב: ׳גרים הבאים מליבוי מהו להמתין להם ג׳ דורות ?׳ וזאת בעקבות הכתוב דברים כג, ט, המגביל לדור שלישי את קבלתו של גר מצרי או אדומי לקהל ה׳. ארץ לוב שכנה למצרים ובחלקה גם כפופה לשלטונה היתה, ונסתפק האמורא אם יש לראותם במצריים או כבני שאר אומות, המותרים לבוא בקהל. אמורא מאוחר (בדור חמישי) פסק לחומרה׳ בהסתמכו על שימוש לשון! הפול נקרא מצרי כשהוא נגוב (יבש) ולובי כשהוא רטוב. ייתכן שר׳ הושעיא זהה עם ר׳ הושעיה, אשר במחיצתו מוצאים אנו את ר׳ חיננא קרתיגנאה, המוסר דבר הלכה בשמו. אותו אמורא נקרא בתלמוד בבלי רב חנן(או רב חנא) קרטיגנאה ».

גם בדור הבא, השלישי, של אמוראי ארץ־ישראל חי חכם שמוצאו מאפריקה: ר׳ אבא קרטיגניא, הנזכר בירושלמי בענייני־הלכה שונים. הלכה אחת מאלה נמסרת בבבלי בשם ר׳ יצחק דמן קרטיגנין. קשה להכריע אם זה אמורא אחר, או לפנינו שינוי גירסה.

מכל־מקום רואים אנו, כי לא רק גרים נמצאו בלוב ובאפריקה, אלא גם תלמידי־חכמים יצאו ממנה. אמנם׳ אין להניח כי הם באו משם ותלמודם בידם! ודאי שהוסיפו הרבה תורה וחכמה בארץ־ישראל. דרך אגב אנו למדים מכאן על תנועת עלייה על מנת להשתקע בארץ. אותה תופעה ראינו כבר בדור שלפני חורבן הבית ; ועוד ניווכח, כי יהודי אפריקה היו בימי הכיבוש הערבי בין הראשונים שבאו לארץ־ישראל על מנת להשתקע.

אנו למדים מהשתיקה על קיריני ללא ספק: חשיבותה של יהדות זו(וגם של מצרים) יורדת עד כדי כך, שאין רישומה ניכר מעתה. אבל לעומת זאת דנים התנאים בענייני אפריקה — כפי שראינו למעלה. ומותר להסיק כי לא נבנו הק­הילות באפריקה אלא מחורבנה של קיריני, לפחות בחלקן.

רק החל מסוף המאה השנייה מתחילים לנבוע המקורות על חיי היהודים באיזור זה. הם מגלים לפנינו ריכוזים חשובים במניין ובבניין וגם נקודות בודדות שבהן נאחזו יהודים, הן לאורך רצועת החוף והן בפנים הארץ. הרוב המכריע של המקו­רות מצביע על השטחים הכלולים כיום בגבולות תוניסיה ואלג׳יריה כעל איזור התיישבות צפופה. אכן, בזמן החפירות שנערכו בטריפוליטאניה בתקופה שבין שתי מלחמות־העולם נתגלו שם קאטאקומבות נוצריות, ששמות הקבורים בהן מעידים על מוצאם השמי, אפשר יהודי, אבל ייתכן גם פוני. דרך אגב נודע לנו על מציאות יהודים באויאה (טריפולי) בסוף המאה הרביעית. ברי שאף אם נקבל במלואה את עדותו של מסיפון על הגליית 30,000 יהודים לקרתיגני בימי טיטוס, היו אלה עבדים שמציאותם לא עשתה לכתחילה כל רושם מבחינה חברתית ומינהלית.

תקופת הרפורמות באימפריה העות׳מאנית

 

תקופת הרפורמות באימפריה העות׳מאנית

במשך המאה ה־19 חל מפנה רדיקאלי בעמדה המסורתית של השלטונות העות׳מאניים כלפי הנתינים הלא־־מוסלמים בהשפעת תהליכים וכוחות רבי־עצמה. מחד־גיסא, לחצו המעצמות האירופיות, אנגליה וצרפת, מתוך שיקולים פוליטיים ומניעים דתיים והומניטאריים על ׳השער העליון׳ (הממשלה העות׳מאנית) לשפר את מעמד הנתינים הנוצרים; מאידך־ גיסא, ראשי המדינה העות׳מאנית עצמם, שנתפסו לחרדה נוכח תהליך הנסיגה והתפוררות האימפריה מאז מפלת וינה (1683), החלו לתת דעתם על סוגיית השוויון בין נתיניהם, לא רק כדי לרצות את מעצמות המערב ולהבטיח את עזרתן נגד אויבי האימפריה, אלא גם מטעמים אידאולוגיים בהשפעת המערב: בקרב המנהיגות העות׳מאנית החלה מתגבשת תכנית כוללת של תיקונים ברוח המערב, שמטרתה לחזק את אשיות הקיסרות השוקעת, ושדגלה בין היתר בהקמת קהילייה פוליטית עות׳מאנית על־עדתית חדשה, שביסודה יונח שוויון בין האזרחים ונאמנות למדינה.

מנהיגה הבולט הראשון של תנועת־תיקונים זו היה הסולטאן מחמוד השני (1808—1839), שהיפנה את מיטב מאמציו לרפורמות בצבא ובמינהל המחוזות: הוא הכניע את מרבית השליטים העצמאיים־למחצה והאדונים הפיאודאליים, ששלטו בפלכים השונים, וכפה שלטון ריכוזי באימפריה. ב־1826 ערך טבח גדול בחיל היניצ׳רים — צבא הקבע העות׳מאני שהתנגד לתיקונים — והקים תחתיו צבא־מגויסים חמוש ומאומן במתכונת אירופית. בד בבד פעל נמרצות למען הגנה על נתיניו הנוצרים והיהודים מפני הסחיטות וההתנכלויות מצד המושלים המקומיים וההמון המוסלמי ואף הכריז על שוויון לכל נתיניו, ללא הבדל דת. ברם, הסולטאן לא ביצע שום פעולת תחיקה רשמית, המבטלת את הסטטוס הנחות של הד׳מי והמשווה אותו עם הרוב המוסלמי הלכה למעשה.

ההכרזה הפורמאלית הראשונה לגבי השוויון של הנתינים הלא־מוסלמים והמוסלמים באימפריה העות׳מאנית היתה רק בימי בנו של מחמוד השני, סולטאן עבדול מגייר (1839—1861), שפרסם סדרת רפורמות הידועות בשם הכולל תנט׳ימאת (ארגון מחדש). קובץ התיקונים הראשון של התנט׳ימאת היה בלול בפירמאן מלכותי, הנקרא ׳ח׳טי שריף של גולח׳אנה (על שם ביתן־השושנים שליד ארמון הסולטאן) ושהוצא ב־3 בנובמבר 1839 קבל ראשי־העם, מנהיגי העדות ונציגי המעצמות הגדולות. פירמאן זה קרא, בעיקרו, לתיקונים במערכות השלטון והאדמיניסטרציה ולשיפור תנאי חייהם של הנתינים העות׳מאנים תוך מתן ערבות לביטחון חייהם, רכושם וכבודם. משפט אחד בלבד, מנוסח בזהירות ובערפול־מה, נגע בסוגיית השוויון בין בני העדות הדתיות במדינה, בטקסט התורכי והערבי צוין ש׳המוסלמים ושאר העדות הנמנות על סולטאנותנו הנעלה יהנו מחסדינו המלכותיים ללא הפליה׳; בטקסט הצרפתי, שחולק לנציגי המעצמות האירופיות, נוסחה הצהרת־השוויון בצורה בהירה יותר: ׳כל הנתינים — ותהיה דתם וכיתתם אשר תהיה — ייהנו מחמדינו המלכותיים ללא הפליה׳. ההבדל שבין הנוסחים עשוי להצביע על הדילמה, שבה היו נתונים מחברי הפירמאן, ובראשם מוצטפא רשיד פאשא, הווזיר העליון והאדריכל הראשי של התנט׳ימאת. כלפי־פנים נזהרו אנשי הרפורמה שלא לעורר את חמתם של חכמי הדת המוסלמים ( ה ע ל מ א ) ויתר שכבות העם השמרניות־מסורתיות, שהתנגדו לכל שינוי בסטטוס הנחות של הד׳מי — שינוי שפירושו פגיעה בעקרונות האסלאם ובמעמדם הפוליטי השליט של המוסלמים באימפריה; כלפי־ חוץ ביקשו רשיד פאשא וחבריו להשיג, באמצעות הצהרת השוויון, את תמיכתן של המעצמות — ובעיקר אנגליה וצרפת — במלחמה נגד הפחה המתמרד מחמד עלי, שהשתלט על מצרים, כבש את ארץ־ישראל וסוריה ואף איים על מרכזה של האימפריה העות׳מאנית. מכאן העיתוי שבפרסום הח׳ט־י שריף, שנעשה זמן קצר לאחר מפלת הצבא העות׳מאני מידי צבאות מחמד עלי בקרב נציבין שבצפון־מזרח סוריה.

שיקולים דומים, וליתר דיוק הצורך לגמול לאנגליה ולצרפת על עזרתן לאימפריה העות׳מאנית במלחמת קרים נגד רוסיה (1853—1856) הניעו את ׳השער העליון׳ לפרסם בפברואר 1856 את פירמאן התיקונים ( אצלאחאת  פירמאני) השני, הידוע בשם ח ׳טי המאיון (צו מלכותי). בניגוד לקודמו, עסק פירמאן זה, ברובו הגדול, ברפורמות הקשורות בנתינים הלא־מוסלמיים בבהירות ובפירוט רב. בהתייחסו בפירוש ל׳עדות הנוצריות ושאר הנתינים הלא־מוסלמיים׳, קבע צו־ התיקונים החדש את זכויותיהם לחופש פולחן דתי, ולהקמתם ולשיפוצם של מקומות הפולחן ושאר מוסדות העדה. הצו גם הבטיח לעדות הלא־ מוסלמיות שוויון מלא עם המוסלמים בתחום המשפט, בתשלום מיסים ובגיוס לצבא. בנוסף לכך קרא הפירמאן לריאורגניזציה של מוסדות העדה ואסר על שימוש בביטויי־גנאי במוסדות־ציבור ובמסמכים רשמיים נגד לא־מוסלמים.

כתב הרפורמות השלישי והאחרון של תקופת התנט׳ימאת פורסם כעבור עשרים שנה, ב־23 לדצמבר 1876, ועתויו עמד אף הוא בסימן ניסיון של ראשי המדינה העות׳מאנית למנוע את התערבותן של מעצמות אירופה, שעמדו להכתיב לאימפריה תכנית תיקונים חדשה. היתה זו החוקה הראשונה של האימפריה העות׳מאנית, שהוכנה מזה כעשר שנים על־ידי מדחת פאשא, הווזיר העליון באותה תקופה, ואשר קבעה בין היתר מסגרת לייסוד פרלמנט נבחר, שבו יינתן ייצוג יחסי לכל הלאומים באימפריה. חוקה זו גם אישרה מחדש את מעמד השוויון של כל נתיני הסולטאן, ללא הבדל גזע ודת, והעניקה חופש דת וחינוך לכול.

אולם החוקה העות׳מאנית לא קוימה. זמן קצר לאחר פרסומה, עם פרוץ מלחמת 1877 בין רוסיה הצאריסטית ותורכיה העות׳מאנית, פיזר הסולטאן עבדול חמיד את הפרלמנט והתעלם מן החוקה. רק ביולי 1908 השיב הסולטאן את החוקה על כנה והכריז על בחירות לפרלמנט תחת הלחץ הצבאי של ׳התורכים הצעירים׳. הללו הדיחו את עבדול חמיד באפריל 1909 ואחזו מאז ועד מלחמת־העולם הראשונה ברסן השלטון, כשאחת מסיסמאותיהם: ׳כולנו שווים תחת אותם שמיים כחולים, אנו גאים להיות עות׳מאנים׳.״

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

יוני 2015
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר