ארכיון יומי: 14 ביוני 2015


יהודי מרוקו והלאומיות 1943 – 1954-ירון צור.

 

קהילה קרועה, ירון צור.

יהודי מרוקו והלאומיות 1943 – 1954

ספר זה דן ביהדות מרוקו, הגדולה שבתפוצות היהודיות בארצות האסלאם, בשלהי התקופה הקולוניאלית בארצה ובראשית עידן הלאומיות. הוא מבקש לתרום לחקר מרוקו ויהודיה, תולדות הלאומיות היהודית, הקשרים הבין־ תפוצתיים ותולדות מדינת ישראל בשנותיה הראשונות. עניינו העיקרי הוא ראשית חדירתה המסיבית של הלאומיות לחיי המיעוט היהודי במרוקו. הספר נפתח בעיצומה של מלחמת־העולם השנייה ומקיף כאחת־עשרה שנים, שבמהלכן קמה מדינת ישראל והחלה עלייתם של יהודי מרוקו.

הגעתי לנושא זה לכאורה באורח מקרי. עם תום כתיבת עבודת הדוקטורט שלי, שעסקה ביהודי תוניסיה במאה התשע־עשרה, הצטרפתי לפרויקט על־שם שאול אביגור, ששם לו למטרה לכתוב את ההיסטוריה של ההעפלה. במסגרת זו התבקשתי לעסוק בחקר העלייה הבלתי לגאלית ממרוקו בשנים 1961-1956. עקב בעיות ארכיוניות סטיתי מן הנושא המקורי וסופי שמצאתי את עצמי עוסק בשלבים קודמים של הקשר בין הציונות ליהודי מרוקו. אולם לאמתו של דבר אינני סבור שיש כאן מקריות. נולדתי בשנת לידתה של מדינת ישראל, והחוויות, האירועים והבעיות שהעסיקו אותי משחר ילדותי שזורים בתולדותיה. ביניהם תפסה מקום חשוב הבעיה העדתית, שעולי מרוקו ניצבו במרכזה משנת 1948 ואילך. אינני ממוצא מרוקני, אך מבחינה עדתית אני בן־כלאיים – בן לאב יקה ולאם תימנייה. הורי התגוררו בירושלים בבית סבי התימני, שהיה ממוקם בשכונת נחלת אחים, על קו הגבול בינה לבין רחביה. ברחביה התגוררו אמנם גם ספרדים אמידים, ובשכונתנו התגוררו גם כמה אשכנזים, אך לא היה בכך כדי לסתור את הזהות העדתית השונה של שכונתנו המזרחית מול רחביה האשכנזית, ואת תחושת העוני היחסי של האחת מול הרווחה של האחרת. ההיסטוריה האישית־המשפחתית והחברתית הכללית שלי הייתה טבועה בחותם הבעיה העדתית. אני נזכר ברגע מפתח: הלכתי ברחוב, בן שבע־עשרה בערך, אחוז מועקה כבדה, בלתי מוסברת, ובראשי מחשבה כי יש שתי בעיות גדולות בישראל: על האחת, הבעיה הערבית, הכול מדברים, ועל האחרת, הבעיה העדתית, הכול שותקים. ואף שלא היתה אז באמת שתיקה, ספר זה הוא במידה מסוימת ניסיון לפתור את חידתה של תחושת הכיסוי וההעלמה ההיא.

הבעיה העדתית היא, מכל מקום, רק אחד המניעים העיקריים לכתיבתו של ספר זה. מניע אחר הוא הבעיה הערבית. השאלה מדוע הידרדרו היחסים בין היהודים לערבים להיכן שהידרדרו ומי אשם בכך – היהודים או הערבים – מניעה חלק חשוב של ההיסטוריוגרפיה הישראלית בשני הדורות האחרונים. מדובר בוויכוח בין שתי תנועות לאומיות, ציונית ופלסטינית־ערבית, שנקלעו לסכסוך דמים שכתוצאה ממנו נעקרו הפליטים הפלסטינים מבתיהם. הואיל ובשנת 1948 נפתחה גם תנועת העלייה ההמונית של יהודים יוצאי ארצות האסלאם לישראל, הדעת נותנת שאותו מאבק לאומי שעקר ערבים מבתיהם, קשור לעקירת יהודים מבתיהם ושוב, כמו בזירה הארץ־ישראלית־הפלסטינית, מתעוררת שאלת האחריות לכך. אני מקווה שהספר יתרום לדיון בשאלה זו. כידוע, לב הוויכוח ההיסטוריוגרפי מצוי בחקר הזירה הארץ־ישראלית־הפלסטינית, ואילו במה שקשור לחקר היהודים בארצות האסלאם התמקד הוויכוח עד עתה ביהודי עיראק. יהדות מרוקו, הגדולה בתפוצות היהודיות בארצות האסלאם, לא זכתה כמעט לדיון בשאלת הנסיבות שבהן יצאו היהודים ממנה. דומה שדיון כזה לא התפתח בראש ובראשונה בגלל העדר מחקרים בנושא מן הצד המרוקני והערבי, עד לשנים האחרונות ממש. ההיסטוריוגרפיה הציונית על יהודי צפון אפריקה, לעומת זאת, התפתחה יפה וראשיתה בתקופה הנידונה בספר זה. שניים מחלוציה, אנדרה שוראקי וחיים זאב הירשברג, ימלאו בספר תפקיד: שוראקי כפעיל בזירת המאבק הפוליטי בנושא יהודי מרוקו והירשברג כעד ראייה, אשר ערך מסע למרוקו בשנת 1955 והשאיר לנו את התרשמויותיו. בעקבותיהם באו חוקרים, בראשם דוריס בן־סימון דונאת ומיכאל מ׳ לסקר, שכתבו ספרים חלוציים על תקופת השלטון הקולוניאלי והעלייה; הארגון הציוני במרוקו עד 1948 זכה למחקר משובח פרי עטו של צבי יהודה, וכן תרמו חוקרים יהודים נוספים מאמרים רבים לחקר הציונות והעלייה ממרוקו. ואולם בדיאלוג עם ההיסטוריוגרפיה הזאת וכן עם היסטוריונים צרפתים בני התקופה הקולוניאלית החל הצד המרוקני והמוסלמי רק לאחרונה. חוקר מרוקני חשוב, מחמד קנביב, נותן ביטוי ברור ובשל לגישת ההיסטוריוגרפיה המרוקנית לשאלה זו, בספרו ״יהודים ומוסלמים במרוקו, 1948-1859״ Juifs et musulmans au Maroc 1859-1948) )

מחקרי לא נותר, כמובן, מחוץ לוויכוח הפוליטי, המספק דלק חשוב להיסטוריוגרפיה הישראלית. עם זאת, גישתי מושפעת מחקר הלאומיות בשני העשורים האחרונים וממודעות לאופיה הדינמי והמתפתח של הזהות הלאומית, שאינה בהכרח קבועה מראש. לפיכך דומני שהמחקר המוגש בזאת לקורא משוחרר, לפחות במידה מסוימת, ממחויבות גמורה לצד אחד בסכסוך הלאומי. כמו כן, במהלך עיסוקי בתולדות היהודים בצפון אפריקה הקולוניאלית פיתחתי תפישות מתודולוגיות מסוימות הנוגעות למבנה החברה היהודית בארצות אלו, ולגורמים להתפתחות ההיסטוריות המיוחדת להם, בהשוואה לזו של הרוב המוסלמי. המפתח לגישתי הוא הדגשת האופי המייחד את המיעוטים היהודים, המרכיבים רשת של קהילות המשתרעות על פני רוב אזורי העולם. לא בכל התקופות ולגבי כל התפוצות היתה חשיבות דומה לאופי זה של המיעוטים היהודים, אך במאה העשרים היתה לכך חשיבות מכרעת. תוצאותיו של ייחוד זה יתפרשו בהדרגה בספר דרך האספקלריה של יהודי מרוקו.

הלאומיות עומדת במרכזו של הדיון בספר זה וההתפתחויות בתחום זה במרוקו סיפקו את אמת־המידה שקבעה את גבולותיו הכרונולוגיים של הספר.

כשם שברוב הארצות הקולוניאליות ציינה מלחמת־העולם השנייה מפנה בחדירת הלאומיות – כך היה גם במרוקו. מכאן הבחירה בשנת 1943, שבה הוקמה מפלגת ״העצמאות״ המרוקנית, אלאסתקלאל, כנקודת המוצא. משנה זו ועד 1954 שמרו הצרפתים על שלטונם במרוקו תוך מאמץ של מגננה נגד ההשפעה הגוברת והולכת של הלאומיות. בקיץ 1954 ניכרו הסימנים הברורים הראשונים לכך שצרפת עומדת לסגת משטחי החסות שלה בצפון אפריקה, תוניסיה ומרוקו. בכך נפתחה תקופה חדשה מנקודת המבט של התפתחות הלאומיות באזור זה, וענייניה ראויים לדיון במסגרת חיבור אחר.

מבנה הספר הושפע מן השאיפה לנקוט גישה מאוזנת כלפי הצדדים השונים בוויכוח הלאומי, ולהשתחרר במידת האפשר מן הנטייה להשליט נקודת ראות פוליטית ורגשית אחת על תיאור המאורעות. פרק המבוא יציג את יהדות מרוקו בתקופה שבה נפתחת הספר, ישרטט את דיוקנם של השחקנים הראשיים האחרים בפרשת כניסתה לחוג ההשפעה של הלאומיות וידון בקצרה במושגים המתודולוגיים שישמשו אותנו.

לכל אחד מן הגורמים המרכזיים שיכלו למשוך את יהודי מרוקו לעברם יוקצה פרק נפרד. הפרק הראשון יוקדש לדיון ביחסה של התנועה הלאומית המרוקנית כלפי היהודים המקומיים, הפרק השני ידון בצרפתים, השלישי יוקדש ליהודי מרוקו עצמם והרביעי ליחסה של מדינת ישראל הצעירה כלפיהם. המעבר מפרק לפרק כרוך בקפיצות מזירה לזירה אשר אולי יקשו על הקורא. ואולם, כזוהי בעיני ההיסטוריה של יהודי מרוקו בתקופת היפתחותה לכוחות הלאומיים: קשה לספרה מזווית אחת, והבחירה במבנה קטוע זה אף הולמת אולי את הדיון בקהילה קרועה, או נקרעת. כל פרק יהיה ארוך ומורכב יותר מקודמו, זאת בשל מורכבות הבעיות שיידונו בו אך גם בשל היקף התיעוד שעמד לרשותנו. אין להשוות את כמות התיעוד הישראלי העומדת לרשות החוקר לכמות התיעוד המרוקני, וההשפעה של עובדה זו על הכתיבה ההיסטורית על הפרשה ברורה. יש לקוות כי בעתיד ניתן יהיה להגיע לאיזון טוב יותר מבחינה ארכיונית ומחקרית. הספר יסתיים בניתוח תקרית אנטי־יהודית שהתרחשה בקיץ 1954, קץ התקופה הנידונה בו.

הדיון בספר יתמקד בשטחי מרוקו הקולוניאלית שהיו תחת שלטון צרפת – לא בשטח הקטן בצפון הארץ שעמד תחת שלטון חסות ספרדי, ולא בעיר הביך לאומית טנג׳יר. רוב רובה של יהדות מרוקו חי בשטח הצרפתי, והואיל ודיון מפורט ויסודי בחלק הספרדי והבין־לאומי היה מצריך מחקר בפני עצמו בעיתונות ובארכיונים נוספים, לא מצאתי אפשרות לעשותו. עם זאת לא נמנעתי מלהתייחס לקהילות החשובות של הצפון, ובראשן טנג׳יר ותטואן, במקומות שונים בספר. הספר נשען על מקורות ראשוניים רבים. רשימה כללית של הארכיונים שמהם דליתי ימצא הקורא בתחילתה של הביבליוגרפיה שבסוף הספר. בראשית המחקר היה מצאי הארכיונים הרלוונטיים לנושא מצומצם למדי, אך ביניהם תפס מקום חשוב ארכיון הממשל הצרפתי במרוקו, שנפתח לחוקרים בשנות השבעים המאוחרות. מידע רב סיפק הארכיון הציוני המרכזי, ותרומה מיוחדת תרמו שרידי הארכיון של משרד העלייה במרוקו, שהתגלו בו זה מקרוב. כן נהנה המחקר מן העובדה כי לאחר שנים רבות של חיסיון פתחה הנהלת ארגון ״כל ישראל חברים״ את תיקי משלחתה במרוקו, אף זאת לפני זמן מועט בלבד. תעודות רבות ממקורות ארכיוניים נחשפות אפוא כאן לראשונה, ומספקות מידע על פרשות שחלקן צללו לתהום הנשייה, ואחרות, שהיו עד עתה בעיקר נושא לזיכרונות אישיים, סברות וספקולציות. פרשות אלו, כגון תקנות ההגבלה על העלייה ממרוקו(״הסלקציה״), שימשו כמובן גם לצורכי פולמוס בידי הנצים על הבעיה העדתית. השתדלתי לתת גרסה היסטורית מתועדת עליהן, מלבד פרשנות עיונית. גם מי שידחה את הפרשנות יוכל למצוא עניין בעובדות. נעזרתי גם בעיתונות היהודית־המרוקנית וכן במקורות מן הצד המוסלמי, אך פעמים רבות, רבות מדי, נאלצתי ללמוד על הציבורים המקומיים שלא ממקורותיהם.

חובה נעימה היא להודות למוסדות שסייעו לי בביצוע המחקר. כאמור, ראשיתו של המחקר בפרויקט לחקר מערכות ההעפלה בראשותה של פרופ׳ אניטה שפירא. תודתי להנהלת הפרויקט על התמיכה ועל הסבלנות שגילתה, הן כלפי השינוי בכיוון המחקר והן כלפי הזמן הרב שנדרש להשלמתו. במשך השנים נהניתי משירותיהם של ספריות וארכיונים רבים, ביניהם ברצוני לציין במיוחד את הארכיון הציוני המרכזי בירושלים, ארכיון מדינת ישראל, הארכיונים הדיפלומטיים בננט(צרפת), ארכיון כי״ח בפריס, ספריית מכון בן־צבי, ארכיון הקונגרס היהודי העולמי בז׳נבה (שנסגר בינתיים) וארכיון הג׳וינט בירושלים. הספר נכתב ברובו בעת שהות במרכז ללימודים יהודיים של אוניברסיטת פנסילבניה בהנהלתו של פרופ׳ דיוויד רודרמן. לכל עובדי המוסדות הללו ולעומדים בראשם נתונה תודתי מקרב לב.

חובה נעימה ביותר היא להודות לעמיתי שסייעו בעיצוב דמותו הסופית של החיבור. פרופ׳ אניטה שפירא, פרופי עמנואל מיון, פרופ׳ מישל אביטבול, פרופ׳ יעקב ברנאי, ד״ר שלמה סבירסקי וד״ר הגר הלל קראו טיוטות של הספר והעירו לי הערות שתרמו לשיפורו. השגיאות שנפלו בספר ונותרו בו – שלי הן.

ותודה גדולה מכולן לבני, דניאל ואיתמר, שסבלו באורך רוח את העדרויותי התכופות מן הארץ לצורך המחקר, ולרעייתי, ד״ר נדין קופרטי־צור, שתמיכתה ועידודה לא יסולאו בפז.

יערה פרלמן – ההתנקשות במשוררת היהודייה – עצמאא בנת מרואן

פעמים 132 קיץ תשע"ב

יערה פ ר ל מ ן

ההתנקשות במשוררת היהודייה

עצמאא בנת מרואן

הידיעה על ההתנקשות בעצמאא במסורת משפחתית

בראש הידיעה על עצמאא בנת מרואן ב׳ספר הפשיטות׳ מאת אלואקדי באה שרשרת המסירה (אסנאד) דלקמן: עבדאללה בן אלהארת׳ מפי אביו. שושלת היוחסין(נַסַבְּ) המלאה של עבדאללה בן אלחארת׳ מופיעה במקור אחר: עבדאללה בן אלחארת׳ בן אלפציל בן אלחארת׳ בן עמיר בן עדי בן ח׳רשה בן אמיה בן עאמר בן ח׳טמה. אם כן הידיעה על ההתנקשות בעצמאא נשתמרה במשפחת המתנקש, עמיר בן עדי, ועברה בה מאב לבן, והיא נמסרה בספרו של אלואקדי ישירות מפי אחד מצאצאיו של עמיר בן עדי: אלחארת׳ בן אלפציל, אביו של עבדאללה בן אלחארת׳ שמסר את הידיעה, היה הנין של עמיר בן עדי.

ידיעות רבות ב׳ביוגרפיה של הנביא׳ מאת אבן השאם ובמקורות נוספים הן מסורות משפחתיות, כלומר ידיעות שנמסרו מפי האדם שבו עוסקת הידיעה או מפי אחד מצאצאיו. במסורות משפחתיות הדגש אינו על הנביא או על המאורעות המשמעותיים בחייו אלא על האדם שצאצאיו מסרו את הידיעה על אודותיו. מטבע הדברים אותו האדם תואר בידיעות אלה באופן חיובי ביותר.

מפרטים רבים בידיעה על ההתנקשות בעצמאא בנת מרואן אפשר ללמוד על עיצובו של עמיר בן עדי כדמות מופת. לפי אלואקדי הנביא היה בקרב בדר כשעמיר נשבע להרוג את עצמאא, ומאחר שביצע את זממו לפני ששב הנביא מהקרב, הרצח נעשה ללא ידיעתו. עמיר, אשר חשש שפעל נגד רצון הנביא, קיבל ממנו בדיעבד שבחים על מעשהו בפני האנשים שהיו סביבו. עמיר תואר כמי שמילא את רצונו של הנביא, מבלי שנאמר שהתבקש מפורשות לעשות כן. ב׳ביוגרפיה של הנביא׳ מאת אבן השאם, שהידיעה על עצמאא מופיעה בה עם אותה שרשרת מסירה שב׳ספר הפשיטות׳, יש גרסה שונה לשליחתו של עמיר למשימה. סופר שם שכאשר נודע לנביא על שיריה של עצמאא הוא שאל מי מוכן לנקום עבורו בבנת מרואן. עמיר בן עדי היה אצלו ושמע את דבריו והרג אותה באותו הלילה. גרסה זו, אשר לפיה ביצע עמיר את המשימה לבקשתו של הנביא, אוהדת יותר לעמיר מן הגרסה שב׳ספר הפשיטות׳, שכן מבחינת תדמיתו של עמיר מוטב היה לבצע את ההתנקשות בהוראה ישירה מהנביא ולא כיזמה פרטית.

עמיר היה שייך כאמור לבָּנוּ ח׳טמה וכך גם בעלה של עצמאא, יזיד בן זיד. סופר כי לאחר ההתנקשות שב עמיר אל בנו ח׳טמה וראה את בניה של עצמאא קוברים אותה. הוא התעמת עמם ואמר כי היה הורג את כולם אילו אמרו דברים דומים לאלו שאמרה עצמאא. אם כן במעשה ההתנקשות ואחריו יצא עמיר כנגד בָּנוּ ח׳טמה שאליהם השתייך, והוכיח בכך את נאמנותו לנביא. בבתי השיר של חסאן בן ת׳אבת, אשר צוטטו גם כן מפי עבדאללה בן אלחארת׳, זכה עמיר לשבחים רבים על ההתנקשות. זאת ועוד, סופר שלאחר ההתנקשות בעצמאא החל האסלאם להתפשט בקרב בנו ח׳טמה, כך שלמעשה בני קבוצה זו התאסלמו בזכות עמיר, משנוכחו לדעת מה המעשים שהאסלאם יכול לדחוף את מאמיניו לבצע.

ההתייחסות לדמות הנביא בידיעה על ההתנקשות בעצמאא בנת מרואן מועטה ביותר. נאמר רק שההתנקשות בוצעה כשהוא שב מקרב בדר, ושלאחר ההתנקשות הוא חלק שבחים לעמיר. פרט לאזכורים אלה הידיעה כולה עוסקת בעמיר. הדבר אינו מפתיע, שהרי ידיעות רבות בביוגרפיה של הנביא אינן עוסקות בו אלא בחבריו ובמעשיהם. מרכזיותו של עמיר בידיעה זו נובעת מכך שצאצאיו הם שמסרו אותה.

עמיר בן עדי לא היה דמות מרכזית בחייו של הנביא או דמות בעלת השפעה רבה. מלבד הידיעה על ההתנקשות בעצמאא בנת מרואן סופר עליו למשל כי ניפץ את האלילים של בָּנו ח׳טמה יחד עם ח׳זימה בן ת׳אבת. בידיעה אחרת הוא כונה ׳הפיקח׳ בבנו ואקף (למעשה הוא היה מבנו ח׳טמה) אשר הנביא בא לבקרו. כמו כן הוא הוזכר כאמור כאחד מארבעת המוסלמים הראשונים מבנו ח׳טמה. אולם ההתנקשות בעצמאא בנת מרואן היא האירוע המפורסם ביותר שיוחס לו ורגע התהילה שלו, ולכן היה לצאצאיו אינטרס להנציח סיפור זה. לפיכך לא מפתיע שעמיר בן עדי תואר בתור אדם שפעל להשביע את רצונו של הנביא, ובתור המתאסלם הראשון מבָּנוּ ח׳טמה ומי שגרם לאחרים מבני קבוצה זו להתאסלם בעקבותיו.

  • הערת המחבר : בדומה לכך סופר על ההתנקשות של מֻחַיִצֵה בסוחר היהודי אבן קנינה. לאחר ההתנקשות חֻוַיִצֵה, אחיו של מחיצה, התפלא שאחיו התנקש בבן חסותו, ומחיצה אמר לו בתגובה שלו היה הנביא מבקש ממנו לרצוח אותו, כלומר את חויצה, היה עושה זאת. חויצה אמר שדת אשר יכולה לגרום לאחיו לעשות מעשה כזה היא דת מופלאה, ולאחר מכן התאסלם בעצמו. ראו: אלואקדי, א, עמי 192-191; לקר, סנינה.

ההתנקשות במוכרת התמרים

במספר מקורות סופר על ההתנקשות בעצמאא בנת מרואן באופן שונה מאשר ב׳ספר הפשיטות׳. נאמר כי אישה מבנו ח׳טמה חיברה שירי גנאי על הנביא. בתגובה שאל הנביא מי מוכן להרוג אישה זו עבורו, ואחד מבני שבטה התנדב למשימה. אותה האישה הייתה מוכרת תמרים. האיש ניגש אליה וביקש לקנות ממנה תמרים, והיא הראתה לו את סחורתה, אך הוא ביקש תמרים משובחים יותר. האישה נכנסה עמו לביתה כדי להראות לו את התמרים שהחזיקה שם, וכשהיו לבד בפנים הוא לקח שולחן אוכל (ח׳ואן) וחבט בו בראשה עד שמתה. לאחר מכן הוא סיפר לנביא על ביצוע המשימה, והנביא בתגובה אמר שאפילו שתי עזים לא יתנגחו בגללה. בראש ידיעה זו באה שרשרת המסירה דלקמן: מחמד בן אבראהים בן אלעלאא אלשאמי —> מחמד בן אלחג׳אג׳ אללח׳מי אבו אבראהים אלוַאסִטִי —> מֻגַ׳אלִד בן סעיד —> אלשַעְבִי —> אבן עבאס.

כמעט עולה הרושם כי מדובר בשני מקרי התנקשות שונים. שמות הדמויות – עצמאא ועמיר – לא הוזכרו בגרסה זו, לא הוזכר עיוורונו של המתנקש, וכל פרטי ההתנקשות תוארו באופן שונה. עם זאת יש פרטים משותפים ורקע היסטורי דומה המזכירים את ההתנקשות בעצמאא כפי שתוארה ב׳ספר הפשיטות׳. לדוגמה על פי שתי הגרסאות המתנקש והנרצחת היו מאוס אללה. אמנם כאן נאמר כי האישה הייתה מבנו ח׳טמה, וב׳ספר הפשיטות׳ נאמר כי עצמאא הייתה מבנו אמיה בן זיד, אך עדיין מדובר בשתי קבוצות שבטיות באוס אללה. פרט נוסף שמופיע בשתי הגרסאות, ושנראה לא מקרי, הוא המשפט שאמר הנביא לאחר רצח האישה על שתי העזים שלא יתנגחו בגלל מותה. מדובר אפוא במעין פיתוח ספרותי חופשי של הידיעה על עצמאא כמיטב דמיונו של המעבד. ייתכן שגודש הפרטים בגרסאות שעצמאא ועמיר הוזכרו בהן מפורשות, ושרשרת המסירה הבנויה היטב בגרסה על מוכרת התמרים, היו תחבולות ספרותיות שנועדו ליצור רושם של מהימנות.

הידיעה על מוכרת התמרים מופיעה במספר קובצי חדית׳,37 אך לא בקובצי החדית׳ הקנוניים כמו אלה של מֻסְלִם או אלבֻחַ׳ארי. יתר על כן, מחמד בן אלחג׳אג׳ אללח׳מי, אחד האנשים בשרשרת המסירה של ידיעה זו, מופיע בספר ביוגרפיות של מוסרי חדית׳ מפוקפקים (אלכַּאמִל פי צֻעַפַאא אלרִגַ׳אל). הידיעה מופיעה בסעיף בספר העוסק בו, ונאמר שהוא היחיד שמסר אותה מפי מג׳אלד, ולכן הואשם בכך שהמציא אותה. אך ידיעה זו אינה מומצאת במלואה, שכן יש בה פרטים מאירוע היסטורי אמתי, כמו ההתנקשות עצמה, שיוך הדמויות לאוס אללה ומטבע הלשון שקבע הנביא. לעומת זאת פרטים אחרים בה, כמו השיחה שהתקיימה בין המתנקש לנרצחת, הרצח באמצעות שולחן האוכל וכן עיסוקה של האישה בתור מוכרת תמרים, עוצבו באופן שונה ויצירתי.

הגרסה אשר ניתן להגדירה הגרסה הראשית והמהימנה יותר של הידיעה על ההתנקשות היא הגרסה המפורטת של אלואקדי ב׳ספר הפשיטות׳, ולא זו המקוצרת על מוכרת התמרים. הידיעה המופיעה ב׳ספר הפשיטות׳ עוסקת בעיקר בגבורתו של עמיר, מפני שהיא מסורת משפחתית, ולמשפחה היה עניין להנציח את המעשה שלו, אבל התמקדות זו רלוונטית פחות להיסטוריון. אמנם אי אפשר לוודא את אמתות כל הפרטים המופיעים בידיעה זו, אך נוסף על סיפור הגבורה נשתמרו בה פרטים רבים באופן משכנע יותר: זמן ההתנקשות, השיוך השבטי של הדמויות, נסיבותיה וכו'. לעומת זאת בידיעה על מוכרת התמרים אין למוסרים השונים זיקה לאנשים שעליהם מסופר, ולכן ייתכן שחלק מן הפרטים שבה הושמטו או נמסרו באופן אחר.

גירוש ספרד-ח.ביינארט

[ג]

מבחינת נוסחו מעלה צו הגירוש כמה שאלות. הראשונה בהן: האם היו צווים בנוסח זה שקדמו לצו הגירוש הכללי, שמהם יכול היה הכתר ללמוד לגבי עריכת הנוסח הסופי, זה שנחתם ב־ 31 במארס 1492 בסנטה פי. נראה שיכולים אנו לקשור שני דברים. האחד, החלטת הקורטס של שנת 1480 שנתכנס בטולידו ולפיו נצטוו היהודים לעזוב את שכונות מגוריהם ולעבור לשכונות חדשות, שאותן חויבו הערים להקצות. לכך ניתנו שנתיים, וקומיסרים מיוחדים נשלחו לפקח על ההוצאה לפועל של החלטה זו. מבחינה זו שונה מבנה צו ההפרדה במגורים, או גירוש משכונות המגורים, מצווי המלכות המכונים pragmáticas,  שהם צווים שהכתר ציווה עליהם על דעתו עם או בלי התייעצות במועצות המלכות. הצו להפרדה במגורים נתקבל בקורטם והוא על דעת מעמדות המלכות בקסטיליה שנתכנסו לפי הזמנת הכתר. אף־על־פי שהחלטה זו כוחה למקומות המגורים עצמם במסגרת המלכות, הנה חשיבות צווי הגירוש מאזורים שלמים וטיהורם מתושבים יהודים, משקלם רב ביותר גם לבחינת השיטה והאמצעים לשם גירוש סופי. פתרון מוחלט לשאלת היהודים יש לראות, כפי שעוד נשוב ונדון בדבר, גם בעובדה שלכיבוש מלכות גרנדה נתלוותה הרחקת היהודים מן הערים שנכבשו ויציאת יהודי העיר גרנדה עם כיבושה.

נראים הדברים שלצורך הכנת צו הגירוש יכול היה לשמש הצו שניתן ב־1 בינואר 1483 לגירוש יהודי אנדלוסיה. צו זה הוכרז על דעת בית דין האינקוויזיציה בסביליה והוא נוסח על־ידי האינקוויזיטורים הממונים שם, ללא צל של ספק על דעתו של טורקימדה האינקוויזטור־גנרל. ליהודים שגורשו מכל אנדלוסיה ניתן מועד של חודש ימים לצאת ממנה ולהתפזר על פני קסטיליה. גם צו זה העמיד את גורם הגירוש על היחסים בין האנוסים ליהודים והשפעתם הרעה של היהודים עליהם. מנסחי הצו ראו בגירוש זה שירות לאל ולכתר, כלומר: שהשירות לשני גורמים אלה עולה בקנה אחד. הגירוש הוא לצמיתות וכל החוזר לאנדלוסיה דינו דין מוות ורכושו יוחרם. ברם לא היתה בצו זה שום הגבלה למה שאסור היה להוציא מן המלכות. שהרי היו אמורים המגורשים להתפזר על פני כל קסטיליה. אלא שחסרים אנו כל פרטים לאן הלכו וכיצד נתפזרו מגורשים אלה על פני המלכות. אין אפוא ספק שצו גירוש זה שימש את הכתר מסקנות ביצוע לגבי הגירוש הכללי, שכפי הנראה היה חלק בתכנון המלכותי של פרנאנדו ואיסבל. ברם הכתר התנגד לניסיונות מקומיים לגרש יהודים, כאשר שלטון מקומי ניסה לפתור על דעת עצמו את שאלת ישיבתם של יהודים בתחומו. לכן התנגד לגירוש יהודי ולמסידה בשנת 1486 ; הכתר ציווה על ראשות העיר להחזיר את היהודים לעיר, אלא שראשות העיר השכילה להתפשר עם יהודיה ואלה לא חזרו אליה. בנוגע לגירוש יהודי סרגוסה ואלברסין, שניתן על דעת האינקוויזיציה ואשר אותו אישר פרנאנדו ב־12 במאי 1486, המליץ פרנאנדו על דחייתו לשישה חדשים. ואין להטיל ספק שדחייה זו נעשתה בדעה אחת עם טורקימדה שוודאי נהירות היו לו מחשבותיו של הכתר בנידון. אמנם לא נמצא צו גירוש אנדלוסיה אלא התייחסות צו הגירוש הכללי לנוסח גירוש אנדלוסיה וכישלון ניסיונו מעיד כמאה עדים על הקשר בין הצווים הניכר גם בניסוחם, כפי שהצביע על כך יצחק בער. ברם, יש להעיר שכל החלק הדן בהשפעה של היהודים על האנוסים הושמט מצו גירוש יהודי פורטוגל שניתן בהשפעת כתר ספרד וכתנאי לנישואי מנואל מלכה של פורטוגל עם איסבל, בתם יורשת העצר של פרנאנדו ואיסבל. על צו גירוש יהודי פורטוגל חתם מנואל ב־5 בדצמבר 1496 בעיירה מוגה (Muga) שבצפון פורטוגל והסמוכה לגבול עם גליסיה. בצו זה מודגשים הרעות והנזקים שהיהודים מביאים למלכות והם גורמים לנוצרים רבים להתרחק מאמונתם. גם מנואל נועץ, כדבריו בצו, במועצה ובלטראדוס. אבל מלך זה למד מניסיון גירוש ספרד לגבי מועד היציאה והוסיף על הזמן והעמיד את תאריך היציאה לאוקטובר.1497 גם בו נקבעו אותן סנקציות שנצטוו עליהן בספרד לאלה שיישארו ויימנעו מלצאת ולאלה שייתנו להם מחסה. אף בפורטוגל נאסר על המגורשים לשוב אי־פעם ולהתיישב בה.

[ד]

האם ניתן להעלות על הדעת שהיו להם לפרנאנדו ואיסבל מחשבות ושיקולי חרטה על הגירוש לאחר שציוו עליו או לאחר שהוצא אל הפועל? את אלה ספק אם ניתן למצאם בכתובים או שמקורבי מלכות יהיו מעלים את הדברים על הכתב. אין גם ספק שלשניהם אותן דעות בנידון. איסבל ביטאה את דעתה על ייסוד האינקוויזיציה ועל פעלה לביעור התייהדותם של האנוסים, ומותרים אנו להניח שראייתה זו תהא תופסת גם לגבי גירושם של היהודים ממלכותה. אותו גורם לגבי האינקוויזיציה קיים היה לגבי דידה בנוגע לגירוש היהודים.

אם כי דעתו של פרנאנדו על פתרון שאלת האנוסים המתייהדים עלתה בקנה אחד עם דעתה של איסבל, הנה יש לזכור שגישתו הפרגמאטית לפתרון בעיות המדינה היתה לכאורה מחייבת אותו לחשבון נפש כלשהו. בעניין זה הגיעו לידינו שתי איגרות ששלח לשני אצילים: אחד, לקונדי די ארנדה: שני, לקונדי די ריבאדיאו.(Ribadeo הם לא היו בודדים, איגרות נשלחו לכל האצילים, בעלי שטחי אדנות (señoríos), ראשי הכמורה וראשי המסדרים הצבאיים, ללא ספק כדי לתאם איתם את הגירוש שיהא תופס גם לגבי השטחים שהם בעלים עליהם. את שתי האיגרות ערך וכתב חואן די קולומה, והשתיים נשלחו רק משמו של פרנאנדו ב־ 31 במארס 1492 מסנטה פי, כלומר, במקום וביום שבו נחתם צו הגירוש. לפי הנוהג, על דרכי ביצוע צו הגירוש חויבו גם הם לסודיות על הצו עד לפרסומו ברבים, וכאשר יחליט עליו הכתר. פרנאנדו קיבל בכול את גישת האינקוויזיציה בשאלת גירוש היהודים ויש לראות את מכתביו לאצולה, לכמורה ולראשי המסדרים ואת צו הגירוש כיחידה אחת, כהכרעה חלוטה שאין אחריה כל עוררין, שכל השיקולים נתמצו ונתקבלו על דעתו.

הערצת הקדו.-יהודי מרוקו-י.בן עמי

 

לעילוי נשמתו של המחבר – יששכר בן עמי תנצב"ה

  1. קסידה על ר׳ דוד ומשה.

הערת המחבר : קסידה זו הוקלטה מפי דניאל פרץ מארבע טוגאנה בהילולה של רבי דוד ומשה שנערכה ב-19/12/1973 במושב זנוח

אביאד ר׳ דוד ומשה ואביאד מן זארו / עממאר אל מאל מא יכטא דארו

אשרי ר׳ דוד ומשה ואשרי כל מי שהשתטה על קברו מעולם הכסף לא יחדל מביתו

 

אביאד ר׳ דוד ומשה ואביאד מן זאר / סמאעא כאדרא חמרא פי דארו

אשרי ר׳ דוד ומשה ואשרי כל מי שהשתטח על קברו נר ירוק ונר אדום בביתו.

 

אביאד ר׳ דוד ומשה ואביאד מן זארו /  עממאר אל עזארא מא כטאו דארו

אשרי ר׳ דוד ומשה ואשרי כל מי שהשתטה על קברו מעולם הבחורים לא יחדלו מלהיות בביתו

 

אביאד ר׳ דוד ומשה ואביאד מן זארו /  עממאר צדיקים אלכבאר מא כטאו דארו

אשרי ר׳ דוד ומשה ואשרי כל מי שהשתטה על קברו מעולם צדיקים גדולים לא יחדלו מביתו

 

אביאד ד׳ דוד ומשה ואביאד מן זאדו /  עממאר כול מחלה מא תרטא דארו

אשרי ר׳ דוד ומשה ואשרי כל מי שהשתטח על קברו מעולם לא תבקר מחלה בביתו

  1. קסידה על ר׳ דוד ומשה ודניאל השומר

גם שיר זה הוקלט מפי דניאל פרץ

אישם אללאה אנבארכ בנהאר ובליל

 סאלאמו עליכ יא רבי דניאל

 אביאד אומו ואביאד די וולדתו

איית שומר הייא קבילתו

 תכון מעאנא זכות תורתו

חנא ושאמעין וזמיע ישראל

אנדכר סימן עזאיבו אל כבאר

שם אלוהים אברך. ביום ובלילה שלום עליך או ר׳ דניאל אשרי אמו ואשרי יולדתו משפחת שומר היא משפחתו תעמוד לנו זכות תורתו לנו, לכל השומעים ולכלל ישראל אזכיר מפלאיו הגדולים

 תשמעו ותסקטו אנתום יא זייאר

 ר׳ דניאל השומר חאדר

 יכון לוואקת מעא ישראל

שמעו והקשיבו אתם הבאים להשתטח על קברו ר׳ דניאל השומר נוכח יהיה בכל עת עם ישראל

איית שומר ויזור

ויקרא תממא מייא וכמסין מזמור

 פוק אל קבורה די ר׳ דניאל.

יבוא להשתטח על קבר משפחת השומר ויקרא שם מאה וחמישים מזמורי תהילים על קברו של ר׳ דניאל.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יוני 2015
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר