ארכיון יומי: 24 ביוני 2015


מעשה רב כמוהר"ר חיים בן עטר זיע"א בעל אור החיים הקדוש

תורת אמך 

 ◆ ◆

אתר אור חדש ליהדות מרוקו וצפון אפריקה

          מוסדות תפארת מיכאל. המלקט: הרב אברהם אסולין    

 

מעשה רב כמוהר"ר חיים בן עטר זיע"א בעל אור החיים הקדוש

 

 

 

 

כמוהר"ר חיים בן עטר זצוק"ל זיע"א.

 

                                                  בעל "אור החיים הקדוש" מאת: הרב אברהם אסולין

 

מקטנותו בתורה

 

בעיר סאלי נולד הצדיק ולמד מפי סבו  כפי שכתב בהקדמה לספרו חפץ ה' וז"ל ושבתי ללמוד תורה מפי מורי ורבי,  הרב המפורסם אדוני זקני מורי, אשר נודע בשערים שמו המופלג, החסיד הענו כמוהר"ר חיים בן עטר זלה"ה, אשר מימיו שתיתי באר מים חיים,  ובין ברכביו גדלתי, ובחקו ישבתי, מיום היותי, לשאוב מדבריו הטובים, ומרוב חסידות, כמעט אני אומר, שלא עבר עליו חצי לילה בשנה, אפילו לילות תמוז, מלקונן ולספוד כאשה אלמנה, על חורבן בית אלקנו, בבכי גדול, ולהשלים כל הלילה בתלמוד, עימי וכיוצא בי מיוצאי חלציו.

 

מרביץ תורה ועול הציבור

 

מלאכת שמים על שכמי שמתח, מימי חורפי ללמד תורה, גם לחזר אחרי היכול להבין, נוסף על צרכי צבור ומשא הנצרכים, לא לחלק לבד אלא לגבות ולהפוך ולחלק ולהצר במצומצמות צריכים ראיה שכלית לזון לנפש אביונים צדיקים וטובים, נוסף על מעמסת פיזור תורה בכל יום ב' דרשות ערב ובקר לכל בני העיר וכי יאריכון הימים דרשות ג' בכל יום. המעיינים של ירושלים באים תמיד ולומדים לפני בכל דבר הקשה ובכבוד גדול ועצום ורב יותר ממה שאני ראוי…

 

כיצד התחבר ספר אור החיים

 

 

 את כל זה חפצתי עשות לי זמן ויחידתי זמן בכל יום שישי ד' או ה' שעות, מועט למצוה זו לפרש ב' ג' גרגירים ממאמרי אלהים חיים אחד המרבה ואחד הממעיט וקדמתי בתפלה מול מקור  החכמה ואליו פי קראתי שלא אכשל בדבר שאינו רצוי לפניו גם יחונני לבל אכשל במכשול גניבת דעת קטן וגדול וסייג עשיתי שמשכתי ידי מפתיחת ספרים לא לקלותם כיוונתי חלילה כי כולם אענדם לראשי ואתעטר בהם אלא לבל אכשל להתכסות בשמלתם.

 

השגחה פרטית

 

הראני ה' נס בחיבור זה (פרי תואר), שהגם שאזלת יד ואפס כסף להזיל להעלותו על מזבח הדפוס, העיר ה' רוח נדיבה איש ישר תמים בדרכיו מיחידי ק"ק ליורנו יע"א אשר לא  הכרתיהו ולא ידעתי מהותו, ומעצמו נשאה ונדבה רוחו אותו, ושלח לי שליח לאמר שקיותה נפשו עשות דבר שיהיה לי בו נחת רוח… ובזריזות גדולה מיהר הנדיב עשות הדבר… הראני ה' כי חפץ בחיים ובתורתו והעיר את רוח הנדיב, אשר לא הכירני גם מתמול גם היום, אין זה אלא מעשה ה' ברוך הוא.

הארות רוחניות

במירון: ומעיד אני באמת, כי בילדותי שמעתי פה מרבני קשישאי רבני הספרדים, אשר אבותיהם ספרו להם, כי הרב הקדוש רבי חיים בן עטר זיע"א היה פעם אחת בהילולא פה עיה"ק צפת ת"ו וכשעלה למירון והגיע לתחתית ההר, שעולים משם אל הקודש, ירד מהחמור והיה עולה על ידיו ורגליו, וכל הדרך היה גועה כבהמה וצועק, היכן אני השפל נכנס למקום אש להבת שלהבת, קודש בריך הוא וכל פמליא של מעלה הכא (כאן),וכל נשמות הצדיקים שמה, ובעת ההילולה היה שמח שמחה גדולה והוא עצמו שרף כמה בגדים לכבוד רשב"י זיע"א וכו' (ס"ס כבוד מלכים ירושלים תרלד).

כנסת ישראל

נכנסנו למירון יום רביעי… וישבנו בזה הבית של רשב"י ממש, ולמדנו שם בחשק גדול ובאהבה גדולה ובשמחה ספר הזוהר עד ד' שעות מן הלילה ועמדנו לאכול, וחזרנו תיכף אחר האכילה ללימודינו, לפי שנתן הרב לכל אחד מהחברים שהיו שם ספר אחד של הזוהר והיה חלקי הספר בראשית, ולמדנו עד ששה שעות נתמלא הבית ריח טוב, אשר כמוהו לא נהיה, והריחו כולם אנשים ונשים, גם גביר אחד שהיה שם עמנו, ושמחנו הרבה ולמדנו עד ח' שעות מהלילה והלכנו לישון וקודם  שהאיר  היום בשתי שעות עמדנו על משמרתנו ולא ישנו כי אם ב' שעות וישבנו ללמוד כשהאיר פני המזרח התפללנו כותיקין וישבנו ללמוד י"ח שעות ללא הפסק בנתים אפילו של דבר תורה (אגרת).

הארה גדולה

ותיכף כשהלכתי לבית הכנסת, ראיתי הארה גדולה בשעת כל נדרי וקנה לי גביר אחד מהמערב הוצאת ספר תורה דכל נדרי, ובשעה שפתחתי ההיכל היה בעיני כפתיחת שערי גן עדן, ובכל כך הארה שהייתה בבית הכנסת, וכל העם מתחננים וכל אחד בוכה בכיה גדולה לפני ה' לבנות בית המקדש, אפילו הפאלחים, יאמנו דברי, שלא ראיתי מימי הארה כאותה שעה…

מערת אליהו

יום הכיפורים שנת תק"ב הם עשו במערת אליהו הנביא שבהרי הכרמל "וכשאדם נכנס לשם מנצנצת בו רוח הקודש ושערותיו עומדות  מרוב המורא שם… ואנו בכל תפלה ותפלה מה' תפלות של יום הכיפורים היינו אומרים דעני לאליהו בהר הכרמל והיינו מתרעדים שהייתה יראה גדולה ונוראה כאילו אליהו ז"ל שם…

                פנינים מתורת רבנו חיים בן עטר זיע"א  זצ"ל

                                         לוקט : הרב אברהם אסולין   

טבילה במקוה

כתב רבנו חיים בן עטר בספרו ראשון לציון (משלי), הטבילה היא במים ארבעים סאה, וזה יועיל לכאשר יחשוב האדם מחשבות רעות אשר לא תעשנה לזה היתה עולה באה, לזה יטבול במים יעביר טומאתו ממנו.

מנהג אבותינו

כתב רבי חיים בן עטר זצ"ל בספרו חפץ ה על הש"ס ברכות  (דף יא). מכאן ראיתי להוכיח ולחזק את המנהג שנהגו לומר הרבה פזמונים ותחינות ביום התענית וביום ראש השנה וביום הכיפורים בתפלת שמונה עשרה כפי סדר הנוגע לכל אחד, כי כן נתנו רשות רבותינו להוסיף כפי מה שרצו. ודלא כמנהגים להשמיט הפזמונים ביום הכפורים מתוך התפלה, כי מנהג אבותינו תורה וכן ראוי להניח הסדר שכתוב במחזורים.

מנהג קדמונים

כתב רבי חיים בן עטר בספרו ראשון לציון (סימן רמו סעיף יט), פשיטא דמנהג קדמונים אין לזוז ממנו לחלק צדקה ביום התענית אפילו נטלו י"ד סעודות (מהקופה של הצדקה), מכמה טעמים נכונים.

מחזיקים בת"ח

כתב רבי חיים בן עטר בספרו ראשון לציון משלי (פ"ג פי"א), יש שלוקח לו תלמיד חכם אחד בחור וכל מחסרו עליו עד ישיג שלמותו, כמו שעושים בערי המערב, וכן שמענו שעושים כן בערי אשכנז, ואלו הם הנקראים מחזיקים באמת.

להורות בגיל צעיר

 איתא בגמרא (סוטה כב.). אמר רב הונא אמר רב מאי דכתיב כי רבים הפילה ועצומים כל הרוגיה. כי רבים חללים הפילה, זה תלמידי חכמים שלא הגיעו להוראה ומורה. ועצומים כל הרוגיה, זה ת"ח שהגיע להוראה ואינו מורה. ועד כמה, עד ארבעין שנין ופירש רש"י עד כמה, הוי ראוי להוראה. כלומר שלא מספיק בקיא בהוראה אלא יש תנאי שיהיה גילו בן ארבעים. ובמקום שאין מורה הוראה אחר מעל גיל ארבעים באותו מקום, מותר להורות כמבואר שם בגמרא גבי רבא שהורה קודם ארבעים שנה ובמרוקו פסקו בזאת כרמב"ם הלכות תלמוד תורה (פ"ה ה"ד). שם מביא כל דברי הגמרא הללו, ומאריך מאד בחומרת הדבר למי שלא הגיע להוראה ומורה. אך אינו מזכיר כלל את דברי הגמרא שצריך שיהיה מורה הוראה בן ארבעים שנה. וכן מרן בש"ע (יו"ד רמב סעיף יג). פוסק שתלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, הרי הוא רשע וגס רוח וכו' ולא הזכיר כלל את גיל ארבעים והיינו שפסק על פי כללי הפסיקה כהרמב"ם והרי"ף. וכך פוסק רבי חיים בן עטר זצ"ל בספרו ראשון לציון (יו"ד רמב אות ט). בדורותינו דאין מי שראוי להוראה, אם כן מי יורה דעה. אלא כפי הזמן והעת הגיע (להוראה), יקרא וכך פסקו במערב. 

סגולות

כותב רבנו חיים בן עטר בספרו אור החיים הקדוש פרשת אחרי מות כמעשה ארץ מצרים. כשם שבעשבים יש דברים סגולים וטבעים כך יש בתורה מדות סגולות וכו'.

הנחת תפילין

פסק רבנו חיים בן עטר זצ"ל בספרו פרי תואר (יו"ד סימן כח ס"ק ד), שיש ג' דברים שמברכים עליהם שהחיינו. א. מצוה הבאה מדי שנה, כשופר, סוכה ולולב. ב. מזמן לזמן כנישואין, בברית לבנו וכו'. ג. כניסתו לעול המצות שבא לידי ביטוי בהנחת התפילין שאז מברך ברכת שהחיינו, ואין ברכת שהחיינו מצד שהתפילין חדשות ולא מצד שתפילין הם מלבוש וכו' אלא מצד כניסתו לעול המצות והדבר ניכר בהנחת התפילין ואז יברך ברכת שהחיינו.

ברכת הציפורן

פסק הגאון הצדיק רבנו חיים בן עטר בספרו חפץ ה' (ברכות דף מג ע"ב). וז"ל ולכן הורתי הלכה למעשה על מין שקורין קרוגפל (ציפורן) הגדל ועצו הוא קשה הגם שיונח דאינו מקים שנים בארץ, עם כל זה כיון שהוא קשה כעץ פשיטא דמברכין עליו בורא עצי בשמים, ומה גם דאמרו לנו שמתקימים שנים, והשתא לא איצטרכינא בהוא להאי טעמא אלא למין שאינו מתקים ועצו מתקים שפיר מברכין בורא מיני בשמים

ברכת שהחיינו

כתב כמוהר"ר חיים בן עטר ז"ל בספרו פרי תואר (סימן כח ס"קט),  כתב שהקונה מלבוש או ספרי הקודש, מברך שהחיינו כיון שהוא קנין המשמח את הלב. בקום המדינה היה חכם בשם הרה"ג רבי משה אסולין שכיהן ברבנות בחו"ל ובארץ, מישהו הראה לו ספר תורני חשוב ומאד חפץ לקנותו, אך כסף בכיסאו לא בנמצא, הגיע להסכם עם המוכר, שהוא יתן לו שמונים מזוזות תמורת הספר, וכ"ש לתקופת הגר"ח בן עטר, ספר היה יקר המציאות ובימנו אנו ספרים עלותם כמה פרוטות ולכן לא יברך וכן שמעתי מפי הגר"י מאמאן שבמרוקו לא בירכו על רכישת ספר. ונראה  לענ"ד אם אדם יקנה ספר נדיר מאות שקלים והפרוטה לא קימת בכיס ברור שהמברך לא הפסיד כהנוהגים בברכת שהחיינו על ספר תורה. (תורת אמך ברכות הנהנין).

חיבוריו       

א. אור החיים –  על התורה

ב. פרי תואר – יורה דעה

ג. ראשון לציון – על הש"ס

ד. מאור החיים – מדרשות באיטליה נכתב ע"י תלמדו הרב משה פראנקו.

מקום מנוחתו כבוד בהר הזיתים, יום ההילולה ט"ו בתמוז.

לתגובותבמילa0527145147@gmail.com

בעז"ה כמידי שנה נקיים הילולת רבתי לצדיק באלעד וכן נוציא לאור גיליון מיוחד לכבוד ההילולה, צריכים מי שיקח עליו עלות הפקת הגיליון, וכן עזרה לקיום סעודת מצוה לכבוד הילולה. ואין ספק זכות הצדיק תעמוד לו ולזרעו בכל הברכות הכתובות בתורה. לפרטים 0527145147

Les juifs de Fès — esquisse historique

tritelCHAPITRE I

Les juifs de Fès — esquisse historique

On sera en peine de trouver dans les annales du peuple juif une autre communauté dont le sort fut autant ensanglanté de souffrances que celle de Fès. Depuis sa fondation par Idris I en 789 jusqu'aux temps modernes, l'histoire des Juifs de Fès constitue un millénaire de lamentations, ponctué par des pillages, des persécutions, des expulsions, et des massacres. L'évocation de quelques épisodes les plus marquants suffira à montrer que le pogrome de Fès s'insère dans une longue chaîne d'événements tragiques. Déjà la plus ancienne littérature médiévale de l'époque des géonim rapporte que les Berbères de la tribu des Sanhâja avaient déporté à Ashîr en Algérie, les Juifs de Fès, sans doute au lendemain de sa capture en 979. Une lettre de consolation signée de la main du ga'ôn Samuel ben Hofni Ga'ôn (m. 1013) nous apprend que vers la fin du Xe siècle, lors des luttes qui opposaient les Zenâta aux Omeyyades de Cordoue, la communauté, réputée pour ses grands sages, fut décimée. Six mille âmes périrent au cours du saccage du quartier juif par un cheikh berbère en 1032. Les conversions forcées sous les Almohades (vers 1165) entraînèrent leur disparition totale, pleurée par le poète Abraham Ibn 'Ezra (1093-1167) dans son émouvante élégie

Hélas, anéantie toute la communauté de Fès! Comment disparut soudain

La ville de Tora, de Bible, de Michna et de Talmud? Cité de sages, experts en science rabbinique, De disciples pieusement respectueux des préceptes divins, […] et d'écoles où la voix incessante de l'étude ne se tut jamais 

Autorisés plus tard à revenir à leur foi ancestrale, ils se ressaisirent progressivement mais furent de nouveau massacrés le 7 juin 1465 lors de la chute des Marinides, successeurs des Almohades.

Des catastrophes naturelles telles que les famines qui s'abattirent périodiquement sur le Maroc donnèrent parfois lieu chez les Juifs fassis à des apostasies collectives. Lors de celles de 1606, 1723, 1738 et 1780, des milliers, pour échapper à la mort, furent réduits à embrasser l'islam afin de bénéficier de l'aumône réservée aux seuls musulmans. Les descendants de ces apostats, connus sous le nom des muhâjirîn, constituèrent longtemps à Fès une communauté de crypto Juifs, presque unique dans le monde musulman

Voir M, Garcia-Arenal, «Les 'bildiyyin' de Fès; un groupe de néo-musulmans d'origine juive», Studia islamica 66 ( 1987), pp. 113-143

 Durant la période des guerres intestines de 1610 à 1621 les Juifs, menacés d'extermination par les habitants de Fès al-Bâli, furent l'objet d'énormes exactions. En 1646, sur l'ordre du faqîh Muhammad al-Hâjj, les synagogues de Fès furent fermées et systématiquement démolies. A peine les Juifs les avaient-ils restaurées qu'un impôt accablant leur fut infligé en 1701, les obligeant à vendre le mobilier et les ornements de leurs lieux de culte. Le règne de terreur du tyran Mawlây Yazîd (rég. 1790-1792) entraîna l'expulsion des habitants du mellâh, suivie d'une nouvelle démolition de leurs synagogues ou leur conversion en mosquées et même la destruction de leur cimetière. A deux reprises, ils eurent à souffrir amèrement du voisinage des Wadâya, tribu militaire cantonnée dans la kasba, qui pilla le mellâh en 1820 et en 1822, lors de la fausse rumeur de la mort de Mawlây Sulaymân. En 1831, ces mêmes Wadâya se révoltèrent et se réfugièrent dans le mellâh qui fut bombardé sur ordre du sultan 'Abd al-Rahmân. En 1834 une adolescente juive, Solika Hachuel, fut enlevée et convertie contre son gré à l'islam. Ayant héroïquement résisté, elle fut accusée d'apostasie et condamnée au bûcher, sur la place publique à Fès. Son martyr provoqua un grand émoi parmi ses coreligionnaires qui craignaient un massacre général. En 1836, les dhimmis se virent refuser l'autorisation de construire un bain dans le mellâh de Fès sous prétexte que la propreté était incompatible avec leur statut de dégradation obligatoire. Par deux reprises, en 1877 et en 1888, le cimetière juif historique fut exproprié par le sultan pour l'élargissement de son palais. Malgré de nombreuses démarches, ils ne purent obtenir en 1880, la suppression de l'obligation vexatoire de se déchausser en ville arabe; elle restera en vigueur à Fès jusqu'à la colonisation

Cette même année, Abraham Elalouf, un Juif octogénaire fut brûlé vif. En 1886, une altercation entre un Juif et un musulman, dégénéra en soulèvement populaire. En 1895, des émeutiers investirent le mellâh de la capitale, pillèrent et saccagèrent des magasins et des maisons. Les Juifs, poursuivis par la populace, prirent refuge dans une zâouiya. Deux femmes en furent arrachées et violentées alors que leurs maris étaient poignardés. En 1896, profitant de la confusion occasionnée par un incendie, des pillards arabes envahirent le quartier juif; il fallut deux cents cavaliers de la garde impériale pour les repousser. A l'aube du XXe siècle, Marcos Azogui, Juif de nationalité américaine fut assommé, mutilé et brûlé vif a Fes

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

יוני 2015
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר