ארכיון חודשי: יולי 2015


Premiere periode L'HISTOIRE des JUIFS du SUD AVANT COLOMB-BECHAR

Premiere periode

Jacob Oliel

L'HISTOIRE des JUIFS du SUD AVANT COLOMB-BECHAR

Par ailleurs, «l'histoire a conserve le souvenir d'un sultan qui, au IX° siecle de I'hegire, detruisit toutes les palmeraies de la region de Colomb-Bechar.»

 Toujours est-il qu'avant l'installation des Francais dans ces regions du Maroc, la situa- tion des Juifs etait des moins enviables : soumis au statut de dhimmis qui leur imposait des conditions inhumaines, les sujets israelites vivant dans les regions de la dissidence, le Blad es Siba, loin de l'autorite du Sultan, subissaient les abus, les vexations, injures, agressions… sans pouvoir ni se defendre, ni en appeler a l'arbitrage de juges, la parole d'un Juif n'ayant aucune valeur devant un tribunal musulman.

Isabelle Eberhardt fut le temoin privilegie de la vie des Juifs tafilaliens, juste avant leur exode ; insensible, voire meprisante, elle nous permet neanmoins d'analyser la situation des communautes soumises a l'lslam :

«Dans [le] labyrinthe des rues de Zenaga [Figuig], il est un coin de nuit plus profonde, d'etouffement et de salete contrastant avec les autres quartiers d'une si surprenante nettete ou flottent seules des odeurs humides de terre tres vieille, et quelquefois des relents de benjoin s'echappant des koubba et des mosquees. C'est le Mellah, le quartier ou s'entassent les Beni-Israel besogneux, prolifiques, courbes sous le joug musulman, sans voix a la djemaa, tout comme les Kharatine noirs, mais point persecutes cepenclant. Etrangement, la jeune femme si sensible par ailleurs, ne cherche pas a connaitre et comprendre les causes du malheur de ces Juifs vivant dans l'obscurite de ce qu'elle-meme regarde comme un cachot.

Quand, pour la premiere fois, je penetrai dans une maison juive du Mellah de Zenaga, ce fut en compagnie d'un mokhazni et d'un juif de Kenadsa. Nous venions pour voir des bijoux.(…)

Dans le sombre Mellah, dans l'obscurite lourde, une puanteur nous prit a la gorge. Pour trouver la porte doublee en vieux fonds de bidons a petrole, il nous fallut frotter une allumette. Enfin, on nous ouvrit, lentement, avec mefiance, une cour irreguliere, etroite et profonde comme une piece, avec, tout autour, aux deux etages, une large galerie ouverte, precedant les chambres aux plafonds bas.

Un jour gris, un jour faux de cachot, tombait sur le sol jonche de detritus, trempe d'eaux grasses.

La, grouillait une nuee d'enfants roux en gandoura sales. lis s'enfuirent a notre entree, se tassant derriere les piliers noircis de graisse, tout luisants.

Une acre fumee de palmes seches montait, rampant le long des murs couleur de suie. Dans les coins c'etaient des tas d'ordures, de chiffons, de vieilleries informes, jamais remuees depuis des annees.

Le statut de DHIMMl, imposé aux Juifs vivant en terre d'Islam, les maintenait dans un état d'abaissement, par lequel ils devaient payer un impôt spécial, porter un vêtement distinctif ridicule ; les armes, le luxe, le cheval leur étaient interdits (ils ne pouvaient monter qu'un âne) ; en ville céder le trottoir aux Musulmans auxquels ils devaient le respect et aller pieds nus en passant devant une mosquée… de surcroît, ils devaient endurer de voir déverser les ordures aux portes de leur mellah, sans pouvoir les déblayer.

la qubba est. en principe, le dôme de la mosquée ; ici le mot désigne un tombeau

  1. Eberhardt appelle Kharatine les anciens esclaves africains, les Haratine (au singulier Hartani )

mokhazni (de Makhzen) : au Maroc fonctionnaire du Sultan ; dans l'armée française, le Makhzen était un corps composé de militaires supplétifs

יהדות המגרב – מסורות ומנהגים במחזור השנה – רפאל בן שמחון

יהדות המגרב

מסורות ומנהגים במחזור השנה

רפאל בן שמחון

בשערי הספד

מאת

ד״ר יששכר בן־עמי

ספרו הראשון של רפאל בן שמחון ״יהדות מרוקו ־ הווי ומסורת״ שיצא בתשנ״ד זכה לקבלת פנים נלהבת. לראשונה נפרשה יריעה רחבה ומרתקת החושפת מכמני המנהגים הקשורים למחזור החיים של יהודי מרוקו. הצגת מנהגיהם ואמונותיהם של יהודי מרוקו מהעריסה עד הקבר חייבת השלמה שהמחבר מציג לפנינו היום ביחס למחזור השנה של יהדות המגרב. עדויותיהם של נוסעים ועדים למיניהם במאות שעברו, יהודים ולא יהודים, מציינות את יחסם המיוחד של יהודי מרוקו לחגים. יחס זה בא לידי ביטוי בהכנות הרבות והאינטנסיביות שלקראת החג וכן החגיגיות הרבה המאפיינת ימים מיוחדים אלה. תאוריו המענינים של החוקר ל. אדיסון (1703-1632) שפרסם ספר על יהודי המגרב ב־1676 והקדיש כשבעים עמודים על חגיהם, דרך תיאוריהם הרבים של כותבי ההיסטוריה של יהודי מרוקו (מואט, ברוק, למפרייר, פלוב, וינדוס, קונרינג, גודר, פוקו ועוד רבים אחרים), מציגים תמונה מיוחדת על אופיים של מועדי יהודי מרוקו. בדומה לתאורו של מחזור החיים בספרו הראשון, מציג המחבר גם כאן עדות המסכמת הסתכלות ומעקב במשך עשרות שנים. ניתן לציין שגם בספרו החדש ניכרת טביעת עין החדה של המחבר ונשימתו הארוכה והסבלנית באיסוף שקדני ויסודי של מנהגים רבים הממלאים את חגיהם של יהודי מרוקו.

אין אנו עשירים בכלל בתיאור חגיהם של היהודים בתפוצות השונות וגם לא בספרי מחקר המנתחים סוגיות שונות בתולדות חגי ומועדי ישראל והתפתחותם. לראשונה עומד לפנינו תאור מפורט ומדויק של עד ראייה ועד שמיעה המקיף מנהגים, אמונות והווי של חגיהם ומועדיהם של יהודי מרוקו, חג חג והוויתו, חג חג וסימניו המיוחדים, חג חג ומאפייניו הרבים. התמונה הכוללת העולה מספר זה חושפת לא רק תיאור ומסורות דתיות של החגים במגרב, אלא מכלול שלם וסוחף ברב גווניותו של קטעי חיים שלמים וחשובים של מגזרים שלמים של הקיבוץ היהודי במרוקו מטף ועד זקן.

חיי היום־יום נמדדים רק ביחס לימים המיוחדים המסדירים את קצב הימים של כל שנה ושנה. בלעדיהם אין עומק לחיי הפרט והחברה ואין אחיזה בכלל בזמן החולף. מועדים מיוחדים אלה יונקים ממסורת רבת שנים של ההלכה היהודית לדורותיה ומן ההתפתחות המיוחדת המאפיינת כל קיבוץ יהודי בארץ מוצאו וזיקתו לסביבה ולנופה האנושי. החגיגיות המיוחדת בה ציינו יהודי מרוקו את חגיהם לא נבעה רק מצו דתי שבודאי היה מאוד מקובל אלא גם כאיזון לחיי השגרה הקשים ולמאורעות הזמן המכבידים וכן כביטוי לרצון לבניית חברה ערכית ומלוכדת. מכאן חשיבותה המיוחדת של המונוגרפיה המונומנטלית שמציג לנו רפאל בן־שמחון למדעי היהדות בכלל ולחברה קרובה של מורשתם של יהודי מרוקו בפרט. אין ספק שחברת חלק כה משמעותי בחייהם של יהודי מרוקו תורמת תרומה חשובה וחיונית בהבנת כוחה וליכודה של המשפחה היהודית במרוקו וכן חוסנו של שבט זה שעמד בפני מבחנים חמורים מאוד ויכל להם. פתגם נפוץ בקרב המוסלמים במרוקו טוען שהנוצרים מבזבזים את כספם במשפטים, היהודים בחגים והמוסלמים בחתונות. המוסלמים הכירו היטב את מנהגי היהודים בחגים השונים וחלקם כמו ביחס למימונה ניכר. תקוותנו ואיחולינו הם שהמחבר ימשיך בתנופתו המחקרית והספרותית המבורכת ויאיר עוד פנות חשובות במורשת רבת הפנים ורבת השנים של יהודי מרוקו.

יששכר בן־עמי האוניברסיטה העברית ירושלים

ערב ראש השנה תשנ״ח

פתח דבד

מאת

ד"ר שלום בר־אשר

הספר הזה מתאר את חגיהם ואת מועדיהם של יהודי המגרב. זהו הפולקלור של יהודים שישבו בתפוצה זו מאות רבות של שנים ונאבקו על חייהם במשך תקופות רבות. רפאל בן־שמחון מאפיין את היצירה העממית של יהודי צפון אפריקה על המרחב שבין טריפוליטניה לבין האטלס הגבוה שבמרוקו. אבל במוקד כתיבתו משמשת קהילתו מכנאס ״ירושלים דמערבא״ כמיניאטורה היסטורית, בסיפור שמדגים את הזרם המרכזי לא רק של יהודי המגרב, אלא של היצירה הלאומית היהודית בכללה.

גיבורי היצירה הזאת אינם רק של בני העם על מנהגיהם ואמונותיהם אלא גם מנהיגים ומשוררים, רבנים ונגידים שראו את עצמם חלק מן המלאח היהודי והרובע המתחדש. עדות אישית לשפע העצום של חיי שבת ויום טוב, ר״ח וצום, היא שדחפה את המחבר לכתוב את הספר. זהו שילוב נדיר של התרשמויות, חויות שחווה בן שמחון בבית, בשכונה, בבית־הכנסת, ב״זיארה״ יחד עם עיון בספרים בקריאה בחוברות ובקובצי פיוטים הניבו ספר עשיר בתוכנו וקולח בסגנונו היורד לפרטים המלאים של יצירה שהיתה ידועה עד היום רק למעטים.

כשבאים להעריך את תרומתו של בן־שמחון ליצירה העממית היהודית ראוי לציין שזהו חלקו השני של חיבור מקיף נוסף שכתב על ההווי והמסורת של יהודי מרוקו שבמוקדו חיי הבית והמשפחה, על העושר המופלא של מחזור החיים מיום הולדתו של האדם ועד ליום מותו. בשני הכרכים תרם המחבר תרומה גדולה לחקר היצירה העממית שנוצרה בסביבה הברברית והערבית אבל אין לשכוח את תרומתו הגדולה לחקר המנהג היהודי. הוא מעמת את מה ששמע מזקנים וזקנות, ממעשיות ומסיפורי עם ואת מה שראה ברחוב, בבתי העלמין, בככר וב׳תנור׳ עם מה שלמד מפי רבנים ודיינים. הוא כולל באישיותו צירוף נדיר של ירידה לפרטי פרטים מצד אחד, ומצד אחר יכולת לשוזרם לתמונה שלימה וכוללת שנבנתה מתוך עיון וקריאה בספרות חז״ל וספרות ימי הביניים, בדיוואנים ובמחזורים. קרובים לליבו בפרט חכמים ואנשי מעשה מבני דורו במכנאס.

הרישום מן הדברים הוא כל־כך גדול עד שלפנינו סופר שמזדהה כל כך, עם האישים ועם הדמויות עם המעשים ועם השירים שאותם הוא מתאר או שעליהם הוא כותב. יהי רצון שיתקיימו במחבר דברי משורר תהילים ״עוד ינובון בשיבה״ כדי לזכותנו בחיבורים וכתבים נוספים מפרי עטו.

זוכה ר׳ רפאל להימנות על סופרים שכתביהם יוצאים לאור בידי מכון בני יששכר – אוצרות המגרב, שידות רבות לו בפרסום היצירה הרבנית מארצות צפון־אפריקה.

שלום בר־אשר מכללת ליפשיץ

ירושלים כ״ט שבט תשנ״ז

TÉMOIGNAGES SUR LA CONDITION DES JUIFS AU MAROC

Il etait une fois le Maroc

david bensoussanTemoignage du passe judeo-marocain

David Bensoussan

TÉMOIGNAGES SUR LA CONDITION DES JUIFS AU MAROC

Évoquons le statut de dhimmi qui fut celui des Juifs et des Chrétiens au Maroc

Le statut des Juifs et des Chrétiens est régi par le Pacte d'Omar : Ces Peuples du livre ont droit de cité à la condition de payer une taxe spéciale : la jiziya. Leur témoignage n'est pas valide par-devant les cours de justice musulmanes. Ils doivent porter des vêtements spéciaux et se déchausser en passant devant une mosquée. Enfin, ils doivent faire preuve d'un grand respect envers les Musulmans. Il faut noter que la taxe spéciale doit être payée en faisant preuve d'humilité, ce qui s'est historiquement traduit par une gifle donnée au représentant de la communauté juive alors qu'il en remettait le montant. L'orientaliste Bernard Lewis rapporte dans son ouvrage The Jews of Islam l'opinion d'un juriste médiéval sur la jiziya : « Quand le dhimmi paye, il doit être debout alors que le percepteur est assis. Le collecteur doit le saisir par la peau du cou, le secouer et lui dire: « Paye la Jiziya ! » et quand il paye il doit être giflé.» Par ailleurs, durant les fêtes musulmanes, les communautés juives offraient des présents de très grande valeur au monarque. Les Juifs étaient cantonnés dans des quartiers spéciaux : les Mellahs. Ils y vivaient dans une densité inouïe : Dans L'histoire des Juifs d'Afrique du Nord, André Chouraqui précise qu'encore en 1940, la densité de la population par kilomètre carré s'élevait à 215 000 à Casablanca, 128 000 à Marrakech, 110 000 à Fès, 62 000 à Mogador etc. Les Juifs ne pouvaient pas, en théorie, posséder de terres hors du Mellah. Il arrivait que les Juifs fussent contraints de rester enfermés au Mellah jusqu'à paiement de la totalité de la jiziya

À titre indicatif, en 1847, la jiziya en francs français de l'époque s'élevait à 10 000 francs à Mogador, 25 000 francs à Meknès, 9 000 francs à Tétouan, 15 000 francs à Meknès, 12 000 francs à Marrakech, 15 000 Francs à Salé, 5 000 francs à Tanger, etc

De façon générale, les conditions de vie pouvaient varier. Les Juifs de cour jouissaient d'un statut particulier mais devaient malgré tout porter une attention extrême, car l'attitude du souverain envers eux pouvait changer suite à un simple caprice. Le petit peuple pouvait être soumis à des vexations et des razzias. De façon générale, les périodes de désordres politiques se sont souvent accompagnées de persécutions : il en allait unsi lors de la mort d'un souverain, par exemple. Toutefois et genéralement parlant, le mode de vie commun aux Musulmans et aux _Juifs a permis de tisser malgré tout des liens durables qui furent soumis  l'épreuve de façon intermittente

Comment ces limitations se traduisaient-elles en pratique ?

Les voyageurs qui traversaient le Maroc étaient offusqués par la condition des Juifs. Il y aurait de quoi remplir un ouvrage entier de descriptions horrifiantes. Il faut prendre en considération que les voyageurs européens avaient tendance à mettre en évidence une image negative des pays non chrétiens et que certains reportaient peut-être l'image des Juifs de leur pays sur celle des Juifs du Maroc. Il n'en demeure pas moins que la description qu'on en fit en différentes epoques et émanant de voyageurs de nationalités diverses, montre des constantes reflétant un état des choses alarmant: au XVIIe siècle, Germain Mouette qui passa onze ans au Maroc, écrivit : « Les Juifs sont grand nombre dans la Barbarie, et n'y sont pas plus estimés qu' ailleurs; au contraire, s'il y a quelques immondices à jeter dehors, ils y Sont les premiers employés. Ils sont obligés de travailler de leurs métiers pour leur nourriture seulement, et sujets à souffrir les coups et les injures de tout le monde, sans oser dire une parole à un enfant de six ans qui leur jettera quelques pierres.» Toutefois, vus de l'intérieur, leur portrait est tout autre. Dans l'ouvrage The present state of the Jews in Barbary publié en 1675, Lancelot Addison qui fut l'aumônier de la garnison britannique a Tanger observait que « la condition des Juifs du Maroc n'était rien d'autre qu'une meilleure forme d'esclavage… Leur conduite est droite, conforme aux lois d'une vie très civilisée. On ne peut leur reprocher aucune des débauches qui ont si grande réputation parmi toutes les nations chrétiennes, en scandale et en contradiction avec leur nom et leur profession, fornication, adultère, ivrognerie, gloutonnerie, vanité, sont si loin d'être leur lot, que leur pratique, fréquente parmi les Chrétiens, les scandalise

Studies in the history of the jews of Morocco David Corcos

Another branch of the Corcos family went to Morocco where they were foremost among the leaders of the "exiled" (m'gurdshim), as the Spanish Jews proudly called themselves. Several members of the family figure among those who signed the takkandt (ordinances) of the Spanish Jewish communi­ties: Hayyim Corcos signed a takkana in 1549, Joshua was a well-known rabbi in the middle of the 16th century and a firmatory of several takkandt, while Joshua's grandson, Joshua ben Jacob, was a leader of the Moroccan Jews in the second half of the 16th century. Ere long the Corcos were called to other Mediterranean countries. Everywhere they occupied the position of esteemed spiritual leaders of the Jewish communities. Moses ben Abraham Corcos, born in Fez, was in the second half of the 16th century dayyan in Tunis, and Joseph ben Joshua Corcos lived in the 18th century in Gibraltar, where he wrote his Yoseph Hen, homiletic commentaries on the Pentateuch (printed in Leghorn, 1825) and his Shfur Koma, a liturgical work containing texts from the Zohar (printed in Leghorn, 18 ll)

It goes without saying that some members of this family, which distinguished itself through the centuries by its faithfulness to Judaism, went to Palestine. One of them was Isaac Corcos, who lived in the first half of the 16th century. He was first rabbi in Egypt and then in Jerusalem. Another was Joseph Corcos, the author of a commentary on the Mishne Tora, the great codex of Maimonides. He lived in the second half of the 16th century in Palestine. His work was printed in Smyrna in 1757 and most recently in Jerusalem in 1958 and 1966. He wrote commentaries on sections of the Talmud, for example K'thubhot, and also left juridical decisions, some of which are included in the collection of Joseph Caro called Abhkat Rokhel.

When the Jews were again allowed to live in England, some members of the Corcos family settled there. Judah ben Yehiel Corcos (d. 1733) was one of the first members of the congregation of "Spanish and Portuguese Jews" in Lon­don. In 1742, Joshua ben Joseph Corcos, a rich merchant, settled in London. Other Corcos were in the 18th century successful merchants in Algiers and Leghorn, then one of the most active ports of the Mediterranean and the seat of a flourishing Jewish community.

However, the achievements of all these branches of the Corcos family cannot be compared with the great role that it played in the economic life of Morocco and in the life of Moroccan Jewry. For a long period the Corcos fulfilled the task of "the sultan's trader" and held a high position at court. First Abraham ben Judah Corcos (d. 1797) became "sultan's trader" and his descendants held this position until 1893. In the course of time the members of this distinguished family were also entrusted with the representation of the interests of Christian powers, and duly appointed consuls. From the foundation of Mogador, the Corcos family held a foremost place in it. Maimon ben Isaac Corcos (d. 1799), a rich merchant, was one of the founders of the Jewish community in Mogador. In 1822 Solomon ben Abraham Corcos be­came the British consular agent. His sons Jacob (d. 1878) and Abraham (d. 1883) undertook various missions for the sultan. Abraham, in 1862 appointed United States consul in Mogador, received Moses Montefiore and aided him in his activities on behalf of Moroccan Jewry. After his death his son Meyer (d. 1931) was American consul in Mogador. He was also learned in Jewish lore and wrote a book about the laws of the Sabbath and Passover. This book, called Ben Meir, was printed in Jerusalem in 1912. A cousin of Meyer's, Joshua ben David Hayyim of Marrakech (d. 1929), was banker to the sultan and for forty years the spokesman of Moroccan Jewry.

Some Corcos emigrated to Central and North America and there too they distinguished themselves in public life. Among these members of the family there should be mentioned Moses who returned with his wife Stella from England to Mogador. In 1884 Stella Corcos founded in Mogador a school for Jewish girls whose language of instruction was English. Other members of the ramified Corcos family lived in France. Fernand Corcos (1875-1956) was a highly esteemed lawyer in Paris and wrote several books. He was also a fervent Zionist and published a two-volume book: Le Sionisme au travail (Paris 1923-25).

com.juives sahariennes.M. Abitbol

Cette théorie fut particulièrement mise en valeur par M. Eisenbeth; nous la résumons en classant ses différentes propositions

  1. Arrivée en Afrique d'Hébreux mêlés aux Tyriens lors de la fon­dation des villes phéniciennes.
  2. La Carthage punique aurait connu une importante communauté juive
  3. Immigration forcée de Juifs en Egypte et en Cyrénaïque sous les Lagides et expansion consécutive jusqu'en Afrique du Nord
  • Immigration de Juifs en Arabie dès le règne de David, établisse­ments au Yémen puis en Abyssinie et expansion vers le Sahara
  1. Déportations de Juifs en Afrique par Titus après la destruction du Temple en 70
  2. Apparition en Afrique du Nord, au Ve siècle, de tribus judéo- berbères "qui semblent avoir été converties au judaïsme par les des­cendants d'Onias, le Zélote, après l'échec de l'insurrection juive en Cyrénaïque (115-118).
  3. Apparition en Afrique du Nord, au Ve siècle, des Berbères judaïsants d'origine himiarite, c'est-à-dire du Yémen, qui paraissent avoir pénétré sur le continent par l'Abyssinie vers la fin du Ile siècle (cf-proposition n° 3)

Plus simple nous semble l'hypothèse de M. Simon qui s'appuie en premier lieu sur une proposition souvent citée d'Ibn Khaldoun selon qui le Judaïsme avait été reçu par une partie des Berbères "de leurs puissants voisins les Israélites de Syrie". Car le Judaïsme rural du Maghreb s'enorgueillit d'une généalogie qui ferait remonter l'ori­gine des Berbères jusqu'aux Cananéens. Cette tradition paraît chez Procope au Vie siècle mais, antérieurement, nous en trouvons des traces chez Saint-Augustin au début du Ve siècle, et plus ancienne­ment encore chez Flavius Josephe

 Des traditions analogues subsistent chez les rabbins du Moyen Age mais M. Simon estime qu'il s'agit d'une légende née très tôt dans les milieux Juifs d'Afrique. En fait la prétendue origine cananéenne des Berbères conserve tout simplement le souvenir de l'ancienne expansion phénicienne en Afrique

 On sait combien fut importante et profonde l'influence punique sur les Afri­cains qui conservèrent la langue de Carthage et certaines croyances religieuses, bien des siècles après la destruction de la ville. Pour M. Simon les communautés Juives de l'Antiquité et du Moyen-Age ont deux origines principales. La première serait une immigration des Juifs héllénisés de la Diaspora occupant les villes du littoral, comme le feront aux Temps modernes les Juifs européens. Ce sont ces Juifs qui nous ont laissé quelques traces archéologiques. Le deuxième courant, plus important mais plus discret, est constitué de Juifs traditionalistes, gardiens de l'esprit zélote qui, fuyant la Cyrénaïque et l'Egypte, trou­vèrent en Tripolitaine et dans le Sud-tunisien un milieu particulière­ment favorable, préparé par une profonde et durable punicisation. Ces Judéo-Berbères auraient assuré, en Afrique, un pont entre Carthage et l'Islam

Ces différentes hypothèses reposent sur l'opinion très largement ré­pandue que les Juifs d'Afrique du Nord et particulièrement ceux des régions prédésertiques sont les descendants, pour la plupart, de Ber­bères convertis au Judaïsme. Il est, en effet, difficile de ne pas parta­ger cette opinion, mais comment et dans quelles conditions s'est effectuée cette conversion?

Quand on examine de plus près les données archéologiques relatives au Judaïsme dans l'Antiquité on est surpris de la faiblesse de ces sources.

En premier lieu, il faut avouer que nous n'avons aucune trace ar­chéologique ou épigraphique venant étayer l'hypothétique existence d'une communauté juive dans la Carthage punique ou dans toute autre ville phénicienne d'Afrique. Il est notoire que la Bible connaît mal Carthage. Les Septantes traduisent les "navires de Tarsis" (Isaïe 23, 1) par les "navires de Carthage". La même traduction est adoptée pour Ezechiel 27, 12 tandis que le Targum de Jonathan traduit Tarsis par Aphrîqî = Afrique = Carthage aussi bien dans I. Chroniques 22, 48 que dans Jérémie 10, 9. Ces curieuses traductions apportent la démonstration que du VIIe au Ve siècle les Juifs de Palestine sem­blaient tout ignorer de Carthage qui était cependant la principale ville sémitique d'Occident.

Quoi qu'il en soit on peut admettre l'existence de quelques familles juives à Carthage qui, du IVe au Ile siècle, était devenue une ville très cosmopolite.

נשים מוסרות מידע, משכילות ומלומדות בתולדות האסלאם – רות רודד

 

קשיי משפחה

מסירת מידע בין בני משפחה היתה נפוצה בגלל הקירבה הברורה, ולעתים קרובות שרשרות המסירה כוללות קשרים מסבו או סבתו של אדם, מבלי לציין את השם: הזיהוי של קרוב המשפחה נשאר מטלה למלומדים מאוחרים יותר. אפשר היה אולי להניח שמסירה על ידי נשים לגברים בני המשפחה (או עבדים) תהיה נפוצה יותר מאשר מסירה לנשים בנות המשפחה, כי הדבר אינו פוגע בכללי הצניעות, אך למעשה קשריהן של נשים לגברים בני משפחותיהן לא היו רבים יותר באופן משמעותי מקשריהן לנשים בחוג המשפחתי.

מבין הגברים שחברות הנביא (צחאביאת) מסרו להם מסורות, שלושים ושמונה אחוז בממוצע היו בני משפחה; מבין הנשים ששמעו מסורות מהנשים של הדור הראשון, ארבעים ושלושה אחוז היו קרובות משפחה. בחוליה הבאה, שלושים ושלושה אחוז בממוצע מהגברים שמסרו מנשים בדור ה״ממשיכים״ היו בני משפחה, וכך היו עשרים וחמישה אחוז מהנשים. במילים אחרות, מסירה לבני המשפחה היתה בעלת משמעות, אבל היה הבדל קטן באופן יחסי בין גברים לנשים מבחינה זו. הנשים המעטות בנות הדור השלישי מסרו לחמישים וחמישה אחוז גברים בממוצע שהיו בני משפחה, אך מסרו רק לנשים שהיו קרובות משפחה. איש מהגברים ששמע מהנשים של הדור הרביעי אינו מתואר כבן משפחה.

מבין המוסרות בקובץ של אלח׳טיב אלבע׳דאדי, המקיף את המאות השנייה-החמישית להיג'רה, שבעה־עשר אחוז בממוצע מהקשרים לגברים הם קשרי משפחה: אף לא אחד מהקשרים המעטים לנשים אינו לבנות משפחה.

אם נדלג למאה השמינית/הארבע־עשרה, נמצא שתשעה־עשר אחוז מהנשים שלמדו אצל גברים למדו מבני משפחה, ואילו רק חמישה אחוזים מהמורות היו קרובות משפחה. נוסף על כך, לרוב הנשים (79%) שלמדו מבני משפחה זכרים היו גם מורים גברים אחרים: למעשה, רק ארבעה אחוזים מהנשים שהיו במגע עם מורים גברים למדו רק עם גברים מהמשפחה. במילונו הביוגרפי של אלסח׳אוי מהמאה התשיעית/החמש־עשרה, עשרים אחוז מהנשים שהיו להן מורים גברים למדו מבני המשפחה וחמישה־עשר אחוז מאלה שהיו להן מורות למדו מקרובות משפחה. רק בשלושים וחמישה מהמקרים של מורים גברים היו קרובי המשפחה המורים היחידים של האשה, בשעה ששמונים ושמונה אחוז מהנשים למדו אך ורק מקרובי משפחה. כלומר, לא יותר משבעה אחוזים של הנשים שהיו להן מורים גברים למדו רק עם קרובי משפחה זכרים.

קשרי משפחה בין מוסרי חדית׳ או בין מורים ותלמידים אינם מקטינים באופן ניכר את המקרים הרבים לאורן השנים שמומחיות לחדית׳ ונשים משכילות היו במגע עם גברים, שהיה בעייתי מבחינת הנורמות האסלאמיות. מסירת מידע בתוך המשפחה משקפת את העובדה שלגברים ולנשים שהיו קרובי דם היה גישה טבעית למקורות שבעל פה. הלומדים חיפשו אחר נשים וגברים מהמשפחה, שהיה להם מגע ישיר עם מקור מעולה. אבות, סבים מצד האב ומצד האם, ודודים, לימדו את בנות המשפחה, וגם החדירו בהן עניין בלימוד שלעתים דחף אותן ללמוד גם אצל מורים אחרים. הגברים המשכילים של המשפחה גם הביאו ילדות צעירות לשמוע את עמיתיהם הבולטים. בחלק מהקבצים הביוגרפיים, רבות מהנשים המשכילות באות ממספר קטן באופן יחסי של משפחות מלומדות, אשר חשו שלימודי הבנות, והבנים, יתרמו ליוקרה שלהן.

נדמה שסבתות מצד האב והאם הן מקורות הידע הנשיים התכופים ביותר עבור נשים. פער הגילים נתן קשר למקורות קדומים יותר, וייתכן שנשים אלה מסרו ידע גם מהאבות והסבים המפורסמים שלהן עצמן. קשרי משפחה נשיים משמשים חוליות חיוניות במסירת מידע, אף שקשרים נשיים אלה נכנעו, בסופו של דבר, להעדפה למוסרים גברים.

זעקת יהודי מרוקו – יצחק –משה עמנואל

 

זעקת יהודי מרוקו – יצחק –משה עמנואל

עשרים שנות עליה וקליטה

תשכ"ח – 1967

מאה אלף יהודי צפון אפריקה מצפים לעליה למדינת ישראל

השנה מלאו עשרים שנה לעליה ההמונית מצפון אפריקה למדינת ישראל. בשנת 1947 היו באלג׳יר מאה עשרים ושמונה אלף יהודים, בתוניס שבעים וחמש אלף יהודים, ובמרוקו היו -מאתים שבעים אלף יהודים, ס״ה 478 אלף יהודים. מהם נשארו לפי הערכה משנת 1966 באלג׳יר שלושת אלפים יהודים, בתוניס עשרים וחמש אלף ובמרוקו: שמונים אלף, כלומר בכל ארצות אמ״ת (אלג׳יר, תוניס ומרוקו) לא יותר ממאה ושמונה אלף יהודים. למעלה ממאה אלף יהודי אלג׳יר החליפו אזור באזור ומאלג׳יר עברו לצרפת. אנו תפילה, שכל מאתים אלף היהודים מארצות אמ"ת ׳שעברו לצרפת יעלו למדינת ישראל וישתלבו במסכת היצירה של המדינה.

מבחינת מצבם המשפטי והמוסרי שייכים יהודי אמ״ת לאותן ארצות. ערב, שבהם נשמר בדרך כלל שווי זכויותיהם של היהודים ונתנה להם האפשרות לארגן חיים צבוריים שלהם ולשמור על ,אמונתם ועל תרבותם, ללא קשר של ממש עם אחיהם היהודים בארצות אחרות.

שלושת אלפי היהודים החיים היו באלג׳יר מרגישים עצמם כצרפתים לכל דבר. במרוקו, שהתרוקנה במידה לא קטנה מאוכלוסיתה היהודית, ביחוד במחוזות הדרום של הארץ, מתנהלת אמנם מזמן לזמן תעמולה אנטי־יהודית, בעיקר מעל גבי העתונות, אולם השלטונות שומרים בדרך כלל על יחס הוגן כלפי היהודים. הם ממשיכים בפעילותם התרבותית, בעיקר בשדה החינוך, ולפי ידיעות אחרונות מבקרים לפחות עשרת אלפים ילדי ישראל במוסדות חינוך מטעם כי״ח ועוד כמה ארגונים אחרים.

בתוניס קיים שווי זכויות מוחלט של היהודים, המודגש דחופות על ידי השלטנונות, אולם למעשה היהודים סובלים לא מעט מן האפליה, בעיקר בשטח החיים הכלכליים וגם בשרות הפומבי חלקם יורד יותר ויותר.

אחרי מלחמת ששת הימים, תשכ״ז, היהודים שנשארו באלגייר חיים באוירה של פחד בגלל התעמולה החריפה המתנ­הלת שם בלי הרף נגד מדינת ישראל.

במרוקו היתה צפויה סכנת מהומות אנטי יהודיות ובאחד מערי השדה נרצחו ארבעה יהודים ונעצרו רבים אולם השלטונות התערבו מיד והשתיקו את התעמולה. לפי ידיעות אחרונות, הוכרז חרם למעשה נגד היהודים בתחום החיים הכלכליים, שממנו סובלים בעיקר חנונים וסוחרים. בתוניס העלו פורעים בעיר הבירה ששה בתי כנסת. אחרי זמן מה התערבה המשטרה, שהשתיקה את המהומות ואסרה רבים מבין הפורעים. נשיא המדינה בתוניס הביע צערו על מה שקרה והבטיח לשלם פצויים לאלה שסבלו בפרעות. בכל זאת קמה בהלה רבה ורבים החלו עוזבים את תוניס בדרכם לצרפת.

סכנה צפויה ליהודים בארצות אמ״ת גם היום ותהיה קיימת בזמן הקרוב. שומה על הסוכנות היהודית וממשלת ישראל להכין את הכלים לעליה ולקליטתה במדינת ישראל, וטוב שעה אחת קודם. יש לזרז את הגורמים הבינלאומיים וכמה מדינות, שיקדישו תשומת לבם למצב היהודים שם, כדי למנוע סבל ואפליה מהם.

מטרת חוברת זו להזעיק את המוסדות האחראיים לעליה, לנקוט בכל האמצעים הדרושים להצלת יהודי אמ״ת מיד וללא דחוי כל שהוא על מנת שלא נאחד את המועד, כפי שהיה בעבר.

יחד עם זה מתפקיד חוברת זו להגיש לאזרח הארצי ישראלי, תולדות עלית יהודי. צפון אפריקה למדינת ישראל בצורה מרוכזת ככל האפשר. הנני מאמין שעל ידי הכרת שבט גדול זה, לבטיו בעבר., בעיותיו בהווה נחסוך מעצמו טעויות שנעשו בעבר.. ההכרה תביא בכנפיה את האהבה.

לרגל עשרים שנות עליה וקליטה של יהודי צפון־אפריקה במדינת־ישראל חייבים אנו לסכם דרכנו ולכונן צעדינו באון לקראת השנים הבאות עלינו לטובה.

תהא נא חוברת זו בכל בית בישראל, ובכל בית ספר, למען יכירו בנינו את השבט הצפון אפריקאי הגדול והיקר הזה. כשם שזכינו לחוג עשרים שנות עליה, הבה ונאחל לעצמנו, שנזכה בגאולה השלמה של עם ישראל.

الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים

 

טרור איסלאמיסטי בעזה

נראה שאין זה קל להיות מוסמך האוניברסיטה האיסלאמית של עזה בלי להיעשות אנטישמי. ״נאמרו שקרים על יהודים שנרצחו ועל השואה״, הצהיר ד״ר עיסאם סיסאלם, מרצה להיסטוריה באוניברסיטה זו, בערוץ הטלוויזיה של הרשות הפלסטינית בנובמבר 2000. ״הכול כמובן דברי הבל. לא חלמנו, לא דכאו, לא אושוויץ! אלו היו מתקני חיטוי״. דיקן האוניברסיטה לשעבר, ד״ר אחמד אבו־חלבייה, קרא באותו ערוץ שידור לבצע טבח: ״אל תגלו רחמים כלפי היהודים – ואין זה משנה מהיכן הם ומאיזו מדינה. כשאתם פוגשים אותם, הרגו אותם. בכל מקום שאתם נמצאים: הרגו את היהודים ואת האמריקנים, הדומים להם והעומדים לצידם. כולם עומדים זה לצד זה באותו חפיר ונלחמים בערבים ובמוסלמים״.

אנשי חמאס ״אינם בעלי אמונות טפלות״, ממש כמו שאמר מחמוד א־זהאר – אבל רק כל עוד הם מאמינים באללה בלא תנאי. הם חיים ״בלי מיתוסים״, כדבריו, אולם רק כל עוד הם מאמינים בקוראן על דרך הפשט. וחבריו מגיעים ל״רמה האקדמית הגבוהה ביותר״ מפני שבעיני חמאם אין משכיל יותר מאדם המאמין שצ׳רלס דרווין היה שקרן בתשלום, שאושוויץ הייתה מתקן תברואתי, ושהיהודים הם אויביה העיקריים של האנושות כולה. בשיחדש – NEWSPEAK      האיסלאמיסטי, הוראתן של מילים כמו ״אמונה טפלה״, ״מיתוס״ ו״אקדמי״ הפוכה בדיוק לזו שמכירים בניהן של חברות חילוניות.

נשוב לרצועת עזה של שנת 1980. גם מחוץ לתחומי הקמפוס כפה האיסלאמיזם את עצמו בכוח. משרדי הסהר האדום, שנוהלו בידי איש השמאל הלאומני, הועלו באש – הם והספרייה המסונפת להם. ברחבי עזה נסגרו או לחלופין נהרסו בתי קולנוע, חנויות למשקאות אלכוהוליים ומסעדות שהגישו אלכוהול. פעילים התפרצו אל תוך חתונות שלטענתן זלזלו במסורת האיסלאם, ונאסר לקיים בחתונות מופעי מוזיקה, ללבוש בהן לבוש מערבי ולהושיב גברים ונשים יחד. לקראת שנת 1987, כותבת מילטוI-אדוארדס, היה קשה למצוא ברצועת עזה אנשים שאינם לבושים לפי המסורת האיסלאמית השמרנית.

וכיצד הגיב השלטון הצבאי הישראלי להשתלטותו של המוג׳מע ? משיקולים ביטחוניים בחרה ישראל לתת לאיסלאמיסטים יד חופשית בהפעלת הטרור כלפי אש״ף והחזית העממית. ישראל שגתה לחלוטין בהבנת ההשלכות של התחזקות האידאולוגיה האיסלאמיסטית.

ביהודה ובשומרון האיסלאמיסטים כינו עצמם ״האחים המוסלמים״, וגם כאן הם היו יריביו העיקריים של אש״ף. תבוסתו של אש״ף בלבנון בשנת 1982 אפשרה להם להתבסם פוליטית. בחבלי ארץ אלה מיעטו האיסלאמיסטים  לפעול מחוץ לאוניברסיטאות, אך בתוכן נשמע קולם בעוז. כך למשל נסגרו זמנית אוניברסיטאות ביר־זית וא־נג׳אח לאחר שהתחוללו בהן קרבות עזים בין איסלאמיסטים ובין לאומנים מהשמאל. המכללה האיסלאמית בחברון הייתה פטורה מעונש זה, פשוט מפני שהאיסלאמיסטים שלטו בה ללא עוררין. הסטודנטים בחברון הציבו גלעד לזכר עבדאללה עזאם, ממייסדי חמאס וותיק המלחמה באפגניסטן, שכן ראו בו דוגמה מזהרת לרוח הג׳יהאד.

מאבק זה ביריבים הפנים־פלסטיניים היה אפוא השלב השני בהתפתחותו של חמאס, שלב בנייתם של המעוזים הארגוניים. כעת בא זמנו של השלב השלישי: עימות עם ישראל. נקודת הזינוק הייתה ההתקוממות הפלסטינית העממית הידועה בשמה הערבי אינתיפאדה: התנערות, או ניעור של הכובש הישראלי.

התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל

 

ההנהגה הרוחנית

במקביל להנהגה הצבורית שעסקה בעניני חולין, היתה גם הנהגה דתית־רוחנית אשר בראשה עמדו חכמי ורבני הדור. לא לכולם היה מעמד סטטוטורי פורמלי. הם זכו להכרה בזכות סמכותם הרוחנית וההלכתית הודות לידיעותיהם המופלגות בתורה בש״ס ובפוסקים. רק לדיינים ולחברי בתי־הדין היה מעמד סטטוטורי. בערים קטנות כיהן דיין יחיד ואילו בקהילות גדולות ישבו על כס הרבנות שלושה דיינים ובראשם אב בית־דין. ציינו לעיל שבשטח השפוטי נהנו היהודים מאוטונומיה פנימית מלאה. הדיינים עסקו ופסקו בעניני אישות, דיני ממונות ובענינים פליליים. סמכותם לא הוגבלה רק לתחומים שפוטיים אלה. הם פעלו גם בתחומים הקשורים בחיים החברתיים והרוחניים של הקהילה. הם חוקקו חיקוקים, תקנו תקנות, גדרו גדרים וסייגו סייגים. הם הטילו הגבלות ,על חיי מותרות. תיקנו תקנות עד סעודות ראותניות, הוצאות מופרזות על משקאות ועל אוכל בחתונות, בחגיגות בר־מצוה ובשמחות משפחתיות. הטילו סייגים על הנשים למעט בנשיאת עדיים עשוים מזהב וכסף לבל ימשכו תשומת לב, מפני ״שעיני הגויים רואות וכלות״, וגם כדי למנוע תחרות בין שכבות העם ובעיקר כדי שהמשפחות ״הלא משופעות״ לא יכנסו לחובות ״כדי שישוה עצמו (ראש המשפחה) במעשיו גם למשופעים״.

רגישותם לחינוך ילדי ישראל היתה גדולה. הם נדרשו לבעיות חינוך הדומות לאותן בעיות העומדות גם בימינו על סדר יומה של מדינת ישראל העצמאית, ותיקנו תקנות בהתאם, כגון בעית ״הנשירה״ מבתי־ספר. גם אז נמצאו הורים שהעדיפו לשלוח ילדיהם בני השש והשבע ללמוד מקצוע לפני שלמדו קרוא וכתוב ולפני שלמדו להתפלל. נביא כאן קטעים מאחת התקנות כדי להבין את רגישותם לנושא חינוך ילדי ישראל:

׳בבית ישראל ראיתי שערוריה שמפני דוחק השעה בני אדם מוציאים את בניהם בבית הספר כבר שית כבר שבע (כבני שש ובני שבע) ומשכירים אותם לאומן ללמדם מלאכת… ועדיין אינם יודעין לקרות קרית שמע ולהתפלל, ובמקום שיהיו מתגדלים בין ברכי חכמים… הם גדלים בשטות ופריצות, כשמגיעים לפרקם פורקים עול מלכות שמים מעליהם … לכן על זה פקחנו עינינו ולבנו וחוקה חקקנו וגזרה גזרנו בגזרת עירין … ובמימר קדישין … שאין לשום אחר משאר בעלי אומנויות לקחת ילדים ונערים מנוערים מן המצוות לעשות מלאכתן לא בשכר ולא בחינם בשום אופן בעולם מהיום הזה והלאה עד שיתחנכו במצוות ציצית ותפילין.״ כלומר עד גיל 13. והתקנה מסתיימת בנקיטת אמצעים עד העברין וברכת עדוד למקיימי התקנה. ״וכל העובר על דברינו ילכד במצודת החרם ושומע לנו ישכון בטח ושאנן בפחד רעה.״

הרגישות לבעיות החברתיות של התקופה לא היתה נחלתם של נושאי המשרות הרשמיות בלבד כגון הרבנים והדיינים, אלא גם של תלמידי חכמים ומשוררים שהגיעו לעמדות השפעה וסמכות הודות לחיי המופת שלהם וזכו לתהילה בזכות אישיותם וענותנותם. בזה היה ר׳ חיים אבן־עטר ״הזקן״(סבו של ״אור החיים״) שלא נשא במשרה רשמית וכזה היה המשורר ר׳ דוד חסין שעל שירתו התחנכו בני דורו. שירתו נתנה לא רק ביטוי לכסופים ולערגה של בני הדור לגאולה אלא גם היתה ספוגה אהבת ישראל.

כרועים רוחניים של הדור הם דאגו גם ללימוד וחינוך מבוגרים. לשם כך הם הנהיגו ״ימי הסגר״בהם היו מסתגרים למספר ימים ומקדישים זמנם לדברי מוסר וללימוד תורה למבוגרים. המשוררים שבהם חיפשו שיטות לימוד פדגוגיות ודידקטיות כדי להקל על ההמון המבוגר ללמוד ולקלוט ביתר קלות את המעוות, החוקים והמשפטים. לשם כך הם פיתחו את ״השירה הדידקטית״. צורת ביטוי זו המוגשת בחרוזים באה למסור את מכלול המצוות והמסורות שנתקדשו בעם במשך דורות, בצורה מושכת ופופולרית. הם השתמשו בחרוז כאמצעי עזר למסירת ידע במדעי דת ובמצוות עשה ואל תעשה.

הצטיינו במלאכה זו משוררים רבים מבני התקופה והצליחו לפשט את הדברים שנחשבו מסובכים ולהנחיל אותם לצבור הרחב.

ר׳ סעדיה אבךדנאן בתב את שירו המונומנטלי ״שיר גדול״ – מעין קודיפיקציה חרוזה של ששה סדרי משנה על ששים ואחת מסכתות, חמש מאות עשרים ושנים פרקים וארבעת אלפים ושלוש מאות הלבות – במטרה להקל את לימודם. ר׳ יהודה אבן־עטר (מוהריב״ע) שהזכרנו לעיל כתב את הלכות שחיטה ובדיקה בחרוזים תחת השם ״שיר מבתם״. ר׳ עובד אבן־עטר, בנו של מוהריב״ע חיבר הקדמה ודברי הסבר ל״שיר מכתם״. ר׳ דוד חסין בעל ״תהילה לדוד״ חיבר גם הוא שיר ארוך על ״הלכות שחיטה וטריפות … כאשר עיני הקורא מישרים תחזנה״ ושמו ״ספר מקומן של זבחים״. כן אנו מוצאים בספרו ״תהילה לדוד״ שיר בשם ״תפילה לדוד״ (שם, ע׳ ס״ב) אשר כותרת המשנה שלו היא ״אזהרות״, ״מיוסדים על הלכות ציצית ותפילין וברבות השחר … ועל שלוש עיקרי הדת.״

תולדות אנוסי סיאודד ריאל

 

הצגה של טקס "אוטו דה פה" מ-1475.

בשלבו השני של מעשהו, שגם הוא נעשה לפי כל כללי הפעולה האינקויזיטורית, הביא לדין שורה של אנוסים. ושוב היו אלה: סנצ׳ו די סיאודד, מרי דיאס, סרירה, סנצ׳ו דיאס, צבע, שהיה אסור בבית־הסוהר של הארכיהגמון ונמצא ברשותו של התובע חואן די לה טורי. איש זה עונה בשעת מאסרו ומסר פרטים על אנוסים שונים שקיימו מצוות. בין האסירים היה גם חואן פאלקון, הזקן, שהיה אסור בביתו של הנוטריון אנטון פאלקון, וכן חואן גונסאליס פינטאדו, שבידו נמצא פסק־דינו של הארכיהגמון להחזרה לחיק הכנסיה. הוכחות אלה מעלות עמן שורה של בעיות, וראשונה בהן: מתי פעל אותו ליסנסיאדו תומס בסיאודד ריאל ? מתוך עיון בצירופי העדויות והמסיבות ברור שהגיע מיד לאחר פרעות 1474. ממשפט מריה גונסאליס, אשת פדרו די ויליארוביה, וממשפטו של הואן גונסאלים פינטאדו, מסתבר שפעולה זו נפסקה בגלל מרידת המרקיז די וילינה, שכן חואן גונסאליס פינטאדו (וגם סנצ׳ו די סיאודד) נמנה עט תומכי מחנה זה, והן אליו נשתייך גם ארכיהגמונה של טולידו דון אלונסו קאריליו. ואין מסתבר שתיעשה פעולת אינקויזיציה בתוך מחנה הנלחם בפרנאנדו ובאיזבל. מצב זה מחייב שהפעולה נעשתה תחילה בראשית 1475, אלא שבה ונתחדשה לאחר כיבוש סיאודד ריאל בידי פרנאנדו. מצויות בידינו עדויות על חקירה בשנת 1476, לאחר שנתפורר מחנה המורדים, ולאחר שהשלים דון אלונסו עם פרנאנדו ואיזבל. קביעת תאריך מעשה זה, שיש עליו גם כמה עדויות במשפטי האינקויזיציה, מסייעת להבנת מטרתו של המעשה באנוסים מטעם הכנסיה בטולידו. לאחר כשלון המדידה נראה שביקש דון אלונסו להצטרף אל סיעת הקיצונים במלכות, שתבעו קו פעולה תקיף נגד האנוסים, ודרכו בסוף ימיו מוכיחה שמצא את מקומו בחבורה זו. אלא שעם הוכחת הכפירה בין אנוסי סיאודד ריאל עלה בידו להוכיח בדיעבד שאכן צדקו הפורעים באנוסים בשנת 1474, ובכך הועלה הגורם הדתי בפרעות. ואם צדקו הפורעים, מן הדין שהכתר יימנע ממעשי־תגמול נגדם. דון אלונסו נעשה איפוא דברם של הפורעים מצד אחד ונושא דגלה של האמונה הקתולית מצד שני. ובתורת נושא דגל זה ערך באנוסים חקירה אינקויזיטורית־ כנסיתית והוציא עליהם פסקי־דין כחוקר־מינות בעל סמכות אפיפיורית. ונראים הדברים שהכתר קיבל את דעתו ואת גישתו, ולא פעל כנגד שני הצדדים המעורבים כאחד. למעשה לא נקט שום פעולה משפטית נגד הפורעים ואף ציוה על ביטולם של כל המשפטים שנערכו על־ידי הכנסיה נגד אנשים שונים-קרי אנוסים. גם בכך נראית תכניתו של הכתר כברורה, אלא שהוא עתיד היה להיפרע מהם במסגרת פתרון שאלת האנוסים במלכות. ברי, שהללו היו הקרבנות הראשונים של האיב־ קויזיציה בקומה בסיאודד ריאל לעקור מתוך עדת אנוסיה את הכפירה היהודית.

שנת 1477 היתה שנת הרגעת־רוחות בסיאודד ריאל כבכל מקום אחר במלכות קסטיליה. כמעט שנה שלמה, החל ב־2 בינואר וכלה ב־5 בדצמבר, נמשכה הפעולה. ונראה כאילו צו־הרגעה רודף צדהרגעה. אחד דן בהחזרת רכוש לאנוס שנשדד עוד בשנת 1474, אחר דן בפעולה קונסטרוקטיבית לשיקומם של אנוסי סיאודד ריאל, ושלישי דן בהחזרתם של משרות וכיבודים שהיו לאנוסים, והם נושלו מהם בשנת 1474 ולאחריה, וכיוצא בזה. כבר ב־2 בינואר 1477 התחילו מצווים על החזרת רכוש שהוחרם. ב־20 בפברואר יצא צו מלכותי מפורט בדבר החזרת נכסיהם של אנוסים שסבלו בפרעות 1474 והשבת כל אותם אנוסים ונוצרים שתמכו במרקיז די וילינה למשרותיהם ולתפקידיהם בעיר. בצו זה אף זכתה העיר לסליחה על מעשיה. אין ספק שהוא מן החשובים, המפורט בכולם, ושהוא קובע עקרון בהחזרת הרכוש על־פי דרישתו במישרין מאלה שבידיהם נמצא לאחר שנשדדו. כוונתו אינה אלא חיסול פרשת ימי 1475-1474. משום כך הדעת נותנת שלאחר תאריך זה החלו, כאמור, אותם אנוסים שברחו מסיאודד ריאל או שגורשו ממנה בנסיבות הפרעות, לחזור אליה. שורה ארוכה של רחידורים הוחזרו למשרותיהם, ביניהם ייזכרו סנצ׳ו די סיאודד וחואן גונסאליס (פינטאדו), אלונסו גוטיארס, ואחרים. כן נראה שנעשתה פעולה יסודית להחזרת הרכוש השדוד. ואלה שבידיהם היה הרכוש השדוד לא הזדרזו להחזירו, שכן מוצאים אנו צוים שוגים המדברים בהחזרת בתים וחנויות ושאר נכסים השייכים לאנוסים. וכן לומדים אנו גם מן הצו המיוחד שניתן בסוף ספטמבר לשופטי העיר שידאגו להחזרת הבתים, והרי כבד בפברואר יצא הצו להעמדת החיים על תיקנם כפי שהיו קודם לפרעות. מיוחד במינו במסכת צוים אלה הוא צו־בטחון שניתן לגארסיה די אלקלע, לפי בקשתו, נגד חואן מביאה וקרוביה שאיימו להרגן׳.

נסיון לפעולת־שיקום יסודית כבר נעשה בראשית הצעדים להרגעת הרוחות. כנסיון הוא יחיד בסוגו ומלמד כמה נהרסה עדת האנוסים בסיאודד ריאל, עד שפרנאנדו ואיזבל ראו צורך לנקוט אמצעי זה. ב־28 בינואר 1477 נתמנו חואן גונסאליס [פינטאדו], הרחידור, וחואן פאלקון להתרים את תושבי סיאודד ריאל לשם יצירת קופה לשיקום האנוסים שנתדלדלו ורכושם אבד. הצו כאילו מלמד שפעולת ההתרמה קדמה כנראה לפרסום הצו על מינוים, שכן חלק מן האוכלוסיה כבר תרם לשיקומם של הנפגעים וחלק אחר ממנה התחמק מכל תשלום ותרומה. שנים אלה, ועמם הפרוקוראדור לופי גונסאליס, נצטוו לברר מי תרם לקופה זו וכמה נתן וכן לערוך רשימה של תושבים שלא שילמו לקופה. שני הממונים יחלקו את הכסף שיגבו לנצרכים בהתאם לרכושם שאבד. הכסף שייגבה יופקד בידי לופי גונסאליס, והוא שיתן אותו למי שראוי לקבלו. תושבי העיר שוב נדרשו לתרום כל אחד כפי מידת יכלתו ואפשרויותיו. את התשלומים ציוו להכניס ללא כל דיחוי, ומי שלא ישלם יימכר רכושו והכסף יימסר לפרוקוראדור! העובר על הצו ישלם קנס של 10,000 מרבדי.

פירוט זה של הצו מראה שנמצאה להם תכנית־שיקום כלשהי, והדעת נותנת שהיזמה לתכנית זו יצאה מאותה חבורה גדולה של אישים הרשומים בראש מסמכים רבים שניתנו על־פי בקשתם, והם: רחידורים, קבלירום, אסקודדוס, יוראדוס, ו״אנשים טובים״ מתושבי סיאודד ריאל, אנוסים שהיו ראשוני הנפגעים. היזמה היא איפוא מקומית, וההוראה למימושה-ממלכתית. ונראה לנו שלא רק ביזמתה נתיחדד. תכנית זו, אלא גם במגמתה, שכלל אזרחיו של אותו מקום – ועלינו להניח שלא כל האוכלוסיה שותפת היתה לפרעות-הוא התורם ונותן למען אזרחים שנפגעו, כאילו לא רצו להבדיל בין משתתף בפרעות למי שעמד מן הצד, למי שסייע לאנוסים. ואולי מותר לנו להצביע כאן על עקרון הערבות ההדדית, שהוא מיסודות קיומו של עם ישראל, וגם עצם שיטת הגביה והחלוקה יוצאת ללמד על שיטת־צדקה יהודית מקובלת.

על דרך הוצאתה לפועל של התכנית מלמד אותנו מסמך אחר שניתן ב־3 בספטמבר,1477 והוא ניתן כתשובה לתלונתם של כמה סוחרים תושבי סיאודד ריאל לפני המלך והמלכה, שבחלוקת הנכסים והתשלומים, שחואן גונסאליס וחואן פאלקון עשו, הם גרמו נזקים לכמה מהם, משום ששיחררו מן התשלומים רחידורים, נוטריונים ובעלי־משרות אחרים. היו מהם ששילמו מעט מאוד, ועיקר הנטל של שיקום הנפגעים נפל על שכמם של הסוחרים. תוצאת בקשתם של הסוחרים היתד, שפרנאנדו ואיזבל ביטלו את המינוי שניתן לחואן גונסאליס ולחואן פאלקון, והללו הפסיקו את הגביות מן האוכלוסין?. לא מצאנו שאחרים נתמנו במקומם, והדעת נותנת שבכך תמה פעולת שיקומם של נפגעי פרעות.1474

פעולת־שיקום זו נמשכה כ־9 חדשים, ואין אנו יודעים דברים של ממש על דרבי הגביה, שיטת חלוקת התרומות והתשלומים (להוציא את תלונת הסוחרים), וכן כיצד שוקמו אותם נפגעים שזכו לקבל את התמיכה. נציין כאן עובדה נוספת: בראש הפעולה עמדו שני אנוסים, חואן גונסאליס [פינטאדו] וחואן פאלקון, מחשובי אנוסיה של סיאודד ריאל, האחד רחידור, מזכירם לשעבד של שני מלכים, חואן השני ואנריקי הרביעי, והשני סוחר אמיד ובעל בעמיו. ואף הללו היו מנידוניה של סיאודד ריאל בימי־הזעם שפקדו את אוכלוסית אנוסיה בשנות 1485-1483.

נראים הדברים שבשנים שמלאחר נסיון שיקומה של עדת אנוסי סיאודד ריאל ועד לבואה של האינקויזיציה חזרו חיי האנוסים למסלולם התקין. נתקיימו אותם יחסי־ שכנים שאנו רגילים להם בעיירה שוקטת על שמריה! והאנוסים ששבו אליה חזרו אל דרך־חייהם היהודית, כפי שמרבים לספר עדיה של האינקויזיציה. רמזים ברודים לשינוי בחייהם נמצא בעדויות שונות המתארות את הימים משנת 1481, משפתחה האינקויזיציה בפעולתה נגד אנוסי סביליה. מעתה יש אנוסים המבקשים להיראות נוצרים, והמדובר הוא באותם אנוסים שכל השנים זיהו עצמם עם כל דבר שהוא יהודי. בשנת 1481 או ב־1482 הופיע בעיר פרנאנדו די טרוחיליו, מי שהיה רבם של אנוסי סיאודד ריאל הפליטים יפלמה, כשהוא עוטה איצטלה של מומר והתחיל מאיים על אנוסים שהיו בפלמה שיסגירם לאינקויזיציה. מוראות סביליה היו ידועות, כפי הנראה, בסיאודד ריאל כבכל ספרד כולה, ודבריו ודאי שלא נאמרו לריק. כבר באותם ימים נמצא אנוסים מזדרזים ויוצאים את עירם. אבל מצד אחר מסתבר שמומר זה, שפעל אחר־כך בשירותו של בית־הדין בסיאודד ריאל, מבשר היה לבאות, וייתכן שהיתר. יד מכוונת לכך. דבר בואה של האינקויזיציה נתפרסם ברבים בקיץ 1483, והדעת נותנת שעלו בזכרון תושביה־אנוסיה ימי פעולתו של תומס די קואנקה. כן מסתבר שכבר קודם לכן נפוצו שמועות על כוונות הכתר לימד דוקא בסיאודד ריאל את בית־דינה של הארכיהגמוניה טולידו, כנראה כדי להכשיר דעת קהל לעתיד לבוא. תגובת האנוסים שלומי אמוני ישראל לא איחרה לבוא, ורבים מהם נטלו את מקל־הנדודים בידיהם ויצאו שוב לדרך. כמה מהם נתפסו בדרכם והובאו לדין! אחדים, שנתפזרו לכל עבר ולא נתפסו, נידונו שלא בפניהם, אך גם להם ניתן חלק בדמות בתהלוכות האוטו־די־פי. פרשת משפטים אלה ודמותם של האנוסים הנידונים בבית־הדין ראויה שתהא נידונה לעצמה.

פרק ב גדולי אוצרות הרוח

 

פרק ב גדולי אוצרות הרוחארזי הלבנון - אנציקלופדיה - כרך 4

א. פרשנות התנ״ך. ב. פרשנות ספרות חז״ל. ג. ספרות השו״ת. ד. ספרות ההלכה. ה. קבלה. ו. פילוסופיה יהודית. ז. ספרות המוסר.

בבואנו לתאר את תרומתם של ׳ארזי הלבנון׳ – שאת תולדותיהם אנו קוראים באנציקלופדיה – לאוצרות הרוח של העם היהודי, יקל עלינו אם נמשיל את תרומתם לגזע העץ ולענפיו העיקריים. כל תפארת העץ – על ענפיו ועליו, פירותיו ופרחיו, תלויים הם בעובי גזעו ובשדרתו המורכבת בענפים בודדים. היסודות לאוצרות הרוח, בכל תחומי היצירה הרוחנית, הינם פרי רוחם של חכמי ׳ארזי הלבנון׳: בפרשנות התנ״ך, בפסיקה ההלכתית, בקבלה, בפרשנות ספרות חז״ל, בפילוסופיה, בתורת המוסר, בדקדוק, בהיסטוריה, בשירה ובפיוט.

כפי שנראה בפרק זה, יסודות פרי רוחם של חכמי ׳ארזי הלבנון׳, היוו את הבסיס האיתן להתפתחות כל אחד מתחומי התורה הקדושה. כן ראוי לציין שחכמי ׳ארזי הלבנון׳ הצטיינו במעלה שהיתה רק בהם: ברובם היו גם ׳חכמים כוללים׳ שהיו בקיאים – מלבד בכל חלקי התורה וספרות חז״ל – גם בתחומים רבים: מדע, רפואה, אסטרונומיה, פילוסופיה, דקדוק, פיוט ועוד.

מן הראוי לסכם את תרומתם בכל חלקי פרד״ס התורה באופן כללי ביותר, כאשר סביב כל נושא (פרשנות ספרות חז״ל, קבלה וכדומה), יצוינו הגדולים והחשובים שבאותו תחום, הנמנים על חכמי ׳ארזי הלבנון׳. תמונה כללית זו תבהיר למעיין באנציקלופדיה את מקומם של חכמי ׳ארזי הלבנון׳ בהתפתחות והשתלשלות התורה הקדושה באלף השנים האחרונות.

בגלל ריבוי החכמים נציין רק את מיעוטם המפורסמים, והחפץ לחקור את גודל תרומתם והשפעתם של האחרים – עליו נאמר: ׳ואידך זיל גמור׳.

א. פרשנות התנ״ך

רב סעדיה גאון, בפרשנותו למקרא, הוכיח שאי אפשר לפרש את המקרא ללא הפרשנות של חז״ל, דהיינו על פי התורה שבעל פה. אופי זה של פירוש נועד להוכיח לקראים שהם תועים בהבנת המקרא. הוא תרגם את המקרא לערבית וכתב פירוש מקיף למקרא.

פריחה גדולה בפרשנות המקרא, באה בעקבות יצירתם של חכמי ספרד. פרשנותם התבססה על מחקריהם הלשוניים של מנחם בן סרוק, דונש בן לברט, יהודה חיוג׳ ויונה אבן ג׳נאח.

מפורסמים הם מפרשי המקרא שבפירושיהם כללו היבטים דקדוקיים, פילוסופיים, פשט ודרש: רבי אברהם אבן עזרא, רבי דוד קמחי ורבינו משה בן נחמן – שלשתם מגדולי מפרשי המקרא בכל הדורות. כן ראויים לציון – בתקופה זו – רבי תנחום ירושלמי ורבי אברהם בן הרמב״ם. הראשון פירש את כל ספרי המקרא לערבית (פירוש כעין פירוש הראב״ע), והשני נודע בפירושו לתורה, שממנו נתפרסם לעת עתה רק הפירוש לחומשים בראשית ושמות.

מגדולי מפרשי המקרא הוא רבי יצחק אברבנאל, ששילב בפירושיו גם ביאורים פילוסופיים ומדיניים, ורבי יצחק עראמה (בעל ׳עקדת יצחק׳) שנטה מן הפרשנות הרציונאליסטית.

מן האחרונים שעסקו בפרשנות המקרא ראוי לציין את רבי משה אלשיך ואת רבי חיים אבן עטר. פרשנותם לתורה נלמדת עד היום בשקיקה ובהתלהבות של קדושה.

ב. פרשנות ספרות חז״ל

בעולם לימוד התורה, ובעיקר לימוד התלמוד הבבלי, שהוא המאפיין הבולט והמשמעותי ביותר בתולדות הרוח של העם היהודי למאז נחתם התלמוד, תופשים מקום נכבד במזרח – גדולי מפרשי התלמוד מחכמי ׳ארזי הלבנון׳. די אם נזכיר את שמותם כדי להמחיש את מעמדם: רבנו חננאל, רב נסים, רבי יוסף אבן מיגש, הרמב״ן, הרשב״א, הריטב״א, הרשב״ץ ועוד. בסקירה קצרה זו נתמקד במספר חכמים ואף זאת בקצרה.

רבנו חננאל – מגדולי חכמי צפון אפריקה. פירושו לתלמוד הבבלי הוא הפירוש השיטתי הראשון לרוב התלמוד. פירושו של הר״ח – פירוש שוטף ורצוף, ולעתים מתרכז בגורמים למהלך הסוגיה ובנקודות הנראים כבעייתיים. פירושו יכול לשמש סיכום על עיקרי הסוגיה ולקבל מושג כללי עליה.

רבי יוסף אבן מיגאש (הר״י מיגאש), היה תלמידו המובהק של הרי״ף. מחידושיו על התלמוד שנותרו בידינו, מצויים חידושיו למסכת בבא בתרא ומסכת שבועות. עליו מעיד הרמב״ם: ״וחי ה׳ כי הבנת אותו האיש בתלמוד מפליאה, כל מי שיתבונן בדבריו ועומק עיונו, עד שאפשר לי לומר עליו: לפניו לא היה מלך כמוהו בשיטתו״.

רבי מאיר אבולעפיה (הרמ״ה) – עמד בראש ישיבה גדולה בטולידו, מחידושיו הגיעו לידינו על מסכתות בבא בתרא וסנהדרין, הידועים בשם ׳יד רמ״ה׳.

רבי משה בן נחמן (הרמב״ן). חידושיו מצויים כמעט על כל מסכתות הש״ס. שיטתו משלבת בין דרכם של בעלי התוספות, ובין דרכם של הפשטנים מחכמי ספרד שקדמו לו.

רבי שלמה בן אדרת (הרשב״א) – תלמידם של רבינו יונה ושל הרמב״ן. חידושיו על רוב מסכתות התלמוד מצטיינים בבהירות ובעמקות.

רבי יום טוב ן׳ אשבילי (הריטב״א) – תלמידו המובהק של הרשב״א. מצויים בידינו פירושיו וחידושיו על רוב מסכתות התלמוד. חידושיו מצטיינים בניסוח בהיר ומעמיק.

רבי נסים גירונדי (הר״ן) – מראשי יהדות ספרד במאה הי״ד. שימש גם כראש ישיבה ומורה הוראה בברצלונה. מחידושיו ידועים על מספר מסכתות. המפורסם הוא פירושו למסכת נדרים ( ראוי לציון גם פירושו לרי״ף למסכתות רבות!].

מן האחרונים שכתבו וחידשו על התלמוד הבבלי, נציין אחדים בלבד: רבי אברהם די בוטון (מח״ס ׳לחם משנה׳); רבי יוסף ב״ר משה דיטראני (מהרי״ט); רבי חיים בן עטר (בספריו ׳ראשון לציון׳ ו׳חפץ ה״); רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד״א); רבי חיים פלאג׳י (בספרים רבים). מלבד ספרים אלו, הידועים לרוב חכמי התורה, מצויים עוד אלפי ספרים שנתחברו על ידי חכמי מרוקו, תוניסיה, אלג׳יר, מצרים, בבל, סוריה, תורכיה ועוד. ואם באנו לציינם תקצר היריעה מהכיל.

על אף ריבוי ספרות הפרשנות והחידושים שעל התלמוד, יש לציין נקודה חשובה ועקרונית: חכמי ׳ארזי הלבנון׳ עסקו בלימוד התלמוד בעיקר כדי להגיע למסקנת ההלכה, ועל כן לימודם היה לימוד בבירור הסברות וההגיון של התלמוד, ולא לפלפל בדבריו שלא למטרות בירורה של הלכה, ועל כן היקף יצירתם בתחום חידושי התלמוד, הוא קטן יחסית ליצירתם בתחומי ההלכה. ולכן כאשר הגיע החיד״א לתוניס, שהיה מקום יוצא דופן בלימוד התלמוד, התמרמר כאשר ראה: ״נערים בני י״ד שנה מעיינים וחריפים קולעים אל השערה. אך כל עסקם הוא בש״ס ומהרש״א… אבל אינם בקיאים כל כך בפוסקים ובעלי תשובה…״.

ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

 

מקורות המים

מקורות המים היו הדבר החשוב ביותר לקיומו, לרווחתו ולהתפתחותו של הבדואי במדבר. המקורות החשובים ביותר נמצאו בשטח המורשת של הבארות שנחפרו על-ידי האבות אברהם ויצחק, ואבימלך מלך גרר במדבר באר-שבע, עליהן נלחמו, נשבעו וכרתו בריתות בימים ההם אברהם אבינו ואבימלך. בארות אלו ועוד, אף שבחלקן נסתמו, בחלקן המשיכו לספק מעט מים מאז ועד לראשית המאה העשרים, והן היוו גם מקור למאבקים ולמלחמות בין השבטים, ללא הפסק. כל שבט שהתחזק, כבש את מקורות המים ודחק מהם את מישנהו.

מגורים משפחתיים במדבר

הבדואי, כאמור, גר באוהל עם גג משיער עזים, שהוא כמעט בלתי-חדיר למי- הגשמים. דפנות האוהל עשויים צמר כבשים. באוהל אין כל רהיט פרט למזרנים, שמיכות וכרים, וארגז אחד לבגדים47.

כאשר צריך לנדוד למקום אחר מעמיס הבדואי את האוהל ואת תכולתו על גמל ועל חמור אחד או שניים, ויוצא לדרך. אוהלו של הבדואי מחולק בדרך-כלל לשניים: חלק לאירוח הגברים, וחלק לנשים. אוהלים גדולים נחלקים ליותר משני חלקים. באלה יש גם חדר אורחים מיוחד (בערבית"שיק"), המשמש את האורחים. המרחק בין אוהל לאוהל אינו קבוע ולעיתים יגיע עד 500 מטרים.

מבנה המשטר והסמכות הפטריארכלית

בדרך-כלל נהוג בין הבדואים משטר פטריארכלי, כלומר, אבי המשפחה שולט במשפחתו שלטון ללא-מיצרים. האב קובע את כל מהלך חיי המשפחה לכל פרטיו, הוא אדון ובעל לכל בניו; מוסר כיבוד-אב הוא חזק ותובע משמעת מוחלטת. ראש החמולה או ראש השבט אינו נבחר. הוא תופס מקומו בזכות אבות, או בזכות עושרו ותכונות המנהיגות שלו. בראש כל שבט עומד שייח', שהוא ראשון בין שווים ויש לו זכויות-יתר, כגון: חלק גדול יותר בשלל, או מן הרווחים.

חוק ומשפט

אחת התופעות החשובות המייחדות את חיי לבדואים מבחינה חברתית ומדינית, היא שמינהגים ונימוסים רבים התגבשו אצלם למערכת משפט קבועה, המכתיבה את רוב הענינים שבין אדם לחברו. לבדואים מערכת משפט ענפה ומסובכת, עם כללים וסעיפים רבים. היא אינה רשומה על נייר אלא מתקיימת בזכות מסורת שבעל-פה, והיא מבוססת על כללים של אחריות קולקטיבית. כלומר, לפשע אחראי לא רק הפושע הפוגע בלבד, אלא הכלל שאליו הוא משתייך. הפושע האחראי חייב בפיצויים, או חייב לתת את הדין. עקרון נקמת הדם אינו נוגע במישרין לניזוק בלבד. משפחת הנרצח חייבת לנקום דם בנה הנרצח על-ידי הריגת הרוצח או אחד מקרוביו. יש גם בתי-דין שבטיים.

מעמדות בשבט

המעמד בשבט מתחלק כפי שנהג להסביר בהומור שייח' חסן אל- עטוונה, לאוכלים ראשונים עם האורחים בסעודות השבט. לאוכלים שניים ושלישיים. מגש האוכל מוגש ראשונה לנכבדי השבט, שאוכלים ראשונים מן התבשיל, תוך ידיעה שהם חייבים להשאיר לשניים לאכול אחריהם; והשניים צריכים להשאיר לשלישים. סולם הכבוד, שגם האורחים מודעים לו, מחייב שכל דרג אינו אוכל את כל האוכל שבמגש,אלא משאיר לבאים אחריו.

לכל דרג במשפחה מעמד ומקום שהכל מכירים בו לפי סדר זה; האב, הבנים הגדולים, האשה, הבנות, הסבא והסבתא. בקצה השורה נמצאים הילדים.

בכל מחנה יש גם אנשים שאינם שייכים לשום דרג. אלה הם העבדים. חלק מהם העם כושים קנויים, חלק פלחים נספחים, שחיפשו חסות לחיות בשבט זה במעמד של עובדים מרצון. הנספחים האלה חיו מהלקט ומהשאריות שהקצה להם ראש השבט. הם היו רועי-צאן, רועי-גמלים, מקוששי עצי הסקה, ושואבי מים ממרחקים.

החברה והמשפחה הבדואית הן נחלת הגברים. האשה היא מקנת-כסף, מחוץ לתחום; היא נמכרת תקנית. יעודה העיקרי לשמש את הגבר, לשרתו וללדת לו ילדים. היא מעין חפץ בידיו של הגבר. כאשד ישתפר מצבו הכלכלי, אם אינו אוהב את אשתו או אם ילדה לו רק בנות, או היתה עקרה, הוא קונה במקומה עוד אשה ועוד אשה.

כל גבר רשאי לשאת ארבע נשים. אם חשקה נפשו בחמישית, עליו לגרש אחת מהארבע, כדי לקנות אחרת, חוקית, במקומה. כפי שהיה ידוע (במאה ה-19), לבדואי במדבר לא היתה מחוייבות כלפי אשתו. אם חלתה, זה מן אללה. ואם מתה זה מן אללה. הריפוי היה פרימיטיווי ונעזר ברופאי אליל, מושתת על עשבי מרפא.

רשמים מואזאן 1953-1952 אסתר עטר-בוטבול

 

רשמים מואזאן 1953-1952ברית מספר 23

אסתר עטר-בוטבול

מסעדה אחת ויחידה ולא כשרה הייתה במרכז. לפעמים, אכלתי צהריים שם: דג, סלטים, תבשיל. זה היה יקר בשבילי. ולכן, לארוחה זו בד׳כ הסתפקתי בלחמנייה וקופסת טונה. לא היה לי תקציב לארוחת ערב. זללתי 30 סנטים של בוטנים או אכלתי עוגת דבש (שבכיה). הייתי סובלת אחר־כך מכאבי שיניים. וכשסוף-סוף ביקרתי אצל רופא שיניים היחיד בעיירה, הוא טיפל בשן הסוררת ועשה לי סתימה שמחזיקה מעמד עד היום.

באשר לסוף שבוע (שבת-ראשון), לא נסעתי למשפחתי בפז כי האוטובוס המאסף היה עובר בכל עיר ועיירה ואתרי תיירות. זה ארך הרבה זמן. רק בחופשות החגים, נסעתי לעירי.

איפה הייתי בשבתות? אצל משפחות לוי משה או אחיו שם-טוב. אין לי מילים בשביל המשפחה הזאת! אהיה להם אסירת תודה עד סוף ימיי.

בצהרי יום השבת וביום ראשון, ביליתי במגרשי ספורט, כצופה. וכך אני מתמצאת עד היום בכל ענפי הספורט. ביום א׳ בבוקר, הייתי נוסעת לעיר ״פורט-ליוטיי (היום קניטרה), הרחוקה עשרות ק״מ מואזאן, על מנת להתקלח במקלחות עירוניות. בואזאן, היה בית מרחץ בלבד. כשהלכתי לשם עם חברתי סימי לוי, כל היהודיות הנמצאות תקעו בי מבטים מפשיטים וחודרים לתוכי פנימה. אח״כ , פנו לחברתי ואמרו לה: ״יסקון הדי?״(ומי זאת). זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שכף רגלי דרכה שם. באשר לבילוי, לחיי התרבות, היה מועדון כי״ח (מגיל 20 ומעלה) מקום מפגש לרווקים ומעט רווקות, פטפוטים, צחוקים, גם שיחות וויכוחים על ענייני דיומא, משחקי חברה, שתייה קרה וחמה, גם כריכים או אוכל קל, רדיו, אירועים, מעט הרצאות, טניס-שולחן, נשף שנתי של כי״ח ובו טומבולה (הגרלה). גב׳ פנחס תרמה דג(קישוט שהיה על כל המזנונים אצל היהודים – דג מביא מזל ופרנסה טובה. כל כך רצתה להתפטר ממנו! והנה היא זכתה בהגרלה והדג חזר אליה! כמה צחקנו! בעיר היה בית קולנוע אחד ויחיד. יכולנו לקחת כיסא ולשבת היכן שרצינו. לפני הסרט השבועי, הקרינו את ״חדשות השבוע״. אותו יומן, ראיתי בפריס חודשיים לפני כן. היה גם מגרש ספורט ששימש לכל ענפי הספורט. וכך , כל שבת, אחרי הצהריים, צפיתי במשחקים, כדורגל במיוחד. עד היום, אני יודעת את החוקים של כל ספורט. נחזור לבית־הספר. בזמני, היו 7 כיתות, מאוכלסות עד 60 תלמידים. זוכרת אני שבשנים האחרונות של שנות החמישים, היו 100 בנים בכיתה א' בפז. המורה, כמו התלמידים, הייתה עוברת מעל הספסלים כדי לטפל בתלמידים שישבו שם, דבוקים לקיר. כיתה א׳ שלימדתי בחודש אוקטובר 1967, כללה 27 בנים ובנות וביניהם 7 ערבים. כן! מוסלמים רצו שילדיהם ילמדו בבי״ס כי״ח. למדו חצי יום צרפתית (כולל חשבון), שעתיים ערבית, ואחה״צ שעה עברית. תלמידה מוסלמית השיגה פרס ראשון בעברית. המנהל למד חצי יום, בבוקר. בצהריים היה במשרדו. לא הייתה מזכירה. הוא טפל בכל. גם בתור הזהב של כי״ח במרוקו, כאשר בי״הס איכלס 1000 תלמידים ויותר, מזכירה אחת בלבד הייתה לרשות ההנהלה. מר פנחס היה משלים את עבודות המשרד בסופי שבוע. הכיתה שלי לא הייתה מוכנה, הפכו את חדר-האוכל לכיתה. מ־1200 עד 1400, תלמידיי היו לוקחים את תיקיהם על גבם, כדי לפנות מקום לסועדים. אלה קבלו ארוחת חינם כי היו עניים. האחרים הלכו לביתם לאכול וחזרו אחרי הארוחה ללמוד בבי״ס. שפת האם הייתה הערבית המקומית. המורים היו צריכים ללמד גם את השפה הצרפתית: הדיבור, וכמובן קרוא וכתוב. היו מקרים של פיגור שכלי בגלל ריבוי הנישואין בתוך המשפחה. אבל, הייתה משמעת טובה מאוד. התלמידים רחשו כבוד רב למורים. הורים תמכו במורה. בימים ההם, כשילדים ראו מורה ברחוב, הם התרחקו שלא יבחין בהם.

  E.N.I.O סגר את שעריו משנת 1939 עד 1948. כך שבתקופה זו, רוב המורים שלימדו בבתי״ס היו מקומיים או מהסביבה ולא מוסמכים. כדי לקבל הסמכה, היו צריכים לסיים כתה ח׳ ולקבל תעודת ה־Brevet – תעודת סיום. דרך אגב, חשיבותה פחתה עם השנים ובכלל נעלמה.

בשנים האחרונות, בצרפת, היא חזרה להיות הכרחית. בלעדיה, אי אפשר לעבור לכיתה ט'. המורים הנ״ל למדו פדגוגיה עם המפקחים. אח״כ, הם עברו מבחן בכתב. ואם הצליחו עברו את החלק השני של הכרתם בכיתתם. שם, המפקח היה בא בהפתעה. גם המנהל היה מופתע. המפקח היה נשאר חצי יום בכיתה. הוא בדק את כל המחברות, של התלמידים, של המורה. מספרים שהיה מפקח אחד שבדק גם את השק של המורה ושהוא מצא בין היתר…פד! בסוף הביקור, היה יושב עם המורה ומוסר את הערכתו וגם את הערותיו, ונותן ציון. בעקבות ביקור המפקח, המורה היה עולה בדרגה ומינואר של אותה שנה, או מיולי, המשכורת הייתה עולה בסכום נכבד. 6 דרגות או שלבים היו.

מתחילים בדרגה 6 לאחר ההסמכה, וכל 3 שנים, ביקור חוזר של מפקח לשם העברת המורה לדרגה 5 וכוי… רק לאחר מכן, יכול היה המורה לקבל מינוי של מנהל. ואם נחזור להסמכה, המפקח היה בא לביקור בכיתה , מלווה במנהל ביה׳׳ס, מנהל זר, מורה זרה מחנכת כיתה דומה. הם שוחחו על נושאים שונים ורחוקים מביה״ס, אבל גם צפו, שמעו מה שנעשה בכיתה. לאחר 3 שעות, בסוף לימודי הבוקר , המפקח ישב עם המורה: מחמאות, הערכות ומבחן בע׳׳פ: היסטוריה וידיעת הארץ (עד 1956-של צרפת). הוא מסר לה לעיון מחברת שהביא מבי״ס כלשהו; לפי הכתוב, הייתה צריכה לנחש לאיזו כיתה מיועדות העבודות שבה. צריך להוסיף שלכל מקצוע הייתה מחברת. חוץ מזה, הייתה מחברת ללימודים של היום, ומחברת לשיעורי בית ומחברת: ״מחברת הכיתה״ שבה כתבו הילדים לפי תורם. שום פרט לא נעלם מעיני המפקח. בואזאן, פעל בי׳׳ס דתי ברובע היהודי: חצי יום צרפתית + חשבון, חצי יום קודש, תלמידים עברו לביה״ס בכיתה ה׳ והיו מעולים.

לא היה בי״ס תיכון. הורים שיכלו להרשות לעצמם, שלחו את ילדיהם לערים הקרובות ביותר, לגור אצל קרוב משפחה, או אצל משפחה זרה תמורת תשלום. הייתה גם־כן אפשרות לשלוח אותם לסמינר לעברית בקזבלנקה או לבי״ס מקצועי O.R.T בלי כסף אבל עם חוזה: ללמד עברית או מקצוע בערים אחרות.

בי״ס בואזאן פעל כראוי. במרוקו, כמו בצרפת, כשפנו למנהל ולמורים הקדימו ״מר״ ו״גברת״ לשם המשפחה.

בית הקברות ״אגן״ נמצא כ־7 ק״מ מחוץ לעיר. שם קבור רבי ״עמרם בן דיואן״ (ז״ל). אין קבר, יודעים רק שהוא בקרבת מקום לעץ עתיק יומין. היו באים לכאן ממרחבי מרוקו. שפע נרות דולקים נזרקו למקום. הלהבה הלכה והתרוממה והעץ לא אֻכַּל. נסים רבים קרו שם. אילמים דברו, נכים עמדו על רגליהם, עקרות התפללו ובאותה שנה ילדו!

ומה להגיד על יהודי ואזן? רובם עניים, בעלי מלאכה, אבל אצילים, צנועים מכניסי אורחים כמו א״א עליו השלום; כולם רצו שילדיהם ימשיכו את לימודיהם ולשלוח אותם לסמינרים, ל  O.R.Tוכוי… תושבי ואזן נסעו לארצות אחרות. רובם עלו ארצה וכולם הצליחו בכל מקום כי הם חרוצים ושאפתנים.

נשארתי בקשרים טובים עם משפחת לוי עד היום. סימי גרה באשדוד. איננו מתראות הרבה בשנים האחרונות, אבל הטלפון כאן. ובאירועים מיוחדים, אנחנו נפגשות ומפטפטות כבעבר. אני פוגשת חברים דאז והשמחה הדדית. רפי בוטבול זיהה אותי כשראה אותי בפעם הראשונה: ״היית המורה שלי בואזאן!״ לא זכרתיו. בשובי הביתה, חיפשתי תמונות מחזור של אותה שנה. מיד זיהיתי אותו.

שנתי הראשונה בהוראה הייתה בואזאן, זאת הייתה השנה הטובה ביותר ב־18 שנות עבודה במרוקו: שנתיים ברבט הבירה (איזה הבדל! יהודיה היו קרים ולא מכניסי אורחים. בבי״ס היו יחסי ידידות, אבל מחוצה לו, כל אחד דאג לעצמו ולמשפחתו. ידעו שאני בודדה ואף אחד לא הזמין אותי לטיול אפילו). שבתי לפז ושם חידשתי את הקשרים עם החברות. היינו פעילות מאוד. עשינו הכל ביחד. היו לנו חיים עשירים ופעילים.

את ואזאן ואת תושביה ובמיוחד את משפחת לוי, לא אשכח לעולם.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר