ארכיון יומי: 5 ביוני 2015


מוחמד טוען שישו הנוצרי התיר כמה איסורי אכילה

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

מוחמד טוען שישו הנוצרי התיר כמה איסורי אכילה

המורה יודע שהתורה אסרה לבני ישראל כמה סוגי בשר לאכילה, אבל הוא טוען שישו הנוצרי התיר להם חלקם:

״ועל היהודים אסרנו כל בעל טופֶר [ציפורן שאינו סדוק], ומן הבקר והצאן אסרנו עליהם את החֵלֶב״; ״והוא [אללה] ילמדהו [את ישו הנוצרי] את הספר ואת החוכמה ואת התורה ואת האוונגליון, ויעשהו שליח אל בני ישראל… באתי [ישו] לאשר את התורה שנגלתה לפני ולהתיר לכם מקצת אשר נאסר עליכם״(ו, קמו; ג, מח-נ).

הוא סובר שמאז בואו של ישו נשתנו ונצטמצמו דיני האכילה, ומכאן ואילן אין הבדל בין יהודי למי שאינו יהודי לעניין זה:

״היום הותרו לכם המאכלות הטובים, ומותרים לכם מאכלותיהם של אלה אשר ניתן להם הספר לפניכם [היהודים והנוצרים]״; ״(אללה) אסר עליכם רק׳ נבלות ודם ובשר חזיר וכל אשר הוקרב לכבוד אחרים זולת אלוקים״.

            הערת המחבר : אכן, איסור אכילת הלב לבני ישראל מפורש בתורה: ויקרא ז, כב־כה: יא, א־ח.

הוא סובר שבהתחלה הכול היה מותר ליהודים, אלא שהם עצמם קיבלו עליהם לאסור כמה מאכלים, ועל כן היה באפשרותו של ישו להתיר:

״כל המאכלות היו מותרים לבני ישראל, פרט לאשר אסר ישראל על עצמו לפני שהורדה התורה״(ג, צג).

כשראה שיהודי מדינה לא מסכימים עם דבריו, טען שיעיינו בתורה וייווכחו שהוא צודק: ״ולכן אמר להם: הביאו את התורה וקראוה, אם אמת בפיכם״ (ג, צג).

כנראה חושב הוא שהאיסור של אכילת גיד הנשה לבני ישראל הוא רק בגלל הסיפור של מאבקו של יעקב עם המלאך, והוא פירש את הפסוק בחומש, שבני ישראל הנהיגו אותו בעצמם:

״על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה… כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה״ (בראשית לב, לג).

ומזה הוא דן לכל שאר איסורי אכילה שנוצרו לאחר שקיבלו הם על עצמם.

מוחמד מטיף למען ישו

מוחמד נוכח לדעת שיהודי מדינה מסרבים לקבל את דבריו – שישו קיבל רשות משמים להתיר להם חלק מהתורה. אין ברצונם לקבל שום שינוי מן התורה, והם נותרו מאמינים רק בחוקים ובמצוות שניתנו להם בסיני:

״בהיאמר להם: האמינו באשר הוריד [על־ידי ישו], יגידו: נאמין באשר הורד אלינו! הם כופרים באשר מעבר לזאת״ (ב, צא).

ואז מעלה המורה טענות מרחיקות־לכת: היהודים לא הבינו את התורה כראוי ולא השכילו לפרשה נכון; הוא וישו מבינים טוב יותר מהם את הכתוב בתורה! היהודים הם בעיניו עוורים וחרשים, השטן מטעה אותם, והם לא יזכו לתחיית המתים:

״הוי האנשים, אכלו מפרי הארץ, את הכשר והטוב ואל תלכו בעקבות השטן, כי הוא אויביכם המושבע. רק את הרע ואת התועבה יצווה עליכם לעשות, ולהגיד על אלוקים את אשר לא תדעו. בהיאמר להם [ליהודים]: לכו בעקבות כל אשר הוריד אלוקים, יגידו: לא, הלוך נלך בדרך אשר מצאנו את אבותינו הולכים בה. אף כי אבותיהם לאהשכילו להבין דבר ולא הישירו לכת? הכופרים נמשלו לבהמות, אשר דברי גערה באוזניהן אינם אלא קריאות וצעקות. הם חרשים, אלמים ועוורים, ודבר לא ישכילו להבין. הוי המאמינים, אכלו הדברים הטובים אשר שלחנו לפרנסתכם והודו לאלוקים, אם אתם עובדים לו… המסתירים את הספר אשר אלוקים הוריד ומוכרים אותו באפס מחיר, כל אלה, רק האש תבוא אל בטנם, וביום תחיית המתים לא ידבר אליהם אלוקים ולא יזכם. עונש כבד צפוי אליהם. הם אלה אשר המירו את דרך הישר בתעייה, ואת המחילה בעונש. מה רב הוא עוז הרוח אשר בו יוצרכו לשאת את האש! זאת כי אלוקים הוריד את הספר למען תתגלה האמת. אכן אלה [היהודים] אשר נחלקו על אודות הספר [הברית החדשה, שהוא לדעתו חלק מן התורה] מפליגים במחלוקת״(ב, קסח־קעד).

הוא רוצה לחייב את היהודים להאמין בישו, כיוון שעשה מופתים:

״ביום [הדין] אשר יכנס אלוקים את השליחים יגיד: כיצד נענו לכם? יגידו: איננו יודעים, אתה הוא היודע נסתרות. אלוקים אמר: הוי ישוע בן מרים! זכור את החסד שנטיתי לך ולאמך כאשר סייעתי לך ברוח הקודש, ודיברת אל האנשים בהיותך בעריסה וכאשר בגרת, וכאשר לימדתיך את הספר ואת החוכמה ואת התורה ואת האוונגליון, וכאשר בראת ברשותי דמות עוף מטיט ונפחת בו רוח והיה לעוף ברשותי, וריפאת ברשותי את העיוור מלידה ואת המצורע, וכאשר הוצאת ברשותי את המתים (מקברם), וכאשר הדפתי את בני ישראל מעליך בהביאך להם את האותות הנהירים, ואמרו הכופרים שבהם: אלה כשפים בעליל״; ״ישוע בן מרים אמר: בני ישראל, אנוכי שליח אלוקים אליכם, ובאתי כדי לאשר את התורה אשר נגלתה לפני, ולבשר על שליח שיבוא אחרי, ושמו אחמד. ואולם כאשר הביא להם את האותות הנהירים, אמרו: אלה כשפים בעליל״ (ה, קט-קי¡ סא, ו).

REFLEXIONS SUR L'ORIGINE DES JUIFS DES REGIONS NORD-SAHARIENNES

Environenmont et structures sociales

REFLEXIONS SUR L'ORIGINE DES JUIFS DES REGIONS NORD-SAHARIENNES

Au XIXe siècle lorsque les historiens européens commencèrent à s'intéresser aux communautés juives du Maghreb, ils constatèrent rapidement l'existence d'un véritable peuplement judéo-berbère, qui constituait l'élément fondamental omniprésent dans le Maghreb et le Nord du Sahara, auquel s'étaient juxtaposés, plutôt que véritablement intégrés, d'autres groupes, à l'origine moins nombreux, venus d'Europe. Ces Juifs Sefardim d'origine principalement Ibérique, vinrent au Maghreb peut-être dès le très haut Moyen-Age au moment des persécutions ordonnées par les rois Wisigoths du VII siècle, mais la grande masse arriva à la fin du XlVe siècle (massacre de Séville en 1391) et surtout au début du XVle (à la suite du décret d'expulsion de 1492). Les arrivées de Juifs Sefardim se succédèrent tout au long du XVIIe siècle; simultanément plusieurs familles italiennes prirent le chemin de l'exil et s'établirent au Maghreb

Ces immigrés choisirent d'habiter, de préférence, les ports, et c'est avec eux que commercèrent les négociants européens avant la con­quête d'Alger ou l'établissement des protectorats sur la Tunisie puis le Maroc. Ces mêmes communautés maintinrent fidèlement les tradi­tions andalouses dans les arts des pays barbaresques, particulièrement dans l'orfèvrerie et la musique. Dans le domaine juridique et culturel elles conservèrent leurs coutumes, distinctes de celles des Juifs autoch­tones. Elles fournirent aussi, en Algérie, un contingent non négligeable d'interprète et parurent très rapidement, à l'administration française, l'élément le plus facilement assimilable de la population.

Mais ces Juifs des grandes villes, rapidement francisés, ne cons­tituaient qu'une partie du peuplement juif du Maghreb. Il existait des communautés plus anciennes, distinctes de cette élite urbaine et dont l'origine est différente ainsi que le révèlent souvent l'onomastique, les coutumes, l'implantation géographique voire les genres de vie

Au XIXe siècle, avant que le Maghreb ne subisse l'impact colonial il est difficile de chiffrer l'importance de ces communautés qu'il n'est pas dans notre intention d'énuniérer ici. Elles étaient, de fait, disper­sées dans une vaste zone sub-aride s'étendant de la Tripolitaine à l'Atlantique avec des lieux de plus forte concentration comme le Sous et le voisinage de Tiznit, le Tafilalet, le Mzab, le Souf et Djerba. Or ces communautés n'étaient, la plupart, que des éléments résiduels d'un peuplement plus important qui, au cours de l'Histoire, avait subi des vicissitudes, des massacres ou des conversions forcées. Des souvenirs très précis d'anciennes communautés disparues, voire de cités-états comme Tamentit dans le Touat, ou de groupes majoritaires comme chez les Hanencha, demeurent, qui révèlent l'importance ancienne de ce peuplement juif dans le nord du Sahara. Cependant, regroupées ou non dans des mellah, ces communautés vivaient en symbiose avec les populations musulmanes. Notons dès maintenant un fait impor­tant: la plupart de ces communautés juives des zones prédésertiques vivaient au milieu de populations berbères, ou, à tout le moins, ara­bisées récemment, que ce soit en pays Chleuh, au Mzab ou à Djerba. A l'inverse des Juifs venus d'Europe assez strictement localisés dans les ports et les principales villes arabophones, ces Judéo-berbères sont dispersés, et, même dans le Tell, on n'a pas perdu le souvenir de petites tribus juives qui nomadisaient encore au milieu du XIXe siècle entre le Kef et Constantine. Ces Bahusim, conservaient même en ville, leurs coutumes originales et fort anciennes.

Cette dispersion et cette multiplication donnent l'impression que ces communautés avaient une très vieille origine

Les auteurs, qui sont souvent des historiens juifs d'Afrique du

les rabbins Abraham Cahen de Constantine au milieu du XIXe siècle ou Maurice Eisenbeth grand rabbin d'Alger vers 1930, ont élaboré, en se fondant sur des sources aussi diverses que l'arché­ologie, les historiens antiques, les Pères de l'Eglise, le Talmud et les écrivains arabes du Moyen-Age, un catalogue devenu classique des origines possibles de ces Juifs

הרב שמעון ועקנין- פיוט לכבוד רבי חיים בן עטר

מתוך חוברת ברית מספר 28 בעריכת מר אשר כנפו

רבי חיים בן עטר - פיוט

פ' משה עמאר- קווים לדמותו של הרה"ג רבי יעקב אביחצירא זצללה"ה

 

פ' משה עמאר- קווים לדמותו של הרה"ג רבי יעקב אביחצירא זצללה"ה

יצירתו הרוחנית

גדול בתורה היה רבי יעקב. הוא בא במשא-ומתן של הלכה עם גדולי הרבנים במרוקו, עם רבני צפרו, פאס, מראכש, טאנגייר, תיטואן, ועוד. השאיר אחריו ברכה כעשרה ספרים אשר בנויים על דרך הפרד״ס (=פשט רמז דרש סוד), כשהקבלה תופסת בהם מקום מרכזי.

והרי רשימת חיבוריו(על-פי סדר הדפסתם):

שערי ארוכה (ירושלים תרמ״ג) – דרשות מוסר בענייני תשובה, לחודש תשרי: ראש- השנה, יום כיפור, סוכות, הושענא-רבה ושמיני־עצרת. החיבור בנוי על-פי סדר אותיות א״ב ובו כ״ב פרקים.

דורש טוב (ירושלים תרמ״ד) – י״ז דרושים לשבתות זכור, הגדול וכלה, והספדים שנשא על נפטרים, ביניהם הספד על אמו.

פתוחי חותם (ירושלים תרמ״ה) – פירוש על התורה בדרך הפרד״ס.

 יורו משפטיך ליעקב (ירושלים תרמי,ה) – שאלות ותשובות בדיני אישות וממונות. קמ״ה סימנים.

בגדי השרד (ירושלים תרמ״ח) – פירוש להגדה של פסח על דרך הקבלה.

גנזי המלך (ירושלים תרמ״ט), ובו מאתיים ושבעה רעיונות מוסריים וביאורים בביאור מלת "בראשית". בחיבור שלשה חלקים – תיקון התשובה, תיקון השכינה ותיקון הברית.

אלף בינה (ליוורנו תר״ן) – ביאור רחב על אלפא ביתא, והוא מזמור קי״ט בתהלים, בעיקרו פרשנות מוסרית.

מחשוף הלכך (ירושלים תרנ״ב) – פירוש על התורה, מבוסס על קבלת האר״י ז״ל.

מעגלי צדק (ירושלים תרנ״ג) – ביאור רחב על אלפא ביתא, מזמור קי״ט בתהלים, בעיקרו פרשנות מוסרית, כמו אלף בינה, והוא מהדורה מורחבת של הלה.

 לבונה זכה (ירושלים תרפ״ט) – ביאור על כמה סוגיות בש״ס, מסודר על-פי פרשיות השבוע.

שערי תשוכה (ירושלים תשט״ז) – בענייני תשובה, ובו כ״ח פרקים.

 שבת קודש מסתבר שדן בענייני שבת. החיבור לא נדפס ונראה שכתב-היד אבד. רבי יעקב גם חיבר הרבה שירים מלאים ערגה וצפיה לגאולת עם ישראל. שיריו קובצו ביחד עם שירי בניו, יוצאי חלציו ותלמידיו ונדפסו בספר יגל יעקב (תוניס תרס״ב). לתשומת-לב מיוחדת ראוי השיר הראשון שבקובץ, שיר אשר נתחבר לשבחה של הנערה סוליקה חאגיואל, אשר מסרה עצמה על קידוש השם, בפאס בשנת התקצ״ד(1834). כל חיבוריו של רבי יעקב נדפסו על-ידי בניו ומקורביו לאחר פטירתו. להוציא הספר "שבת קדש" שכנראה אבד.

זכה רבנו יעקב יותר מכל חכמי מרוקו בכך שחיבוריו פורסמו במהדורות נוספות, על ידי צאצאיו כאשר כל אחד מהנינים הפעילים, רואה זכות לההדיר את חיבורי הסבא קדישא. ראויה לשבח המהדורה האחרונה שיצאה לאור על ידי הרה״ג וכוי רבי דוד בהרה״ג ר"מ אביחצירא שליט״א, היא מהודרת ומנוקדת. הוא אף פרסם חומש מפואר עם פירוש רש״י ואור החיים, ועם הפירושים לתורה של רבנו אביר יעקב, כולל חיבורי הנכד עט״ר הרה״ג מעו״מ ח״ק וכו' רבי דוד זצוקלה״ה הי״ד. ועוד ידו נטויה לבא בשניות מדברי סופרים

ביתר שאת ויתר עוז להגדיל תורה ולהאדירה.

להלן עוד סיפור הממחיש את גודל קדושת רבנו אביר יעקב זצ״ל, שהתרחש להרה״ג המקובל האלהי וכו' רבעו יצחק אלפייה, מייסד תענית דבור, זצ״ל וזיע״א: בימי המלחמה העולמית השניה, כאשר צבאות הגרמנים ובעלי בריתם התקרבו לגבולות מצרים והגיעו עד "אל עלמין" בראשות מפקדם "רומל" ימ״ש, והיתה אז סכנה חמורה לכל המזרח התיכון, ובפרט לישוב היהודי בארץ הקודש מפלישת הגרמנים. נקל לתאר כי הערבים וכל צוררי ישראל הרימו ראש, והיו מחלקים את רכוש היהודים ונשותיהם בריש גלי ברחובות ירושלים, ומאיימים בעוד כך וכך ימים יעשו כליה בשונאיהם של ישראל, ולמותר לציין את התפילות שנערכו בקרב כל שכבות הצבור לאלקי השמים לחוס על פליטת עמו ישראל.

במצרים עצמה עברו הערבים והצוררים ימ״ש מאיומים למעשה פרעות ביהודים, והארמנים ושאר העדות הנוצריות נכנסו בעיר "דמנהור" לגבול מצבת קבורת הרב הקדוש המלומד בניסים, צדיק יסוד עולם האדמו״ר רבי יעקב אביחצירא זיע״א, הוציאו את ספר תורה המקודש מן ההיכל, ובעוונות רמסוהו ושרפוהו, וכמו כן הציתו אש בחדרים ובעליות אשר מסביב למצבת הרב הנזכר.

באותו ערב חלם רבנו, והנה בחלומו איש לבוש בגדי חכמים והוא עוטה מעיל חלוקא דרבנן, בא אליו ואמר לו: מדוע אתה נוהג לעשות לימודים על קברי הצדיקים ואלי אינך בא?

ויאמר לו רבנו ומי אדוני כי אדעהו? ויענהו אני יעקב אביחצירא, והיכן קבור מר? ויאמר לו בדמנהור אשר במצרים, ועתה מהרה חושה אל תעמוד! כי בזה תלויה הצלת עם ישראל!

מיד התעורר רבנו נפעם מחלומו, ומהר לבית הכנסת "בית אל" בעיר העתיקה, וסיפר את חלומו לחבריו המקובלים. וישאלם לאמר: הידעתם מי הוא הרב הצדיק הזה הבא אלי בחלומי? ויענוהו: הלא הוא הצדיק המפורסם בכל ערי המערב, המלומד בניסים וכו', מחבר הספרים הקדושים "פתוחי חותם", "יורו משפטיך ליעקב", "מחשוף הלבן" ועוד. לאחר תפילת שחרית הלך רבנו עם שנים מידידיו הרבנים אל מושל המחוז כדי לקבל אישור נסיעה למצרים. בהגיעם לפתח משרד המושל, עצרם המשמר העומד בפתח ושאלם לאן פניהם מועדות? ויענוהו אל המושל. – היש לכם הזמנה או אישור לגשת אל המושל? ויאמרו לא, ותיכף ומיד גירשם. אך רבנו לא זז ממקומו ועמד בעקשנות שהוא יראה פני המושל ויהי מה, והנה פתאום ירד ממשרד המושל קצין גבוה ובראותו את רבנו אמר למשמר מה רוצה הרב? ויאמרו לו רצונו לראות את המושל ואין בידו אישור או הזמנה, ואנחנו מצווים שלא לתת לאדם לעבור בלי אישור, היות והימים ימי חירום. הקצין אמר חכו רגע אני עולה למושל ומוסר לו כי יש רב יהודי הרוצה לראות פניו. דקות ספורות עברו והקצין בא בהוראת המושל כי רבנו יעלה לבדו. הרב נכנס והמושל קבלו בכבוד רב ושמע בסבלנות את החלום, ובקשת הרב כי תנתן רשות למנין יהודים לנסוע למצרים כדי להשתטח על מצבת קבורת הרב ר' יעקב אביחצירא זצ״ל, ובזכותו הגרמנים יברחו מהחזית.

תשובת מושל המחוז היתה, כי כיום אף אזרח אינו יכול לעבור למצרים ורק רכבות חיילים נוסעים בכל יום למצרים, ישר לקו החזית ולכן נבצר ממנו לתת אישור מעבר. אך הוא מציע כי הרב לבדו יבא לתחנת הרכבת ויעלה לקרון יחד עם החיילים, ואם לא ייתפש בדרך על ידי המשמרות הרי טוב ויוכל לקיים את חלומו.

רבנו הודה למושל על עצתו, וחזר לחבריו הרבנים המחכים לו בכיליון עיניים. כששמעו את דברי המושל, אמרו לרבנו: דחה אותך המושל בדברים בעלמא, כי איך תכנס לקרון מלא חיילים ולא ירגישו בך, ויש סכנת נפשות בדבר, ולכן אל תעשה זאת ושב ואל תעשה עדיף.

אך לא איש כרבנו יחת ויפחד, כי ביודעו ערך מעלת הצדיקים וזכותם, ידע נאמנה כי זכותם היא גדולה מרשיון מעבר, ומחיילים ומשמרותם. ולכן למחרת בבוקר לקח את טליתו ותפיליו, ובא לתחנת הרכבת על מנת לעלות לקרון. בעודו עומד נגשו אליו שני קצינים ושאלוהו לשמו ומיד העלוהו לקרון הרכבת, וישבו משני צדדיו עד הגיעם למצרים לעיר קהיר, והביאוהו לשכונת היהודים ונעלמו.

רבנו נכנס לבית המדרש "כתר תורה" בקהיר, ויתמהו החכמים הלומדים שם היתכן שזה הוא הרב יצחק אלפייה מירושלים? וכיצד הגיע למצרים בימים טרופים אלה. ובשמעם את חלומו, ואיך זכות הצדיק כמוהר״ר ר׳ יעקב אביחצירא זיע״א עמדה לו להגיע בשלום עד קהיר, אספו מיד מצרכי מזון (שק קמח ושני פחים שמן). ועשרות רבות נסעו לעיר "דמנהור" למצבת קבורת הצדיק כמוהר״ר ר' יעקב אביחצירא זיע״א. ואז אמר להם רבנו, בלי נדר אנחנו לומדים להצלחת עמו ישראל ולהצילם מידי האויבים והשונאים ובפרט הגרמנים, ונמשיך בלי נדר עד שיגמר המזון שעמנו. למדו פעמיים את סדר "תענית הדבור", שבעת כורתי ברית, הקפת המצבה ושאר תיקונים לילה ויום בלי הפסק. בלילה השלישי יצא אחד מהלומדים לחוץ וראה והנה העיר כולה אורות [כידוע היתה האפלה חמורה בזמן המלחמה] וקול העם בתרועות שמחה, והוברר כי הגרמנים ברחו מהחזית ויד האנגלים על העליונה. ויכנס ויבשר לכל הלומדים, מיד קראו הלל ועשו שמחה גדולה עד מאוד ויהי הדבר לנס.

וסיפר רבנו כי בשעת הלימוד ראה הארה גדולה בוקעת ממצבת קבורת רבנו הרב יעקב אביחצירא זיע״א, וכעין עמוד אש יצא מקברו זיע״א. [שמעתי מפי מר עזרא שאשא הי״ו, שהיה נוכח בשעת מעשה, ומהרב נעים אליהו שליט״א],

סוף דבר

הרבה מעשה נסים ונפלאות שמענו שנעשו על ידי רבי יעקב, בעודנו חי ואף כי אחרי מותו. מקוצר המצע לא יצאנו ידי חובה במה שכתבנו, וכדברי בנו רבי אהרן בהקדמתו לספר " יורו משפטיך ליעקב " אם באתי לספר מקצת מן הקצת בשבחו אפילו אם אחיה אלף שנים לא יזפיק לי הזמן…..יהי רצון שזכותו של מרן אביר יעקב וזכות בניו וצאצאיו, תעמדו לכלל ישראל ולנו, להפקד במידת החסד והרחמים, אמן כן יהי רצון. 

הארגון הקהילתי 2 ד״ר שארל שוקרוך הפדרציה הספרדית הקנדית

הארגון הקהילתי 2  ד״ר שארל שוקרוך הפדרציה הספרדית הקנדיתPresence des Juifs du Maroc au Canada

מקובל לחשוב כי ההתעוררות הפוליטית של הקהילות היהודיות הספרדיות החלה עם הקמתה של מדינת ישראל. אין ספק כי אירוע זה, אשר סימן את הגשמתו של חזון שיבתו של העם היהודי לארץ אבותיו, בשנת 1948, התממש בעלייתן ארצה של קהילות יהודיות שונות באופיין הן מן הבחינה התרבותית, הן מן הבחינה החברתית והכלכלית. די היה בעובדה זו כדי ליצור פוליטיזציה בקרב החברה הישראלית, לפחות בקרב אלה שטרם התנסו בכך. כי אז, נאלצו להיווכח כי, בנקודה זו, קיים פער עצום בין הקהילות אשר מוצאן באירופה לבין אלה של היהודים הספרדים מצפון אפריקה ומהמזרח התיכון.

הפדרציה הספרדית העולמית הוקמה בשנת 1925, עם הקונגרס הראשון שלה בווינה, במקביל לקונגרס הציוני ה-14. היוזמה להקמתה הייתה פרי השראתם של מנהיגי הקהילות הספרדיות והמזרחיות של ארץ ישראל היא פלסטינה דאז, בשיתוף הקהילות היהודיות הספרדיות של מדינות הבלקן ואירופה המרכזית. נשיאה הראשון היה משה פישוטו, ומשרדה הראשי שכן בירושלים. באותם ימים, הובהר היטב שהמטרה העיקרית של הפדרציה חייבת להיות מכוונת לציונות, כולל העלייה, להשכנתם ולקליטתם של עולים חדשים וכן סיוע לקהילות היהודיות הספרדיות הקיימות בישוב. אף על פי כן, עברו לא פחות מארבעים ושבע שנים, עד שנת 1972, כדי שהפדרציה הציונית העולמית תיאות לקבל, במהלך הקונגרס ה-28 שלה בירושלים, את הפדרציה הספרדית העולמית כחברה מלאה. מן הראוי להוסיף כי, למרבה הצער, מאז 1930, בשל מעשי הטבח אשר בוצעו נגד היהודים בארץ הקודש, בשל המשטר הנאצי ומלחמת העולם השנייה ובשל המאבק לקוממיותה של מדינת ישראל, הואטה למדי הפעילות של הפדרציה. הקונגרס השני של הפדרציה הספרדית העולמית נערך בשנת 1954 בירושלים והוחלט להקים סניפים בצפון, במרכז ובדרום אמריקה וכן באירופה (בצרפת, באנגליה, באיטליה ובספרד).

בין השנים 1973-1954, בעקבות גלי העלייה מצפון אפריקה, מארצות ערב ומאסיה, החברה הספרדית והמזרחית של ישראל היוותה למעלה מ־50% מכלל האוכלוסייה. מה שהיה באותם ימים נהוג לכנות, ובצדק, "הממסד" האשכנזי, גילה נכונות הולכת ופוחתת להקשיב לשאיפותיהם הפוליטיות של הספרדים. המארג הפוליטי, החברתי והכלכלי של אלה האחרונים היה במצב של התפוררות וחוסר ארגון משווע, בהיותם תחת השפעתם של אנשי שלומם של הממסד ושל מספר ספרדים, אשר תפשו עמדות בממשל. ייאושם של אחדים הוביל להקמת קבוצת "הפנתרים השחורים" ובראשם ציארלי ביטון וסעדיה מרציאנו. קבוצה זו עמדה על גבול המרד האזרחי, אם כי מרד זה נשא בקרבו אהבת הזולת, רדיפת צדק למען הספרדים המקופחים – רומנטיות המשוללת כל כוונה לגרום לנזקים סתם כדי לשם נזקים ובודאי לא מתוך כוונות תועלתניות. אחרים הצטרפו למפלגות הפוליטיות המסורתיות, עם מועמד אחד או שניים במקום ריאלי והשאר בתחתית הרשימה. לימים, מפלגה בשם "תמייי" ובראשה השר הדתי אהרון אביחצירא הצהירה במופגן על זהות ספרדית. ואילו שנים לאחר מכן, מפלגת ש״ס, אשר מנהיגה הרוחני הוא הרב ה,־אשי הספרדי עובדיה יוסף, הציגה את עצמה כמפלגה דתית חרדית. במהלך כל אותה תקופה, לא היוו הקהילות הספרדיות בישראל, על פי רוב, אלא מאגר קולות לבחירות אשר נוצלו למטרות פוליטיות אישיות וקרייריסטיות.

בשנת 1973, איש עסקים ונדיב ידוע, נסים ד. גאון, אשר נולד בסודן והתיישב בגינבה, נבחר לנשיא הפדרציה הספרדית העולמית. במהרה הבין האיש, כי משימה קשה עד מאוד תהיה עבור הספרדים לפתור לבדם את הבעייתיות המורכבת בה הם מצויים, וכי לקהילות הספרדיות המצויות מחוץ למדינה ישראל יש בוודאי מה לתרום, מאחר שהן הצליחו לרכוש לעצמן מעמד ראוי לקנאה בארצות בהן נקלטו. אנחנו בדעה כי ההיסטוריה הוכיחה את צדקתו של נסים גאון. באותה שנה ממש, 1973, נוסדה הפדרציה הספרדית הקנדית. בזכות השראתו של נסים גאון, ידעו הפדרציות האחרות תנופה של פעילות. גברים ונשים נמרצים הופיעו על במת הפוליטיקה: ליליאן לוי שלום בארה״ב, ליאון טמן ז״ל באנגליה, העורך דין אלבר בן- עטר בצרפת, קלאודיו ליאון באמריקה הלטינית ודייר שארל שוקרון בקנדה. ידענו באותם ימים כי לא יוכלו הפערים החברתיים לבוא על פתרונים מהיום למחר, אך בעיקר הגענו לידי   הכרה כי המפתח לעתיד טוב יותר עבור קהילותינו לא מצוי בתוכניות של סעד סוציאלי, אלא בתוכניות חינוכיות. כי אז, כל האמצעים גויסו על מנת להגביר באופן משמעותי את מספר מלגות הלימודים המיועדות לסטודנטים ספרדיים. אוניברסיטת בן-גוריון בנגב אימצה לעצמה ייעוד ספרדי מובהק, מאחר שהיא נוסדה במטרה לשרת ערי פיתוח, אשר אוכלוסייתן ספרדית לרוב. מובן שגם נעשה מאמץ להפוך את האוניברסיטאות האחרות נגישות למשפחות נזקקות. ברור כי מעולם לא הייתה הכוונה להנמיך את הרף האקדמי, אלא לגרום לכך שהקריטריון החברתי והכלכלי לא יהיה לגורם מכריע. בזכות אותן תוכניות חינוכיות, קרוב ל-25,000 סטודנטים ספרדיים יכלו לרכוש לעצמם השכלה אקדמית, אשר אפשרה להם להגיע לעמדות בכירות ומגוונות. במקביל לכך, הושקו תוכניות של פעילות חברתית בסיוען של הפדרציות השונות. לא נפרט אותן כאן, כי הרשימה עלולה להיות ארוכה ומשעממת. עם זאת, חייבים אנו לציין את שמו של מר יוסף בן-הרוש מקנדה, אשר במשך שנים רבות לקח על עצמו לעמוד בראש הוועד למען הנוער בפדרציה הספרדית העולמית, בהקנותו תנופת סולידריות מרשימה לדור שלם של צעירים מכל התחומים.

לבד מעיסוקה הפעיל ביותר בקרב הפדרציה הספרדית העולמית, לא פסחה הפדרציה הספרדית הקנדית על יעדיה בקנדה. הקשרים שלנו עם הסוכנות היהודית או לפחות עם השליחים שזו שיגרה אלינו, לא היו תמיד על מי מנוחות. השליחים היו אמורים למלא את התפקיד של מנהל אדמיניסטרטיבי של הפדרציה הספרדית הקנדית ולנהוג על פי הנחיותיו של היו״ר שלה. אלא שלא פעם השליח ביקש להופיע כצנזור כל אימת שדובר בבעיית הספרדים בישראל. מעולם לא השלמנו עם מצב זה. ב-1976, הגעתו של אבי שלוש, שליח מטעם המחלקה הספרדית בסוכנות היהודית, הפכה את הקערה על פיה. מטרתו הייתה זהה לשלנו: ליצור קשרים מיוחדים במינם בינינו לבין מדינת ישראל, יהיו אשר יהיו הנטיות הפוליטיות של כל אחד. אבי עשה כל אשר לאל ידו כדי להשיג תקציבים מהסוכנות היהודים, על מנת שנוכל לקיים סדרת פעילויות משותפות עם ישראל. תודות לכך, בית-ספר רמב״ם במונטריאול קלט מורים לעברית מישראל. המרכז הקהילתי של מונטריאול זכה באופן סדיר למלגות עבור נסיעתם של צעירים לישראל וכן עבור קבוצת "פזי", אשר נוסדה על ידי ג׳מס דהן ז״ל. גם הערים טורונטו, מונטריאול ואוטווה יכלו לארגן פעילויות בזכות הפדרציה הספרדית הקנדית ובזכות הסיוע הלוגיסטי של אבי. יורשה לנו לציין כאן את העובדה כי המחלקה הספרדית של קרן היסוד נוסדה בידי הפדרציה הספרדית הקנדית, אשר לימים הועתקה ל־CSQ (הקהילה הספרדית של קוויבק) שהפכה ל־CSUQ, הקהילה הספרדית המאוחדת של קוויבק.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

יוני 2015
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר