ארכיון יומי: 13 ביוני 2015


מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956

 

עולים במשורה

מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956

אבי פיקאר

באדיבותו ובאישורו של המחבר, אבי פיקאר

מקם נורדאו, שקרא באותה תקופה לעלייה המונית, היה קול קורא במדבר. הוא אמנם קשר בין הקריאה לעלייה המונית למצוקה במזרח אירופה אולם קריאתו ב־1920 לעליית חצי מיליון עולים לאלתר לא הייתה קריאה לעליית ההצלה. היא נועדה ליצור עובדות דמוגרפיות בארץ כאמצעי להגשמת בניין המדינה היהודית. " למעשה היה נורדאו מבשרה של עמדה שבשלבים מתקדמים של המאבק המדיני להקמתה ולביסוסה של מדינה יהודית נעשתה פופולרית ביותר: עלייה המונית היוצרת עובדות דמוגרפיות במהירות היא כלי לבניין הארץ. עמדה זו נבדלת עקרונית מן העמדה המצדדת בעלייה ההמונית לצורך הצלת יהודים ממצוקה. הבחנה זו חשובה לעיקרו של הדיון על מדיניות העלייה בשנות החמישים.

תנועת הפועלים, שמלכתחילה הביעה התנגדות לגישת ההנהלה הציונית בדבר העדפת בעלי הון ויצירת תנאים מתאימים לפני פתיחת שערי הארץ, שינתה את עמדתה ב־1923 עם משבר העלייה השלישית. למעט בודדים, כמו שמואל יבניאלי, דרשו מנהיגי פועלים רבים עלייה סלקטיבית, והקריטריון לסלקציה לא היה בעלות על הון או מומחיות במקצועות מסוימים אלא חלוציותו של העולה ורצונו להיות שותף ליצירת חברת מופת אליטיסטית. רק עלייתם של חלוצים סוציאליסטים, כך האמינו, תביא לבניית חברת המופת היהודית שראו בחזונם. מכאן ואילך הייתה למעשה ברית בין תנועות הפועלים להנהגה הציונית. כולן תמכו בעלייה הסלקטיבית, אם כי כל אחת מסיבותיה שלה. "

בראשית שנות העשרים, בעקבות חקיקת חוקי ההגירה החדשים בארצות הברית" ומדיניות לאומנית וכלכלית בפולין החדשה נעשתה ארץ ישראל בפעם הראשונה מאז ייסוד הציונות לארץ המקלט ליהודים. מחד גיסא היו יהודים במצוקה שסבלו מאנטישמיות ומהגבלת צעדיהם הכלכליים, ומאידך גיסא עמדה ארץ ישראל, שהחוקים הבריטיים אמנם הגבילו במקצת את העלייה אליה, אך הגבלה זו חלה בעיקר על אנשים חסרי אמצעים כספיים. בני המעמד הבינוני בפולין לא נכללו בקטגוריה זו. העלייה ההמונית הראשונה, העלייה הרביעית, לא זכתה לעידוד ניכר של התנועה הציונית ורוב העולים הגיעו ארצה באופן פרטי. העלייה נתקלה בהסתייגות משתי הסיבות שצוינו – הרצון לייסד חברה חדשה והצורך בפיתוח הדרגתי. בתחילה הסתייגו מהעולים שלא היו מוכנים לוותר על אורח חייהם ה׳גלותי,. " לאחר שנתיים, בעקבות המשבר הכלכלי שהתחולל כתוצאה מהעלייה הרביעית, ראו במצב הוכחה לכך שעלייה בלתי מבוקרת, אפילו של בעלי הון, מזיקה לבניין הארץ. המשבר הכלכלי והביטחוני(פרעות תרפ״ט) בארץ והתייצבות מסוימת במצב באירופה החלישו לזמן מה את הרצון לעלייה ודחו את הדיון בשאלת מדיניות העלייה בכמה שנים. באותן שנים, לעתים בגלל החשש מקשיי קליטה, לא נוצלה עד תום מכסת העולים שהקציבו שלטונות המנדט.

בראשית שנות השלושים, כאשר ארצות המזרח התיכון התקדמו לקראת עצמאות, נראה היה שגם תורה של ארץ ישראל יגיע ונוצר אינטרס ציוני מובהק ליצור רוב יהודי בארץ מהר ככל האפשר. אולם גם פתיחת פתח רחב זה לא הושפעה מצורכי ההצלה. שכבות רחבות בציבור היהודי במזרח אירופה גילו עניין גובר והולך בעלייה והתנועה הציונית גדלה באותן שנים, וכך נעשה הרכב העלייה אליטיסטי ונבחר פחות. זו הייתה עלייה שבמסגרת המגבלות הבריטיות מימשה את קריאתו של נורדאו שהושמעה עשור קודם לכן. עלייה לא־סלקטיבית שנועדה לצורכי בניין, ליצירת רוב יהודי בארץ.

הדילמה בין בניין להצלה, שהייתה תאורטית עד 1933, החריפה עם עלייתו של היטלר לשלטון והפכה לשאלה מעשית הדורשת הכרעה ונקיטת יזמה. בשנים אלה הכתיבו הבריטים את ממדי העלייה ולא היה בידי התנועה הציונית להחליט על עליית הצלה. אולם בחירת הארצות שהעולים יבואו מהן, בחירה שהייתה נתונה במידה רבה בידי ההנהלה הציונית, הייתה בה משום הכרעה בין בניין להצלה. הבריטים דרשו שחלק ניכר מרישיונות העלייה יינתנו ליהודים מגרמניה, אך ההנהלה הציונית שאפה להקטין את חלקם של עולי גרמניה בכלל העלייה מכיוון שלא היו בהם די חלוצים. למרות הדימוי של ׳עליית .יקים׳ שהוקנה לעלייה החמישית הגיעו מרבית העולים בה ממזרח אירופה. המפלגות השולטות בהנהלת הסוכנות בחרו עולים על פי השתייכות לתנועות הפוליטיות ועל פי מידת קרבתן של תנועות אלו לקואליציה השלטת בתנועה הציונית. המצוקה שהמועמדים היו נתונים בה לא עמדה בראש הקריטריונים לקדימות בעלייה.

בעיני הציונים בני התקופה ההסתייגות מהעדפתם של עולי גרמניה נבעה לא רק מסיבות פוליטיות. עד ליל הבדולח העריכו מנהיגי הציונות שמצבם של יהודי פולין קשה יותר. זאב ז׳בוטינסקי, שהגה תכנית של ׳אווקואציה׳(פינוי) שהתבססה על עקרון ההצלה, כיוון גם הוא את תכניתו ליהודי פולין לא פחות מליהודי גרמניה. יתר על כן, מהשוואת שיעור מקבלי הסרטיפיקטים בכל ארץ מכלל מספר היהודים בה עולה כי שיעורם בגרמניה, שב־1936 היו בה 400,000 יהודים, היה באותה שנה גדול פי 5.5 משיעורם בפולין, שהיו בה מעל שלושה מיליוני יהודים. לכאורה מעידה הדרישה המוגברת של ההנהלה הציונית לסרטיפיקטים (דרישה שהבריטים לא נענו לה) על בחירה במדיניות שעיקרה הצלת יהודים ולא בניין הארץ. אך למעשה המספרים שננקבו בדרישות הפומביות לעלייה של התנועה הציונית נועדו ליצור רוב יהודי בארץ ככלי לבניין הארץ והיו קטנים בהרבה ממספר היהודים שהיו זקוקים להצלה.

" יהודי מזרח אירופה שקול כפליים מיהודי כורדיסטאן.

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956חיים מלכה

המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להורים שעלו ממרוקו במאי 1949.

עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך.

הנה כי כן, החשש מלבנטיזציה של הארץ לא אפשר להקל בסלקציה – כהצעת רפאל – להעלות את גיל המפרנס בצפון אפריקה ופרס מ-35 ל-40 – לא רק בכפרי דרום מרוקו ובכפרי גבול פרס. במרץ 1952 ניתנה הקלה זו לכפרי דרום תוניסיה. גם לא נתקבלה הצעתו של רפאל להכריז על דרום תוניסיה כארץ חיסול ; הצעה זו הובאה לדיון ב " מוסד לתיאום ", אך נדחתה.

בגלל השפל בעלייה, מחד, וריחוקן ובידודן של קהילות יהודיות בדרום מרוקו ודרום תוניסיה, מאידך, הציע ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל, ביולי 1953 למליאת הסוכנות להעלות את הקהילות היהודיות מכפרי דרום מרוקו ודרום תוניסיה, תוך הקפדה על סלקציה בריאותית – אך ללא סלקציה סוציאלית.

גם הצעתו זו נדחתה ברוב קולו חברי הנהלת הסוכנות מנימוקים של " האופי הירוד " של עלייה זו, והחשש מלבנטיזציה של הארץ. וכך אמר גיורא יוספטל, הגזבר וראש מחלקת הקליטה בסוכנות :

" הם עדות המזרח , מלאים בורות וחוסר אידיאליים בדלות איומה, הנה למשל עיר העולים באר שבע  – למעלה מ-90% מתושביה יוצאי עדות המזרח – רק 6% מגילאי 14 – 18 לומדים בבתי ספר על יסודיים…

יש הטוענים שבלי עלייה זו לא תהיה מדינה זה נכון ולא נכון : אמנם בלי עלייה מסוימת – אין מדינה, אבל אם תהיה עלייה מסוימת מסופקני אם תהיה מדינה "

כוונתו ברורה : ללא עלייה של יוצאי צפון אפריקה – לא תהיה מדינה ; ואילו עליית עדות המזרח – יש בה כדי לסכן את קיום המדינה ויוספטל סיכם : " אין שום ברירה אחרת, אלה סלקציה וסלקציה חמורה "

ד"ר נחום גולדמן, יו"ר ההנהלה בניו יורק, נאם בדיון זה ביידיש ואמר :

" הצעות רפאל לא יועילו, אני אצביע נגד הצעותיו, גם אם תקטן העלייה לא איכפת לי, מי הם יהודים אלה הבאים בשנים האחרונות לישראל ?

אלה אינם חלוצים של העלייה השלישית והעליות אחריה, אין להביא את יהודי עיראק ולומר להם חיו חיי עשר שנים חיים הרואיים… ולהגדיל עכשיו את העלייה – זהו איבוד עצמי לדעת…אני לא בטוח שהיה הכרח לעשות חיסול גלות יהודי עיראק….

הקונסולידציה צריכה להיות גם על שטח רוחני גבוה, לא לבנטיניות…המספרים אינם קדושים, אנו צריכים לעבוד על איכות ולא על כמות – שאל ביניים של ברגינסקי – אם רומניה תיתן ליהודים לצאת מה לישות ?

תשובת גולדמן – אקח אותם אבל לא ארוץ לטוניס – תוניסיה – למרוקו ולמקומות אחרים, גם לא לפרס, למשוך את היהודים לבוא אלינו … אילו יכולתי, הייתי שולח מאה אלף יהודים מהארץ, אבל אז הייתי בוחר את מי לשלוח, לא תמיד יוצאים – יורדים – אלה שצריכים לצאת.

הדם רותח בקרבי בהעתיקי דברים אלו – אלי פילו – ואני שואל לעזאזל, האם למנוול הזה ייקרא שהוא יהודי, מה פשר השנאה הזו ליהדות המזרח, האם יודע הד"ר המנוול הזה והמזייף, דבר מה אודות היסטורית יהודי צפון אפריקה בכלל ומרוקו בפרט. מה היינו עושים היום לו מאן דהוא היה מתבטא כך.

לא רק מדיון זה ניתן להבין, שכוונתו הייתה החזרת 100.000 מיהודי עדות המזרח ; לכל אורך הדרך היה גולדמן קיצוני  בדעותיו ובעד החמרת הסלקציה מצפון אפריקה. את עלייה זו כינה " עלייה קטסטרופאלית ", והוסיף : " יהודי מזרח אירופה שקול כפליים מיהודי כורדיסטאן.

ד"ר נחום גולדמן היה מבכירי התנועה הציונית, דומיננטי ומעמדו רם. הודות לכל אלה הצליח להשפיע על חברי הנהלה ועל חברי ממשלה, ובתוכם ראש הממשלה דוד בן גוריון. בשנת 1956 אף נבחר כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית. גם י' וייס, חבר ההנהלה בניו יורק, התנגד לכל הקלה בסלקציה ואמר :

" 300.000 חקלאים ערביים ברחו בעקבות מלחמת השחרור והותירו אחריהם כפרים, בתים, מטעים, מים, פרדסים וגני ירק. ואני שואל איך קרה שעברו כבר חמש שנים מאז קום המדינה ולא הצלחנו להכניס 300.000 חקלאים יהודיים במקום הערבים שברחו ?

מדוע אי אפשר היה להעביר את אותם יהודים שאינם רחוקים מהערבים, שבאו מתימן, מעיראק, מטוניס וממרוקו, ולהכניס אותם לאפיק של עיבוד כפרים אלה. "

בחזרה לשום מקום יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

 

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקובחזרה לשום מקום

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

כך או כך, עניינים אחרים באו להסיח את דעתנו, מה עוד שמיד נשאבנו לעולם אחר, עמוס רגשות, ריגושים וסערות. לא זו בלבד שלא הסתרנו את זהותנו הישראלית כששוטטנו בבזאר הצבעוני והמלבב, אלא שהחנוונים שזיהו את מוצאנו המרוקני, ממה שאמרנו או נשמענו, הרעיפו עלינו חום ורצון טוב כאומרים: עצמנו ובשרנו אתם וכמה חבל שנטשתם אותנו בשעה קשה. נדהמנו מן היחס הלא צפוי הזה, שגם הזמין החזרת אהבה אל חיקם וגם עורר שאלה: ״למה עזבתם, הרי הייתם חביביו של המלך״, ותמיהה אם ביקורנו איננו מבשר את שובנו לסביבתנו הטבעית שלא התאמצנו להכחיש את חיבתנו אליה. הוזמנו להיכנס לחנויות ולהסב לשולחן התה הבלתי נמנע, בין אם לפתות אותנו לקנות סחורה, שזוהי דרכם של סוחרים, בין כהתפרצות טבעית (וכך היא נראתה) של מפגש מחודש עם בנים אובדים ששבים לגבולם. ולא חסרנו לבטים קשים: הרי אנו אויביהם בכסותנו הישראלית החדשה, ובמלחמות ששת הימים ויום הכיפורים באו הם לגבולותינו להילחם בנו, ואף נפוצו ידיעות על אכזריותם כלפי מתינו ושבויינו. לא שמצרים וסורים ועיראקים היו חביבים יותר בשדה הקרב ורחומים בעינוי השבויים, אולם אלה הם אויבים ישירים ומעורבים, ואילו מרוקנים  מה להם ולנו לבד מן השנאה הערבית המאחדת אותם נגדנו? וכיצד ליישב את אכזריותם בשדות הקרב שלנו אז עם חביבותם בשווקים שלהם היום? ואכן חיש מהר נשתכחה מטרת בואנו לבזאר כדי לרכוש מיני מזכרות, ובמקומה שקענו בשאלות ותשובות על הנעשה בישראל, על תנאי החיים שם ועל אפלייתם של יוצאי מרוקו ששמעה יצא למרחוק.

מפתיעה הייתה הבנתם של סוחרי השוק את המניעים הלאומיים שהוליכו את יהודי מרוקו לישראל, כי גם הם עצמם לחמו לעצמאות ארצם מן הצרפתים, לעתים שכם אחת עם היהודים. הם חזרו שוב ושוב על הריק שנותר אחרי עזיבתם של יהודי מרוקו במסחר, בביורוקרטיה ובחיים הציבוריים, בפרט לאחר עזיבת הצרפתים, בדיוק בזמן שבו יכלו לסייע במאמץ הלאומי של בניית המדינה. כך או כך, הם חזרו והבטיחו כי אם נרצה לשוב למולדתנו, מקומותינו מובטחים ותמיד יקדמו את פנינו בברכה. היו שאף הפליגו בקביעה כי יהודי מרוקו יכולים להשתבח בהישגיה הכלכליים והתרבותיים של מרוקו, שאלמלא יהודיה ספק אם הייתה מגיעה למעמדה כפנינת העולם הערבי.

 הרבה טענות למעמד הפנינה נשמעות מקטר ומסעודיה ועד למצרים וללבנון, ואם היו רגליים לטענות, מן הסתם היה אפשר לחרוז ענק פנינים שלם. כה פונקנו במחמאות, מהן שלקו בגוזמה מופלגת, עד כי אחדים בקבוצה שחפצו לקחת דברים כפשוטם פתחו בשאלות, לכאורה מתבקשות מאליהן, אך גם כאלה שנגעו ליסודות חיותה וקיומה של הקהילה המרוקנית בישראל: אם כך אנו מתקבלים על ידי זרים, שלכאורה הם גם אויבים, בחום לב ובכבוד שכאלה, איך קרה שתלאות רדפו אותנו בארצנו ישראל עד כי ירד מעמדנו לשפל המדרגה ונדחקנו לתחתית הסולם החברתי, הכלכלי והתרבותי שם׳׳ כיצד אירע שבמרוקו הגענו להימנות עם עילית, ואילו בישראל לא־יוצלחים היינו לפרימיטיבים דמינו? מדוע כאן בגולה היינו מצליחים ובעלי השפעה, חלק מרכזי מן החברה ומן התרבות, ואילו שם במכורה נדחינו ונדחקנו לשוליים בגלל פיגורנו ואי־יכולתנו לצעוד בקצב העולם המודרני? אחרים בקבוצה העלו מניסיונם ומזיכרונם את חוויית הבוז ללהג הערבי המרוקני, שבישראל דחקו בנו שנשכח אותו, או חיקו אותו מעשה לעג ושחוק כמכשול לא־עביר בעולם המודרני או כסמל למעמדם של פושעים ולוקים בשכלם – להג שראוי לרחק ממנו ולהימנע מהשימוש בו ולהעמיד פנים כאילו ננערנו ממנו ומעולם לא הכרנוהו.

מאורח דיבור עברנו לנעימות ומוזיקה ולשאר מנהגי לבוש ואכילה, שכה בושנו בהם בארץ וכה דחקנו בחורינו ובקרובינו להיפטר מהם עד כי אנו עצמנו נשתכח מעמנו כיצד חיינו אתם ובהם. ופה נזדקר לעינינו החיזיון שהכול, ארץ ומלואה, עם לשבטיו, קשישים ובני טף, מתנהלים במנהגים אלה, ולא זו בלבד שגאים בהם, אלא הם לובשי חזות של חברה הממלאת את צרכיה, שהעגה המרוקנית המבישה ההיא היא שפת כולם, ולאיש אין עכבה לסלסל בנתיביה. והפלא ופלא – הכול מבינים ומגיבים על שנאמר ללא כורח להיחבא, לחמוק ולהתנצל. אדרבה, נסוך הצחוק על פניהם, ועל שפתיהם רינה, והם מגלגלים את שיחותיהם ושחוקם ברעם ובלחש חליפות, כאילו זוהי שפת העולם ואין זולתה. והצבעים של התלבושות מרהיבים את העין, והלב מצר על שכל אלה נעלמו מחיינו בארץ, היות ובמקום שיהיו בני שימוש במסכת חיים של יום־יום כמו כאן, הם נדחקו שם לעמדת הגנה של קישוטי פורים שחנו הסלחני של הפולקלור הוסב עליהם. ואז, גם אם נזקקים להם לשעה, ממהרים לקבור אותם הרחק עד לשנה הבאה מאחורי חפצי שימוש של בני תרבות. מוזיקה אנדלוסית נשמעה ברחובות מכל זווית, ולצליליה ריקדו והילכו העוברים והשבים במין תנועת סבב בלתי־פוסקת. והמאכלים וריחותיהם שמילאו כל נחיר וריננו כל לשון בחריפותם הצורבת או במתיקותם המפנקת, אף הם מזומנים לכול כלאחר יד, בגלוי ובפומבי, ולא עוד מטעמים נדירים מזדמנים שאם ראית להרחיק מהם, אות הוא כי היית לבן תרבות. וככל שנשאבנו לתוך האווירה, הרבתה היא לעטוף אותנו מכל עבר כמפתה לשוב ולהעלות זיכרונות, כאומרת כי אם רק נציץ, חזקה שניפגע.

ונפגענו: כי על כל צעד ושעל גרסא דינקותא מזנקת מבין קפלי הזיכרון ומרווה אותנו בשפעת אמריה. אמרות, פתגמים ומשלים, שנשתמרו אצלנו רק בעמימות בין קישוטי הפולקלור המשתבחים והולכים, ניצבו לפנינו ועמדו כמציאות חיה ונושמת, שימושית ושגורה. הגירוי הוליד עוד אמרות ומשלים, שגם אנו ניסינו בהם כוחנו, והם זרמו כמעיין המתגבר מפיהם ומפינו חליפות. כאשר הם, הרגילים בכך יום יום, הדגימו אמרה זו או פתגם זה, היה זה לדידנו כאילו שכבת ילדות נוספת נתקלפה מעלינו וגילתה מטמונים נסתרים. או־אז, ירדו אוצרות אלה מן המדף שכוח־האל שאליו נדחקו ברוב השנים, והפכו לשגורים על פינו כאשר מלאנו לבנו להעלות אותם על דל שפתיים ולשטחם בפני מארחינו. הם חשו את גודל תגליתנו בקולנו המהסס אך הצוהל, היות ופרצנו ברעמי צחוק של מבוכה או בצהלות של גילוי, ומחאו כפיים בהשתובבות למראה נס הזכירה של נשכחות אלו. וכך, מה שגרמו לנו כי ישתכח מעמנו התייצב לפתע בחזית זיכרוננו, כאילו היו אלה דברים שלמדנו באחרונה. וכך היו מאיצים בנו להיזכר בעוד ועוד, ואנו כביכול מאמצים זיכרוננו להעלות דברים מתחום הנשייה, ובעצם הכול היה אצור וחסום לא הרחק ממוצא פינו. דרוש היה רק שמאן דהוא יפרוץ את הסכר, יעודד לחשוב שתקין ומתבקש הוא להיזכר, כדי שסדרות שלמות של אמרות־עם יתגלגלו מפינו במחרוזות בוהקות. ומארחינו, שכה גאים היו בנו על כי נזכרנו, אולי על תרבותם ועל גילוייה הייתה בעצם גאוותם. כי לגלות את זהותם מתגלגלת בפי זרים, אין כמוה לתת הכשר לפני תבל ומלואה ליסודות תרבותם, שלא רק הם נזקקים לה, גם אחרים זולתם. לדידם, הפכה תרבותם לחלק כה עמוק בתודעתנו וחרשה תלמים כה עמוק בנפשנו, עד כי גם לאחר הפוגה של עשרות שנים לא יבש המבוע. וזה לעצמו גואל את תרבותם מגורלה הפרובינציאלי בפינתו הרחוקה של העולם הערבי ומשים אותם ו אחת לציוויליזציה חובקת עולם.

Les veilleurs de l'aube-V.Malka

Un grand rabbin témoigne qu'à la fin de sa vie, David demande à un de ses amis de lui faire lecture du Guide des égarés de Maïmonide. « Il a pu répéter mot pour mot le passage en question, tant sa mémoire était phéno­ménale »

A la différence de ses condisciples qui, tous, ne songent au mieux qu'à devenir rabbins ou, plus encore, juges rabbiniques et, au pire, à des carrières plus ou moins voi­sines du rabbinat (scribe religieux, sacrificateur ou abatteur de bétail, ministre officiant, etc.), David affiche d’emblée une indéniable préférence pour l'enseignement. Il veut à son tour enseigner à des enfants du mellah ce qu'il a reçu de ses différents maîtres. Sa vocation, il en est convaincu, c'est déjà d'être un passeur. Raconter à ses enfants et à ceux de ses fidèles, ainsi que le texte biblique en fait injonction aux hommes de son peuple : Tu diras à ton fils… Maintenir. Éventuellement enrichir et trans­mettre les mille et une traditions ancestrales.

A l'âge de vingt ans, il est engagé comme enseignant dans une institution éducative qui vient d'être créée dans la ville et qui a pour nom – le hasard ou le destin faisant bien les choses – Maguen David (le Bouclier de David). Plus tard, il occupera un poste identique dans une autre institution qui, elle aussi, vient de voir le jour au Maroc et qui jouera plus tard un rôle considérable dans l'éducation traditionnelle des jeunes juifs du pays : Otzar Hatorah

Mais en vérité, pour David, au-delà des paysages et des mots, il y a les sons. Sa réelle vocation, celle qu'il a, de l'avis de tous, reçue dès le berceau, c'est la musique. Pas n'importe laquelle, quel que soit le sens artistique et musi­cal dont il fasse toujours preuve. Il ne s'intéresse, en même temps qu'il poursuit ses études, qu'à la musique andalouse et à ses trésors. Des années durant, il prend des cours auprès des grands maîtres de l'heure qui le forment à la tradition musicale dite de Marrakech. C'est que la musique venue du sud de l'Espagne s'est divisée entre diverses traditions locales, les deux plus célèbres étant – ainsi qu'on l'a noté plus haut – celle de Marrakech d'un côté, celle de Mogador de l'autre

David est formé par le meilleur expert de l'heure, reconnu par tous, juifs comme musulmans : le rabbin Haïm Attar, lui-même chantre mais aussi poète à ses heures. C'est auprès de ce maître que David Bouzaglo apprend tout ce qu'il y a à savoir sur les différents modes de la musique andalouse, utilisés depuis des lustres par la synagogue marocaine. Les airs sont arabes, mais les poèmes qui les accompagnent sont hébraïques. Ils ont été écrits par des générations successives de rabbins-poètes. Mieux que cela, ces textes sont intégrés au rituel lui-même et aux prières du shabbat et des jours de fête. Ils sont peu à peu devenus partie du patrimoine culturel de ces communautés

David Bouzaglo crée à son tour une chorale au sein d'une institution nommée Em Habanim (La mère des enfants). Il y enseigne à des jeunes – amateurs de cette musique – les airs synagogaux. La plupart de ceux qui deviendront plus tard ses collaborateurs et ses disciples – l'un d'entre eux est Haïm Louk – font partie de cette chorale

Un jour, le malheur vient frapper David dans ce que tout homme a de plus cher et de plus irremplaçable : les yeux. A la suite d'un trachome peu ou plutôt mal soigné, il perd progressivement la vue. Il faut dire que cela est plutôt courant à l'époque, dans un pays où il arrive que des bébés meurent des suites d'un banal coup de froid ou d'une grippe ordinaire. Voilà donc David à quarante-six ans aveugle, à la tête d'une famille et ne pouvant plus, pour subvenir aux besoins des siens, poursuivre le métier d'enseignant qu'il a choisi. Que faire ? Il décide alors, le cœur dévasté et l'âme en lambeaux, de renoncer à l'ensei­gnement et de se consacrer à la seule chose qui donne sens à sa vie. Il fait du chant religieux (le piyout) l'essentiel de son activité. Durant des années, il animera avec ses dis­ciples David Elmkiès et Arzouane la partie musicale de l'émission hébraïque diffusée à l'époque par la radio marocaine

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

יוני 2015
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר