ארכיון יומי: 28 ביוני 2015


קהילה קרועה, ירון צור. יהודי מרוקו והלאומיות 1943 – 1954

קהילה קרועה, ירון צור.

יהודי מרוקו והלאומיות 1943 – 1954

ניתן לזהות כאן תו יסוד של התנהגות ההמון המוסלמי כלפי המיעוט היהודי בעתות של משבר בשלטון. תקופה של ״בין מלכויות״, עת מרד או אפילו פטירתו של הסולטאן, היתה לעתים קרובות שעה קשה ליהודים. הגנתם הפיסית הובטחה בחברה המקומית מתוקף יחסי החסות שלהם עם השליט. ירידתו מכס השלטון, התרופפות הסדר הציבורי והעדר בהירות באשר למהות מגינם של היהודים קרצה תדירות ליסודות שונים בחברה לקום ולתת פורקן ליצרי אלימות ותאוות שלל. החשיפה לפגיעות בנסיבות כאלה היתה חלק בלתי נפרד מהוויית המיעוט, ולפיכך נמדדה עוצמתו של שליט, בין היתר, במידת הביטחון של היהודים תחת שלטונו. בין הגורמים העשויים לפרש את ההתנהגות של המוסלמים בשעה זו פעל, ככל הנראה, גם דפוס התנהגות עתיק יומין זה. ואולם, לצדו מילאו תפקיד גורמים אחרים וחדשים, כגון ההסתה של אנשי מסדר הליגיונרים. כאן נחשפת היכולת של היסוד החדש בחברה המקומית, המתיישבים האירופים, ללבות סכסוך בין המקומיים, להשתמש בתכסיסים שישרתו את עניינם, אם כדי לפגוע בצד אחד בלבד ואם כדי לבסס את שליטתם בעזרת העיקרון הפרד ומשול. אין תימה שלמרות התפקיד הברור שמילאו מוסלמים בהתקפות על היהודים, עיקר טענות היהודים הופנו כלפי המתיישבים והשלטונות הצרפתיים. המוסלמים נתפשו כמכשיר בידי חורשי רע אנטישמים ופקידים שהזדהו עם שלטון וישי.

בעיני היהודים התנהגות המוסלמים בתקופת וישי, לפני התקריות, עוררה דווקא הערכה. ראשית, שמו של הסולטאן מחמד החמישי יצא לפניו כמי שעמד נגד השלטונות הצרפתיים והקשה עליהם לרדוף את היהודים כרצונם. שנית, האוכלוסייה המוסלמית בכללותה לא התפתתה לנצל את שעת הכושר הנוחה לערוך פרעות ביהודים. ״צריך לשבח את האיפוק של האוכלוסייה המוסלמית, אשר בתקופת וישי נמנעה ברובה מלהטות אוזן לתעמולה היומיומית ברדיו, בעיתונות ובשיחות אישיות, שתוכנה היה הסתה לרדיפת היהודים. המוסלמים הטובים ידעו שהסובלנות היא צו הקוראן והשולטנים הפגינו תמיד יחס של כבוד ליהודים״ – כתב מחבר הדו״ח שהפנה קודם לכן אצבע מאשימה כלפי אנשי מסדר הליגיונרים הצרפתים.

צרפת גילתה בתקופת וישי את פניה המכוערים ואילו המוסלמים גילו דווקא פנים מעוררי אמון. ואולם השתתפותם של מוסלמים עתה בהתקפות על היהודים פגעה בתחושת הביטחון ששררה בין שני היסודות הילידיים בחברה המקומית. למעשה, בדיווחים היהודיים על התקריות בקזבלנקה מופיעים המוסלמים בשני פנים הסותרים זה את זה: בפורעים מצד אחד, וכמשתדלים לטובת היהודים מצד אחר. מונחת לפנינו עדותו של מ״א על מה שאירע לו ולחבריו באותם ימים בקזבלנקה. מתברר כי לשמע ההפגזה האמריקנית מן הים ב־8 בנובמבר באו הן משפחות יהודיות והן ערביות למצוא מקלט באחד מבתי־הכנסת, מן הסתם כדי ליהנות מחסותו של הקדוש המקומי רבי אליהו, שעל־שמו נקרא בית־התפילה. כן מצאו יהודים ומוסלמים מקלט במשרדי הקהילה הסמוכים. לאחר מכן התפנו משם, אך ב־11 בחודש שוב היו משרדי הקהילה למקום מקלט, הפעם ליהודים בלבד. בעדותו של מ״א מופיעים מוסלמים רבים: המושל המקומי(ח׳ליפה), שוטרים (מוח׳זינים) וחיילים, סתם פורעים וכן מוסלמים שלא השתתפו בתקריות. המושל המקומי מצטייר כמי שהתקשה להתמודד עם האירועים ולא ידע עם מי להזדהות.

אחדים מהמוח׳זינים והחיילים מצטיירים כנוגשים הנתונים להשפעת השוטרים הצרפתים ומאמינים בשמועות כאילו יש ליהודים נשק והם ניסו לתקוף בעזרתו צרפתים וערבים כאחד. חשוב לציין ששמועות כאלו ניזונו אולי ממה שאירע באמת באלג׳יר, עיר אחרת שבה נחתו כוחות בעלות־הברית במסגרת ״מבצע לפיד״. מחתרת שרובה יהודית השתלטה שם על המתקנים החשובים וסייעה כך לפלישה מן הים. מעשה נועז זה, הרמת הראש מצדם של היהודים, קומם כמובן את נציגי השלטון הצרפתי והדיו ליבו מן הסתם חשדות נגד היהודים בערים מרכזיות אחרות בצפון אפריקה. אותו מעשה תרם אולי ליחס הנוקשה שזכו לו בקזבלנקה. הצרפתים יכלו לצפות להבנה מצד המוסלמים ולתגובה הנוקשה על הרמת הראש של היהודים. אנשי המיעוט היהודי נחשבו על־פי ההלכה והמנהג המקומי בני חסות החייבים בכניעות מוחלטת למוסלמים (ד׳ימים). התנהגותם בפועל היתה צריכה לשקף את מעמדם כנתונים למרות המוסלמים. דא עקא שהמציאות תחת שלטון הצרפתים טרפה את קלפיה של תמונה חברתית זו והיהודים, כפי שנראה בהמשך, ניצלו תקופה זו להתקדמות מהירה יותר מן המוסלמים. הד לכך ניתן למצוא אף בתיאור שהבאנו למעלה על בוא האמריקנים. המחבר השתייך ככל הנראה לחוג המתמערבים, היהודים המקומיים שאימצו את התרבות הצרפתית והתערו בה. כדאי לשים לב שהוא ייחד את המונח ״ילידים״ למוסלמים בלבד, ושיקף בכך נטייה רווחת בקרב היהודים למתוח קווים מבדילים בינם לבין המוסלמים ולהסתייג משיוכם למעמד הילידי, שהיה בעיני האירופים מעמדם של כל המקומיים.

הטרילוגיה התטואנית – מואיז בן הראש

\

3

־ קום בני, קום,

  • מוקדם, מוקדם מאוד, עדיין חושך,
  • אנחנו יוצאים, בני,
  • לאן, לים, בשעה כזאת?
  • לים אחר, בני.
  • אה!… זהו, אנחנו נוסעים­
  • אבל, אימא לא אמרתי שלום לבן-דודי דוד, לא אמרתי שלום לחברי מַרְקוֹס, לא אמרתי שלום לִדְרִיס, בעל המכולת,
  • אני מאוד מקווה שאיש אינו יודע,
  • אם אני לא יודע אז איך מישהו יידע.

המכתב הראשון של המאה העשרים

סאו פאולו 1.1.1900

קוֹטִי היקרה:

המאה העשרים התחילה. מזג האוויר כאן נעים מאוד בתקופה זו כידוע לך ואני מקווה שבחודש נובמבר אוכל שוב לנסוע לתטואן. כריתת העצים אמנם מביאה פרנסה לא רעה, אך אני לא ממש מתעשר מן העניין, חוץ מזה שהעבודה היא במקומות שיש בהם הרבה יתושים וביצות, וכך קרה שהייתי חולה שבועיים עם חום גבוה, מה שגם לא עזר במיוחד להכנסות שלי. אני שולח לך מאה חמישים פרנקים ואני מקווה שהם יספיקו לך עד פסח. אז אוכל לשלוח לך עוד כספים. שמחתי לשמוע שאחי דוד נסע לאוראן ושהוא עושה שם חיל, אולי אם היה בא לכאן היינו יכולים להקים חברה לכריתת עצים במשותף, אבל אני לא בטוח שכל-כך קל להתפרנס מזה, מצד שני קיבלתי מכתב ממואיס חַדְשְׁוֵּאל מקראקס, הוא אומר שיש שם קהילה תטואנית גדולה, ושגם שם יש עבודה, גם כאן יש כפי שאת יודעת לא מעט תטואנים, אבל כנראה לא כמו בקראקס.

אני מקווה שבקרוב תשלחי לי את החדשות הטובות על לידת הבן החדש, או הבת, חבל שאני לא יכול להיות שם לברית-המילה, חבל מאוד, אבל כפי שאת יודעת הנסיעה ארוכה וכרוכה בסיכונים רבים, ואת הרי לא רוצה לעזוב את תטואן, אני מקווה שאוכל לעשות מספיק כסף ושתהיה מספיק עבודה כדי להתפרנס שם. יש שמועות שהצרפתים מתכוונים לכבוש גם את מרוקו, אז אולי זה דווקא יביא פרנסה, ואולי אפילו הספרדים יתפתו להיכנס שוב לצפון, ואז תהיה לנו פריחה כמו שהייתה בשנות השישים, אבל זה רק ספקולציות וחוץ מזה אם ייכנסו שוב רק לשנתיים, זה גם לא יקדם את העניין מספיק. מה שלום מואיס, הבן הנחמד, האם הוא כבר הולך לאֵלִיאַנְסָה, הוא בטח כבר הולך, הוא בן שש, אני בטוח שהוא יהיה מבריק בלימודים. תמסרי חיבוקים חמים לאמי סולטנה ולכל המשפחה, במיוחד לאחי משה אם הוא יבוא לבקר, אך אכתוב לו כמובן גם לאוראן, מקווה שהכסף יגיע אלייך בהקדם,

מימון

הרציפות ההיסטורית של הקהילות היהודיות באלג׳יריה – מנחם וינשטין

 

לעתים יצרו הקהילות הוותיקות מסגרת לשיתוף פעולה בינן לבין קהילות אחרות. התחום החשוב שבו התברר הצורך לשיתוף הוא תחום המסים.אלגיריה

הקהלת הוותיקה בתמזגראן –  Mazagranסמוכה למוסתגאנים – Mostaganem ערכה עם קהילה בעיר סמוכה הסכם שהתקיים זמן רב, שכל מי שיעבור לגור מעיר אחת לעיר השנייה, ימשיך לשלם את המסים לעיר שאותה עזב. לעומת זאת מי שיבוא מארץ רחוקה, כלומר מעיר אחרת שאין עמה הסכם, ישלם את המס בעיר שאליה עבר להתגורר. גם הסכם זה קדום וקיבלוהו אבותיהם של התושבים הגרים בקהילה בזמן הרשב׳׳ץ. מכאן שגם תקנה זו נתקנה לפני שנת 1391.

Mostaganem (Arabic: مستغانم‎) is a port city in and capital of Mostaganem province, in the northwest of Algeria. The city, founded in the 11th century lies on the Gulf of Arzew, Mediterranean Sea and is 72 km ENE of Oran.It has 145,696 inhabitants as of the 2008 census.

The city was founded in the 11th century as Murustage but has origins going back to Punic and Roman times.In1516itwascaptured by the Ottoman admiral Barbarossa and became a centre for Mediterranean sea corsairs, as well as a commercial port. By 1700 it had come under Ottoman rule and in 1833 the city was taken by France and a garrison established. Algeria became independent in 1962.

קהילות ותיקות אחרות הצליחו לתקן תקנות בתחומים אחרים ובעיקר במטרה לסתום ולגדור פרצות בחיי החברה והמשפחה. קהילת קונסטאנטינה התקינה תקנה קדומה הבאה להסמיך את הקידושין לנישואין, שלא יקדש אדם כי אם בשעת נישואין, ואם קדש שלא בשעת נישואין לא יהיו קידושיו קידושין. תקנה קדומה זו באה לפתור אחת הבעיות הקשות שהתעוררו לגבי נשים או נערות, שגבר קידשן בפרוטה או בשווה פרוטה, ולעתים אף בערמה או שלא מתוך כוונה רצינית, ולאחר מכן יכול היה להיעלם ולהשאיר את האשה עגונה. כתוצאה מכך יכול היה הגבר לסחוט כספים מן האשה ומשפחתה תמורת הגט שנדרש ממנו לתת לה על מנת למנוע את עיגונה בגלל חומרת ספק קידושין. לכן התקינו שהקידושין יהיו צמודים לנישואין, כלומר לתחילת חיי האישות, ועל־ידי כך להפסיק את מעשי הסחיטה . קהילת תנס, שאף היא קהילה ותיקה, הוצרכה גם היא למנוע קלות ראש וזלזול בקידושין הפוגעים באשה. לכן תוקנה הסכמה קדומה שלא יקדש אדם אשה, אלא מדעת חבר עיר וזקני הקהל. כלומר, הקידושין חייבים להיערך בנוכחות מנהיגי הקהל או בידיעתם ואם לא יעשה כן — הקידושין בטלים .

מנהג מימי קדם שהיה מקובל בתונם, שכוחו למעשה ככוחה של תקנה, בא גם הוא להגן על האשה ולמנוע ממנה כפיית גירושין על ידי הבעל. המנהג קבע שכל המגרש אשה שלא מדעתה מענישין אותו ממון, כלומר קונסים אותו ״.

התקנות שהובאו לעיל, הן בוודאי רק חלק קטן מן התקנות שתיקנו התושבים הקדומים, אולם כיוון שלא נשארה לנו ספרות שכתבוה התושבים הוותיקים, לפגי שנת קנ״א ולאחריה, נשכחו ואבדו מרבית התקנות.

דון יצחק אברבנאל מדינאי והוגה דעות – בנציון נתניה

דון יצחק אברבנאל

מדינאי והוגה דעות

בנציון נתניהו

הוצאת שוקן / ירושלים ותל אביב

אולם חוקים אלו לא נאכפו, כפי שמתברר מתלונותיהם של אנשי הכהונה נגד ז'ואן הראשון בשנת 1427. אחדים מבני משפחת אברבנאל, שהיגרו באותם הימים מספרד לפורטוגל, התיישבו, אפוא, בארץ החדשה בזמן שאכלימה החברתי היה עוין ליהודים. אלא שהמדיניות שהייתה נהוגה על ידי ממשלתה עדיין פרו יהודית בעיקרה, באופן שלא נשללו מן היהודים הזדמנויות לפעילות מסחרית וכספית.

יש סימנים לדבר שכבר בתחילת המאה ה-15 היו בני משפחת אברבנאל פעילים בסחרה של פורטוגל, ואפשר להניח שדון יהודה, אביו של דון יצחק, בנו של ה contador mayor של קסטיליה, לא התקשה ביותר לעלות מעלה מעלה בעסקיו ובקשריו עם אנשי החצר.

אף על פי כן המדיניות שננקטה כלפי יהודי פורטוגל בשנת לידתו של דון יצחק, היה בה כדי לעורר בהם דאגה רצינית לעתידם. ארבע שנים קודם לכן, בשנת 1433, מת ז'ואן הראשון, והניח את כס המלוכה לבנו בכורו, דארטה. זה האחרון, שלא התחשב באצילים כאביו, שינה מדיניותו כלפיהם תכלית שינוי.

הואיל ודלות נכסיו של הכתר הייתה לצנינים בעיניו, ביקש דרכים ואמצעים לפדות את מורשת המלוכה. במאבקו עם האצולה זקוק היה לתמיכתו של הקורטס, שבו היו מיוצגים גם הערים ואנשי הכהונה, ומכאן תשומת הלב שהקדיש לתלונותיהם של היהודים ומדיניותי האנטי יהודית הגלויה.המגפה שפגעה בארץ בתקופת מלכותו, ומלחמה כושלת שניהל באפריקה, רק הגבירו את אי סובלנותו כלפי היהודים.

אבל פעלים אלו גם קיצרו את ימיו של המלך. הוא מת בשנת 1438, כקורבן המגפה, בלא שעלה בידו להגשים אפילו אחת מתוכניותיו או להוציא לפועל אחד מסעיפי מדיניותו.

 דון יצחק נולד בשנה שקדמה למותו לש דוארטה, ומאותה שנה מצויה לנו התעודה הראשונה הנוגעת למעמדו של דון יהודה בפורטוגל. באותה שנה שיגר דוארטה את חיל המשלוח ביש המזל שלו לטנג'ר, שכיבושה נחשב, מ-1418 ואילך, ליעד הראשון של מדיניות ההתפשטות של פורטוגל.

עם מנהיגיו של חיל זה נמנה האינפאנטֶה פרננדו, ראש מסדר בנדיקטוס הקדוש מאַוויס ואחד מחמשת בניו המפורסמים של ז'ואן. קודם יציאתו למשימה, שממנה לא חזר, הוא מת בכלא של האויב, הכין דון פרננדו צוואה, שבה פקד לפרוע חוב של 97.100 רֶאים – reiz – לדון יהודה אברבנאל. אין לקבוע בוודאות שדון יהודה היה גזברו של האינפאנטה, כפי שטענו כמה מן הביוגרפים של אברבנאל, או ששירת אותו בדרך אחרת בעסקי הכספים שלו.

על כל פנים, בשנת לידתו של יצחק אברבנאל היה אביו, דון יהודה, מרבי ההון של פורטוגל וקיים קשרים ישירים עם בית המלוכה כפי שאמר דון יצחק על עצמו באחד מכתביו, " מנעוריו גדל בעושר ובכבוד ".

אולם ילדותו של דון יצחק לא הייתה נקייה לגמרי מן התעוקה של אווירה אנטי יהודית. כל עוד היה אלפונסו החמישי קטן הייתה העוצרות בידי אחיו של דוארטה, דון פדרו. זה האחרון, שליט נמרץ ופיקח היה שותף להשקפתו של המלך על הצורך בצמצום סמכויותיהם של האצילים, ומאחר שכדי להשיג מטרה זו נזקק לעזרת העם, לא יכול היה להיות מתומכי היהודים.

כעוצר לא היה דון פדרו חזק במידה שאפשר היה לו לממש את מדיניותו כלפי האצולה, ולפיכך לא הייתה לו סיבה להרחיב את הצעדים שנקט דוארטה נגד היהודים. אולם על מגמת מדיניותו של דון פדרו עומדים אנו בבירור מתוך " התקנות של אלפונסו החמישי ", קובץ חוקים שנערך בהדרכתו של העוצר ושנכללו בו רוב החוקים האנטי יהודיים שנחקקו בפורטוגל בימי המלכים הקודמים. אפשר להניח בוודאות שרבים מחוקים אלה לא נאכפו, אך כמו כן אין ספק שהרבה מהם הוצאו לפועל.

ילדותו של דון יצחק עברה עליו, אפוא, בצל משטר שכיבד בדרך כלל את צווי דוארטה נגד היהודים, צווים שהדגישו והעמיקו את ההבדלים בין האוכלוסייה היהודית והלא יהודית. על כל פנים ברור, שבימי שלטונו של דון פדרו לא הוקלו ההגבלות, שצמצמו את זכויות היהודים להימצא מחוץ לשכונתם – ה- Jud aria -.

וכך, מידי ערב, כשפעמוני הכנסייה צלצלו לתפילה , ידע הילד ששכונות היהודים צריכות להיסגר, שעונשים כבדים יוטלו על היהודים שימצאו במקרה מחוץ להן אחרי השקיעה, ושפרט לכמה יהודים מיוחדים, שאביו היה אולי אחד מהם, לא הורשה שום יהודי לעבור בשערים, שזקיפים הוצבו בהם כדי להבטיח את קיום החוק.

ואולם דעתו של רצון העם לא נחה ממדיניותו הקשוחה אך המרוסנת של פדרו, והאיבה הגוברת ליהודים במשך כל אותה תקופה ביקשה לה פורקן במעשי אלימות. בשנת 1449, כשהיה דון צחק בן שתיים עשרה, התרחשה בליסבון, עיר מגוריו, ההתפרצות הגדולה הראשונה נגד יהודי פורטוגל. אספסוף פרוע, שנכסף לשוד ורצח, ניסה לתקוף את שלוש הקהילות היהודיות של העיר, אך הואיל ומצא שהן מבוצרות ומוגנות היטב, תופעה שלא הייתה בלתי מצויה בחצי האי האיברי נסוג אחור כדי להיערך להתקפה מחודשת.

מצב היהודים נראה תלוי בשערה, והעיר כולה נסערה עד כדי כך שמזכיר המדינה םנה אל אלפונסו שנמצא באותה שעה באֶוורה, בבקשה שיחזור לעיר הבירה. אלפונסו חזר, אבל המתיחות לא פחתה, ולא עוד אלא שלבשה צורת התקוממות נגד המלך. הצעדים הנמרצים שנקט אלפונסו לדיכויה של תנועת המרד בעיר, והעונש החמור שהטיל על המתפרעים, שכנעו לבסוף את יושבי ליסבון שמנוי וגמור עם המלך להגן על היהודים בכל הכוח העומד לרשותו.

הניסיון להשמיד את קהילת יהודי ליסבון נעשה בזמן של תהפוכה מדינית. הייתה זו שנה שבה הגיע לשיאו המאבק בין אלפונסו החמישי ודודו, דון פדרו. מי שפתח באותו מאבק היה אלפונסו, הרוזן של בארסֶלוס ובנו הלא חוקי של ז'ואן הראשון, שביקש לתפוס את מקום אחיו החורג, דון פדרו, כבעל ההשפעה המדינית המכרעת בחצר המלוכה. לשאיפה אישית זו נתווסף מניע מדיני, שמבחינה היסטורית נודעה לו חשיבות מיוחדת.

בעוד שדון פדרו צידד במדיניותו של דוארטה, ששאפה להגביל את כוחם של האצילים, דגל הרוזן של בארסֶלוס בעיקרון הפידואלי, והתנגד נמרצות למדיניותו של דון פדרו, ב 1442, תואר של דוכס ונוסף על כך את אחוזת בראגאנצה. אך דעתו של הרוזן לא נתקררה על ידי כך, וכדומה לאצילים אחרים ציפה בדאגה למועד שבו יגיע המלך לפרקו. ב 1447, כנשא אלפונסו החמישי לאישה את אליזבת, בתו של דון פדרו, הפכה דאגתו של הדוכס לבהלה.

עכשיו שם לו למטרה להרוג את דון פדרו בטרם יצליח העוצר להשפיע על המלך, שיסייע לו במדיניותו נגד האצולה. מטרה זו הושגה במלואה. לאחר שערער אלפונסו את אמונו של המלך בדון פדרו, הוכרז זה האחרון כבוגד במלכות ונהרג בתגרה עם חילות המלך.

הייתה זו שנת 1449, שנת הפרעות ביהודי ליסבון, שבה מצא דון פדרו את מותו בשדה הקרב. ממאורע הטיל צל כבד על ההיסטוריה העתידה של פורטוגל, והייתה לו השפעה מכרעת על גורלם של היהודים באותה ארץ. במשך יותר משלושים שנה אחר 1449 היה בית בראגאנצה בעל השפעה המרובה ביותר בפורטוגל. כשהוכרע באופן זה המאבק הפנימי בממלכה. לא היה אברבנאל הצעיר יכול לשער, שעלייתו ונפילתו שלו בפורטוגל תהיינה קשורות ללא הפרד בעלייתם של ונפילתם של בני בראגאנצה.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יוני 2015
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר