ארכיון יומי: 7 ביוני 2015


אגאדיר…..Agadir

הגדת אגדיר  – העיר ושברה – אורנא בזיז

זיכרון הרעש כאגדיר

בתחריט להלן מ־1515 אגדר היא היא הקסבה. מעליה מתנשא המבצר הפורטוגזי של המלך מנואל. במקום היסטורי זה מרחפות רוחותיהם של המושל דון גיטרז דה מונרו (Don Guitterezde Monroe)  ושל בתו דונה מנסיה  Mencia  Dona שנישאה לשריף של מרקש לאחר נפילת המבצר. אם יצרו ביום מן הימים סרט על אגדיר, בוודאי יקדישו פרק לאפיזודה המנציחה את הברית שבין אהבה למלחמה, בין ונוס למרס. איזה במאי יוותר על תפאורה טבעית כה יפה?

תחיילה ביקשו הפורטוגזים להשתלם על הברברים באכזריות, אך נתקלו בהתנגדות חזקה. שבטי האזור התארגנו סביב הנזירים של הכת שדיליה־ז׳זוליה (Chadiliya-Jazoulyn), בעלי ברית של הערבים מאקיל (Arabes Maqil), ובפיקודם של השורפה (Chorfa), נסיכים סעד״ם, השיבו מלחמה שערה והצליחו לגרש את הכובשים הנוצריים. מלחמת קודש היא להם. מכה ניצחת מונחתת על הפורטוגזים בקרבת המעיין שלידו בנו הברברים מצודה בשם "אגדיר – איג׳יר", ותרגומה מברברית הוא "מצודת הפסגה״ או ״מצודת הכתף״. זוהי הקסבה. הפורטוגזים עזבו את המקום מובסים והצפינו כ־300 ק״מ, לעיר הנמל סאפי ״ (Safi). משם המשיכו את המסחר לאירופה והשכילו לפתחו לתפארת. ב- 12  במרס 1541 נכנע מושל אגדיר, גוטרה דה מונרו׳(Guttere de Monroy)  לסולyן מוחמד אש־שיך (Mohamed Ech-Cheich), מייסד השושלת הסעדית. 30 שנה מאוחר יותר יחזֵק יורשו את הקסבה כדי למנוע את שובם של הנוצרים.

 ציון רביעי במידות החום ההיסטוריות של אגדיר הוא בסוף המאה ה־16, כאשר ביקש אל־מחדי, השליט דאז, לפתח את המקום באמצעות תרבות קנה הסוכר, אשר לימים יגיע לארמון הסולטן אל־מנסור. זה ימירו בשיש מקאראר, ובו יבנה את ארמונותיו במרקש. מלכת אנגליה, אליזבת הראשונה (1533 1603-), לא תחפוץ בסוכר אחר לתה שלה.

אם כן, במאה ה־17 אגדיר היא נמל גדול שבו הבדים והתבואה מומרים בזהב של גינאה ובסוכר של אזור הסום. מסחר בתמרים, בשעוות, בעורות, בשמנים ובתבלינים הופך את התקופה לתור הזהב של אגדיר. זוהי שעתה היפה של העיר המשגשגת בשלטון הסעדים.

אך במאה ה־18, ב־1760, החיש הסולטן סידי מוחמד בן עבדאלא את מפולת יוקרתה של אגדיר בהעדיפו על פניה את מוגדור (Mogador), היא אסאווירה (Essaouira), העיר הצפונית ממנה (172 ק״מ). תנופתה הכלכלית של מוגדור הואצה ב־1765, ובה התפתח כל המסחר עם אירופה. אך לא לאורך זמן. הגלגל מסתובב, ואגדיר עוד תחזיר עטרתה ליושנה.

מסוף המאה ה־18 איבדה  Sainte-Croix את יוקרתה וחזרה לשמה הברברי Agadir שושלת העלאוויטים (les Alaouites), היורשת את זו של הסעדים, גברה על הברברים וסגרה את נמל אגדיר כסמל לאבדן עצמאותו של האזור. זו ירידה חדה בטמפרטורה המדינית של המקום.

עד סוף המאה ה־19 שררה בדרום מרוקו אנרכיה שלא תתואר. אנגלים וספרדים ניסו את כוחם במסחר ובעסקים. הסולטן מולאי חסן ניסה להשליט סדר ולסמן ניצחון על האירופים. ב־1882 ארגן מבצע בעמק הסוס ושלח כוחות למקום, אך הארגון לוקה בחסר, וסופו להיכשל. תוצאה אחת יש לדבר: נולדת עיר שכנה, טיזניט. ב־1886 יצא לדרך מבצע נוסף, ובסופו חוסלה נוכחות הזרים במקום, והוצב ארגון פוליטי צבאי שהשליט סדר. אך לא לאורך זמן. פטירת הסולטן ב־1892 החזירה את האנרכיה לאזור הסוס.

ואיך נראתה עירנו על סף המאה העשרים? אגדיר שכנה בקסבה, והדרך אליה עבירה לחמורים ולגמל׳□. פונטי הוא כפר דייגים השוכן לרגלי הקסבה. על גבי גלוית נוף כותב אחד החיילים הצרפתיים: ״כל בוקר בשעה קבועה מניפים את הדגל, ולתרועת החצוצרה מצדיעים. מרשים! בערב חוזר חלילה".

מפת המחנה הצרפתי שעל הקסבה מופיעה ברעידת אדמה אגאדיר 001תמונה מעניינת שצולמה כמה חודשים לפני "המלחמה הגדולה", היא מלחמת העולם הראשונה.

התרגיל המסריח של אגאדיר.

באותם הימים השליכו צרפת ואנגליה, ספרד וגרמניה את יהבן על מרוקו, וכאילו בדרך פלאית – על הנקודה הדרומית שלה דווקא. אגדיר כבר איננה עניין חדשותי או גאו־פוליטי, עד שבוקר בהיר אחד בשנה הראשונה לעשור השני של המאה העשרים, ב־1 ביולי 1911, הבחינו צרפתים אחדים שהתנחלו בקסבה העתיקה באניית מלחמה גרמנית, "פנתר", העוגנת במקום.

מאז 1880 גאתה העוינות הגרמנית כלפי צרפת, המשתלטת לאטה על מרוקו. התוצרת החקלאית העשירה ומיקומה של מרוקו בין מזרח למערב היוו אתגר עקרוני במאבק הקולוניאלי בין שתי המדינות. כבר ב־1906 בוועידת אלז׳זירס לא היססה גרמניה להתנגד להתקדמות הצרפתית במרוקו. בתחילת 1911 הידרדר המצב עוד יותר, כאשר צרפת התערבה במרד שבטים ברבריים נגד הסולטן מולא׳ חפיז ושלחה את צבאה לרבאט, לפז ולמקנס כדי להדוף את האויב. צעד זה הצית את זעמם של הגרמנים.

גיום השני (Guillaume II), מלך פרוסיה וקיסר גרמניה, בחר במפרץ אגדיר דווקא כדי"להפחיד״ את הצרפתים, והם אכן מתרגשים מאוד מן האירוע. הוא שיגר לאגדיר את אניית התותחים "פנתר״ וביקש לכפות הסדר. סביב פונטי תתרחש הדרמה. הצבא הצרפתי הוזעק. ברלין ופריז מתדיינות. כמעט פורצת מלחמה על אגדיר (היא תפרוץ בגלל סיבה אחרת ארבע שנים מאוחר יותר). ואולם סביב שולחן עגול נפתר הסכסוך בחתימת ״הסכם ארבעה בנובמבר״, ובו נקבע שהשלטון בחלק מקונגו ומקאמרון יועבר ליד׳ הגרמנים בתמורה לידיים החופשיות של צרפת במרוקו.

נסיס קריספיל : ראיון עם רפאל חיים וואקנין מנהל בית ספד אליאנס בוואזאן

 

נסיס קריספיל

ראיון עם רפאל חיים וואקנין מנהל בית ספד אליאנס בוואזאן

הראיון נערך עימו ב-29.8.1996 , בביתו אשר ברחוב הנטקה בחיפה כשהיה בן 90. כדי לשמור על האותנטיות של הריאיון, אני מרשה לעצמי להציגו כפי שסופר לי על – ידי האינפורמנט.

'נולדתי בעיר מוגאדור ב- 1905. עד גיל 10 למדתי בבית הספר העברי"תלמוד תורה" שבעיר אח"ב המשכתי ללמוד בבית הספר הצרפתי. אבי משה וואקנין, היה משורר ומלחין. הוא בנה בעצמו את הכינור ואח"כ את הקאמנגיה עליהם ניגן. כיוון שמשפחתו הענפה התגוררה אז בטבריה, הוא נהג לבקרם בארץ חדשים לבקרים. אבי בעצם היה חכם כולל שנשלח על-ידי דודו לאסוף נדבות במרוקו, כך ששורשיו היו בטבריה. אני זוכר שהיה לו דרכון טורקי ובשל מעמדו וכישוריו, הוא דיבר ערבית ספרותית משובחת. משהגיע למרוקו, בחר אבי להתגורר בעיר טנגייר מולאי חאפיד', אחיו של מוחמד החמישי שמע שהגיע משורר מארץ ישראל למרוקו ושלה אליו שליחים כדי לבקשו ללמד את יורש העצר חסן. אני זוכר כמו היום הזה את משרתי הנסיך מלווים את אבא לארמון המלך.

כאשר פרצה המלחמה, אבי נחשב לאויב, כי הוא נשא עליו דרכון טורקי על כן הוא חצה את הגבול למרוקו, קיבל דרכון מרוקאי והשתכן במוגדור. הוא נשא לאישה את מזל בתו של הגביר המהולל אלמאליח. לימים, כשהייתי מנהל אליאנס בוואזאן, אימי מזל באה לבקר אותי, חלתה בדלקת ריאות ונפטרה. אני דאגתי לקבור אותה סמוך לקברו של הצדיק ר' עמרם בן דיוואן.

בן 17 הייתי כשעברתי לצרפת במטרה ללמוד בסמינר למורים שהכשיר מורים ללמד ברשת בתי הספר של אליאנס. הוכשרתי בסמינר ללמד את כל המקצועות כולל זימרה, התעמלות ועברית. בתום לימודי, החליטו לצוות אותי ללמד בעירי מוגדור, אף שבדרך כלל התנגדה הנהלת אליאנס לשגר מורים למחוזות הולדתם כיוון שחששו שלא יעניקו להם כבוד ראוי, ולי היה מזל. ממוגדור העבירו אותי לבני־מלל ומבני-מלל לקניטרה. בתום עבודתי בקניטרה, יצאתי לפגרה של שנה ואז נדרשתי לעבור לפאס. בפאס למדתי שלוש שנים ושם הכרתי את בחירת לבי ברתה."

ברתה רעייתו, ילידת 1912, מתערבת בשיחה ומספרת שמורות אליאנס קבלו את הכשרתן בוורסאי כשהמורים למדו בפאריס. היא עצמה ילידת טורקיה ומשם יצאה ללמוד בסמינר למורות.

"יהודי טורקיה הגיעו לטורקיה בגרוש ספרד, משפחתי גרה בעיר אידרנה, סבי שלמה מועארף חי שם בימים שפרצה מלחמה בין הטורקים לבולגרים. אבי סיפר לי שכשהמלחמה פסקה, הבולגרים שטפו את העיר אידרנה, סבי הלך ברחוב וראה בולגרי דוקר בסכין אזרח טורקי. אבי ריחם על האזרח הטורקי וטיפל בו, משראה זאת החייל הבולגרי, הוא הצמיד אקדח לרקתו של סבי וירה בו. אני למדתי בבית ספר אליאנס שהיה מראשוני בתי הספר של אליאנס בחו״ל. בגיל 15 הייתה תחרות בין התלמידות, ובמבחן שערכו לתלמידות, נבחרתי להיות בנבחרת של שישה תלמידים. 3 בנות ו- 3 בנים. ואז שלחו את הנבחרת ללמוד בצרפת. אבי, חיים מועארף ידע כבר אז שמי שלא לומד צרפתית, כאילו שלא למד דבר וחבל על תלמודו. 3 שנים למדתי בסמינר, אף שתקופת ההכשרה היא 4 שנים, אלא שאז היה מחסור עצום במורים בבתי ספר של אליאנס ובתום 3 שנים שלחו אותי ללמד במרוקו. בכל התקופה שבה למדתי בסמינר, לא ראיתי את הורי ורק ב- 1932 , בחלוף 5 שנים מיום שנכנסתי לסמינר נסענו רפאל ואני לבקר את הוריי בטורקיה ואח״כ 17 שנה לא ראיתי אותם.,

איך הכרתי את רפאל ? אתה שואל. "אחות של בעלי רפאל, חסיבה שלמדה גם היא בוורסאי הראתה לי תמונות משפחתיות שבהן הופיע רפאל , בסיום לימודי בסמינר ציוותו אותי ללמד במרוקו. המנהלת שאלה אותי היכן אני רוצה ללמד, אמרתי לה שיש לי בן דוד שמלמד בפאס ואני רוצה ללמד באותו בית ספר. המנהלת התנצלה ואמרה שבן הדוד הועבר לתרודאנת, אבל היא תכבד את בקשתי ותשלח אותי לפאס. ביום פתיחת הלימודים, ראיתי את רפאל עומד בפתח בית ספר אליאנס של פאס והכרתי אותו מהתמונות שהסיבה אחותו הראתה לי.. שאלתי אותו מה אתה עושה פה? והוא אמר לי "אני מחכה לך". כשסיימנו את שנת הלימודים הראשונה, החלטנו להתחתן. נשארנו בפאס עוד שנתיים ובסך הכל למדנו שם בין השנים 1930 ל – 1933".

רפאל מספר שבית ספר אליאנס פאס, שכן בפלאס דה קומרס, מוסיו ג'יברי היה מנהל בית הספר שהגיע מיוון למרוקו. הבנים והבנות למדו בנפרד. מנהלת בית הספר לבנות הייתה גברת טראגאנו שגם היא הגיעה מאיסטנבול שבטורקיה. בכל כיתה למדו בין 70 ל- 90 תלמידים. הוא זוכר שבכל בית הייתה תלויה תמונתה של הצדקת לאלה סוליקא, תושבי פאס העריצו אותה מאוד.

יום טוב עסיס – גלות פורטוגל אשר בספרד

 

אבן וירגה מעיר כי ״מלך פורטוגל מלך חסיד היה״, אך נעדר מהעיר ליסבון המכונה בפיו ״קריה נאמנה״. חוקרים הביעו פליאה על כך שהמלך מנואל, אשר יאות בהתחלה לגרש את היהודים ולאחר מכן החליט לאלצם לחיות כנוצרים, כונה אצל אבן וירגה ״מלך חסיד״. לדעתי, יש לחפש את ההסבר בעמדה שנקט המלך לאחר הטבח של 1506 בליסבון. תגובתו של המלך לטבח האנוסים הייתה קשוחה. הוחרם רכושם של כל אלה שהיו מעורבים ישירות בפרעות. אף אלה שלא מנעו אותן איבדו חמישית מרכושם. הדומיניקנים שבמנזר פוזרו ברחבי הארץ. ברור שהמלך פעל על פי האינטרסים שלו, שכן לא עשה דבר להיטיב עם קרובי הקרבנות. הרכוש שהוחרם עבר לבעלותו של המלך. ירושלמי העיר בצדק כי המלך, בצעדים שנקט, פעל כמדכא מרד בליסבון ולא כמי שבא להעניש את רוצחיהם של נוצרים חדשים. אך אין ספק כי האנוסים ראו את מעשי המלך כמעשי חסד ורדיפת צדק, ומבחינתם הייתה התנהגותו של המלך חיובית

יהדות פורטוגל במוקד

זאת אף זאת. בעקבות האירועים הקשים שעברו על האנוסים בפורטוגל, ניסו רבים לברוח משם כדי להגיע לקהילות במזרח אגן הים התיכון. הטבח של 1506 שינה את המצב מן הקצה אל הקצה. רק מעטים האמינו עדיין כי הזמן פעל לקליטתם של הנוצרים החדשים בחברה הנוצרית. אנוסים רבים החליטו ליטול יזמה ולנקוט צעדים למנוע אסונות דומים בעתיד. חלקם ניהלו משא ומתן עם המלך כדי שיבטל את האיסור שגזר על יציאתם של נוצרים חדשים מפורטוגל. אחדים יצאו בהיתר שנתן המלך לאנוסים לצאת מארצו אחרי 1506. החלטת המלך נתקבלה בהערכה רבה ובהכרת תודה, אף כי החלטתו נתקבלה ללא ספק מטעמים שנראו לו תואמים את האינטרס שלו. היתר היציאה ניתן בטומר במרץ.1507 בין אלה שיצאו מפורטוגל היו ר׳ שלמה אבן וירגה ובנו יוסף, ר׳ יצחק ב״ר יעקב אבן פאראג׳ ואחרים. ר׳ יצחק אבן פאראג׳ מספר כי הנוצרים בליסבון ״הרגו ולאחר שרפו יותר מאלף וארבע מאות נפשות אנשים ונשים הרות וטף. ושרפו אותם ברחובות המדינה שלשה ימים רצופים עד שגלו הגופות ונעשו עפר. ואני גנבתי מהשריפה חצי ראש א׳ שרוף מאהובי ורעי והחבאתיו ושמרתיו והבאתי אותו לבילונה וקברתיו בקברי ישראל.״ ואכן מספר ר׳ יצחק אבן פאראג׳ כי המלך מנואל שראה את ״הרע הגדול הזה״ העניש חלק מהאשמים ו״נתן רשות לכל היהודים שילכו למקומות של גוים למלכיות שירצו״. הוא ואחיו ר׳ יוסף הפליגו לבילונה (Valona)  ולאחר מכן הגיעו לשאלוניקי בי״ד בתשרי בשנת הרס״ו(1505) [כך י צ״ל הרס״ח(1507)] .

ייתכן שהמלך ציפה שיציאתם של אנוסים מפורטוגל תפתור לחלוטין או חלקית את בעיית המתייהדים בקרב הנוצרים החדשים. אולי אף ציפה שמדיניותו הסלחנית והסובלנית תקרב רבים מהם אל המלכות ואל הכנסייה. ציפיותיו נכזבו ומדיניותו הגמישה התבטלה כעבור שנים אחדות. בשנת 1515 ביקש המלך בסודיות רשות מן האפיפיור להקים אינקוויזיציה בפורטוגל.

בין האנוסים היו מלשינים אשר לא היססו למסור את קרוביהם לידי השלטונות, ולאחר 1536 לידי האינקוויזיציה. הלשנות מטעם בני משפחה היוו סכנה חמורה כיותר וכמובן מכאיבה ביותר. ההלשנות נעשו מסיבות שונות. היו כאלה שמניעיהם היו דתיים, אחרים שציפו לזכות ברכוש ואחרים חשבו להציל את חייהם בדרך זו. מרבית המלשינים היו משרתים ושכנים נוצרים שדיווחו על מעשים ומנהגים אשר העידו לדעתם כי הנוצרים החדשים המשיכו לדבוק ביהדותם. מעשי ההלשנה היו נפוצים ברחבי פורטוגל.

כאמור היו בין אלה שהתנצרו מומרים שנקטו עמדה עוינת כלפי האנוסים בפורטוגל. לוי ואחיו היו נכדיו של ר׳ יוסף אבן שם טוב או של אחיו ר׳ יצחק, בניו יעל ר׳ שם טוב בן שם טוב, שבחיבורו ״ספר האמונה״ טען כי גזרות קנ״א בחצי האיברי באו כעונש על דעותיהם הנפסדות של הפילוסופים ותומכי הרמב״ם שזנחו את התורה והתרחקו מהמצוות. צאצאיו התביישו בעמדת אביהם וניסו בכל מאודם למחוק את זכר חיבורו, שהביך אותם בגלל עמדותיו הקיצוניות כנגד הרמכ״ם. מסופר שהשליכו ״כל ספרי אביהם בבית הכנסת הגדולה אשר בלישבונה – ובתוכם בא זה האור שהיה להם למחשך, כי היו מתביישים ממה שמדבר אביהם י נגד הר״מ במז״ל ולכבודו גנזוהו״. בניו ונכדיו שינו את יחסם להרמב״ם ולפילוסופיה ונכדו שם טוב, שנקרא על שמו, אף תירגם את אבן רושד. ״ספר האמונות״ שהיה גנוז במשך שנים רבות, בעיקר בזכות מאמציהם של צאצאי מחברו, הופיע שוב בספרייה היהודית בשנת רס״ו, לאחר שהודפס באיטליה ובקיסרות העותומאנית. את הספר גאלו ארבעת החכמים שברחו מפורטוגל לשאלוניקי בשנת רס״ו: ר׳ משה זרוקו שקבע את מושבו בשאלוניקי, ר׳ משה מינדה שהתיישב בפיליפופולי, בין אדירנה לסופיה, ר׳ יצחק ברצ׳ילון שנשאר בשאלוניקי ור׳ שלמה אבן וירגה, מחבר ״שבט יהודה״.

הופעתו של הספר, אחרי שהיה גנוז שנים רבות, הייתה קשורה למתקפה שנתחדשה כנגד החכמות החיצוניות כדוגמת המתקפה שהוביל ר׳ שם טוב בן שם טוב לאחר גזרות קנ״א. כאז כן עתה ניסו חכמי הדור למצוא סיבות לאסון שפקד את היהודים, ושוב הגיעו פליטי השמד בפורטוגל למסקנתו של שם טוב בן שם טוב שלימודי המדעים והפילוסופיה היו הגורם לגורלם הקשה. אף הפעם נמצאו היהודים אשמים, והשמד הקשה והנורא היה עונשם על הזנחת התורה והמצוות.

סוף דבר

סיפורה של יהדות פורטוגל הוא סיפור עצוב ומרתק כאחד. הוא עצוב, כי רבים מאוד מהיהודים שטבלו ונשארו בפורטגל, הם וצאצאיהם, לא רצו להתנצר ולהתנתק מעמם ומאמונתם וטבילתם הייתה מאונס, ללא ספק וללא סייג. הוא מרתק, כי חלק מאנוסי פורטוגל הצליח לצאת מארץ השמד ולהגיע ליעדים בטוחים, שם הצטרפו לקהילות קיימות או הקימו קהילות פורטוגליות משלהם. מעבר לכל התרגשות אפשרית מחקר פרקי העבר היהודי, אנו ניצבים המומים ונפעמים מול שיבתם של צאצאי אנוסים אל היהדות כ־500 שנה לאחר השמד הגדול. הניצוץ היהודי לא כבה ושב והתחבר לשלהבת היהדות מאות שנים לאחר ניתוקו מהעולם היהודי.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

יוני 2015
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר