רבי יוסף כנאפו כחדשן ויוצר – ד"ר שלום בר אשר
ראשית דברי לאמור….תודה גדולה למר אשר כנפו שנתן לי את המתנה הנפלאה הזו , ספר אודות הסבא רבה שלו, ובעיקר ספר אודות איש ענק, שלוואי שנוכל לשאוב מידענותו ולו בזעיר אנפין.
שער ראשון
רבי יוסף כנאפו כחדשן ויוצר
ישן וחדש ־ ר׳ יוסף כנאפו (יכי״ן) במוגדור (1824- 1900)
ד"ר שלום בר אשר
תולדות היצירה הרבנית במרוקו זכו לאחרונה למספר רב של מחקרים, אולם אלה התמקדו בעיקר במרכזים הגדולים שבמערב הפנימי, פאס, מכנאס, סאלי, תיטואן וצפרו, ואילו במחוזות אחרים הם זכו רק לעיון מצומצם מאד: ופעמים רק להתייחסות מרפרפת כגון איזכור ספריהם של חכמי מראכש או תאפילאלת, מקומות שהייתה גם בהם פעילות רבנית וספרותית ניכרת. אחת הקהילות החדשות, שנוסדה רק בסוף המאה ה־18, הייתה מוגדור או אסוירה שבחוף האטלנטי הדרומי של הארץ. יהודים רבים ממרוקו התקבצו בה והפכוה במאה ה־19 למוקד של יצירה רבנית מגוונת, ביניהם התבלטה משפחת כנאפו ורבי יוסף בראשה (1900-1824). בגילוי דעת שהקדים לספרו 'אות ברית קודש׳ הגדיר ר׳ יוסף את השינוי שהוא בא לחולל בכתיבתו האישית בפרט ובנוהג להדפיס ספרים בכלל במקומו. הוא אסף את ׳אצילי הארץ׳ שבעירו ואחר-כך הביא את הדברים שאמר לפניהם:
"ידוע תדעו רבותי אנשי שם הניגשים לעבודת ה׳ שמצוות הדפוס להדפיס הספרים שיש בם חידושי תורתנו ויראת שמים ודברי כיבושין מוסר מעי״ר (מעורר יראה) מעבודת ה׳ ברוך הוא גדולה עד מאד מעשיית ספר תורה".
הערת המחבר: על יכי״ן כתב עוד ר׳ יוסף בן-נאיים בלקסיקון ׳מלכי רבנן׳, ירושלים תרצ״א, סא-סב; וכן ראה נינו ד׳ מאפו, ארון הספרים של מור זקני רבי יוסף כנאפו זיע׳׳א, ברית 18 (2000), 36-31. מורנו נולד בראש חודש תרס׳׳א שהוא 23.11.1900. על שורשי המשפחה עוד בנשרפי אופראן ראה אחרית-דבר בנובלה של א׳ כנפו, התינוק מאופראן ת״א 2000.
כידוע נהגו יהודי מרוקו, כבכל תפוצות ישראל, עשירים ובינוניים כאחד, לכתוב ספרי תורה להנציח את שמם או את שם יקיריהם. כנאפו טוען בעקבות קודמיו בדורות האחרונים שצמחה תופעה חדשה:
"להגיד כוח כתיבת הספרים השייכים לנו ולבנינו ללמוד בהם בימים האלה ובזמן הזה, יותר מעשיית ספר תורה, ובפרט הדפסת הספרים שמצוותם כי רבה היא."
אומנם כתיבת ספר תורה אין שני לה במעמדה אך ייעודה בכלל הוא יותר לקריאה מצומצמת – בימי חול שבת ומועד, ״אכן ספרי הדפוס הרי הם מונחים בבתי מדרשות וכל מי שרוצה ללמוד בהם לומד אפילו כל הימים והלילות״, ובפרט שספרי הדפוס הללו ״רבים הם מאלף ורבבה״. דברים אלה משקפים היטב את חיבת הספר שהיתה נטועה בקרב חכמים במרוקו והגיעה בזמן של ר׳ יוסף גם לעירו, ובפרט עם פתיחתו של המגרב לקשרים הדוקים עם בתי הדפוס במערב אירופה ובמזרחה. אנשים יכלו עכשיו לשלוח את ספריהם להדפסה בלי שהחמדות הגנוזות בידם יבלו או יאבדו.
למורשתו התרבותית והספרותית של יכי״ן יש ערך מיוחד. הוא, כמו רבים מחכמי מרוקו, ינק מהמורשת הספרדית והאשכנזית, הוא מציין שבמעתק התרבותי שלו הוא הושפע מן החכם ר׳ אליעזר פאפו בספר ״פלא יועץ״:
"ועוד כל ימי הארץ הרוצה לזכות את ישראל ימלא ידו לכתוב סדרי תפילות וקיצורי דינים ותוכחות מוסר בלעז וזה יותר טוב מלהוציא ספרי פלפולים או דרושים אשר הם מונחים בקרן זוית ואינם מועילים אלא לאחד מעיר ופעם ביובל.
אם כן יכי״ן, בעקבות פאפו, משקף בדבריו את המפנה בקהל הקוראים שחל במאה ה-19. אין מדובר בספרי תלמוד ומדרש כבדים ומורכבים המופנים לתלמידי-חכמים או ספרי קבלה ומיסטיקה גבוהים ומורכבים, אלא בעידן חדש שבו המוקד הוא באדם הבינוני שלבו מתעורר למקרא דברי דרוש ומוסר פשוטים ומשובצים באגדות ומעשיות. יתר על כן, המפנה מתבטא גם בלשון הכתיבה של הספרות העממית הזו. ובהמשך דברי פאפו נמצאה לו אחיזה מפורשת ליכי״ן לא רק לגבי הלשון הערבית-היהודית בצד העברית אלא גם בצורך להפנות את חיבוריו לנשים:
"אבל ספרי הלועזים בלשון לעז יד רבים ממשמשת בהם ויש אנשים ונשים שנפשם חשקה לדרוש א-להים ולעסוק בתלמוד שמביא לידי מעשה אלא שקצרה ידם מהבין ומהשכיל לבותם… והן אמת שסגולת לשון הקודש רבה היא… אבל יש הפרש במבין מה שאומר לאין מבין כהפרש האור מן החושך.
מגמה זו שאימץ יכי״ן ידועה גם מפאס במחזור בערבית־יהודית שנכתב בפאס בתקופה מקבילה, כאשר נשים העדיפו או דרשו להתפלל בלשון המובנת להן, בערבית־יהודית בנוסח מגרבי.
אין ספק כי בעצם היחס החדש ללשון הערבית-היהודית ב״מבואר ממה שנאמר שמצוה רבה לכתוב דברי מוסר וקיצורי דינים לזכות הרבים… בלשון לעז למבינים אותו״, יש משום הרגשה חברתית נכונה.
מקור נוסף בהשפעה הרוחנית של יכי״ן הוא בספרות החסידית שזו מקרוב באה. רבנו כמו רבים מחכמי מרוקו, היה מצוי בחוכמת הקבלה כפי שעולה מכל ספריו וחיבוריו שעדיין בכתבי-יד. ואומנם ר' יוסף כנאפו היה אחד המשכילים הטיפוסיים מן הסוג שנשארו ׳בין החומות׳ אך לא הדיר עצמו מתנועות חדשות ובפרט מיצירתן הרוחנית המשובבת את לבו. יליד מוגדור וחניך ישיבה במראכש, ומתלמידיו של ר׳ אברהם קוריאט בעיר מולדתו לא הסתגר בד׳ אמותיו בין כותלי בית המדרש, אלא פתח את עיניו גם למה שקרה בתחום הספרותי-הרבני באירופה. כמעט כל הספרים שהופיעו בחייו הודפסו בליוורנו, בסיוע מוכר ספרי קודש, כנראה שחי בעירו, יצחק הלוי, ( שמעתי מפי אבי ז"ל, רבי שלמה חי כנאפו שמדובר ביצחק יעיש הלוי, איש ההכלה שהיה כתב של " הצפירה" –הערת העורך ) הובטח לו שגם הספר ׳זך ונקיי, שהיה חביב מאד בעיניו, נועד לצאת לאור בוארשה. בדרך זו, כנראה, התוודע גם לספרות השבח על ר׳ ישראל בעל שם טוב:
אני הכותב הצעיר זא לידי ואחד למצחאף ישם דיאללו קהל חסידים ופיה מכתובין למעשיות די כאנו פייאם בעל שם טוב ותלמידים דייאלו וחכמים וחסידים אוכרין כיף מביינין כל ואחד בשמו
[תרגום: …בא לידי ספר אחד, קהל חסידים, ובו כתובות מעשיות מימי הבעל שם טוב ותלמידיו וחכמים וחסידים אחרים כלאחד בשמו].
יכי״ן, איפוא, פרסם את ספריו בעברית וחלקם בערבית-יהודית. הם כוללים הלכות פסח, מוסר השכל בענייני תורה, דיני שבת, פירוש למסכת אבות ועוד המכוונים ״לחנך נערי בני־ישראל לעבוד את ה׳ ולהתנהג בהם לאורו״. בספר ״חסדים טובים״, תרגם לערבית-יהודית מעשיותיו של הבעש״ט. שם הוא כותב:
ורית די תקדר ואחד לפאיידא כבירא יתטלע מנהום דהיינו יתעלמו בני־אדם קדאס נהווא לכוח דתורה ולחסידות ויראת שמים וירזעו בתשובה שלמה [תרגום: וראיתי שתעלה תועלת גדולה מהן ילמדו בני־אדם כמה הוא כוחה של תורה וחסידות ויראת שמים וישובו בתשובה].