רבי שלום עמנואל מויאל זצ״ל ־ ׳הצדיק של מנאוס׳
רבי שלום עמנואל מויאל זצ״ל ־ ׳הצדיק של מנאוס׳
הצדיק רבי שלום עמנואל מויאל זצ״ל, נמנה על יוצאי מרוקו שנדדו והגיעו אל הכפרים שעל גדות נהר האמזונס המרוחק שבמדינת ברזיל, ושם קבעו את משכנם. לא נודעו פרטים מרובים אודות ימי חייו של רבי שלום עמנואל, כמו גם מי היו הוריו ורבותיו, היכן ומתי נולד, ומי הייתה רעייתו.
אך זאת נודע, כי בערוב ימיו, אחר הגעתם של מאות מיהודי מחקו להתגורר בערים השונות שעל שפת נהר האמזונס, נשלח רבי שלום עמנואל – ככל הנראה על ידי רבה הראשי של מרוקו, הרב רפאל אנקאווה זצ״ל – לנדוד למרחקים ולעבור לגור אי-שם בג'ונגל הרחוק, כדי לנסות ולקרב ליהדות את היהודים אשר גרו ביערות גשם אלו והחלו אט אט להתרחק ממורשת ישראל סבא ומהאמונה היהודית, וכן בכדי לשמש כסמכות רוחנית ודמות רבנית עבור המשפחות המקומיות.
היה זה בשנת תרס׳יח (1908), כאשר יצא רבי שלום עמנואל את מרוקו, והחל במסע המפרך אל עבר נהר האמזונס עבור מילוי השליחות הקדושה שהוטלה על כתפיו, ולמען ביצוע המטרה הנעלה. לא קלה היתה דרכו, ולא זרועה בשושנים, כשהוא עשה את דרכו לאט במעלה הנהר החל מהעיר בֶּלֵיים, עד שבשנת תר"ע(1910) הוא צלח את הדרך הארוכה עד לעיר מנאוס, דרך המשתרעת על פני קרוב ל-2,000 קילומטר, ושם התחיל בפועליו לחיזוק וביסוס הקהילה היהודית ואורחותיה.
אולם, לא הרבה הספיק הרב לפעול, עד שתקפה אותו המחלה האיומה שקטלה רבים מתושבי האזור, מחלת הקדחת הצהובה רח"ל, והוא נפל למשכב.
הרב, שעדיין לא היה מוכר די הצורך בסביבה, לא זכה לטיפול ראוי מצד תושבי המקום, שלא התמסרו איליו די הצורך מחמת חוסר היכרותם אותו. ברם, אישה אחת בשם קוטה ישראל לקחה אל ליבה את מצבו העגום של רבי שלום עמנואל, וטיפלה בו במסירות עד פטירתו מן העולם בראש חודש שבט שנת תר״ע.
לאחר פטירתו נטמן רבי שלום עמנואל בבית הקברות העירוני שם בעיר, זאת מכיוון שעד לשנת תרפ׳׳ח(1928) לא היה במקום בית קברות יהודי.
מעשי ניסים וסיפורי פלא מסופרים בפי הנכרים המקומיים, שאימצו את קברו של הרב למקום תפילה אשר רואים בו עין בעין ישועות מופלאות. ״סנטו חודאו מילגררו דה מנאוס״(-הקדוש היהודי, עושה הנסים של מנאיס) – זהו הכימי שהודבק לרב ע״י המקומיים.
מסופר, כי סגולתו של הקבר התגלה כאשר לאחר פטירתו של הרב החלה האישה שטיפלה בו לגלות כישרון בריפוי מחלות שונים, כגון נקעים ובעיות ברכיים, סדקים ובעיות גב, וכשהחלו לייחס לה כוחות על-טבעיים, היא טענה ואמרה שכוחה בא לה על ידי הברכה שבורכה מפי הרב מויאל טרם פטירתו, ובכך החלה לפרסם את שמו של הצדיק כפועל ישועות, ומאז החלו הכל לנהור לקברו לבקשת רחמים ורצון.
דמותו של הרב הפכה לדמות חשובה כל כך בקרב המקומיים, עד שכאשר הקהילה היהודית ביקשה לפני מספר שנים יחד עם בני משפחה להעביר את עצמותיו לקבורה מחודשת בארץ ישראל, נאלצו לגנוז את התכנית לאור התנגדותם העזה של בני המקום. זכר צדיק לברכה.
מנאוס (בפורטוגזית: Manaus) היא בירתה של מדינת אמזונאס שבצפון מערב ברזיל, הגדולה ביותר בשטחה במדינות ברזיל. העיר שוכנת על גדת נהר הריו נגרו, מעט מערבית למקום הישפכו אל נהר האמזונאס, והיא משמשת נמל עיקרי ומרכז כלכלי באזור. אוכלוסייתה מונה כ-2,020,301 בני אדם, נכון לשנת .2014
יכי"ן רבי יוסף כנפו זיע"א משנתו החינוכית ערכית
יכי"ן
רבי יוסף כנפו זיע"א
משנתו החינוכית ערכית
קובץ מאמרים לרגל מלאת 100 שנה לפטירתו
ג. השפעת אורות קדושים על ידי הוצאת התפילות בפה
״כי חיים הם למצאיהם ולכל-בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא״ [משלי ד׳,כבי]
"כי-חיים הם למצאיהם ולכל- בשרו מרפא״ הכוונה אם אפשר ״כי־חיים הם למצאיהם״ – הם התפלות ישרות שמתפללין ישראל בכל יום, ערב ובקר וצהרים, שהם עיקר החיות לעליונים ולתחתונים, וכמו שאמרו רז״ל: דברים העומדים ברומו של עולם. ואמנם קשה כקושית הראשנים למה צריך להוציאם בפה – תיסגי במחשבה לבדה ואזי יש קדוש שמו יתברך בעולם וכאמור? לזה תירץ ״ולכל בשרו מרפא״, הכוונה לעניות דעתי אם אפשר שעל ידי הוצאת האותיות הקדושות ששורשן אצול מעצם הספירות, ומסיבת תנועתם יתהוו אורות חדשים, ואזי יושפע אף על בחינת הגוף אור עצום ומתקדש ומתטהר, ואם כן זהו תיקון הגוף והנפש שיושפעו אורות קדושים, אבל אם יהיה במחשבה דווקא לא יתהוו אורות ואין קדושה מזה לגוף אלא למחשבה, וזהו שאמר "ולכל-בשרו מרפא״, דעל ידי האותיות הקדושות יושפע אור עליון על כל בשרו ־ ואזי מרפא, רפואת הנפש ורפואת הגוף, ורוחניות עצומה. [עמי יא׳]
ד. על ידי קריאת שמע ותפילות נעשה האדם קדוש
״שמע ישראל״ [דברים ו׳,ד׳]
בס״ד על ענין שלוש תפלות היום – שחרית, מנחה, ערבית אשר רמזו בהם המפרשים ז״ל בפסוק ״שמע ישראל״ ראשי תיבות שמ״ע – שחרית מנחה ערבית – ״ישראל״, רוצה לומר שמי שמתפלל שלוש תפלות הנזכרים הוא הנקרא בשם ישראל, עד כאן לשונם.
ואני הדל ארמוז גרגיר קטן: שמ״ע – גימטריא קדו״ש, שעל ידי קריאת שמע ושלוש תפלות היום שראשי תיבות שלהם שמ״ע [כנזכר לעיל] נעשה קדוש, שמקדש עצמו ונפש רוח ונשמה שלו בקדושה עצומה ונפלאה, ובפרט שעיקר גדול לבירור רפ״ח ניצוציו הם שלוש תפלות בצבור. [עמי טי]
ה. סוכות וליל הושענא רבא – הסד ושירה
"יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חי-יי״ [תהלים מב׳,ט׳] ובעניותי יש לרמוז למוד ליל הושענא רבא בפסוק תהלים דרך אסמכתא ברמז, והוא במזמור [מב'] ״למנצח משכיל לבני-קֹרח, כאיל תערֹג״ שאומרים בחג. ״יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי״, רמז הכתוב על הימים הקדושים של חג הסוכות שכולם סודם המשכת החסדים כאמור בדברי הרב, וזהו ״יומם יצוה ה׳ חסדו״ אכן ־ ״ובלילה שיר״ה״, ראשי תיבות שלה למפרע ־ הושענא רבה יום שביעי, רוצה לומר ובלילה של הושענא רבה שהיא שביעי ־ ״שירה עמי״ כל הלילה עד זמן התפלה, וזהו שסיים ״תפלה לאל חיי״, כן נראה לעניות דעתי דרך רמז. [עמי רג']
ו. הכפרה בכוח – התשובה. התרסה והקבלה לעתיד
"כי־ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו׳׳
[ויקרא טז׳,לי]
וכזה וכזאת ארמוז בענין הפסוק של סדר היום שאמר ״כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו״. והקושיא ידועה מרבותינו זכרונם לברכה שהפסוק כפול – שאמר ״לטהר אתכם״, וחזר ואמר ״לפני ה׳ תטהרו״! אבל אם אפשר שרמז הכתוב ״כי־ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם״ בכוח התשובה, והבכייה, והחרטה, ושברון לבב, ורמז לדבר ראשי תיבות ״כי־ביום הזה יכפר״ בכי״ה, וסופי תיבות ימה״ר ־ לרמוז על בכיות היום זה אחר זה, מה״ר ימהרנ״ה לו, וטעמא – דרג״א תבי׳׳ר – לרמוז על שברון הלב שעושה ביום הקדוש הזה, ועל ידי זה ״יכפר עליכם לטהר אתכם״ – אבל בתנאי אם ״לפני ה׳ תטהרו״ מכאן ולהבא, דהיינו שתהיו גומרים בלבכם שתטהרו עצמכם מכאן ולהבא, ואזי תזכו לי״ש עולמות, כמספר מלת יכפ״ר, שעולה י״ש. [עמי קסט-קע]
ז. מעלת הצדיקים שלא טעמו מעם חטא
"אשרי האיש אשר לא הלן בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב, כי אם בתורת ה׳ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, והיה כעץ ישתול על-פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר-יעשה יצליח" [תהלים אי, א-גי].
ואפשר שזהו האושר שאמר דוד המלך עליו השלום ״אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגו׳ כי אם בתורת ה׳ חפצו… והיה כעץ שתול על-פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא־יבול וכל אשר יעשה יצליח״. דצריך לדעת למה אמר לשון עבר ״אשר לא הלך… לא עמד… לא ישב״ ולא אמר: אשרי האיש אשר אינו הולך בעצת רשעים ולא עומד בדרך חטאים וגר, ועוד אעיקרא דדינא למה נקט האי לישנא שלא הלך בעצת רשעים וחטאים וגו׳, ולמה לא אמר אשרי האיש אשר הולך בעצת צדיקים וחסידים וגו׳, ועוד מהו העלה אשר אמר עליו ״ועלהו לא יבול״?
אכן על פי האמור יבוא על נכון שהכתוב מדבר באנשים צדיקים גדולים מנעורם ועד גדלם, ולא טעמו טעם חטא מעולם, שאזי כל הגדרים וסייגים שעושים לתורה שלמים הם אתם לבלתי יהיו נופלים מאליהן, שאין היצר הרע מתגרה בהם כבעלי תשובה, שכבר הרגילוהו בעשיית רצונו של מקום, וזהו שאמר ־ ״אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים״ כלל מיום שעמד על עומדו, והשתא אתי שפיר לשון ״אשר לא הלך״ – לומר שקאי על כת הצדיקים והחסידים שמעולם לא נצחם יצר הרע לחטוא בהנה, שאם אמר – אשר הולך בעצת צדיקים, היינו אומרים שקאי על בעלי תשובה שחטאו כבר ועתה חזרו בתשובה והולכים בעצת צדיקים, על כן אמר: ״אשר לא הלך בעצת רשעים" שמובנו על כת הצדיקים שמעולם לא חטאו, ״כי אם בתורת ה׳ חפצו״, ולאדם כזה ״אשר פריו יתן בעתו״ – המה גופי התורה ומצוותיה, ״ועלהו״ שהם הגדרים והסייגים שהן כעלה לפרי, כאמור, ״לא יבול״, אלא שהכל יהיה נשמר שמירת פרי ועלה, ״וכל-אשר יעשה יצליח״ ־ לפי שאין בידו עון שעליו יהיה נתפס ונחסר בגופו או בממונו, שהרי הוא צדיק מנעוריו. [עמוד׳ קסג׳־קסד׳]
Concile des Rabbins du Maroc des 15 et 16 Fevrier 1955
CONCILE DES RABBINS DU MAROC
DES 15 ET 16 FEVRIER 1955
Messieurs,
Je déclare ouvert le VIme Concile Rabbinique du Maroc et je souhaite le plus vif succès à vos travaux.
Le Grand Rabbin prit à son tour la parole pour remercier vivement M. GUIRAMAND de l'accueil très favorable qu'il réserve à nos requêtes et de la bienveillante sollicitude qu'il témoigne à nos coreligionnaires et à nos institutions religieuses dont il apprécie hautement la valeur, la dignité et l'incontestable utilité.
Il dit ensuite combien il était sensible à l'appui accordé par M. le Directeur à la marche et au progrès de l'Institut Marocain des Hautes Etudes Hébraïques.
S'adressant ensuite à M. BOTBOL, le Grand Rabbin lui exprima en son nom personnel et au nom du rabbinat marocain, son affectueuse reconnaissance pour l'intégrité dont il fait preuve dans l'exercice de ses fonctions. Vous êtes, dit-il, l'intermédiaire précieux entre la Direction des Affaires Chérifiennes et nous. Ce poste vous sied à merveille, je suis certain que vous avancerez toujours dans la voie du succès.
A M. DAHAN, Secrétaire Général du Conseil des Communautés Israélites, le Grand Rabbin dit ses profonds remerciements pour l'activité qu'il déploie en faveur de nos communautés, pour la sympathie qu'il nourrit à l'égard du rabbinat et la bonne volonté qu'il met dans l'application des mesures décidées par nos Conciles.
Quant à vous chers collègues, fit le Grand Rabbin, je mesure les lourdes responsabilités que vos multiples attributions font peser sur vous — fonctions judiciaires, charges communautaires, travaux des Conciles — et je nourris fermement l'espoir que l'Eternel vous conduira sur le chemin de la vérité et vous assistera afin que Son Nom soit glorifié. Notre but consiste à poursuivre le bien et la justice, c'est une garantie que notre activité sera fructueuse.
Je prie l'Eternel d'accorder à nos travaux Sa suprême assistance et de nous orienter vers le droit chemin. Amen !
A son tour M. BENSIMON, Président de la Communauté Israélite de Rabat, dit sa joie d'assister pour la première fois à un Concile des Rabbins et l'honneur que lui fait M. le Grand Rabbin en consentant à lui donner la parole pour exposer certaines questions touchant sa Communauté. Je lui en exprime ma vive gratitude — dit-il — et l'assure que les membres de mon Comité sont très sensibles à la marque de sympathie ainsi témoignée.
Après lui, M. DAHAN se déclara très heureux d'exprimer au rabbinat la sympathie des membres du Conseil des Communautés qui de tout temps collaborent avec lui. Vos travaux convient-il ont été couronnés de succès, l'Institut Hébraïque a produit ses fruits et sa valeur s'affirme chaque année.
Après avoir remercié M. DAHAN pour les aimables paroles qu'il vient de prononcer et pour son concours efficace en faveur de l'enseignement religieux, le Rabbin DANAN affirma que le Conseil des Communautés et le Rabbinat forment un bloc indivisible dont le but est de servir l'intérêt de la Communauté juive marocaine.
A l'issue de ces diverses allocutions, M. BOTBOL présenta a M. GUIRAMAND les membres du Concile un à un. Pour chacun M. le Directeur a su trouver des paroles très aimables. Il quitta la salle de réunion en compagnie de M. BOTBOL et du Grand Rabbin DANAN.Après une courte suspension de séance, les travaux commencèrent sous la présidence de M. BOTBOL et du Grand Rabbin.
שנותיו האחרונות של מוחמד בעיר מכה; ההגירה אל ארץ חבש והמאורעות שקדמו לה-חוה לצרוס יפה
שנותיו האחרונות של מוחמד בעיר מכה; ההגירה אל ארץ חבש והמאורעות שקדמו לה
המסורת המוסלמית, באופן טבעי, מלאה סתירות בנוגע ליחסם של אנשי מכה אל מוחמד. טבעי שהיו פניות אשר האפילו על האמת ההיסטורית. מצד אחד רצו היסטוריונים בחצר בית עבאס להשחיר את דמות אבותיהם של המושלים בתקופת המאה הראשונה של האסלאם, של האומיים, בטענה שהם היו מתנגדיו של מוחמד והם הם שנהנו לאחר מכן מפרי עמלו. מצד שני רצו הכל לחפות על העובדה, שגם משפחת מוחמד, ברובה, לא הכירה בו בזמן היותו במכה. אף על פי כן, יש תמונה די ברורה שאפשר לסכם אותה כך:
לא מצינו רצח בשל האסלאם. לא מצינו מקרה שאדם נהרג בשל היותו מאמין במוחמד. לא מצינו עינויים וכדומה, אלא אצל אנשים שלא היו בעלי עמדה חברתית נכבדה. ובכל זאת, המתיחות גברה. אנשי מכה המתנגדים של מוחמד, ביקשו את דודו של מוחמד, אבו טאלב, כי ישתדל שמוחמד ישתוק, יחדל מהטפותיו. אך מוחמד לא ניאות לכך. הלחץ גבר, ומוחמד חשש שמאמיניו לא יעמדו בנסיון. אז החליט שהעדה הצעירה שלו צריכה להגר אל ארץ מונותאיסטית, אל ארץ שאין רודפים בה את המאמינים באל אחד. ארץ חבש היתה נוצרית (הנצרות של ארץ חבש היא בעלת אופי מאוד יהודי, והקיסר של חבש, הנגוס — מהמלה העברית ״נוגש״, אלא בהוראה של מושל סתם — חושב עצמו מזרע שלמה ומלכת שבא).
כשמונים אנשים יצאו ממכה בשנת 616 לחבש, וישבו בה שנים רבות. רבים מהם חזרו רק בשנה השביעית ל״הג׳רה״. הם עסקו שם במסחר. את אומץ לבו של מוחמד ואת אמונתו בשליחותו אנו רואים בעובדה שהוא לא היגר. הוא רצה לבשר לבני עמו.
הכרה זמנית בשלוש האלות של מכה
חלק גדול של מהגרים ניסה לחזור מששמע כי אנשי מכה קיבלו את האסלאם. אולם היתה זו שמועת שוא, שיסודה היה בכך שמוחמד הכיר באופן זמני בשלוש האלות של מכה (אללָאת, אלמַנָאת ואלעזָא). בסורה 53, פסוקים 19—20 נאמר
ראיתם את לאת ועזא ואת מנאת השלישית. בהמשך לפסוק זה הוא אומר:
أَفَرَأَيْتُمُ اللَّاتَ وَالْعُزَّى 19
19 תנו דעתכם על אללאת ואלעז-א,
وَمَنَاةَ الثَّالِثَةَ الْأُخْرَى 20
- ומנאת, השלישית הנוספת.
אללאת ואלעזא: שתי אלילות, שיחד עם מנאת הנזכרת בפסוק הבא, נחשבו בעיני עובדי האלילים בערב לשלוש בנותיו של אללה. עובדי האלילים האמינו שהן כעין מלאכים, ושיש ביכולתן ללמד זכות אצל אלוהים למען הסוגדים להן.
أَلَكُمُ الذَّكَرُ وَلَهُ الْأُنثَى 21
- האם לכם הזָכָר ולו הנקבה?
הנקבה: לעג לאמונה שאלוהים הוליד בנות.
تِلْكَ إِذًا قِسْمَةٌ ضِيزَى 22
22'חלוקה שכזו איננה הוגנת.
إِنْ هِيَ إِلَّا أَسْمَاء سَمَّيْتُمُوهَا أَنتُمْ وَآبَاؤُكُم مَّا أَنزَلَ اللَّهُ بِهَا مِن سُلْطَانٍ إِن يَتَّبِعُونَ إِلَّا الظَّنَّ وَمَا تَهْوَى الْأَنفُسُ وَلَقَدْ جَاءهُم مِّن رَّبِّهِمُ الْهُدَى 23
23 אין הן אלא שמות אשר בהם קראתם אתם ואבותיכם. אלוהים לא הוריד ממרומים כל אסמכתא לאמיתותם. רק אחר דמיון שווא ומשוגות לב נוטים הם, אף כי קיבלו מעם ריבונם הדרכה אל דרך הישר.
23 אין הן אלא שמות: כמה מסורות מספרות שתחילה גרם השטן לנביא להשמיע פסוקים שבהם ניתן אישור לאמונה שיש בכוחן של שלוש האלילות להשתדל למען העובדים אותן. פסוקים אלה ידועים כ״פסוקי השטן". מסורות אלה טוענות שהפסקה שלפנינו היא גרסה מתוקנת שנועדה להחליף את "פסוקי השטן״ שהיו בגרסה הראשונית של סורה זו. אולם מרבית פרשני הקוראן המוסלמים מכחישים את אמיתות סיפור ״פסוקי השטן״, וגורסים שהפסקה שלפנינו היא הגרסה הראשונית של ההתגלות הקוראנית.
אלו הם ה״גראניק״ (הברבורים) הנשגבים, אשר בקשתם מתקבלת לפני אלהים. מששמעו אנשי מכה כי מוחמד מודה באלילות שלהם, הסכימו לעשות יד אחת אתו. אך מוחמד הכיר מיד בשגיאתו. והוא מנחם עצמו בכך שאלחים אומר לו: אל תדאג, אין לך נביא שאלהים לא שלח שטן להסיתו לזמן־מה. מוחמד חזר בו והפסוקים הוצאו מן הקוראן. שמועה זו על אחדות זמנית בין אנשי מכה ומוחמד היא היא שגרמה לשיבת אנשי הכת שהיגרו לחבש, אך הם צריכים היו לחזור על עקבותיהב ולשבת שם עוד שנים אחדות.
מפנה במצבו של מוחמד; התאסלמותו של עמר
אולם בינתיים אירע מאורע אחד שחיזק מאוד את ידי מוחמד, אם כי לא הביא לכלל שינוי בהלך־רוחם של אנשי מכה בכללותם — והוא התאסלמותו של עֻמָר בן אלחֵ׳טָאב, הוא החליף השני, והוא האיש שארגן את ממלכת האסלאם. הוא האיש החזק, איש המדינה, בסביבתו של מוחמד. לו יש להודות שהאומה המוסלמית לא התפוררה אחרי מותו של הנביא. אותו עמר הוא ״שאול״ והוא ״פאולוס״ של האסלאם. פאולוס היה רודף נוצרים עד שנהפכה רוחו והוא היה נוצרי קנאי. עֻמר במסורת המוסלמית הוא דמות דומה. הוא לא היה מן המשפחות המיוחסות ביותר (כמו אמיה ועוד), אבל הוא היה איש חזק. גם כאן יש לנו טיפוס כמו עת׳מאן, מאלה שהיו שייכים למעמד של הסוחרים האמידים של מכה, והוא קיבל את האסלאם. עדיין היה אדם צעיר (כבן 28), אך הצטרפותו של איש כמותו לעדת המאמינים חיזקה מאוד את ידיו של מוחמד.
"אוז'אהּ האד אל-נאס פחאל אוז'אהּ אל- כּלאבּ- יעל לזמי
- "אוז'אהּ האד אל-נאס פחאל אוז'אהּ אל- כּלאבּ
اوزه هاد الناس فحال اوزه الكلاب
اوزه – כאן הוא שם אך יש פועל באותו ביטוי, ההבדל הוא שהאות "ז" במקרה אחד היא רםןייה כמון בתרגום – פנים
ובפועל, האות "ז" דגושה
והמשמעות במקרה זה, היא " שהסביר לו פנים – קיבל אותו בסבר פנים יפות, כיבד אותו
תרגום – פני האנשים כפני הכלבים.
הסבר – פני הדור כפני הכלב.
אומרים על אנשים שלא מתביישים להגיד כל מה שהם חושבים בפנים ולא עושים חשבון, הם כמו כלבים שלא מתביישים לקיים יחסים ברחוב ליד כולם.
עוד כמה פתגמים שקשורים במילה "אוז'הּ
נקולה-לו פאוז'הו
לומר את הדברים ישירות, פנים אל פנים
3טאר ותאח עלא אוז'הו
כשל ונפל על הפנים
עוד מילה נרדפת לפנים – כּמארא, מילה זו תמיד נאמרת במובן שלילי
ג'ואן פיטרס – החוקרת שחשפה את הבלוף של הפליטים הפלסטינים
ג'ואן פיטרס – החוקרת שחשפה את הבלוף של הפליטים הפלסטינים
אחד הספרים החשובים ביותר בהיסטוריה של מלחמת ישראל לקיומה הוא "מאז ומקדם", פרי עטה של ג'ואן פיטרס – FROM TIME IMMEMORIAL JOAN PETERS
הספר עורר רעש גדול בעולם, בעת שראה אור בארצות הברית ובבריטניה בשנת
״קוצר ימיה של הקיסרות הערבית הטהורה יותר משהיא פועל־יוצא מכוחם של יסודות לא־ערביים נבע מכך שהערבים עצמם לא היו מסוגלים לפתח מערכת מימשל קיסרי שתהיה הולמת יותר מן האבהנית [הפטריארכלית]״, פסק הוֹגארת.
״תקופת מֶכָּה… הקצרה היתה כולה כיבושים ופשיטות שלא נתלווה אליהם אירגון השטחים שנכבשו אלא במידה שיבטיח את תשלום המם״.
״התקופה הבגדאדית הארוכה״ היתה, לדברי הוגארת, ״לא…. שלטון של ערבים על־ידי ערבים״.
אם גם היו בית־עבאס בני־מֶכָּה, הרי וזיריהם, הגדולים ותכופות הקטנים, איראנים היו או טוראנים, והם שימו מבטחם בשכירי חרב, תחילה פרסים, אחריהם תורכים, צ׳רקסים, כורדים – כל גזע מלבד הערבי. הוֹגארת מצא שאותה ״נוסחה״ יפה גם למצרים וצפון־אפריקה, מקום שם היו גם הנשלטים וגם שליטיהם ״לא־ערבים״.
״זו שכיום אנו קוראים לה ׳הציביליזציה הערבית׳ לא היתה ערבית לא במוצאה ובמבנה היסוד שלה גם לא בסממניה האתניים העיקריים״, כדברי פיליפ חתי. משך כל תקופת הכליפות היו הסורים, המצרים ואחרים, בין כגֵרים לאסלאם ובין כנוצרים ויהודים, ראשונים־במעלה בין נושאיו של לפיד ההשכלה והחכמה, ממש כמו שהיו היוונים המשועבדים ביחסם לרומאים המנצחים. הציביליזציה המוסלמית־הערבית היתה ביסודה זו הארמית־המיוּונת והאיראנית כפי שהתפתחו בחסות הכליפות והתבטאו באמצעות הלשון הערבית.
לאמיתו של דבר, ״הזהות הערבית״ היא במידה רבה קיבוץ לשוני. חִתי מגדיר ״ערבים״ ב״מונח אשר בפינו יקיף את כל העמים דוברי-הערבית, כולל הערבים, כלומר יושבי חצי האי ערב״.
לדברי הוֹגארת היה אפילו השלטון הערבי ״הקצר להפליא״ מיכני ללא חדשני. דומה כי בית־אומיה המשיכו לפעול, בסוריה כבספרד, במנגנון שמצאו, ורק לאחר זמן עמדו על התבטאות בערבית.
מבחינה היסטורית, מי שמדבר על התושבים המקוריים של יהודה היא גם פלשתינה כעממים ״ערביים״ פשוט אינו יודע מה הוא סח. לא די שלא היתה ארץ־״פלשתינה״ ומעולם לא היה שלטון ערבי ״פלשתינאי״, אלא שרק ״תקופת־זמן קצרה להפליא״ – עשרות שנים בלבד – שלטו ערבים כלשהם על ערבים בארץ ההיא.
השימוש הערבי הראשון במלה ״ערבי״ מופיע בכתבות העתיקות מדרום־ערב… שזמנן המאות האחרונות שלפני הנצרות והמאות הראשונות לנצרות. בכתבות האלו ערבי פירושו בדווי, תכופות פושט בגדוד, והכינוי חל על נוודים להבדיל מיושבי קבע… לגבי מוחמר ובני זמנו היו הערבים הבדווים של המדבר, ובקוראן משמש המונה אך ורק בהוראה זו ולעולם אינו הל על יושבי מֶכָּה, מדינה ושאר הערים: האסלאם היה ״הדת וקריאת הקרב הלאומית״ והקיסרות החדשה היתה ״שלל המלחמה״ שלהם עם שפלשו הערבים המנצחים ל״מיגוון עצום של עמים שונים זה מזה בגזע, לשון ודת, שבתוכם היו הם [הערבים]…. מיעוט״, לדברי הפרופיסור ברנארד לואים.
רבים קמו לערער על השימוש בשם־התואר ערבי להגדרת הצדדים השונים של ציביליזציה זו בנימוק שהערבים במוצאם תרמו ל״רפואה הערבית״, ל״פילוסופיה הערבית״ וכו' תרומה קטנה ביחס. יש המותחים ביקורת אפילו על השימוש בתואר מוסלמי, שהרי רבים כל־כך מבּוניה של תרבות זו היו נוצרים ויהודים…
הנביא מוחמד, יוצרו הערבי של האסלאם, הגיע עד מהרה לידי החלטה שכדי לרכוש חסידים הכרח שתהיה הביזה מצויה בשפע.
במידה מעטה כל־כך היה הגל הראשון של הכיבוש הערבי פרי קנאות דתית בלבד, המציעה לנכבשים לבחור בין האסלאם ובין החרב, עד שמסתבר ביותר כי רבים מאנשי כנופיות הבדווים שהם שהיו גיסותיו של האסלאם עדיין עובדי כוכבים היו כאשר השתתפו בפריצה הגדולה הראשונה אל מחוץ לחצי־האי [הערבי].
מאחר ש״המוסלמים הערבים״ נהרו בהמונם למלא אחר תביעתו של הקוראן להילחם ״…באלה שניתן להם הספר לפניכם,… עד שייכנעו וישלמו לכם מס־כניעה ויודו בשלטונכם״ (ט, 29), הגיע חִתי לכלל מסקנה כי:
לא הקנאות אלא הכורח הכלכלי המריץ את המוני הבדווים… לחרוג מגבולות מכורתם הצחיחה אל האדמות המוריקות שבצפון… דומה כי מסעי המלחמה לא די שלא היו אך־ורק פרי חישוב שקול וצונן אלא שתחילתם פשיטות שנועדו להמציא פורקנים חדשים לרוח־הקרב של השבטים שעכשיו נאסר עליהם לצאת למלחמות־אחים, וברוב המקרים לא היתה המטרה לרכוש אתיזה של קבע אלא לשלול שלל.
לא אלפי שנים אלא כמה עשרות שנים בלבד שלטו הערבים בערבים, ואף זאת רק בימי בית אומיה, שהיה השושלת היחידה ה״ערבית״ במוצאה. נצחונו של בית־עבאס לא ערבי היה אלא מוסלמי, ו״האסלאם ולא הדם הערבי הוא שהיה הבסיס לאחדות״. מקץ כמאה שנים לערך היו ״חומסי השלטון הבאים זה אחר זה״ כמעט כולם ״ממוצא תורכי״.
L'avare mechant et l’emissaire d'Erets-Israel -Contes populaires Racontes par des juifs du Maroc
Dispertion et unite – בתפוצות הגולה
Contes populaires
Racontes par des juifs du Maroc
Publie et annotes par
Dr Dov Noy
Jerusalem 1965
L'AVARE MECHANT ET L'EMISSAIRE D'ERETS-ISRAEL
Chlomo Weizmann narrateur
Dans une ville du Maroc vivait un Juif très riche et très méchant. Il ne permettait pas aux mendiants et aux pauvres de venir dans sa maison et pour être sûr de ne pas être dérangé, il se fit construire une maison en dehors de la ville. Mais il n'était point satisfait de cela. Il fit entourer sa maison d'un mur élevé et l'unique porte qui donnait accès à son domaine était gardée par des chiens, méchants comme leur maître, qui mordaient sans pitié tous ceux qui s'approchaient de la maison. A part cela, il fit placer devant le mur deux esclaves noirs, qui ne laissaient entrer dans la maison que les personnes que leur maître désirait voir. Les Juifs de l'endroit disaient, à propos de cet homme riche: "Depuis Aman, le méchant, il n'y a pas eu d'homme aussi mauvais que celui-ci; mais Aman n'était pas Juif, tandis que cet homme fait partie de notre communauté …"
Un jour, un grand sage arriva dans la ville, un émissaire qui allait de ville en ville pour ramasser de l'argent pour les érudits qui, en Erets-Israël, consacrent toute leur vie à l'étude de la Tora. Le sage avait appris que dans cette ville vivait un Juif très riche, mais la somme d'argent qu'il parvint à réunir était petite et lorsqu'il s'en étonna, les habitants de la ville lui dirent: "Il y a parmi nous, en effet, un Juif très riche, mais sa maison est entourée d'un mur et des chiens et des esclaves noirs en défendent l'accès pour que leur maître ne soit pas obligé de contribuer aux bonnes oeuvres."
Le sage demanda: "Quel est le nom de cet homme?" Et lorsqu'on lui communiqua le nom, une voix du ciel lui dit que ce Juif était condamné à mourir bientôt et que seul lui, le sage, avait le pouvoir de le sauver.
Le sage ne communiqua rien de tout cela aux gens de la ville et se mit en route vers la maison du méchant homme. Avec l'aide de son pouvoir magique, le sage arriva en quelques secondes à l'endroit voulu, mais il s'aperçut, qu'à côté de lui, un serpent géant avançait, lui aussi, en direction de la maison et il se rendit même compte que l'animal faisait de grands efforts pour arriver avant lui.
Que fait le sage? Il prononce une formule sacrée et le serpent s'étale dans l'oued comme s'il était mort, incapable de faire le moindre mouvement.
L'émissaire d'Israël arrive devant l'entrée de la maison de l'homme méchant et les esclaves noirs essayent de le renvoyer. Le sage leur dit: "Je ne veux poser qu'une seule question au propriétaire de cette maison." Mais les gardiens ne veulent rien entendre. Le sage prononce de nouveau la formule sacrée et, en un clin d'oeil, il se trouve à l'intérieur de la maison sans que les chiens s'en soient aperçus.
L'homme riche voit subitement le sage planté devant lui, au milieu de la chambre, et il s'écrie: "Comment as-tu réussi à parvenir jusqu'ici, avec tes habits usés et sales?" Et il appelle ses chiens pour qu'ils le débarrassent de son hôte. Mais le vieillard s'asseoit sur le parquet de la chambre et ne bouge pas. Il est indifférent à ce qui se passe autour de lui et les chiens n'entendent pas l'appel de leur maitre et restent où ils sont. Le richard se rend compte de son impuissance. Fatigué de crier, il laisse son hôte dans la chambre sans lui accorder aucune attention.
Vers la fin de l'après-midi le sage sortit de sa poche un livre de prières et se mit à réciter la prière de Minha, tandis que les serviteurs de l'homme riche se mirent à dresser la table pour le dîner. Puis le maître de la maison, sa femme et ses enfants s'installèrent autour de la table. Le sage demanda un morceau de pain sec (il feignait d'avoir faim, car cet homme saint ne souffrait pas de la faim même s'il ne mangeait pas). Il supplia les maîtres des lieux de lui accorder au moins l'un des morceaux qu'ils avaient l'habitude de jeter aux chiens, mais, dans sa cruauté, l'homme riche refusa. La famille termina son repas et le sage ne bougea pas de sa place et tout le temps sa main était tendue vers la table, implorant un peu de nourriture. L'homme riche interdit même à sa femme et à ses enfants de donner quoi que ce soit au sage.
Lorsque les serviteurs se mirent à débarrasser la table, le sage, une fois de plus, demanda un morceau de pain et l'homme méchant jeta quelques miettes sur le parquet et dit sur un ton méprisant: "Attrape cela, avant que ne viennent les chiens!"
Mais le sage lui dit: "Je n'accepterai que ce que tu me donneras de ta main."
La femme et les enfants demandèrent alors à l'homme méchant d'avoir pitié du sage et, en fin de compte, il se laissa attendrir au point de donner un morceau de pain à son hôte.
Le sage se leva, se lava les mains, prononça la bénédiction sur le pain, en mangea une bouchée, puis dit à l'homme riche: "Je voudrais t'informer d'une chose que tu ignores."
Le riche s'effraya, mais le sage lui dit: "Envoie de suite ta femme et tes enfants loin d'ici, car cette nuit un grand danger les menace. Quant à toi, ne dors pas cette nuit. Reste éveillé et sache qu'il t'est interdit d'ouvrir la porte."
Pris de panique, l'homme riche fit ce que lui avait dit l'émissaire d'Erets-Israël, qui s'installa sur le parquet et récita des psaumes.
Et le serpent se mit à ramper et avança en direction de la maison.
Tout d'un coup l'homme riche se précipita vers le sage et lui dit: "Dehors, ma femme pousse des cris et demande que je lui ouvre la porte, car on veut l'assassiner".
"Retourne dans ta chambre et n'ouvre pas!", ordonna le sage.
L'homme riche fit ce qu'on lui avait dit, mais quelques minutes plus tard, il revint et dit: "Cette fois-ci les enfants, eux aussi, se sont mis crier: 'Aie pitié de nous et ouvre-nous la porte car des brigands veulent nous tuer'. Je cours ouvrir la porte, pour les protéger".
"N'ouvre pas et tiens-toi tranquille!" ordonna le sage et l'homme fit ce qu'on lui avait dit. Mais après un certain temps il revint: "Ma mère et tous les membres de ma famille m'implorent de sauver leur vie. Je cours ouvrir la porte".
Le sage poussa un cri terrible et l'homme riche s'excusa et se mit à pleurer, implorant la permission d'ouvrir la porte: "Si je n'ouvre pas, ils seront tous assassinés".
Et toute la nuit l'homme riche revint chez le sage pour lui demander la permission d'ouvrir la porte.
La nuit semblait interminable à l'homme méchant, mais le jour se leva enfin. Le sage lui dit alors: "Viens voir ce qui t'attendait devant la porte".
Il y aperçut un serpent géant, dont la tête avait la taille d'un tonneau et dont le corps était aussi long que le mur, qui entourait la maison; et le serpent était coupé en morceaux. Le sage se mit à expliquer: "Sache que les voix que tu as entendues étaient celles du serpent. C'est lui qui t'a parlé en imitant la voix de ta femme et de tes enfants, car il est venu pour vous tuer tous. Je savais cela et je suis venu pour te sauver. Si tu ne m'avais pas donné de ta propre main une tranche de pain, alors ton sort et celui de toute ta famille auraient été amers."
L'homme riche envoya ses serviteurs pour ramener sa femme et ses enfants et il leur montra le serpent coupé en morceaux et leur raconta à tous ce qui s'était passé durant la nuit. Bien sûr, pendant qu'ils étaient loin, la femme et les enfants ne pouvaient pas savoir ce qui s'était passé à la maison.
Ils étaient terrifiés en entendant le récit des événements de cette nuit terrible. Mais quand ils réalisèrent qu'aucun danger ne les menaçait plus, ils remercièrent Dieu de les avoir sauvés.
Apres cette aventure terrible, l'homme riche se transforma en un homme
charitable. Il donna de grandes sommes pour les bonnes oeuvres
et fit des dons importants pour Erets-Israël et pour les erudits qui y étudiaient la Tora.
סיפורי-עם משלומי-עליזה שנהר-חיה בר-יצחק-מסעודה אחותי ומסעוד אחי פרחה חפותה מספרת
מסעודה אחותי ומסעוד אחי
פרחה חפותה מספרת
מבחינה טיפולוגית שייך הסיפור לקבוצת הסיפורים על עסקת־שותפות בין אדם ומפלצת (אארנה־תומפסון 1030 — 1059), עסקה שבה המפלצת מתגלית כפתיה וידו של האדם על העליונה.
מבחינה ז׳אנרית זוהי מעשיה פלאית. .הרולה היא דמות מפלצת פלאית, המוכרת גם בקרב הערבים במרוקו, כפי שמעיד על כך ווסטרמרק, והיא שונה מן השדים שבהם מאמינים יהודי מרוקו. אמונת יהודי מרוקו יונקת ממקורות יהודיים מתקופת המשנה והתלמוד ומתקופת התפתחות הקבלה.
כדי להיפגש עם היצור הפלאי חייב האדם לעזוב את המרחב האנושי ולעבור למרחב המצטייר בספרות העממית כמרחב־ביניים; שאינו מאוכלס בבני־אדם אלא ביצורי־הפלא. בסיפורנו, כבסיפורים רבים, מאופיין מרחב זה כמקום שממה, וזמן פגישת היצור הפלאי הוא זמן טעון — לילה.
גיבור הסיפור, היוצא לפגוש יצור פלאי שייטיב עמו, מצטייר כבר בפתיחה כביש־גדא, שאינו יכול לעשות לפרנסת בני־ביתו, ולכן אין צפוי כאן שינוי בבחינת ״משנה מקום משנה מזל״. היצור הפלאי המתאים למזלו הוא הרולה הטורפת בני־אדם וניזונה מבשרם. הדולה מאופיינת בסיפור באופן הליכתה, בשיניה העצומות, שאותן היא מוציאה מפיה, בשערה הנזקק למסרקות הרבה ובדרך שנתה המוזרה. למרות האימה, שמשרה דמותה, יש באפיון משום לעג למפלצת — אופן הליכתה נלעג. היא אמנם חזקה מן האדם אך זקוקה לו ולשירותיו, והאדם מוצג כחכם ממנה ויודע כיצד להערים עליה. יש בכך ביטוי למשאלה הכמוסה של האדם לגבור על כוחות גדולים ועצומים ממנו באמצעות ערמה ותושייה, שהרי מבחינה פיסית אין לאדם החלש כל סיכוי להתגבר על החזקים ממנו. תכסיסי תרמית, שהם אמצעי־המגן של החלש, הלוא הוא הגיבור החיובי שאנו עומדים לצידו, הם נשק לגיטימי בעיני החברה המספרת.
כך, למשל, בטיפוס הסיפורי ״הגרזן הכבד״(אארנה־תומפסון 1049), שעניינו רברבן ערמומי שהוטל עליו לכרות עץ, או להביא מים, הוא דורש דלי ענק, כדי להביא בו את כל המעיין, או גרזן ענק, כדי לכרות בו את כל היער, ובכך מטיל הוא פחד על המפלצת.
לעתים גם משמשת דמותו של היצור המפלצתי העל־טבעי כאמצעי להתחמקות, מעין צנזורה, כשמאחוריו מוסווית דמות מעביד, שליט, אדון משעבד וביו״ב.
אופן המעבר ממרחב אחד למשנהו על־ידי עצימת עיניים אופייני גם הוא למעשייה. מקום משכנה של הרולה מתחת לאדמה, מקום מלא אוצרות כסף וזהב. האמונה העממית בדבר אוצרות הטמונים באדמה (מוטיב F721.4), אשר מהם נהנים רק יצורים פלאיים השומרים עליהם, ידועה היטב והיא התפתחה בעיקר באזורי מכרות. שם לבשו יצורים אלו לעתים אפיון של שומרי האוצרות, פשוטו כמשמעו. האדם זוכה באוצרות האלה אחרי שהוא מצליח לגבור בערמתו על היצור המפלצתי, כפי שקורה בסיפורנו.
טִיפּוֹלוֹגִי
ל (ת') עָרוּךְ לְפִי מַעֲרֶכֶת הַטִּיפּוּסִים, מְבֻסָּס עַל קִרְבָה וְשֻׁתָּפוּת שֶׁל סִימָנִים אוֹ שֶׁל תּוֹפָעוֹת: מִיּוּן טִיפּוֹלוֹגִי שֶׁל הַלְּשׁוֹנוֹת הַמְּיֻסָּד עַל הַשִּׁנּוּיִים בְּמִבְנָם הַדִּקְדּוּקִי.
נוכחות השדים בבית יהודי מרוקני-יששכר בן עמי
נוכחות השדים בבית יהודי מרוקני
אַהַיְיַא לִיהוּד. עְנְדַכּוּם תִקְרַאו הַאד אְלְכְּלָאמָאת, אִילָא זָאוכּוּם זְ'נוּן הָאד לִילָא, דְּבְּרוּ רָאסְכּוּם מְעָאהוּם, מָא עְנְדִיס אַל גַרָאנְטִי..(א.פ)
התקופה הנדונה היא התקופה שלפני שנות העשרים של המאה הנוכחית כשהחלה ההשפעה הצרפתית במרוקו להיות מכרעת. בדיקת אמונות ומנהגים שונים הקשורים לשדים מובילה אותנו למסקנה שזיקת היהודים לשדים היתה חזקה מאד. לא נוכל במסגרת הנוכחית לבדוק את כל מערכת היחסים הזו שהיא מסועפת עד מאד ונסתפק רק בציון קווים כלליים.
כשנולד תינוק יהודי, נולד לפי המסורת גם כפילו השד והוא מלווה אותו בכל תחנות חייו. כשאדם חולה, נמצא השד במצב דומה ובמות האדם ימות גם השד. קשר זה מחייב את היהודי להתנהגות מסויימת. אסור לו, למשל, להתרגז כי בכך הוא מקלקל את מצב רוחו של השד, וזה, חס וחלילה, עלול להתנקם בו. נגן יהודי שניגן לפני, טען שאצבעותיו מופעלות על ידי השד בשעת נגינתו.
אין לנו עדיין פרטים רבים על האמונות העוסקות במוצאם של השדים. בתלמוד (עירובין יח) אומר ר׳ ירמיה בן אלעזר: ״כל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנידוי הוליד רוחין ושידין ולילין, שנאמר: ׳ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד כדמותו כצלמו׳ (ברא׳ ה, ג) מכלל דעד האידנא לא כצלמו הוליד״. בדומה לכך קיימת בקרב יהודי מרוקו אמונה עממית האומרת, שמן הזרע המוצא לבטלה נולדים שדים הנוכחים בשעת קבורתו של האדם המוליד.
השד או השדים — קיימת ביניהם הבחנה בין שדים טובים ורעים — נוכחים וחיים בבית. לכן תזהר מאד האשה, למשל, שלא לשפוך מים חמים כי היא עלולה לגרום לכוויות לשד ולעורר את כעסו. השדים מצויים גם בבית הקברות, במקומות שיש ריכוז אנשים כמו שוק, ובעיקר ליד הקצבים או בכל מקום שנודף ממנו ריח של דם. הם מופיעים גם בצורת בני אדם אבל לרוב הם אינם נראים, וכבר נאמר על השדים בחגיגה טז, ע״א ״אוכלין ושותין כבני אדם, פרין ורבין כבני אדם, מתים כבני אדם״.מסרנית אחת סיפרה לי זה מקרוב את הסיפור הבא(זוהרה קסטיל, ילידת מקנס. וראה תיק ר.ע. 11 עמי 6־7 שבמרכז לחקר הפולקלור):
״פעם עבר יהודי(במללאה של מקנס) והיה לו משא של מ א ח י י ה והוא מעד. מעד והכד נשבר. בא העני והלך לחכם ר׳ שלמה בן אליעזר עליו השלום. אמר לו: רבי, ראה נשבר לי המיכל עם המחייא ואיך אשיג אחר ועכשיו חג הפסח. אז הרב אמר לשליחו: קום וקרא. לי למזגוב (= כינוי גנאי שפירושו מסכן, אומלל). הלך השליח ומצא את השד יושב ליד הקצבים. אמר לו: קום, החכם אמר שתבוא מיד. הוא נכנס בוכה ומילל. החכם: למה שברת לו את מיכל ה מ א ח י י ה ? ענה לו: הוא ישב עם רגליים מ ט ל ו ק י ן(= מושטות) והיהודי מעד ונפל. אמר לו החכם: שיהיו מקוטעות. איך אתה מעיז ליישר את רגליך כשיש כל כך הרבה אנשים שהולכים ובאים?! אמר לו: תן לי אורכה של 40 יום דאז אביא את הכסף. ואז החכם רשם לו את מחיר הכד, מחיר המשקה, פיצויים וכו'. אמר לו: אחרי 40 יום אביא לך כסף. פנה החכם ליהודי ואמר: לך ותעבוד. ואז הוא הוציא נידוי שהשדים לא ישבו יותר עם רגלים מושטות, על מנת שאף אחד לא ימעד. הלך. אחרי 40 יום שלח לקרוא לו. אמר לו: מה אגיד לך? אמר לו: איפה הכסף? ענה לו: עוד אף אחד ל א הניח כסף מבלי לספ ו ר. כולם הניחו כספם וספרו אותו. אמר לו: מתי? אמר לו: חכה עוד, אמצא מישהו שמניח כסף מבלי לספור ואביא לך. הוסיף לו זמן. אח״כ היה אחד מסכן שהניח כסף מבלי לספור. אף הוא לקח מיד ובא בלילה. אמר לו לחכם: קח הכסף, וספור על מנת שלא יחסר כלום״. כאן אנו רואים איפוא, כמו בסיפורים על שלמה המלך, את השליטה של הרב על השדים.
Epreuves et liberation. Joseph Toledano-Le choc de la défaite
Le choc de la défaite
En fervents admirateurs de la France qu'ils pensaient à l'abri de toute invasion derrière l'imprenable ligne Maginot, les Juifs du Maroc ne doutaient pas que son armée, considérée comme la plus forte du monde et encore auréolée de la victoire de 1918, viendrait rapidement à bout de l'ennemi commun ? l'Allemagne nazie d'Hitler. Pour l'heure, ils se sentaient d'autant plus rassurés qu'ils pouvaient se croire à l'unisson du reste des Marocains, sans parler de la colonie française, la première à être directement impliquée. En effet, dès la déclaration de guerre de la France à l'Allemagne, le 3 septembre 1939, le sultan, comblant les attentes de la communauté juive, se plaça sans hésiter dans le camp de la civilisation contre la barbarie nazie, identifiant son destin avec celui de la France — même si son appel à la mobilisation ne s'adressait nommément qu'à ses sujets musulmans :
Le croyant est celui qui reste toujours fidèle à ses engagements. C'est aujourd'hui, alors que la France prend les armes pour défendre son sol, son honneur, sa dignité, son avenir et le nôtre, que nous devons être nous-mêmes, fidèles aux principes de l'honneur de notre race, de notre histoire, de notre religion… partir de ce jour et jusqu 'à ce que l'étendard de la France et des alliés soit couronné de gloire, nous lui devons un concours sans réserve ; il nous faut ne lui marchander aucune de nos ressources et ne reculer devant aucun sacrifice… Nous ne doutons pas que la victoire finale sera pour le droit et la vraie civilisation… »
De son côté, le Résident assurait :
« Fa France n'oubliera jamais avec quel élan généreux le souverain du Maroc et tout son peuple se sont dressés à ses côtés pour la défense de la justice et du droit. »
Le journal de la bourgeoisie juive, L'Union Marocaine, hostile au sionisme et militant en faveur d'une plus grande intégration dans la colonie française, titrait ainsi son éditorial du 8 septembre 1939 : " Notre devoir : servir ! " et affirmait :
Dans ces heures d'angoisse, la France reçoit la récompense de son œuvre civilisatrice. .Autour d'elle, aux côtés de ses fils fervents et résolus, se groupent les populations de son immense Empire. Au Maroc, la préface de cette entière collaboration a été la lettre de Sa Majesté le sultan, adressée à ses sujets. Elle place cette coopération sous le signe de la reconnaissance qui est le plus fécond des sentiments.
Nos coreligionnaires n'ont pas été les derniers à répondre à l'appel du sultan. C'est avec une émotion mêlée de fierté que nous avons vu, dans toutes les couches de la population Israélite, se manifester un élan profond, enthousiaste, vers la France, gardienne suprême des libertés du monde. Cet élan se traduit par des centaines, et demain sans doute, par des milliers d'engagements volontaires. A l'heure où nous sommes, l'Association des Anciens Élèves de l'Alliance, en collaboration avec l'association Charles Netter, a déjà recueilli 1250 demandes d'engagement, les trois quarts pour le service armé… »
Aussitôt en effet, dans les grandes villes, les Juifs aisés se mobilisèrent pour apporter leur contribution financière, comme le signalait le quotidien le plus diffusé, La Vigie Marocaine, dans sa livraison du 19 septembre 1939 : Le Contrôleur Civil de la Région de Casablanca a reçu d'un groupe d'Israélites casablançais׳, une somme de 600.000francs, représentant une première contribution de la colonie d'Israélites de Casablanca à la Caisse Autonome de la Défense nationale. Cette liste comprend les noms de ? MM Tolédano Brothers 100.000 francs ; Tolédano et Pinto 100.000 francs ; Isaac Attias, J.K Benazeraf Moses Bendahan, Albert Bendahan 100.000 ; J. Bonan 30.000 ; Sté Benchaya 20.000 ;José et Salomon Ettedgui 20.000 ; Mordekhay Cohen 20.00 ; Isaac Benarosh 20.000 ; Elie N. Lasri 20.000 ;Haïm M Cohen 20.000 ;Jacob S. Knafou 20.000 ;Jack Cansino 20.000 ;David Hatchuel 15.000 ;A. J". Benazeraf 15.000 ; Elias A. Ettedgui 10.000 ; Tolédano et Levy 10.000 ; Salomon Benaroch 10.000 ; Alphonso Benmergui 10.000 ; Amram Siboni 10.000 ;Albert Fargeon 10.000; Yomtob Attias 10.000… »
Volontaires pour le service militaire
Sortant, sans y être appelée, de sa réserve séculaire, la communauté juive marocaine, voulait pour la première fois prendre une part active au combat et, au-delà d'un soutien financier fourni déjà en 1914-18, mêler son sang à celui des autres défenseurs de la civilisation, alors que de tout temps, les Juifs avaient été dispensés de service militaire. Dans ses rapports à Paris, le Résident général Noguès soulignait l'importance des dons de la communauté juive pour soutenir les efforts de la Défense nationale mais restait discret sur la volonté d'engagement militaire.
Sans attendre de consignes de ses dirigeants timorés, effrayés comme nous l'avons vu par toute perspective d'intrusion dans la vie publique, la jeunesse juive offrait ses services. Sous le titre : " La jeunesse israélite se met à la disposition de la France ", le quotidien indépendant L'Echo du Maroc écrivait le 28 août 1939, avant même le déclenchement de la guerre : « Une délégation de 1'Association des Anciens Élèves des Écoles de l'Alliance Israélite Universelle, composée de son Président d'honneur Samuel D. Lévy, de sa Présidente, Maître Hélène Cazes-Benattar et de l'homme d'affaires Raphaël Benazeraf a rendu visite au Contrôleur Civil de Casablanca. " Nous avons l'honneur de vous rappeler la démarche que nous avons faite, au mois de septembre de l'année dernière, au cours de laquelle nous vous avons informé que la jeunesse israélite de notre ville se tenait à la disposition des autorités supérieures, pour servir la France au cas où elle se trouverait engagée dans un conflit armé. Etant donné les graves circonstances actuelles, nous ressentons comme le moindre de nos devoirs de venir vous confirmer que la même jeunesse se tient, aujourd'hui plus que jamais, et de la façon la plus inconditionnelle, à la disposition de la France. Notre groupement serait heureux de pouvoir organiser et coordonner les concours isolés, suivant les directives que vous voudrez bien nous donner. »
אשרי האיש -תולדות הרבנים ואישים לשושלת מויאל והעיר בזו-ר' יוסף מויאל – סוחר מצליח מבוני הארץ
ר' יוסף מויאל – סוחר פצליח מבוני הארץ
ר' יוסף בן ר' אהרן מויאל ז"ל, נולד בשנת תר״ג (1843) בעיר רבאט שבמרוקו, לאביו שהיה סוחר עשיר ומוצלח (ראה אודותיו לעיל), ולאמו מרת סעדה לבית עמיאל.
הוריו של יוסף העניקו לו חינוך יהודי מסורתי טהור, והוא למד והתחנך בתלמוד התורה ובישיבה המקומיים, כשבד בבד ללימודיו התורניים השתלם גם ברכישת ידע בשפות זרות ועוד.
בשנת 1860 מכר אבי המשפחה את כל רכושו הרב, ועלה יחד עם משפחתו לארץ הקודש, שם התיישבו תחילה שלוש שנים בחיפה, ולאחר מכן קבעו את משכנם בעיר יפו, כמסופר לעיל בארוכה. כאשר הגיע יוסף לפרקו, נשא לאישה את שמחה, בתו של הרה״ג רבי משה פרדו זצ״ל – רבה הראשי של אלכסנדריה שבמצרים.
לאחר פטירת אביו ירש יוסף את נכסי אביו, וניהל אותם בתבונה יתירה, כשבמקביל לעסקיו השתלב בראש מנהיגי עדת המערביים (-כינוי ליהודים יוצאי המגרב), והיה לאחד מהבולטים מהם. במסגרת פעליו הרבים הוא גאל אדמות רבות בסביבת תל-אביב של ימינו, בהם אזור שכונת מחנה יוסף – שמכונה כך על שמו, וכן שכונות נוה צדק, נווה שלום, מחנה ישראל וחלק משכונת כרם התימנים.
במהלך פעילותו הבלתי נלאית לטובת יהודי העיר טווה יוסף קשרים אדוקים עם השלטונות העות'מאניים ועם נציגי המעצמות הזרות כאן בארץ. בשנת תרל׳׳ד – 1874 – הוא מונה לסגן קונסול ספרד ביפו, ובכך הפך לאחד מהיהודים הראשונים ששימשו במשרה נכבדה כזו מטעם ממשלת ספרד – מאז שנות גירוש ספרד. בממשלת ספרד העריכו מאוד את עבודתו ואת צורת תפקודו במשרה שהוטלה על שכמו, אותה מילא בנאמנות ובמסירות, ואף העניקו לו אותות של כבוד על כך (אות ״קארלוס השלישי״, ואות ״איזבלה קתוליקה״).
לאחר שסיים את משרתו עבור ממשלת ספרד שימש נתמנה כקונסול פרס ביפו, והממשל העות׳מאני נתן לו את התואר ״ביי״, ואת ״אות הכבוד׳ מסדר המג׳ידיה דרגה ג׳.
את קשריו הרבים וכישוריו הטובים ניצל יוסף כדי לעזור ולסייע למען העלייה היהודית לארץ ישראל, שהתחזקה בתקופה ההיא. כמו כן הקים בית כנסת ויזם הקמת מבנים שונים ביפו, שהבולטים בהם העם מגדל השעון וכיכר השעון שבתל־אביב, שהוקמו ביזמתו.
ר יוסף נפטר ביום ט״ו אב תרע״ד (7 באוגוסט 1914), כשהוא מותיר אחריו את תשעת ילדיו שנולדו לו משתי נשותיו, ואת פעליו הרבים שפעל במשך ימות חייו ללא ליאות, לטובת אחיו היהודים. יהי זכרו ברוך.
מתוך ויקיפדיה
יוסף ביי מויאל
יוסף "ביי" מויאל (1843, תר"ג – 7 באוגוסט 1914, ט"ו באב תרע"ד) היה סוחר מצליח וממנהיגי עדת המערביים ביישוב היהודי ביפו, האחראי לגאולת אדמות רבות באזור תל אביב של ימינו, בהם באזור שכונת מחנה יוסף הקרויה על שמו. היה היזם העיקרי של מגדל השעון וכיכר השעון ביפו.
יוסף מויאל נולד ברבאט שבמרוקו בשנת 1843. אביו היה אהרן מויאל, סוחר עשיר ממנהיגי קהילת יהודי רבאט, ואמו הייתה סעדה לבית עמיאל. יוסף קיבל חינוך מסורתי בתלמוד תורה ובישיבהברבאט, וכמו כן השתלם בשפות זרות. בשנת 1860 מכרה המשפחה את רכושה במרוקו ועלתה לארץ ישראל. לאחר שלוש שנות מגורים בחיפה, המשפחה התיישבה סופית ביפו ורכשה בה מספר חנויות ובתי מגורים.
יוסף נשא לאישה את שמחה, בתו של הרב משה פרדו, הרב הראשי של יהודי אלכסנדריה.
לאחר פטירתו של אביו ירש וניהל בהצלחה את הון המשפחה, ועסק במסחר בשמן ותבואות. הוא היה הבולט שבמנהיגי עדת המערביים (כינוי ליהודים יוצאי המגרב) ביפו, שבתקופה זאת נמנו עמה רוב יהודי העיר, וכן היה בין האישים הבולטים ביפו בקרב יהודים ולא-יהודים כאחד. הוא ניהל קשרים טובים עם השלטונות העות'מאניים ועם נציגי המעצמות הזרות. בשנת תרל"ד הוא מונה לסגן קונסול ספרד ביפו, והיה כנראה בין היהודים הראשונים במשרה מסוג זה עבור ממשלת ספרד מאז גירוש ספרד. הוא קיבל מממשלת ספרד את אותות הכבוד "קארלוס השלישי" ו"איזבלה קתוליקה", וכנראה היה גם ראשון היהודים בקבלת אותות אלה.
לאחר שהתפטר משירות ספרד נתמנה לקונסול פרס ביפו, והממשל העות'מאני נתן לו את התואר "ביי" ואת אות הכבוד "מסדר המג'ידיה" דרגה ג'.
הוא ניצל את קשריו הטובים עם השלטון כדי להתערב לטובת עלייה יהודית לארץ ישראל. הוא הקים בית כנסת ויזם הקמת מבנים ומוסדות שונים ביפו, כולל כיכר השעון ומגדל השעון המפורסמים של יפו. ביחד עם אהרון שלוש וחיים אמזלג, הוא היה אחראי לגאולת אדמות רבות באזור תל אביב של ימינו, כולל השכונות נווה צדק, נווה שלום, חלק ממחנה יהודה ושכונת אהרן. הוא לבדו היה אחראי לרכישת האדמות של שכונות מחנה ישראל ומחנה יוסף (הקרויה על שמו) וכן חלק משכונת כרם התימנים.
הוא נפטר ביפו ב-7 באוגוסט 1914.
היו לו ארבעה ילדים מאשתו הראשונה, בהם ד"ר שמעון מויאל ועו"ד דוד מויאל, מסעודה וסולטנה. לאחר פטירתה הוא נשא לאישה את רחל לבית רג ונס, ולהם חמישה ילדים נוספים: נסים, אברהם, אהרן, משה ואסתר. היו לו שלושה אחים, בהם אברהם מויאל, נציג תנועת "חובבי ציון" בארץ ישראל
Le voyage de Sir Moses Montefiore au Maroc
LE VOYAGE DE SIR MOSES MONTEFIORE AU MAROC
Consterné par le contenu de ce rapport, Moses Montefiore le soumit au Ministre des Affaires étrangères britannique Lord Russel. Celui-ci promit de faire ce qui serait en son pouvoir pour protéger les Juifs du Maroc.
L'affaire de Safi alarma les Juifs et le gouvernement de Grande- Bretagne. Un percepteur espagnol mourut après une maladie qui dura trois à cinq jours. On accusa son serviteur Jacob Benyuda (alias Akkan) d'avoir empoisonné son maître. Akkan reçut la bastonnade jusqu'à ce qu'il avouât la complicité d'Éliyahou Lalouche (alias Lallas). Ce dernier fut torturé par les autorités marocaines jusqu'à ce qu'il confessât l'implication de deux Juifs, Makhlouf Aflalo et un certain Saïdo. Lallouche réussit à prendre la fuite et sa famille fut emprisonnée et fouettée. Il fut rattrapé et décapité à Tanger. Dans sa cellule, Akkan avoua à Lalouche l'avoir dénoncé pour échapper à d'autres bastonnades, ce qu'un vice-consul entendit. Néanmoins, le ministre espagnol exigea une punition exemplaire immédiate. Akkan fut également exécuté. Le Ministre des Affaires étrangères marocain Si Mohamed Bargash précisa que « les autorités marocaines avaient agi sous la contrainte et la menace des Espagnols.» Par ailleurs, deux Juifs de Tétouan Abraham Axuelos et Jacob Benattar furent arrêtés pour des raisons futiles (cordonnier de son état, le premier n'avait pas réussi à identifier la chaussure laissée par un cambrioleur) et reçurent la bastonnade. De nombreuses autres irrégularités furent découvertes par la suite dans l'affaire de Safi et le gouvernement britannique décida de cautionner le voyage de Moses Montefiore en 1863. Il était alors âgé de 80 ans.
Comment se déroula le voyage?
La réputation de Montefiore et de ses talents de diplomate lui fit ouvrir toutes les portes. Montefiore s'arrêta en Espagne ou il rencontra le Premier ministre et les membres du gouvernement. La reine Donna Isabella lui assura « le respect de toutes les religions.» Montefiore fut reçu en grande pompe à Tanger, obtint la libération immédiate de deux prisonniers juifs et l'assurance de la libération de deux prisonniers juifs à Safi. Il réussit à rétablir la confiance entre les représentants anglais et espagnol dans la ville. Les représentants espagnols au Maroc reçurent des directives les invitant à la prudence et l'Espagne exprima des regrets au sujet de l'impétuosité de son représentant, et qui avait mené aux exécutions des Juifs de Safi. Montefiore négocia également les assises d'une nouvelle école anglo-française administrée conjointement par le Board ofDeputies et l'Alliance Israélite Universelle.
Le mauvais temps les empêchant de débarquer à Safi, ils reçurent néanmoins la confirmation de la libération des deux Juifs de Safi. Ils furent reçus à Mogador par Abraham Corcos, vice-consul des Etats-Unis et la caravane d'une centaine de personnes se mit en route pour Marrakech, escortée pendant une heure par le gouverneur de la ville. Le sultan accueillit Moses Montefiore en lui prodiguant la meilleure des hospitalités et la plus grande des considérations. 6000 soldats firent une haie d'honneur. Monté sur son cheval de parade blanc, le sultan salua Montefiore qui portait son uniforme de Lord-Lieutenant de la ville de Londres, avant de le recevoir dans l'intimité. Montefiore défendit alors la cause des siens au nom des Juifs et des Chrétiens de l'Empire et demanda un traitement égal à celui des Musulmans.
Le dahir ou édit qui fut promulgué à la suite du passage de Sir Moses Montefiore déclarait en essence : «Nous ordonnons à ceux qui liront le présent écrit… à tous nos serviteurs, gouverneurs, cadis et autres fonctionnaires de traiter avec la plus grande bienveillance les Israélites de notre empire, Dieu Nous ayant inspiré pour agir ainsi. Nous voulons voir pratiquer envers eux la justice et l'équité et les considérer comme des sujets égaux devant la loi. Aucun d'entre eux ne doit faire l'objet d'un acte arbitraire quel qu'il soit, ni subir de dommage d'aucune sorte. On ne doit s'attaquer ni à leurs personnes ni à leurs biens. Les services d'ordre professionnel qui peuvent être exigés pour le compte de l'État ne doivent pas leur être demandés avec violence et, en tout cas, être équitablement rétribués, car Nous devons rendre compte à Dieu dans la vie future de toute injustice commise ici-bas et Nous ne consentirons jamais à ce que des actes illégaux soient perpétrés, ni envers les Israélites, ni envers qui que ce soit. Nous considérerons tous nos sujets sur un même pied d'égalité et si une iniquité venait à être commise envers l'un d'eux, Nous, avec l'aide du Tout-Puissant, appliquerons à son auteur la sanction pénale qu'elle mérite. Ce décret, avec toutes les prescriptions qu'il contient, est confirmé par nous de la manière la plus stricte et la plus persistante et doit constituer pour Nos sujets israélites une garantie contre tout arbitraire dont ils pourraient être l'objet de la part de ceux qui auraient l'idée de les molester.»
Montefiore visita alors le Mellah de Marrakech ou il fut accueilli par une foule de plusieurs milliers de personnes en liesse. Avant de prendre la route pour Mazagan avant d’embarquer pour Gibraltar. Il fut à nouveau reçu par la reine en Espagne puis par Napoléon III en France. Des milliers de messages de félicitations l'attendaient en Angleterre. Le Parlement anglais vota une motion de félicitations au sultan remerciements pour sa noble conduite.
Quelles furent les conséquences réelles de la visite de Moses Montefiore?
La présence de Moses Montefiore au Maroc et sa réception en grande pompe à la cour du sultan redonnèrent confiance aux Juifs du Maroc. Ils ne se sentaient plus isolés. L'impact psychologique fut immense, d'autant plus que Montefiore avait obtenu du sultan un dahir qui condamnait le mauvais traitement des Juifs dans le royaume. De fait, le paragraphe final du dahir précisait qu'il n'y avait rien de nouveau en ce sens « qu'il était déjà bien établi, bien su et bien documenté, etc.» En d'autres mots, la condition de dhimmis demeurait telle quelle. Cette euphorie s’empara également des communautés juives marocaines qui pensaient avoir enfin recouvré leur dignité. Le chroniqueur musulman Al-Naçiri écrivit alors : « Les Juifs devinrent arrogants et frivoles et pas seulement dans les villes portuaires… Cette liberté qu'ont établie les Européens au cours de ces dernières années est l'œuvre absolue de l'irréligion, car elle comporte la destruction complète des droits de Dieu, des droits des parents et des droits de l'humanité.» Il loua le souverain d'avoir clarifié dans une lettre explicative que les recommandations antérieures ne ciblaient que les Juifs respectables… Dans les faits, rien ne changea et les injustices continuèrent. Le premier juin de la même année, Montefiore envoya une lettre de remerciements tout en regrettant le fait que certains gouverneurs et officiels ignoraient l'édit du sultan. Il reçut de nouvelles réassurances de la part du vizir Yamani.
Certains pensèrent que le voyage de Montefiore eut l'effet inverse. En 1880, un Juif de Gibraltar alla même jusqu'à déplorer la naïveté de l'initiative de Montefiore. Car les oulémas voulaient maintenir la prédominance de l'islam et l'humiliation des dhimmis. Les travaux du théologien Al-Maghili responsable du massacre des Juifs du Touat en 1492 eurent un regain d'intérêt. Ce dernier avait accusé les Musulmans riches et influents d'être coupables d’employer les pires ennemis du prophète plutôt que de les maintenir dans leur état naturel d'humiliation.
Commentant la mission de Montefiore vingt-sept ans plus tard, l'auteur britannique Budgett Meakin écrivit : « Il reste beaucoup à faire. Le gouvernement est pourri. La position du Maure est mauvaise et celle de son voisin israélite est bien plus pire.» Mais il n'en demeura pas moins que la conscience d'une émancipation possible fit rêver les Juifs du Maroc trop longtemps résignés à la malédiction de leur condition précaire.
נוכחות השדים בבית יהודי מרוקני-יששכר בן-עמי
נוכחות השדים בבית יהודי מרוקני
בהיוולד התינוק, הוא נתון במשך שמונה ימים, עד יום הברית, לסכנת התקפה מצד השדים שעדיין לא קבלו את הדייר החדש. סכנה זו גדולה במיוחד עקב תקיפותה של השדה לילית הרוצה לנקום את נקמת עלבונה מאדם הראשון ומכל צאצאיו. ולכן, ערב ערב עד יום הברית עדים אנו לטקס מענין הנקרא ״ ת ח ד י ד ״ והמתבטא בכך שהאב מנופף ומכה בחרב את קידות חדר־היולדת על מנת לגרש את השדים. על אשה, שבניה מתים זה אחר זה, אומרים שכפילתה או שדה אחרת ״רודפת״ אחריה והיא היא ההורגת את בניה מתוך כעס או מתוך קנאה. והאם האומללה חייבת למצוא דרכים לפייס את השדים. לעולם אם כן לא יושאר תינוק לבדו בחדר. באותה מידה אסור לבחור או לבחורה לישון יחידים בחדר כי הם עשויים לזכות בביקור אחד השדים. לא מזמן בקרתי בביתם של זוג צעיר יוצא מרוקו. הבעל אקדמאי, משכיל ואשתו פקידה. בתוך המגש, המונח ליד מיטת התינוק ובו כל הדברים הנדרשים לטיפול התינוק, היה פגיון. כששאלתי את הבחורה למה משמש הפגיון ענתה לי, כולה מבויישת, שאני בודאי יודע למה נועד הפגיון.
קישור לכתבה על התחדיד באתר מורשת מרוקו:
http://moreshet-morocco.com/archives/category/%D7%98%D7%9B%D7%A1-%D7%94%D7%AA%D7%97%D7%93%D7%99%D7%93-%D7%A8%D7%A4%D7%90%D7%9C-%D7%91%D7%9F-%D7%A9%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%9F
השדים גורמים למחלות רבות. כשהתינוק, למשל, חולה או נחשב לחולה, מבלי שמופיע סימפטום הנראה לעין, נאמר עליו שהוא ״תגלב״ דהיינו, ״התהפך״. פעולה זו נעשתה ע״י שדה אבל יכולה להיעשות גם על ידי שכנה.
התקופה של ימי החתונה ולפניהם היא מהמסוכנות ביותר ומחייבת שמירה על בני הזוג. השד או השדים יכולים להזיק לבני הזוג, ואפילו לחטוף אותם. אם החתן, למשל, יוצא מחדר הכלולות ומשאיר לרגע מסויים את כלתו לבד, לא ימצא בחוזרו לחדר את כלתו בתולה. אביא בפניכם סיפור כפי שנמסר על־ידי המסרנית גב׳ אסתר כהן(ראה תיק ר.ע. 1, עמי 10-8) רק את שמות האנשים או צאצאיהם החיים עדיין אשמיט.
״בקזבלנקה היה רב גדול והוא היה מלמד ילדים. פעם הסיתו הילדים את בן הרב ובקשו ממנו שיבוא לטייל איתם. הוא הלך איתם וזה היה יום שישי. הם הגיעו לאיזה שדה. הילדים התיישבו והוא אמר להם: אני לא יכול להשאר בלי בית כנסת. אמרו לו: לך, איפוא שתמצא בית כנסת, תתפלל שם. אמר להם: הנה אני רואה שם אור רחוק, אני הולך אליו. הוא הולך והולך ואז נכנס לשם.
נכנם לאותו בית כנסת והוא מצא שם את כל העולם (הכוונה להרבה אנשים) מתפלל. הוא חשב שאלה אנשים כמונו אבל אלה היו שדים. (לאתר התפילה) זה אומר: אני לוקח אותו וזה אומר אני לוקח אותו וזה אומד אני לוקחו. אז נכנס השולטן ואומר: אני לוקח אותו. עכשיו אף אחד לא יכול לסרב לשולטן השדים. השולטן לקח אותו. ואותו השולטן היה נשוי לאחות הבחור הזה. הבחור היה בן יחיד לאביו ולאמו והוריו גידלו בת עד שהיא גדלה. בליל שבע ברכות לקחו אותה לבית מרחץ להתרחץ. מבית המרחץ חטפו אותה. היא היתה מתרחצת עם חברותיה. רצו להעלות אותה (מהמקווה), הסתכלו, הכלה איננה. שולטן זה התחתן איתה. בקזבלנקה קרה לא רק זה אלא יותר. ברגע שאחיה נכנס אמרה לו לשולטן: למה הבאת את אחי? אמר לה: זה באמת אחיך? אמרה לו:כן אמא שלו היא שגידלה אותו וחינכה אותו. אמרה לו: ״עליכ אמן׳ (יסולח לך). אמרה לו: עכשיו תלך ותביא לו אוכל מביתנו. היא שלחה אותו והוא אמד לה בסדר. הלך לביתם. לקח את האוכל, לקח לחם מעל השולחן, לקח מהסירים וחזר. למחרת הלך והביא לו מה׳חמין, מהלחם ומהכל. אח״כ הלכה לאחיה ואמרה לו: האם אתה זוכר אותי? אמד לה: לא. אמרה לו: אני אחותך שלקחו וזהו השולטן שנשא אותי. אמרה לו: איך עשית עד שהיגעת הנה? אמר לה: אחותי, אינני יודע. באתי רק בשביל להתפלל. אמרה אז לשולטן: לך ותראה לו את הכל. הלך והראה לו איך שהם (השדים) לוקחים מהאנשים אוכל בשבת כשאין בו מלח. כל אוכל שאין על ידו מלח וסכין. הראה לו כל מיני דברים. איך שהם מחליפים. הראה לו את המזל שלו. אמר לו: מזלך (הכוונה לאשה) אצל יחייא בעל הגזזת. יש לו שבע בנות, הוא יחתן את שש הבנות והצעירה תהיה מזלו. אחרי זה הוא הלך אצל יחייא בעל הגזזת והתחתן עם בתו. אחרי זה העלו אותו. נתנו לו את המתנה שלו ואמרו לו: איפה שתהיה ותצטרך אותנו, תשרוף ולא תחשוש ממאומה. וכשתרצה להתחתן, אחותך תופיע בחתונה ותראה אותה״. טקסים רבים מאד בחגיגות קשורים ומובנים רק כתוצאה מפחד מפני השדים. יום לפני קיום שבע ברכות, כשהכלה הולכת לטבילה המסורתית נוהגות חברותיה או משפחתה להדליק נרות, שאסור לכבותם, בתוך בית המרחץ. אחת מהנשים זורקת אל המקווה חומרים שונים וביניהם חנא, ראי, מסרק. מניחים גם באחת הפינות דברי מתיקה המיועדים לשדים.