טכס התחדיד – רפאל בן שמחון


טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

 

פרק רביעי – טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

אלישבע שטרית

אלישבע שטרית

תחדיד מקורו במלה הערבית " חדיד " דהיינו ברזל, וזאת נבין מעניין החרב שנזכיר להלן. תחדיד גזורה גם מהמלה הערבית " חודוד " דהיינו גבול משום שאומרים ל " לילית ", עד כאן גבולך, ואין לך שליטה או רשות, להיות בחדר בו נמצא היולדת והרך הנולד.

בטכס התחדיד סוגרים אם כן בעד השדים והמזיקים על ידי נעילת דלתות ותיחום גבול סביב היולדת ובנה באמצעות חרב, תוך השמעת הפסוק " והבאים….ויסגור ה' בעדו " .

 

מדי ערב במשך שבעה ימים, באים לבקר את היולדת, קרובים, שכנים וידידים. בעל הבית חייב להגיש לכל אחד כיבוד, שתייה, תה, עוגות ומגדנים. גם מתפללי בית הכנסת באים בערב ונשארים עם אבי הבן עד חצות. במשך זמן זה, קוראים זוהר, משניות ועוד, וכולם מתכבדים כמובן בשתייה, ובתקרובות.

מטרת הלימוד בבית היולדת, להגן עליה ועל תינוקה מפני המזיקים החיצוניים במיוחד בליל הברית, כי בלילה הזה, השטן מתכנן להזיק ליילוד ולמנוע ממנו את מצוות המילה. בהיוולד התינוק, הוא נתון במשך שמונה ימים עד יום הברית, לסכנת התקפה, מצד השדים שעדיין לא קיבלו את הדייר החדש.

סכנה זו גדולה במיוחד עקב תקיפותה של לילית הרוצה לנקום את נקמת עלבונה, ולכן ערב ערב מבריחים החיצוניים ( בלימוד הזוהר )

בתום הביקורים והכיבודים, כאשר אפשר לומר, שזוהי שעת " רפוד א-רזלין, היינו " כלות רגל מן השוק " ואיש לא יבוא כבר יותר, סוגרים את החדר של היולדת ומתחילים בטכס התחדיד המיוחד. הכוונה להגבלת תנועת השדים כשאומרים להם " עד כאן ". וכך עבר התחדיד במכנאס וברוב המקומות :

בעל הבית נוטל סיף בידו. זוהי בעצם חרב בלוייה ועתיקה מאד, וברוב המקרים היא גם חלודה ( רצויה ששפכה דם ). חרב זו הועברה במללאח בהשאלה ממשפחה אחת לשניה, כשהיא עטופה היטב, וזאת מתוך פחד וחרדה ומחשש מפני הגויים, שמא חס ושלום יחשדו בהם שישתמשו בה למטרות אחרות.

פרק רביעי – טכס התחדיד – 

חרב זו שהייתה מונחת כל היום מתחת לכר של היולדת, מוּצאת עתה על ידי בעל הבית, והוא מנופף ומכה בה את קירות החדר בו נמצאת היולדת ותינוקה. וכך הוא מקיף את החדר בארבע פינותיו, כאשר הוא נעזר בבני ביתו, בנים וקרובים, וכולם קוראים במקהלה פסוקים מהתורה ומספר תהלים ומזמרים פיוטים : והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו כאשר צוה איתו אלהים ויסגר ה' בעדו ( בראשית, ז, טז ). אחר כך שרים פיוט מיוחד :

צור חילי, כי אתה אלי, ואתה חבלי, גואלי, הורה למה תישן ה'

יד רמה, ומרוממה העיר לנקמה, כי בן האמה ההמני ה'

הגלני ומלענה, השבעני, הרוגי והפליא ה'

ובזכרי ימי קדם ששוני, יגדל יגוני, ואדאבה, כהן ונביא עומדים לימיני, ולכל רחוק אזי אקרבה, די לעם, וממהומות גלות בו הועם על ישעם, ויהי נועם ה'.

האווירה של הטכס מתחממת, וכל הנוכחים מדבירים עוד יותר את קולם כדי להבריח את השדים. בעל הבית מעביר את החרב מתחת למיטתה של היולדת כמחפש איזה בורח שהתחבא וכולם במקהלה מחרישת אזניים אומרים : ויהי נועם ה' אלהנו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו.

חוזרים על פסוק זה שלוש פעמים, כי הוא נגד פחדים ומבריח המזיקים. אחרי ויהי נעם בא המזמור, יושב בסתר עליון וגם הוא נאמר שלוש פעמים.

יש לציין שבמשך כל טכס התחדיד לא משה החרב מידו של בעל הבית, והוא לא יעבירה בשום פנים לאדם אחר, לא לבניו הגדולים ולא לאורחים הנמצאים עמו. רק הוא לבדו ישתמש בה.

אחרי קריאת התהלים ממשיכים חברי המקהלה בפסוק חדש, שלוש פעמים, המלאך הגואל אתי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרוב בקרב הארץ. אחרי פסוק זה קוראים, שיר למעלות אשא עיני, ושרים פיוט, ברוכים אתם קהל אמוני, וברוך הבא בשם ה'.

אחר כך האב מברך את התינוק בברכת כוהנים ומסיימים כולם בפסוק , אם תשכב לא תפחד, ושכבת וערבה שנתך ( משלי ). ליד התינוק מניחים עתה צרור מלח, ולמראשיתו ספר תהלים, כסגולה והגנה מפני המזיקים, במיוחד מפני לילית האורבת לו בכל. כך עבר התחדיד לפי מנהג מכנאס.

טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

 

יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון

מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא. 

להלן כמה מנהגי תחדיד שליקטנו 

אלישבע שטרית

אלישבע שטרית

במקומות נוספים.

כל ערב קרוב לחצות, נסגר חדר היולדת, בעל הבית החזיק בידו חרב, אותה העבירה בהשאלה מאחד לשני כשהיא עטופה מתוך חרדה, מפני הגויים. בעל הבית הקיף את החדר בארבע פינותיו ואמר, ויהי נועם שלוש פעמים, יושב בסתר עליון, המלאך הגואל אותי, שיר למעלות אשא עיני, הפיוט ברוכים אתם קהל אמוני, ברכת הכהנים וסיים בפיוט בר יוחאי.

מנהג פאס.

כל ערב מתאספים בחדר היולדת, לומדים קצת ומספרים אגדות, כאשר בעל הבית מספר לאורחיו שתייה ביד רחבה, כל מיני קליות ובמיוחד שקדים וכדומה. בסביבות חצות סוגרים היטב את חדר היולדת, כדי לעצור בעד המזיקים להסתנן, ומתחילים בתחדיד בעזרת החרב העשוייה ממתכת מאגית והמרחיקה את השפעתם של הג'נון ועין הרע.

בכל מקום קוראים כמעט אותם פסוקים ואותם מזמורים. אחרי התחדיד, מניחים החרב ליד היולדת ובנה.

מנהג צפרו.

עושים הקפות בחדש שיש בו היולדת כל הלילה, עד אחר יום הברית, כשבידי ראש המשפחה חרב ארוכה. ועושים סימנים כאילו עורף ראשים בה, כשהוא ומלוויו קוראים את הפסוקים ויהי נועם ה' אלהינו עלינו וכו…, המלאך הגואל אותי, ושיר של פגעים.

ויש ששמו למראשות היולדת ותחת הכרית של התינוק חתיכת בצל. בנוסף לסגולות אלו, מקיימים שמירה ממש בבית היולדת. בני הבית מתחלקים למשמרות שנשארות ערות לסירוגין עד אור הבוקר.

מנהג הדרום.

במשך שבע לילות, עד הכנסתו של הרך בבריתו של אברהם אבינו, עורכים כל ערב שולחן מכל טוב. המוזמנים המסובים משמיעים דברי תורה, אגדות מעשיות וכו…וכטוב לבם במאכל ובמשקה, קרוב לחצות, מצווּת הנשים, כי הן מהכת של לילית, לצאת מהחדר בו נמצאים היולדת ובנה.

סוגרים את תריסי החלונות והדלתות, ופותחים בפסוק : והבאתם זכר ונקבה, מפזמים פיוטים ואומרים פרקי תהלים. אחד הנאספים מפזר מלח בכל פינות החדר ומעל ליולדת ובנה, ואחד תופס חרב עתיקה, ורצויה חרב ששפכה דם, מעבירה בכל פינות החדר, מעל לראש היולדת ובנה, ובגמר הטכס, עומדים הגברים במשלים ומסיימים בהתנצחויות וכו…אלו היו חילופי דברים של חידוד שיש בהם כדי להעליב את שומעם.

טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון

מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא. 

טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

מנהג קזבלנקה

אלישבע שטרית

אלישבע שטרית

ידידים ושכנים מוזמנים ערב ערב, קוראים פרקי תהלים, ואחר כך בשעת חצות, סוגרים דלתות החדר, והאב נוטל בידו חרב ישנה מיועדת לצורך זה, או מכשיר חד כלשהו העשוי מברזל, משתמשים גם בקופיץ של קצבים.

בעוד הנוכחים משמיעים השבועה נגד הג'נון, מניף האב תנופות חרב נמרצות לאורך כותלי החדר, כדי להשמיד, או להרחיק את המזיקים. לאחר מעשה, מניחים את החרב שהשרו קודם לכן במלח, תחת הכר או המזרן של האם, כדי לגונן עליה. בעוד טכס החרב בעיצומו, הנשים זורות קטורת לארבע פינות הבית. הן מקטרות קטורת, קורנית ולענה.

אל בנת מחדייא.

יש להזכיר כי התחדיד נערך רק אם נולד בן זכר, משום שהשדים חפצים בו. אולם כאשר יש בת, המשפחה אומרת ובייחוד הזקנות : אין צורך בתחדיד, אל בנת מחדייא ( הבת מוגנת אליה. השדים אינם מודאגים ממנה כי היא מאוד חלשה מכדי להזיק להם.

מנהג התחדיד נהפך במשך הדורות לטכס דתי מובהק, משום שיש בו הרבה מוטיבים דתיים כגון לימוד הזוהר, קריאת פרקי תהלים, השבעות ותפלות. אחרי שהאורחים הלכו לבתיהם, נשארו בעל הבית ובני משפחתו אשר פתחו בקריאת הפיוט " בר יוחאי.

מתאייל ומעאיין – משלים וחידונים.

אחרי שכל האורחים הלכו, התיישבו בני הבית וקרובי המשפחה ביותר, ועשו גלסא – מסיבה משפחתית פרטית – שבה התנצחו גברים ונשים במשל ובמליצה. אלה היו " חיצים " שהוחלפו בין הגברים לנשים, ובהם דברי חידוד שיש בהם בכדי להעליב.

הם נאמרו בצורת חידונים, משלים ועקיצות, והכל בשפה המדוברת – המוגרבית . הנושאים היו על שירה, אהבה, יופי, עצבות, אושר, ועוד. גבר היה פותח בשירה, ואשה עונה לו גם כן בשירה.

הנה לפנינו דוגמאות של המספרים. על הבדידות בחיים, העוולות שנעשים לבודדים, על הבגידות ודברי התגרות שונים.

הערה אישית שלי – אלי פילו – עלי לציין שהשמעתי את המלים הללו לאמי שתחיה, והיא בלי להתבלבל, ולמרות גילה הלא צעיר, דיקלמה היא את מילות חלק מהשירים הללו, ועוד הוסיפה להם בנעימות. דבר שריגש אותי מאוד עד דמעות.

באשר לטכס התחדיד, ידוע לה לאמי המנהג הזה, אך כאשר אנוכי באתי לעולם, ולמרות תקופת המתנה ארוכה מצד אבי ז"ל ללא ילדים, לא הסכים בשום אופן לערוך טכס זה, למרות שעדיין נהוג היה בהאלמללאח בקזבלנקה לערוך טכס זה.

1 – על בדידותו של האדם, לא רק בחייו אלא גם במותו.

חנא ג'רבא מתוואלפין / ג'רבתנא, נאר אל-ג'רבא יא נאס כ'וואתנא בין לעינין.

אנחנו הגלמודים הרגילים בבדידותנו / ואש הבדידות הו אנשים, צרבה אותנו בין העיניים.

אילא עישנא נרזעו לקבאאיילנא / ווילא מותנא ידפנונא נאס אוכ'רין.

אם נחיה נשוב לשבטנו / ואם נמות\ יקברונו אנשים אחרים.

ווידפנונא פטריק אלמנזורא, וויזיוו בנאת לערב, יזורונא

ויקברונו על דרך המלך\ ותבואנה בנות ערב להשתטח על קברותינו.

וויגולו האד לקבאר מולאה ג'ריב, נזידו עליה מן טראב לאמא ייאכלו אדיב

ותאמרנה, קבר זה בעליו זר בודד, נוסיף עליו חופן עפר, פן יאכלנו הזאב.

אוו דיב א-דיב מאיילו פננאס חביב

הו הזאב אינו חביב.

יסכר פזזנאן אללי וואללאה, ייא מול א-זנאן חללילי באבו / נאכל תפפאח ולינגס אללי טאבו

כי הוא מתנפל ומשתכר בבוסתנים הנקראים בדרכו. הו בעל הבוסתן פתח לי שערו, ואוכל מן התפוחים ומן האגסים שבשלו

ולקלוב אל קאסחין, עלינא ועליכום ועלא מומו ונפיסא ירטאבו

והלבבות הרעים כלפינו וכלפיכם וכלפי התינוק והיולדת, ירגעו. 

טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

 טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

אלישבע שטרית

אלישבע שטרית

2 – תחדית מוגריבי, בו המספר בוכה על העוול שנעשה לו.

אנא לי מסית לכלא וחרתת זנאן, וסקיתו יא נאס בדמוע עיני, ומסא דאך זנאן חתא כבר וזייאן, וזאוו מוואלן אזנאן בשריעה וג'לבוני, וג'ממת דאך אזנאן מסאת תקטלני.

אני שהלכתי למדבר ונטעתי בו בוסתן, השקיתי אותו הו אנשים בדמעות עיני, והבוסתן הלך ופרח, ובאו אחר כך בעליו ותבעוני לדין וניצחוני, ודאגת הבוסתן הזה הולכת להורגני.

3 – דברי התגרות מטעם המספר אל האשה, אשר כנראה בגדה בו :

זמאן זמאן כונתי ענדיפחאל קפטאן דל מובר, ווילא נלבסיך נכון ביך ענאייא

וליום ליום כונתי ענדי פחאל כ'ניף מדרבל, אלא ילבסוה, ג'יר הדאווא, נעאל אללאה עליך יא אוזה דראווא

לפני זמן, מקודם, היית בעיני כמו קפטאן מבד קטיפה, אם אלבש אותה אראה מכובד.

אולם היום ועתה, את בעיני כמו סחבה של סמרטוטים, אשר אותה לובשים רק הדאווא – הצוענים

קללת השם עליך הו פרצוף דראאוא – אנשים יוצא העיירה דרעא.

4 – תשובתה של המאהבת  הבוגדת אינה מאחרת לבוא :

יא דאך לעדו, אזי ונגולליך, נפיידך פי זמאן, מא פיה תמארא

נתמננא ליך בו מוזווי ומרד קביח, אוללא קרטאסא מדוורא פכרסך בעמארא, ונראך ג'דדא, נשאע אללאה סרקתי בלג'א וויטוופוך עלא חמארא.

הוי אויב, בוא ואגיד לך ואזכיר לך אין אימון בחיים ( הכוונה אל תאמין בעצמך ) אני מאחלת לך כאבי בטן חזקים ומחלה ממארת, או כדור עגול בבטנך שיורו עליך מצרור

ואראה אותך בעזרת האל, מחר גנבת נעל ונתפסת, ומבזים אותך כשאתה רכוב, על אתון באמצע הרחוב.

5 – שיר התגרות מטעם אחד הצדדים, בו אומר המשורר לגבירה כי אהובה משוטט ברחובות, אם כי לפני כן הוא מנסה כביכול לנחמה בכל שהוא מקלל את גורמי הפרידה : 

יא לי ביתי פרדני מן מחבובי

נתמננאלו כ'לייאן ושמש לא תנצר עליה

לא ינבית פיה לא כ'דור וואלה נואר

מא ינזל עליה מאטאר, וולאא ירא נוזום אלליל

מחבוביכ יא סדתי פלזנוק ידור

 

הו, בית בית שהפרידני מאהובי

אקללנו לחורבן ושמש לא תזרח מעליו

לא יצמח בו דשא ולא פרח

בל יעברנו הגשם ולא יראה כוכבי הלילה

אהובך הו גברתי, ברחובות משוטט

טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

פרק רביעי – טכס התחדיד – מתוך הספר " יהדות מרוקו – הווי ומסורת " רפאל בן שמחון

6 – דו שיח בין בחור לאהובתו, ובו הוא מונה את מעלות יופיה

רפד דאך לעזין יא כמאלת אזין, פי גאראדך יא לאללא נכ'דם טרראח

עיוניך מכחחלין וואתאהום אזין, וכ'דודך מוורדין עליהום סי תפפאחא

דאוויני יא זין ראה עקלי ענדך זאח.

גברתי, לעבוד כשוליית נחתום ( הרימי נא את הבצק

אלישבע שטרית

אלישבע שטרית

הוי כלילת יופי )

עיניך מפורכסות בכחל ובחן, ומתאים להן היופי והחן

לחייך כוורדים, עליהם כמעין תפוחים

רפאני נא כלילת יופי, כי שכלי אליך עף, ועתה הוא צף

7 – אבי הנערה מתערב בשיח ועונה לבתו :

גאללהא בוהא, יאמנא, גאללהא בוהא. מא תאכל ג'יר לכ'בז דסמיד ולקרפאנייא

כ'יר להא מן כ'בז למעייאר. סעלי לפנאר יאמנא, סעלי לפנאר

כ'תתרו למזמר בלעפייא ולפאכר לכתאר, ועדונא יתרמא פננאר.

קרא לה אביה ואמר, יאמנא, אמר לה אביה, תאכלי רק לחם סולת ובו קינמון

ורק עזבי את לחם הריב והמדון, הדליקי הפנס יאמנא הדליקי הפנס

בכרו ( הביאו ) לכאן הכירה עם הגחלים, ובה הרבה פחמים, ואויבנו יושלך אל תוך הכבשנים

8 – עתה מגיע תורה של האהובה והיא גם כן עונה לאהוב לבה :

אסארי קםיל בלהווא תחללו, מפתאחו יאנ נאס לא תקררבלו

לא תאמן פיה אמא קאסא רביע קלבי באס אחללו. מה קדרת אנא נזאזעו.

וואעססאך נתי תלוויה, וקלב חביב ירסא וטאל אזזמאן עליה

הוי קונה מנעול בהבל פיו במה תפתחהו

מפתח שלו הו אנשים אל תקרבוהו

לא תאמין עד כמה הזיע אהוב לבי כדי לפותחו

לא יכולתי אני להזיזו, אז אתה תצליח לעקמו ?

ומקור לב יקירי יסתדר ויחזיק מעמד עלימו.

9 – האהובה מוסיפה ואומרת בפנותה הפעם לאביה.

יא מול אזין, סקסי על לפעאל , אמא זין סמתו פיה פעאלו\אוללי חב אזין, יסקסי וויסאל, ומול אזין יא באבא מתבוע פי פכ'ייאלו

הוי מחפש היופי, קדם מפעליו, שאל, הרבה חן ויופי עברו ובגדו בו פעליו.

ומי שירצה את היופי, יחפש וישאל עליו, ובעל היופי הו אבא, עוקבים תמיד אחר תווי פניו/

אהובת לבו מסיימת דבריה ומודה כי רק החן והיופי הם שמחלישים גם אותה  

אזין, אזין, מא הלכני ג'יר אזין, אזין אילא יכון אספי וכחל לעיו

האדיך נזאהתי עלא די יפינוני, וואס מן לילא מבארכא, יבאת מומו פי סוני.

החן הו החן, ומה שהרס אותי אם לא רק החן והיופי

היופי אם יהיה מושלם, ובעל העין השחורה, זאת היא הנאתי ובה אמונתי

ליל מבורך זה, בו יישן תינוקי בחיקי

המסיבה העליזה הזו הסתיימה תמיד בפיוטים, ובדברי אגדה ומעשה נסים.

טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

 

 טכס התחדיד – רפאל בן שמחוןהתחדיד

חללולנא – פתחו לנו.

למחרת בבוקר, אסור היה לפתוח את החדר מבפנים, אלא אם כן פתחוהו השכנים מבחוץ. אם הללו איחרו לפותחו, ניגשה אם היולדת ורמזה להם במשפטים מיוחדים

יא זיראננא, לבאס לבאס עלינא

נפסינתנא ואוליידנא מא ענדהום באס

זיראננא יא לעגזאנין

חלוללנא תבקאו פרחאנין

נחית טאס דל נטילה עאם עלינא

שכיננו לנו טוב טוב !

היולדת והבן שלנו חשים בטוב

שכיננו העצלים

פתחו לנו, תהיו מאושרים

כי קערת הנטילה גאתה עלינו.

אמצעי שמירה נגד החיצוניים.

הסכנה מפני התחתיים ( הדים ) גדולה במיוחד בשמונת הימים הראשונים שהם הגורליים ביותר לגבי הרך הנולד. כי ה " שכנים " אינם ששים כל כך לקבל את הדייר החדש עלי אדמות ומנסים ןהתנכל לו בכל צורה שהיא, על ידי פגיעה בו או על ידי החלפתו.

לכן הזהירות עתה חייבת להיות מדוקדקת, והאמצעים רבים ומגוונים כמו שנראה בהמשך. המערכת המסועפת של בילבולים וטכסים, נועדה למנוע את ההיזק הדמוני העלול לקרות.

בלבול השדים

עם רדת החשיכה ולפני התחלת התחדיד, מוטל על היולדת תפקיד מיוחד, והוא להשמיע צלילים תוך הקשה בכף או במזלג, על החרב המונחת לפניה, כדי לבלבל את החיצוניים, משום שהברזל הוא אחד האמצעים המרתיעים אותם. דורשי רשומות כתבו : ברזל הוא ראשי תיבות של ארבע האמהות, בלהה, רחל, זלפה, לאה ובזכותן הברזל שומר ומרתיע.

המכתש – אל-מהראז

במכנאס נהגו, שכאשר נולד בן במשפחה, לקחו את המהראז ( מכתש , עלי, או מדוכה ) העשוי מנחושת, העמידו אותו על אדן החלון הפונה לרחוב, ובמדוך שלו, כתשו כמה קטורות ליום הברית. כל הושמעו רעשים להברחת ה

מזיקים, והיה בזה גם רמז לשכנים ולעוברים ושבים, כי בן נולד לנו.

בצפרו נוהגין הנשים לדוך במכתשת כמון לרפואת ברית מילה וחיננא, שבה מורחין את כל בשר הילד לחזק את עורו, והקול נשמע למרחוק.

האולר והסכין.

בשבוע הראשון להולדת הילד, האולר והסכין לא ימושו מתחת לכרית שלו. בשבועות הבאים, אם לא ירגיש טוב או אם יחלה, ההורים יערכו לו מין תחדיד חדש, כי חושבים שהמחלה או החולשה באה מן המזיקים או מעין הרע.

גם היולדת צריכה שמירה מעולה ואפילו ביום, על כן לא משאירים אותה לבד בבית. ואם תרד מהמיטה, חייבת היא לקחת סכין או אולר ביד. כל עוד לא תמו ארבעים יום ( לארבעין ), חייבת היא בשמירה מעולה.

אל- עזזאף.

מאחר והשטן ולילית מחפשים דרכים להזיק לרך ולמונעו ממצות המילה, נהגו אפוא, הורי התינוק להערים עליהם ולבלבל אותם. הם לקחו אל- עזזאף שהוא מטאטא קטן ללא מקל, חיתלו אותו כמחתלים תינוק, והניחו אותו ליד הרך הנולד, כך שאם לילית וכת דילה, יצליחו להסתנן למיטתה של היולדת, על מנת לחטוף אותו, הם יתבלבלו אולי ויקחו במקומו את התינוק מטאטא.

כאשר טכס התחדיד מסתיים, סוגרים היטב את חדר היולדת ואת כל החלונות, ואין לפתוח אותם עד למחרת בבוקר. מציידים את האורחים שנכחו בטכס ורוצים לחזור לבתיהם, בכמה גרגרי מלח כדי למנוע כל תקלה לא רמוייה עם ה " שכנים " – השדים, בגלל הסכנה לעבור בלילה במקומות חשוכים.

תינוק או סכין.

מנהג קרוב לזה, קיים לפני ההיריון והוא : אם אשה טבלה ואירע אונס לבעלה שלא יכול לבוא אליה מכל סיבה שהיא, היא מביאה תינוק ומשכיבה אותו אצלה, או מניחה סכין תחת הכר או שהיא פורשת עליה בגד של בעלה.

טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון

מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא. 

פרק רביעי – טכס התחדיד – 

אלישבע שטרית

אלישבע שטרית

צעיף הראש בעריסה.

כשהאם יוצאת החוצה, היא לא תשאיר את עריסת התינוק ריקה, אלא תשים במקום התינוק את צעיף ראשה, כדי לשמור על הגנתו. אותו הדין, כאשר היא תרצה להיניק את תינוקה, היא לא תשאיר את העריסה ריקה אלא תניח במקום התינוק, אולר פתוח או כסין כדי להפחיד ולהבריח את המזיקים.

בין לידה ללידה, העריסה אינה צריכה להשאר ריקה וללא פעילות. אסור גם לנדנד עריסה מבלי שיהיה תינוק בתוכה, אפילו לשם שעשוע. יש לשים בתוכה כמה גרגרי שעורה, כדי שהאם תמשיך להיות פוריה. שמים בעריסה סכין ובמיוחד מפתח, כדי שהילדים שיבואו אחר כך לא ימותו באיבם.

הפחד מהחטיפה.

בשמשך הימים הראשונים, יש להיזהר מאוד ולא לעזוב את התינוק לבד בחדר ולו לרגע אחד, בפרט בחושך מחשש " שיוחלף ". הילד יכול להיות מוחלף על ידי השדים " מבדדל – מוחלף\ אם הילד בלונדיני במיוחד, הוא יהיה טרף קל לשדים. יש להזהר שבעתיים אם התינוק הוא בעל שיער בהיר.

אל-חפרא.

מיד לאחר הלידה, חייבים לכבס את בגדי היולדת ואת המטליות שבהן השתמשו לניקוי הדם, אם התמהמהו ולא כיבסו את בגדיה, אסור לכל אדם להיכנס לחדרה. אומרים לא " יכנס אל-חפרא ( שמא יכנס לחפירה ), כי בגדי היולדת דומים לבגדי האדם המת.

היא גם תייבש את החיתולים בחדר בגור ולא לעיני השכנים. מי שאינו נזהר ונכנס לבית היולדת, עלול ליפול למשכב. המיילדת היא המוסמכת והיחידה, אשר עליה מוטלת החובה לכבס את בגדי היולדת ואת חיתולי התינוק כדי למנוע כישופים

דברי תורה.

דברי תורה הם " חרב פיפיות נגד המזיקים, וכל למדן הבריח וביטל את כל החיצוניים בדברי תורה. האס החזיק אם כן את עוללו בידיו, העביר את אצבעו על חושיו ומלמל באוזניו את האלף בית, תורה ציוה לנו משה, שמע ישראל, ועוד פסוקים, כדי שהתינוק יתחיל את דרכו בקודש, שהיא דרך התורה.

לארבעיין – הארבעים.

בנוסף לשמונת הימים המסוכנים שעוברים מעל הרך הנולד, נוקטים עוד זהירות מפני המזיקים, במשך תקופת הארבעים או לארבעיין כפי שמכנים אותה. זוהי תקופה של ארבעים יום שבמהלכם, על ההורים לשמור ולנוט בכל האמצעים האפשריים לבל יינזקו האם ותינוקה מכל מיני מזיקין ומרעין בישין.

בל נשכח, שאמצעי השמירה על התינוקות הזכרים, מרובים לאין ספור מאלה על הבנות. וסביר להניח כי ערכו של הבן רב משל הבת, ולכן כל משפחה נדרשה לשמור על כמה כללים חשובים

הרך נלקח למלמד תינוקות.

יש הנוהגים לקחת את הרך הנולד למלמד תינוקות במלאת לו ארבעים יום ושם עורכים " סעודה זוטא " לכל התינוקות של בית רבן.

הילד בידינו.

בתקופת הארבים יום, חל איסור מוחלט להוציא את התינוק מהבית, בעוד שאת הבת, מותר להוציא בתום שבעה ימים. כי הבת כפי שציינו " מחדייא – מוגנת, אבל לגבי בן זכר, חייבים לחכות עד שיעבור המחסום של הארבעים, ואז אפשר לנשום לרווחה ולומר " מנע מן הסכנה " – ניצל מהסכנה. עתה הילד בידינו וכחות הרע לא יוכלו עוד להתנכל או להרע לו.

טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

פרק רביעי – טכס התחדיד –

לידתו של בן זכר היא מקור לשמחה ואושר, ואולם היא כרוכה בסכנות אמיתיות או מדומות : שדים ומזיקים. מאז ומתמיד, השתדלו לשמור על היולדת ועל פרי בטנה, מפני הסכנה הזאת. נוסף ל " דפי שמירה ", נוהלה נגדם ונגד לילית במיוחד התקפה מסוג אחר, והפעם עם כלי ברזל וקריאת מזמורים מיוחאלישבע שטרית (2)דים. טכס זה מכונה בפי יהודי מרוקו א-תחדיד ( הגבלה ) 

יונק שדיים.

כאמור מותר להוציא את התינוק רק בתום ארבעים יום. לפני תום תקופה זו, האם המניקה לא תוציא את עוללה בלילה ואפילו מבית לבית או מחצר לחצר. ואם תצטרך להוציא אותו, היא תכסה אותו היטב, ולא תעבירו תחת הלבנה בתחילת היוולדה.

אם תכבס את בגדי תינוקה, אסור לה להשאירם לייבוש בלילה תחת כיפת השמים, ואסור שעוף או ציפור, במיוחד " מוכא " – ינשוף, או " טיר אליל – תנשמת, ינחתו על בגדיו, בשעות החשיכה.

נהגו העם עמוד 352 : הנשים נזהרות להבריח התינוקות מצל הירח, וכנראה שהמקור בפסוק תהלים קכא, ו, " יומן השמש לא יככה וירח בלילה ". אם מוציאים הילד בלילה, עלול להיפך לפוזל. הינשוף נקרא גם " לילית הצורחת " והצריחות שלו עלולות להפוך את התינוק לפוזל.

מא כא נכר'רזום – לא מוציאים.

בתקופה של הארבעים, אין להוציא דבר או חצי דבר מהבית, ואסור ליולדת להשאיל דבר מה לשכנין כגון נר, או לחם, אין לתת או להוציא בשום אופן מים רותחים או מימם רגילים, פן תאבד היולדת את החלב שלה.

מא כא נכ'רזום – לא מוציאים דבר, עונים לכל פונה אשר מבקש דבר כלשהו, זהו כעין הסגר ביתי. כמו כן, לא נותנים לזרים או לשכנים בתקופת הארבעים, במיוחד בשבוע הראשון, אש מחשש שהתינוק יקבל דלקת עין ויתעוור. אסור גם לתת שאור או מלח לכל זר.

אם שתי יולדות נפגשות.

אם קורה ובתקופת הארבעים יום, נפגשות שתי יולדות ברחוב או ביית מסויים, אסור להן לשוחח ביניהן או להחליף מלה, פן תאבדנה שתיהן את החלב מדדיהן. אבל במידה ותהיינה מוכרחות להחליף מלים ביניהן, הן חייבות קודם כל לשתות מי מאותה כוס או מאותו הגביע, שיימצא על ידן, כל שהחלב שלהן לא ייפסק מדדיהן.

כ'ללטו ארדאעא – שותפות בהנקה.

אפ בתקופת הארבעים, השכנה הגרה באותו בית של היולדת ילדה גם היא, מביאים כלי מים והן שותות שתיהן מאותו הכלי כדי שלא יחסר להן חלב.

אצל המוסלמים קיים מנה דומה : אם שתי נשים יולדות בשתיהן בחדר אחד ( עקב הפוליגמיה הקיימת בשפע אצלם ), הן חייבות להחליף ביניהן ביצה, לחלק אותה ולאכול אותה ביחד, כדי שאף אחת לא תביא אסון על רעותה.

הן גם חייבות להתחלף ביניקה, כלומר כל אחת תניק את בנה של השנייה, ורק פעם אחת. כמו כן אם שתי נשים מוסלמיות נפגשות בשתיהן בבית מרחץ, זה כבר מסוכן וחייבות לשתות בשתיהן מים במקום ואחרי השתיה, אחת אומרת לשנייה " עזבי את החלב שלי ואעזוב את שלך. בנהוג בחכמה מצוין שם : אם שתי נשים גרות בחצר אחת, הן חייבות לשתות שתיהן מכוס אחת או מאותו כלי, כדי שלא יחסר חלב מדדיהן.

אמצעי זהירות או סגולות.

בנוסף לאמצעי הזהירות שציינו, ישנה עוד שורה שלמה של אמצעים או סגולות למניעת עין הרע או תקלות אחרות.

 1 – אדם באבלות, אסור לו להכנס לבקר משפחת הרך הנולד אם טרם מלאו לו ארבעים יום.

2 – אשה שילדה וטרם מלאו לילד ארבעים יום, לא תלך לבית האבלים ולא תנחם אף אחד.

3 – אחרי הלידה, אסור ליולדת ללכת לאיזו חתונה בטרם מלאו ארבעים יום לילד, פן תבוא במגע עם הכלה, ואז אותה כלה תתקשה בבוא הזמן להיכנס להריון.

4 – אסור ליולדת להשקות עציצים או לטפל בפרחים במשך הארבעים, מחשש שיבלו.

5- להיזהר מאוד שאף ילד זר לא יעבור מעל התינוק " ומא יככלפס על תרבייא.

6 – אין לגזוז את ציפורניו של התינוק עד מלאת לו ששה חדשים.

7 – להיזהר לא להחזיק את העולל מול הראי, פן יהפוך לפוזל או " יתסייר " – ייבהל מפחד.

8 – לא להעביר תינוק או גם ילד תחת הסולם, פן תיעצר גדילתו והתפתחותו.

9 – לא להעבירו תחת שולחן האוכל וכן לא להושיבו על השולחן, כי " השולחן דומה למזבח ".

10 – יולדת שמדממת לאחר הלידה, אסור לה להתקרב לילד זר ולנשקו או לנגוע בו, פן צגרום לו פצעים בפנים

טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

 

יונק שדיים.

כאמור מותר להוציא את התינוק רק בתום ארבעים יום. לפני תום תקופה זו, האם המניקה לא תוציא את עוללה בלילה ואפילו מבית לבית או מחצר לחצר. ואם תצטרך להוציא אותו, היא תכסה אותו היטב, ולא תעבירו תחת הלבנה בתחילת היוולדה.

אלישבע שטרית

אלישבע שטרית

אם תכבס את בגדי תינוקה, אסור לה להשאירם לייבוש בלילה תחת כיפת השמים, ואסור שעוף או ציפור, במיוחד " מוכא " – ינשוף, או " טיר אליל – תנשמת, ינחתו על בגדיו, בשעות החשיכה.

נהגו העם עמוד 352 : הנשים נזהרות להבריח התינוקות מצל הירח, וכנראה שהמקור בפסוק תהלים קכא, ו, " יומן השמש לא יככה וירח בלילה ". אם מוציאים הילד בלילה, עלול להיפך לפוזל. הינשוף נקרא גם " לילית הצורחת " והצריחות שלו עלולות להפוך את התינוק לפוזל.

מא כא נכר'רזום – לא מוציאים.

בתקופה של הארבעים, אין להוציא דבר או חצי דבר מהבית, ואסור ליולדת להשאיל דבר מה לשכנין כגון נר, או לחם, אין לתת או להוציא בשום אופן מים רותחים או מימם רגילים, פן תאבד היולדת את החלב שלה.

מא כא נכ'רזום – לא מוציאים דבר, עונים לכל פונה אשר מבקש דבר כלשהו, זהו כעין הסגר ביתי. כמו כן, לא נותנים לזרים או לשכנים בתקופת הארבעים, במיוחד בשבוע הראשון, אש מחשש שהתינוק יקבל דלקת עין ויתעוור. אסור גם לתת שאור או מלח לכל זר.

אם שתי יולדות נפגשות.

אם קורה ובתקופת הארבעים יום, נפגשות שתי יולדות ברחוב או ביית מסויים, אסור להן לשוחח ביניהן או להחליף מלה, פן תאבדנה שתיהן את החלב מדדיהן. אבל במידה ותהיינה מוכרחות להחליף מלים ביניהן, הן חייבות קודם כל לשתות מי מאותה כוס או מאותו הגביע, שיימצא על ידן, כל שהחלב שלהן לא ייפסק מדדיהן.

טכס התחדיד – רפאל בן שמחון…כ'ללטו ארדאעא – שותפות בהנקה.

 

כ'ללטו ארדאעא – שותפות בהנקה.

אפ בתקופת הארבעים, השכנה הגרה באותו בית של היולדת ילדה גם היא, מביאים כלי מים והן שותות שתיהן מאותו הכלי כדי שלא יחסר להן חלב.

אלישבע שטרית

אלישבע שטרית

אצל המוסלמים קיים מנה דומה : אם שתי נשים יולדות בשתיהן בחדר אחד ( עקב הפוליגמיה הקיימת בשפע אצלם ), הן חייבות להחליף ביניהן ביצה, לחלק אותה ולאכול אותה ביחד, כדי שאף אחת לא תביא אסון על רעותה.

הן גם חייבות להתחלף ביניקה, כלומר כל אחת תניק את בנה של השנייה, ורק פעם אחת. כמו כן אם שתי נשים מוסלמיות נפגשות בשתיהן בבית מרחץ, זה כבר מסוכן וחייבות לשתות בשתיהן מים במקום ואחרי השתיה, אחת אומרת לשנייה " עזבי את החלב שלי ואעזוב את שלך. בנהוג בחכמה מצוין שם : אם שתי נשים גרות בחצר אחת, הן חייבות לשתות שתיהן מכוס אחת או מאותו כלי, כדי שלא יחסר חלב מדדיהן.

אמצעי זהירות או סגולות.

בנוסף לאמצעי הזהירות שציינו, ישנה עוד שורה שלמה של אמצעים או סגולות למניעת עין הרע או תקלות אחרות.

 1 – אדם באבלות, אסור לו להכנס לבקר משפחת הרך הנולד אם טרם מלאו לו ארבעים יום.

2 – אשה שילדה וטרם מלאו לילד ארבעים יום, לא תלך לבית האבלים ולא תנחם אף אחד.

3 – אחרי הלידה, אסור ליולדת ללכת לאיזו חתונה בטרם מלאו ארבעים יום לילד, פן תבוא במגע עם הכלה, ואז אותה כלה תתקשה בבוא הזמן להיכנס להריון.

4 – אסור ליולדת להשקות עציצים או לטפל בפרחים במשך הארבעים, מחשש שיבלו.

5- להיזהר מאוד שאף ילד זר לא יעבור מעל התינוק " ומא יככלפס על תרבייא.

6 – אין לגזוז את ציפורניו של התינוק עד מלאת לו ששה חדשים.

7 – להיזהר לא להחזיק את העולל מול הראי, פן יהפוך לפוזל או " יתסייר " – ייבהל מפחד.

8 – לא להעביר תינוק או גם ילד תחת הסולם, פן תיעצר גדילתו והתפתחותו.

9 – לא להעבירו תחת שולחן האוכל וכן לא להושיבו על השולחן, כי " השולחן דומה למזבח ".

10 – יולדת שמדממת לאחר הלידה, אסור לה להתקרב לילד זר ולנשקו או לנגוע בו, פן צגרום לו פצעים בפנים.

טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

פרק רביעי – טכס התחדיד – 

גידול שערות.

במשפחה ברוכת בנים, נהוג לגדל את שערותיו של צעיר הבנים, כדי שידמה לילדה. כך השטן יטעה, יחשבהו לבת וירפה ממנו. נהגו גם לא להלבי

אלישבע שטרית

אלישבע שטרית

ש יפה את צעיר הבנים ולקשטו, כדי שלא יהיה מטרה לעין הרע.

שרשרת שום.

מעל מיטת האם ותינוקה, תולים שרשרת שום למזל טוב, מבלי לשכוח גם את הכ'אמסא מעל משקוף הכניסה לחדר.

בישום החדר.

משתדלים לבשם את חדר היולדת בריחות נעימים כי זה מרחיק את כל כוחות הטומאה.

דגים מלוחים.

חצר שיש בו יולדת, אסור לטגן שם דגים מלוחים או להרתיח שם " מי אפר " לכביסה. הריח החריף של הדגים המלוחים או של מי אפר רותחים, גורם כנראה למיחושים אצל הצינוק הרך

במרוקו השתמשו במי אפר כחומר ניקוי. הנשים לקחו את האפר שהצטבר בתחתית הכיריים, שמו אותו בתוך לגין גדול ( כ'אבייא ) שהוא כד גדול, עשוי מחרס. את הכד הזה מילאו במים ושפכו לתוכו סודה, והשתמשו בו להורדת כתמים, כך קיבלו כביסה נקייה ומסודרת, וכמובן אחרי שהרתיחו את מי האפר.

מטרתם של כל האמצעים שהובאו ושל הקמעות שבהם השתמשו, היא להרחיק מהאדם את מוקשי השטן הטמונים לו בכל עבר, ואת סכנות העין הרע המאיימות עליו.

חתול.

אין להרשות לחתול שחור להתקרב לחדר היולדת, כי יכול להיות שהוא שד שהתחפש כדי להזיק.

וולד טאסור.

מאחר ותמותת הילדים הייתה רבה, והורים רבים קברו מדי שנה את פרי בטנם. הם חיפשו כל מיני דרכים להינצל מאסונות אלו. אחד האמצעים שנקטו כדי שהילד יישאר בחיים היא הטאסור.

כאשר אשה מעוברת נתקפה בחבלי לידה, המיילדת הביאה עמה חצי לגין, מעין כד ליין ( בערבית כ'אבייא ). הלגין הזה היה בלי תחתית, והניחה אותו על ידה, ברגע שהוולד יצא מרחם אמו, מיד נטלה אותו המיילדת והכניסה אותו דרך הלגין מצד אחד והוציאה אותו מן הצד השני.

זוהי סגולה מאגית בדוקה לשמירת הילד מכל מרעין בישין והילד הזה " יחיה ולו ימות ". ילד זה זכה לכינוי טאסור בנוסף לשם הפרטי שקיבל מהוריו. אם למשל שמו הפרטי אברהם, האנשים יקראו לו אברהם טאסור, ואם זו בת ושמה אסתר, יקראו לה אסתר טאסורה.

ילד זה לכשיגדל ויהיה לאיש, יחתום בשם טאסור, וכאשר יתחתן יוסיפו לו בכתובה, " המכונה טאסור " בנוסף לשם משפחתו. הוא הדין אם יתגרש מאשתו, יציינו בגט את התוספת לשמו, המכונה טאסור. פירוש הצלה טאסור – שלד של כלי קיבול מחרס כמו קדרה, סיר או לגין וכדומה.

הנשים השתמשו בקדרות או בלגין שבורים ועשו מהם כירה ביתית ( נאפאך בערבית ) לקחו טין או ( אדקקא בערבית ) וכיסו את שלד הקדרה או הסיר שהפך כירה לבישול או לחימום הבית.

בעצם השתמשו בטאסור, גם למניעת אסונות שלא יתרחשו שנית. בעיר מכנאס, כאשר מישהו יצא מבית הסוהר, נהגו לשים על הראש טאסור, וזה היה כאילו אמרו לו, " לא תשוב לדאבה עוד ". הכינוי עבר בירושה כי היו משפחות שנקראו בשם אולאד טאסור ( בני טאסור ). נראה שראש המשפחה הראשון עבר את החוויה של בית הסוהר או אולי נתן השם טאסור לאחר מבניו.

גם בראבאט ובסאלי היה קיים מנהג זה, ומטרתו הייתה לבלבל את השדים ולהרחיק כל פגע רע שעלול היה לדבוק ביולדת האומללה שקברה מדי שנה את ילדיה הקטנים. גם כאן, המיילדת הצטיידה בכ'אבייא – לגין.

לפני התחלת ה " עבודה ", הניחה אותה על ידה וברגע שהתינוק יצא מרחן אמו, מיד הוכנס דרך הלגין מצד אחד והוצא מהצד השני וכך כאילו נולד מהלגין ולא מהאם. בפעולה זו שעשתה, המיילדת רצתה לומר לשדים " אל תגעו לרעה בילד הזה, אל תהרגו אותו. הוא לא בנה של האשה הזאת, אלא בנה של הכ'אבייא.

גם העיר מראכש, לא פיגרה בנושה זה. אשה שרגילה הייתה להביא לעולם ילדים מתים, או מתו אחרי ימים מספר, הייתה רוכשת קדרה, מוציאה לה את התחתית ושומרת אות לשעת הלידה. ברגע שהייתה מקבלת צירי לידה, המיילדת הוציאה את הטאסור והניחה אותו על ידה, ובצאת הוולד מרחם אמו, נטלה אותו וכמו בשאר המקומות העבירה אותו מצד אחד והוציאה אותו מן הצד השני.

קדרה זו נשמרת אחר כך בקפדנות יתירה במקום סתר עד שיגדל הילד, ולא יעבירוה או ישאילוה לאף אחד. כמו כן ההורים יקברו את השלייה של היולדת תחת המקום בו הונחה הקדרה.

אם המשפחה תעבור דירה, היא תצטרך להוציא ממקום המחבוא את הקדרה ותיקח אותה עימה למשכנה החדש.

מנהג זה לא נעדר גם מעיר פאס : בפאס, מי שבניו מתים, כשיוולד לו בן, המיילדת הביאה עציץ נקוב, כלי חרס שבור, חצי חביצ שבורה, ולקחה החבית השבורה שקורין לה טאסור, וכשיצא הבן או הבת ממעי אמו, " נותנת העציץ כנגד הרחם ומוציאה אותו הנולד מתוך העציץ, והרך, הבו או הבת, חיו יחיה וזה דבר פלא, ומלתא בלא טעמא.

המשך……

טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

במראכש ובצפרו אנו מוצאים רבנים שנשאו את התוספת טאסור, בנוסף לשם המשפחה שלהם, כמו רבי חיים אברהם אליהו בן שטרית, אשר בני עירו קראו לו רבי חיים טאסור.

וכך מצאתי באנציקלופדית " ארזי הלבנון "

אלישבע שטרית

אלישבע שטרית

רבי חיים אברהם אליהו בן שטרית. מחכמי צפרו אשר במרוקו. הוריו היו מירה ה' וחושבי שמו אשר מתו עליו והשאירוהו יתום.

רבי חיים אברהם התחתן בי"ד בתמוז שנת תרכ"ט – 1869, עם מסעודא בת רבי יוסף מרדכי בנו של רבי עמרם אלבאז, רבי חיים היה נקרא בפי הכל רבי חיים " טאסור " כי הוא אחד מהבנים שהעבירו אותו בחבית שאין לה תחתית נכנס מכאן ויוצא מכאן, כסגולה לחיים למי שמתים בניו בחיים.

בימיו האחרונים נסע לפאס ונדבקה בו מחלת הקדחת שעשתה שמות מראש חודש תמוז תרס"א והלאה.  רבי חיים אברהם חזר לצפרו עם חום נורא ולמשך יומיים של מחלה נפטר בשבעה באלול התרס"א.

ביקורים ומתנות.

השמועה על אשה שילדה בן זכר, מתפשטת חיש מהר בקרב כל בני המשפחה, וכל הקרובים והחברים מתחילים לנהור בהמוניהם אל בית היולדת. כל אורח שמגיע לבית אבי הבן מתקבל בברכת, ברוך הבא, ברכה המיוחסת תמיד לאליהו הנביא. האורח מצידו מברך את הורי התינוק בברכה המסורתית " מבארכ מסעוד " כעין בסימן טוב. כל אורח מתכבד בעוגות, תה ושתיה.

נהאר תכ'מיס

כאמור אם נולד בן, השמחה רבה מאוד, שלא כמו הולדת בת, כאשר האירוע המשפחתי מצומצם. ביום שלישי של שבוע אבי הבן, נערכת מסיבת אתכ'מיס. כל אשה שבאה לבקר מסתכלת על הרך הנוחד ואומרת לו " בל כ'מכסא ( חמישה עליך ).

יש להדגיש כי למסיבה זו מוזמנות הנשים בלבד, ולכן לא מוטלת חובה על המארחים לקבל אותן בברכה, ברוך הבא, כי אשה אינה דומה לאליהו הנביא. יש שהשתדלו ועשו נהאר תכ'מיס דווקא ביום חמישי ובכוונה, משום שיום חמישי מסמל המספר חמש וגם נהאר תכ'מיס שהיום יום איחולי " החמש ", כך כל החמישיות מצטלבות ומרחיקות ביתר שאת את עין הרע.

מוסיפים להן עוד קישוטי החדר של היולדת בציורים של כף היד הכ'מסא. כל אשה באותו רגע שאומרת לרך הנולד בל כ'מסא עליכ, מניחה עליו הגר'אמא ( דורון ). מנהג דומה קיים אצל אחינו יוצאי אירופה האשכנזים : ביום השלישי שלאחר הברית, עורכים סעודה. ומציינים שיש בזה סמך מהסעודה שעשה אברהם אבינו עליו השלום, למלאכים ביום השלישי למילתו.

ומהרי"ל כתב, שיש גם להדליק נר גדול שלושה ימים אחר המילה, ועוד שניים עשר נרות קטנים כנגד שנים עשר שבטי ישראל. והערלה תהיה מכוסה שלושה ימים.

לילת לחרכא – ליל ההאבקות.

בדרום מרוקו, באיזורי האטלס, קיים מנהג של ליל החמישי – הוא הלילה הטומן בחובו סכנות רבות, ולכן הוא חשוב וגורלי, הנקרא : לילת לחרכא – ליל ההאבקות. ללילה זה מוזמנות באופן מיוחד ותוך בחירה קפדנית, לפחות חמש נשים וכולן יחד עם האם של היולדת, מחזיקות חתיכות ברזל בידן, מתקרבות בדחילו ורחימו וברצינות גמורה אל התינוק, שמות את כף ידן עליו ואומרות:

" שם שדי ! שם שדי ! שם שדי ! באותו הזמן קורא החכם פסוקי תהלים למען שלמותו של התינוק. זהו כנראה טכס התחדיד של האטלס, או רמז לאותו מנהג. יש לציין שבלילה זה השמירה היא קפדנית יותר מתמיד, וכאן החשיבות שמייחסים לטובה, לילד ולמידותיהן החשובות של הנשים השוהות בערב זה במחיצתו של התינוק.

הן עושות מאמצים שלא תתעייפנה ולא תירדמנה חס ושלום. בבוקרו של יום השישי, עם קריאת הגבר, פורצות הנשים בזג'ארית או קריאות גיל של יו, יו, יו מסולסלות ואומרות יחד : " עת שערי רצון ושעת מידת הרחמים "

עתה התינוק הוא מחוסן, בריא, שלם, שקט ובטוח. מעתה לא ידע כל רע ב"ה, ומוכן גם ליום השמיני בו ימולו את בשר ערלתו.

אנו רואים מכאן, עד כמה שונים הטכסים ממקום למקום, ברחבי מרוקו. גם השירים המיוחדים לכל שמחה, שונים מאזור לאזור. במיוחד השירים לכוד התינוק והיולדת, שבהם מביעים הערכה ואהבה, איחולים ומשאלות.

כיבודים.

לנשים המבקרות, מוגשים תה ועוגות שהוכנו במיוחד לשמחה זו וכן ריבות שנרקחו לכבוד המאורע כמו למעזון דלתין ( ריבת פלחי תפוזים ) למעזון דזהאר ( ריבת פרחי הורד ), ריבת קישואים, ריבת חצילים קטנים וכדומה. העוגות שנהגו להכין הן מירנגז, פאליבי, לקאנדיל ועוד. 

המשך….

טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

טכס התחדיד מתוך הספר " יהדות מרוקו ההתחדידווי ומסורת " רפאל בן שמחון

תבארכ אללאה עליה.

כאשר אורחת באה לבקר, חייבת היולדת להציג בפניה את עוללה על כר משי ואחר כך למסור לה אותו. זו מצידה פורצת בקריאות גיל של יו יו יו ואומרת : תבארכ אללאה עליה – ברכת ה' עליו, ומוסיפה : רבבי יחדיכ למוואליכ – ה' ישמרך להוריך. כמו כן עליה להראות כאילו היא יורקת עליו, כל שברקיקה הזו תוכיח לאם התינוק שכל ההסתכלויות בטלות ומבוטלות 

אם המבקרת לא תעשה כך, הדבר עלול לסכן את חיי התינוק. כל זאת אם האורחת באה מכל סיבה שהיא לבקר את היולדת ביום תכ'מיס, אז היא באה ביום אחר ומביאה אתה את הג'ראמא.

ילד מכוער.

כאשר היולדת מגישה את עוללה לאורחת כדי לראות אותו, אסור למבקרת לומר לאם " איזה ילד יפה ", אלא את ההיפך " איזה ילד מכוער " כדי להוכיח לה שאין לה מחשבות רעות ושאין היא מעוניינת לגרום שום עין רעה לתינוק.

אחר כך המבקרת מנשקת את התינוק ומניחה את כף ידה על פניו. הנחת כף היד על הפנים החא סימן של ח'מסא, שהם כמובן נגד עין הרע.

נודולכום פלפרח דדרארי.

אחרי האיחולים, הברכות והכיבודים, המבקרת מניחה על חזהו של התינוק, מתנה כספית ורק במטבעות – מצלצלין, כי המתכות מבריחות את המזיקים. רצוי לתת תמיד חמישים וחמש וכדומה ולא סכומים של, ישרים, ארבעים, שלושים…שני המרכיבים האלה של המתנה בצורת מטבע, וסכום הכסף המסתיים במספר חמש, הם סגולה לשמירה על התינוק.

אחד מגרש את השדים והשני מכריע את עין הרע. היולדת מצידה, מודה למבקרות במלים נרגשות : קבאל מא נרדולכום פלפרח דדרארי בזכות די אליהו הנביא. – בקרוב נחזיר לכם בשמחות של הילדים שלכם, בזכות אליהו הנביא.

הבת לעומת הבן, לא התקבלה במתנות, ונהגו לומר : רזק לבנת עלא מולאנא – פרנסת הבת מאת אלקים.

היולדת אינה רושמת את שמות התורמות, וגם לא מנהלת פנקסנות בנידון, כי יש לה זיכרון מצויין וזוכרת כל אלה שהביאו לה מתנה, על מנת שתחזיר להם בבוא העת. והיא גם לא תחזיר אותו סכום שקיבלה, כי אם תמיד קצת יותר, וזאת כדי להראות רוחב לב ולא קמצנות.

כאשר יש בת במשפחה, האם מיודה למבקרות בסגנון אחר : קבאל מה נודולכום פלעארס די אולדכום ובנאתכום – בקרוב נחזיר לכם בחתונות בניכם ובנותיכם. יש לציין שבניגוד לבנים, כאשר יש בת מביאים מתנות בצורת בגדים ומלבושים ולא מטבעות כסף, כי לגבי הבת, אין חשש לעין הרע, וגם לא נערכות מסיבות וחגיגות מיוחדות.

האורחות נהגו גם " לנחם " את הורים באימרה : רזק לבנת עלא מולאנא – פרנסת הבת מאת הבורא, וההורים קבלו בסיפוק את הנחמה. הגברים ניחמו כדרכם את ההורים " בת תחילה סימן יפה לבנים ( בבא בתרא, קמא, ע"א ).

ביקור הגברים בבית היולדת.

בעוד שהנשים מבקרות את היולדת במשך היום, הגברים באים רק בערב בתום יום העבודה. בניגוד לנשים, הגברים אינם רגילים להביא מתנות, אלא מברכים את אבי הבן ולא את היולדת, בעברית ולא בערבית כנהוג, והברכה היא : בסימן טוב והצלחה ".

הם מתיישבים סביב שולחנות ערוכים מכל טוב, משמיעים דברי תורה, קוראים קצת זוהר, שומעים דברי אגדה, מישיות ומילתא דבדיחותא, מתכבדים בשתיה ובכל מיני כיבודים. רבים נשארים עד חצות ומשתתפים עם בעל השמחה בטכס התחדיד.

כל ערב אבי הבן מזמין את הפייטן לביתו וזה מנעים ליושבים, בפיוטים ומתאים לכל מזומן שנכנס שיר או פיוט מיוחד.

שבת אבי הבן.

השבת שלפני הברית נקראת " שבת אבי הבן " וכל קרובי המשפחה והידיים מתפללים עם בעל הברית. כל מתפלל מתכבד בעליה לתורה, והוא מפגין את כוחו בנדבה הגונה שהוא מנדב לרב או לבית הכנסת. אבי הבן התכבד בעליית " מוסיף " והכוונה שיוסיפו לו עוד צאצאים ומצוות.

כן נזהר מלעלות ל " משלים ", אחרון, כי זה יסמל עבורו " סוף " חס ושלום. אם אבי הבן תלמיד חכם ודל אמצעים, הקהל שבא להתפלל עימו ושאר המתפללים הקבועים, עולים לתורה ומרימים תרומה לאבי הבן הנזקק. וזה עזר מאוד לבעל הברית להתגבר על ההוצאות הרבות. אחרי התפילה, אבי הבן מזמין את כל באי בית הכנסת לביתו לקידושא רבא, והמוזמנים מתכבדים בסעודה קלה ובשתיה.

מצווה לעשות סעודה ומשתה בשבת הראשונה לפני המילה, לחיי היילוד. סעודת מצווה זו מקבילה לסעודה של " שלום זכר " הנהוגה אצל האשכנזים, שעושים אותה בליל שבת.

Recent Posts

  • אעירה שחר-הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל-שבת ויצא-שיר לשבת

    שבת ויצא בקשה — אעיר כנשר, או: זכור שבת לשמרה — בקשה — סי׳ אני סעדיה שוראקי חזק פרטים אחדים מתולדות חייו ושירתו של ר' סעדיה שוראקי, שחי ופעל באלג'יריה במאה ה-17 – המאה ה-18 תלמיד חכם, פייטן ובעל השכלה כללית רחבה. חיבר ספר במתמטיקה בשם "מונה מספר" וכן פירוש לספר תהלים שבראשו שיר רחב שבו הוא מתאר את שיטתו בפרשנות. שירים שלו נקלטו בקובץ "שיר ידידות". פיוטיו מצטיינים בנשימה אפית וביכולת תיאור נאה. דוגמאות בולטות לכך הן שירו "סדרי בראשית יוצרו" המפרט את סדר בריאת העולם, ושירו "סיני מאור עיני", המפרט את שבחי התורה ולומדיה.     אעיר כנשר

  • מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט

    פרק רביעי הרכיבים השונים של מעמד שירת הבקשות מעמד שירת הבקשות עבר שינויים לא מעטים מאז שהובא למרוקו ע״י השדר״ים במהלך המאה ה־17. השינויים הרבים שעבר מנהג זה הם תוצאה של תנאים היסטוריים וחברתיים שהתפתחו: 1- ראשיתו של המנהג בצפת של ימי הקבלה והאר״י הקדוש ־ המחצית השניה של המאה ה־16. 2 – יהודי מרוקו, קיבלו מנהג זה מהשדר״ים שהגיעו למרוקו מאז ראשית המאה ה־17 ועד למאה ה־19. 3 – שינויים שהוכנסו במנהג זה במרוקו מראשית המאה רד20. בפרק זה יוצגו השנויים שעבר המנהג בשלושת התקופות דלעיל, כפי שהם באים לידי ביטוי בקבצים ״רני ושמחי״ ו״שיר ידידות״. המנהג בצפת הקבליסטית

  • תכשיטים אצל נשות יהודי מרוק- תערוכה מוזיאון ישראל קיץ 1973

    עגילי־תליונים – התמונה הימנית טנג׳ר ; כנראה סוף המאה הי״ח, ואולי לפני־כן לדעת הצורף היהודי שהיה בעליו זהו עדי עתיק מאוד — דוגמה נדירה של עבודתם המצוינת של צורפיה היהודים של טנג׳ר זהב, פניני־בארוק, אבני אודם ואזמרגד האורך: 22.5 ס׳׳מ אוסף פרטי, פאריס (431)   עגילי־תליונים — ׳׳עקראש״ התמונה האמצעית פאס ; כנראה המאה הי״ז או הי״ח טיפוס עתיק, שאינו עוד בשימוש ; בצד האחורי יש דגם של שריגים ופרחים מעשה חקיקה וחירור זהב, אבני אזמרגד, אמתיסט, אגרנט ופניני־בארוק האורך: 11.5 ס״מ המוזיאון לאמנויות אפריקה ואוקיאניה, פאריס ראה : אידל, מילון, עמ׳ 9 ; בזאנסנו, תלבושות, לוח מס׳ 28 ;

  • פאס וחכמיה כרך ב'- לשון לימודים לרבי יעקב אבן צור- רבי דוד עובדיה-

    מכתב קסד אלעזר בן לחדב— מהמכתב הנז׳ לא נוכל לומר שהיה ת״ח. וברור שלא נוכל לזהותו עם אליעזר בן אלחדב שהזכיר הרב בן נאיים בערכו שהיה אחד מחכמי מקנאס. מכתב קסה רבי יחייא וויזמאן זצ״ל מו״ץ בעיר מארכש. ושמש ברבנות עם מו״ה יצחק דילויה ומו״ה אברהם בן מאמאן ז״ל. הרב הנז׳ היה חריף גדול ונחל נובע מקור חכמה וגוזר ים התלמוד לגזרים מרוב עיונו וחריפותו וגם דלה דלה בחכמת הקבלה. נתבש״ט ש׳ תנ״ו זיע״א. עיין מלכי רבנן דף 63. מכתב קסו הנגיד כמה״ר אברהם מימראן — במשך ימי מלכותו של מולאי ישמעאל במאה הה׳ נמנו בני משפחת מימראן ליועציו ולנגידי

  • המאה החמישית לאלף הששי-פאס וחכמיה כרך א' -רבי דוד עובדיה זצ"ל

    המאה החמישית לאלף הששי בתחילת המאה ההיא היו רבנים בפאס מהר״יר סעדיה אבן דנאן, ומוהר״ר עמנואל סירירו, והיה ויכוח ביניהם ובין מוהרר״י ששפורטאט רב בסאלי בשנת ת״ב (1642) והודפס בספר אהל יעקב, שאלה ח׳. בספר עת ספוד שייסד כמוהר״ר יעב״ץ יסד קינה וכתב בתחילתה בזה״ל, לפטירת החכם השלם ד״ומ אב״ד (דיין ומצויין, אב בית דין) דמתא פיס יע׳׳א כמוהר״ר יהודה עוזיאל זלה״ה שנתבקש בישיבה של מעלה אור ליום ששי בשבת ט״ו יום לאדר שנת התמ״ט ליצירה (1689) ע״כ, מובן מאליו שאינו מוהר״ר יהודה עוזיאל החתום בתקנות לפי סדר השנים. עוד כתוב בספר הנ״ז קינה לפטירת החכם השלם הדיין כמוהר״ר שאול

  • שמואל הלוי אבולעפיה-עמרם ב״ר שלמה אבורביע-רחמים שלמה אבושדיד-משה דוד גאון

    שמואל הלוי אבולעפיה נולד בטולידו בשנת ה״א ס. היה סוכן בית האוצר של דון פידרו האכזר מלך ספרד בקשטיליה. במשרה רמה זו כהן עשרים שנה והסדרים אשר הנהיג הביאו והצמיחו ברכה רבה לקופת המדינה. היה לו ארמון בטולידו אשר שמש כמרכז לכל עניני היהודים בעיר, הקים עוד היום. בימי גדולתו בנה כמה בתי כנסיות בקשטיליה. המפואר ביותר שבהם נהפך אח״כ לבית תפלה נוצרי. בכתבת ברורה שעדיין נראית בו נמצא רשום: ״חסדי ה׳ נזכיר תהלות ה׳ ככל אשר גמלגו והגדיל לעשות עמנו. הקים בתוכנו שופטים ושרים אשר הצילונו מיד אויבים וצרים. אם אין מלך בישראל לא השבית לנו גואל. הוא מעוז

  • Belicha-Belido-Belilty-Benabbas-Benabrekh

    BELICHA Nom patronymique d'origne hébraïque, arabisation du prénom biblique Elicha qui a pour sens "Dieu délivre", précédé de l'indication de filiation hébraïco-arabe Ben. Ce prénom masculin était encore fréquemment donné au Maroc au XXème siècle, et se prononçait lissa, licha. Toutefois, selon la tradition fidèlement transmise dans la branche marocaine de Mogador de cette illustre famille de génération en génération, ce patronyme n'aurait été accolé que relativement tardivement à cette famille de Lévy d’origine espagnole – qui, à la suite de ses pérégrinations en Europe de l'Est, avait adopté une forme yidich de ce patronyme: Loeb – à la suite

  • יהודי פאס תרל"ג-תר"ס- 1900-1873 –אליעזר בשן

    מעורבות הדיפלומטים. ב-10 ביוני 1886 כתב דרומונד האי לשר החוץ על התפרצות קנאים בפאס, שבקושי דוכאה על ידי השלטונות, והיהודים חיים בפחד ובחשש מפני שחיטה המונית.  הוא העביר לשר החוץ העתק מכתבו של הסולטאן שנשלח לוזיר הראשי סיד אמפדל גרניט על האירוע, ונאמר בין השאר שהסולטאן מבקש למנוע כל מעשה שאינו מועיל לטובת הכלל. הוזיר הנ"ל תיאר במכתבו ב-21 ביוני את הרקע להתפרצות הקנאית נגד היהודים, כפי שדווח לו מפאס. יהודי ניסה ב-10 ( צ"ל 23 ) במאי להיכנס לבניין ממשלתי בפאס אלג'דידה ( החדשה ) ושומר הניצב בשער מטעם המושל מנע זאת ממנו. כתגובה תקפו היהודי וחבריו את השומר

  • להאיר באור החיים – לפרשת "ויצא" – מאת הרב שמיר-אסולין

    להאיר באור החיים – לפרשת "ויצא". דברי התורה מוקדשים – לעילוי נשמת אמו"ר הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה, שעלה לגנזי מרומים ביום א' בשבת יב' כסלו, לסדר: "ויצא יעקב {יוסף} מבאר שבע… והנה יהוה – ניצב עליו". וכן, להצלחת חיילי צה"ל העומדים על משמר ארצנו וערי אלוהנו. "ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה" (בר' כח, י). "יציאת צדיק מן המקום, עושה רושם.  שבזמן שהצדיק בעיר – הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם – פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה" (רש"י בר' כח י). מבוא: פרשת "ויצא", מספרת לנו על יעקב אבינו היוצא לגלות חרן בגיל 63 לאחר

  • דברי הימים של פאס-מאיר בניהו-כולל תרגום ליהודית מגרבית

    שט"ו – 1554 -1555 ואחר כך בא מולאי מחמד אשייך אשריף הנזכר למעלה ונלחם על תאפיללאלת ולכדה ולקח אחיו מולאי אחמד וכל בניו והוליכם עד לנהר תאדלא ושחט ארבעה בנים, אחיו מולאי זידאן ושלשה אחיו, ובא להלחם על פאס מולאי עבדאללאה בן מולאי מחמד אשייך ונשבר וברח ועזב פה את הנוודים מסוס, ומשבט רחמאנא ואלודאייא ( שבטי נוודים של עמק הסוס, הרי רחמאנא והואדיות ), עם גדול מאד שלא יספיק לו מים לשתות ולא לחם לאכול ונשארו מושלכים מחזרים על פתחי הבתים של היהודים, ומתו מהם הרבה שלא יסופר. אחר כך יצא להלחם על פאס מולאי מחמד אשייך הנזכר ויצא


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 118 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930