יהודי מרוקו -תקופת מוחמד ה-5-רובר אסרף ז"ל- מולאי איסמעיל
לעילוי נשמתו של רובר אסרף, שנפטר לפני ימים מספר..יהי זכרו ברוך
לאחר האידיליה, פורענויות
תקופת חסד זו, שנמשכה כמעט שלושים שנה, נסתיימה בחטף, למרבה הצער, כאשר יצא מולאי אסמאעיל, שהלך שבי אחר חלומות הגדולה שלו, למלחמה יקרה ועקרה נגד התורכים שבאלג׳יר. הרפתקה זו, שניתוספה להקמת מונומנטים נשגבים, רוששה את אוצר המלכות השריפית. נטל המסים הכבד פגע קודם כל, מטעמי נוחות גלויים לעין, בציבור היהודי. היה זה ציבור עשיר ומרוכז, ולכן קל היה יותר לסחוט אותו בכל תואנה שבעולם. מעיד על כך בעל ״דברי הימים״ של קהילת פאס:
אע״פ שהצרות שעברו עלינו בימי המלך מסיר״ה התחילו מש׳ התס׳׳א (1701)…באה שמועה מאת המלך שהיה נלחם עם התורק׳ במקום א׳ שמו אלגויע׳ה. ובי״ג ניסן באה שמועה שהמלך חטיל מם על כל היהודים אשר תחת ממשלתו, מאת כיכר הכסף, ונשמע ויימס לבבנו…ושלחו כל הקהילות כמה מנחות וכמה שוחדות לפייס המלך אולי יש תקווה להתפייס במחצה או יניח שליש או רביע, ולא הועילו כלום. באומרו שכבר נשבע בלחראם מן אולאדו(אחת השבועות החגיגיות ביותר) שיתנו היהודים חסד הנז' במושלם.
וכך עשו. כל תשלום גירה מעט יותר את תאבונם של גובים, שלא תמיד היו מוסמכים, וספר דברי הימים לקהילת פאס אינו מביא כאן אלא שורה של קינות שאין להן סוף:
ויהי היום יום ה׳ ח״י לכסליו (1703) הנז' באה שמועה אלינו כ׳ המלך נתן למולא׳ חפיץ׳ הנז' פא׳ס זדי׳ד למשול בו. וביום ב׳ ז"כ לכסליו הנז' ויבוא מולא׳ חפיץ׳ עם אנשי ביתו וייצאו לקראתו הקהל והנגידים במנחה טובה… והיה הדבר בעורמה. למחר ומחרתו בעוונותינו הרבים והנה עבדיו ומשרתיו באו להאלמלא׳ח, זה רודה וזה מרדה וזה עושה בעבירת זדון. וכל אחד עושה כחפצו ורצונו, ומכחישים ומשקרים בשם אדוניהם ואין אומר השב… וימררו את חיינו במסים וארנונות ביום הא׳ שנכנסו להאלמלא׳ח, עד שקצו בחייהם ולא היה יוצא שום אחד מהם מפתח ביתו לשוק כלל ואפילו בביתם לא היו יכולים להתעכב אלא כל אחד נוטל כליו ואת בניו ובורחים מגג לגג, ונחבאים והיו נכנסין לבתיהם אלמסכרי׳ן (המשרתים) ושוברים הדלתות והארונות ולוקחים מכל אשר ימצא ונותן לנגידים ולגוב׳ המם… אחר־כך בשבוע זה בעצמו קאם סניו׳ת (עלילה) על יהודי א׳ כשיצא מחופתו ועדיין לא השלים חודש א׳ עם כלתו והוא גיבור מאוד מר ונאנח. ושמו מימון צאבח.הוליכו אותו למולאי חפיץ׳ ושרף אותו בכבשן האש הי״ן. ולמחרת בהשכמה שלח לנו א׳ מעבדיו לתת לו כופר היהודי אשר שרף!…
כאשר שלחו היהודים משלחת למכנאס להתלונן לפני מולאי אסמאעיל על קלקלותיו של בנו, פקד השליט לירות בהם ועל הנשארים בחיים הטיל קנס נוסף. הנגיד רב־ההשפעה של יהודי העיר, אברהם מימרן, שידל בכל־זאת את הסולטן לוותר על הקנס, וזאת כנגד אספקת אוהלים לצבא. לא היה המשך ל״סלחנות״ מעין זאת, שהרי העתים אכן השתנו. אותו מימרן עצמו, כל כמה שהיה יועץ קרוב למלך, לא הצליח לחסוך מיהודי מכנאס, שעד אז היו מוגנים יותר ביחס, את נגישות ״המשמר השחור״, כפי שאנו למדים מכתב־יד עלום־שם, שממנו מביא הרב יוסף משאש:
בעשרים יום לח׳ כסלו, ש׳ התס״ד ליצירה (1704) היתה מהומה גדולה בעיר, כ׳ באו עבדי המלך וחיפשו חיפוש מחיפוש בכל הבתים והחצרות, ולקחו כל הכסף ושווה כסף, מכל כלי מתכות, זהב וכסף ונחושת, גם נרות חנוכה, וידל ישראל מאוד. ועוד השחיתו התעיבו, עינו נשים ובתולות, ועשו כרצונם, והרבה נשים הפילו מהפחד, והרבה נפלו למשכב, וגם כל היינות לקדושא ואבדלתא נסכו, ולא היה בנו כוח למונעם אף בתחנונים מלהב חרבותם אשר שמו נגד פנינו, וילעגו וישחקו ויתעללו בנו, וילכו לדרכם.
השנים האחרונות למלכותו של מולאי אסמאעיל היו הרות־אסון עוד יותר, שהרי באה הבצורת והחמירה את תוצאותיה של סחטנותו הלא־נסבלת של האוצר. פאס, הבירה הרוחנית של יהודי מארוקו, התנסתה בייסורים מיוחדים ב־1724, שלוש שנים לפני מותו של מולאי אסמאעיל. ומספר עד־ראייה שקהילה זו, שהיתה מלאה בתי־כנסיות ובתי־מדרשות שבהם שקדו חכמים על לימוד התלמוד ופירושיו הרי ״כיום פזורים אלה בכל הממלכה״, והם אנוסים לקבץ נדבות ולחזר על הפתחים לבקש לחם. בתי־הכנסיות שוממים ושוב אין למצוא מניין לתפילה. היהודים מתפללים בחושך, ושוב אין יד הקהילה משגת דמי מנורה אחת בבית־ התפילה… רוב רחובות המלאח ריקים מאדם, והבתים סגורים מאין יושב בם.
גם אם רשאים היו לחשוב שנפגעו יותר מזולתם, לא היו היהודים היחידים שנפגעו מן השואה הכספית שבאה על הארץ. גם המוסלמים זכו למנת נגישות משלהם. כדי להשתכנע בכך, די לנו שנקרא קטע זה מתוך התוכחה ששלח למלך התיאולוג המוסלמי הגדול, חסן אל־יוסי, עוד ב־1684:
יואיל אדוננו לבחון את הדבר: המסים שהטיל על ממשלתו הפילו מורא של עוול על כל נתיניו. הם אכלו את בשרם, שתו את דמם, ריסקו את עצמותיהם ומצצו את מוחותיהם. הם לא הותירו לאיש דבר, לא נכסים שבעולם הזה ולא רגש דתי. הנכסים שבעולם הזה גזלו מהם; ואילו באשר לדת, הסיתום להתקומם עליה.
״צרת רבים חצי נחמה״, אומר התלמוד. מסתבר שאמנם כך הוא. אבל הפעם לא התאמתה מידת החוכמה שבמימרה זו. צרותיה של ה״מדינה״ לא השכיחו מלב את צרותיו של המלאח. ההיסטוריון ירשום לפניו שהמאורעות הדרמטיים של המחצית השנייה למלכותו של מולאי אסמאעיל נובעים פחות מאנטישמיות כלשהי מצד שליט זה מאשר משיגעונותיו בעסקי כספים. משאביה של הארץ לא אפשרו לו להשלים את בנייתה של המדינה הריכוזית שעליה חלם, אבל נוכח התפקיד שמילאו היועצים היהודים תלתה האוכלוסיה המוסלמית את קולרו של הכשלון בצווארם של היהודים כולם. אם כה ואם כה, העיר ההיסטוריון עבדאללה לארוי, ״מאחר שהמדינה הריכוזית הצטיירה כגוף טפילי, מחמת ההתרוששות הנמשכת, הכרח היה לשוב למידה של ביזור״.
שיבה זו אל הפרדת רשויות אכן היתה לברכה לכל חוץ מאשר ליהודים, שכן התרופפות השלטון המרכזי הניבה תוצאות הרסניות עוד יותר, אם היה עוד הדבר בגדר האפשר, לכלל קהילותיהם. שלושים השנים שבאו לאחר הסתלקותו של מולאי אסמאעיל נמנות עם השנים השחורות ביותר בתולדותיהם של יהודי מארוקו.