משפחות יהודיות באות להתישב בבאר-שבע- ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

ההיגיינה והניקיון של עזה ותושביה הערביים

בבל מקום בארץ, בעת ההיא, היתה התחבורה רק ברכיבה על החמור, על הסוס, או על הגמל. לא היו עגלות, שכן עזה היתה בנויה סימטאות צרות, והרחובות בשכונות העיר היו ברוחב שבין שניים לשניים וחצי מטרים. עד למלחמת-העולם הראשונה לא היו בעזה כבישים, ובחורף היו סימטאות העיר בוציות, מוצפות שלוליות, והמעבר בהן היה קשה. כדי לחצות את השלוליות חלצו נעליים ועברו בתוכן יחפים.

לילדים לא היתה בעיה. בחורף הם יצאו אפילו בהנאה יחפים מהבית. כשנעליהם בידיהם חצו את השלוליות, ונעלו אותן רק בכניסה לבית-הספר, או לפני כניסתם למקום אחר.

אירופאים שביקרו בעזה התרשמו שזוהי עיר מלוכלכת, אף-על-פי שתושבי העיר לא השליכו זבל לרחובות, והעיר לא היתה מוזנחת. בכל יום או יומיים טיאטאו את הרחובות, ואת הזבל הובילו בשקים על גבי חמורים למזבלה שמחוץ לעיר^.  מלבד העיריה איש לא שקד על ניקיון העיר, כי לא היתה מודעות לניקיון. הליכלוך בלט בעיקר ברמת המודעות לניקיון האישי של התושבים.

המים ניקנו בכסף והרחצה בבית-המרחץ היתה נחלת בעלי היכולת בלבד. היהודים החזיקו, לבדם, בחורף, את בתי-המרחץ והתרחצו שם אחת לשבוע. רוב תושבי עזה הערביים, על נעריהם וזקניהם, התרחצו לעיתים רחוקות בחורף, אולם בקיץ הלכו לרחוץ בים. המודעות לניקיון הגוף בעיר לא התפתחה, וההזנחה לא הפריעה אפילו לראשי העיר^.

נסים אלקיים התריע מדי פעם נגד משכבי זכר ובהמה שהיו נהוגים אצל הערבים, והזהיר את הנוער היהודי להתרחק מהערבים שסובבו ברחובות בניסיון לפתות ילדים ונערים נוצרים ויהודים, גם פנה לעיריה בתלונה נגד אלה המטילים את מימיהם בחוצות ומחזיקים באבר-המין שלהם בראותם נשים מהלכות ברחוב, הוא הציע להקים משתנות כמו ביפו. כמו-כן סיפר לחאג' סעיד אלשווה מה עוללה החולירע לתושבי יפו, ושרק הודות לניקיון, פגעה המגיפה פחות ביהודים: בתורה שלנו כתוב"נקיים תהיו לה' אלהיבם". וה' אלהי היהודים הוא ה' אלהי הערבים. לכן זאת מצווה מהשמיים לרחוץ את הגוף כדי למנוע מגיפת חולירע בעיר.

חאג' סעיד אלשווה וראשי הדת שיבחו עצת המוכתר, השייח׳ נסיס, הדואג גם לבריאות הערבים, ומאותו זמן היו בתי-המרחץ מלאים מתרחצים ערבים כל החורף.

דרישה נוספת מהמוסדות להפנות עולים לעזה^.

עם הקמת המשרד הארצישראלי על-ידי ההסתדרות הציונית בשנת תרס״ר ביפו, כל הפעולות וההתחייבויות של הוועד הפועל של חובבי-ציון עברו למשרד זה.

עוד משלחת של תושבי עזה, יחד עם הרב נסים אוחנה בראש ומשה ארווץ, נשיא העדה, ונסים אלקיים, פנתה לד״ר רופין, יחד עם יחזקאל סוכובולסקי ו. ד. לבונטין, לדרוש הגשמת תוכנית הגדלת הישוב היהודי בעזה, כפי שהובטח ע״י הוועד-הפועל של חובבי-ציון לפני ההתישבות בעזה. הם טענו כי חלה התערערות באמונתם של יהודי עזה במוסדות, והציעו לד"ר רופין אדמות זולות בסביבת העיר, להקים עליהן שכונה יהודית גדולה. רוב יהודי עזה היו מוכנים לבנות שם את ביתם אם יקבלו הלוואות חלקיות, כמו שקיבלו מתישבי"אחוזת-בית", כדי שעולים חדשים יבואו לחיות בעזה, כפי שתוכנן. הם גם הסבירו כי בעזה יש אפשרות גדולה לקלוט בעלי מלאכה וסוחרים, ויש גם מקום להקמת תעשיה.

ד״ר רופין וד״ר טהון שמעו בהקשבה את דברי המשלחת והבטיחו לעיין בבקשה, וגם לבדוק את האפשרויות לממן את הקמת השכונה הראשונה בעזה, ולהפנות את העולים מרוסיה להתישב שם.

אך בניגוד לציפייתם לא חלף זמן רב והמשרד הארצישראלי השיב בשלילה להצעות המשלחת העזתית. הוא הודיע כי למרבה הצער, העולים מרוסיה אינם נוטים להתישב בדרום והם מבכרים את הצפון בשל האקלים, אולם בבוא הזמן ידונו שנית בדרישה.

ד״ר רופין הוסיף, שאף-על-פי-כן אין המשרד דוחה הקמת שכונה ליד עזה, כאשר ישיג את המשאבים הדרושים. אנשי המשלחת יצאו מאוכזבים מיחס המשרד הארצישראלי כאילו "ישוב עולים חדשים להגדלת הישוב בעזה הוא עניינם של אנשי הגרעין בלבד, שיצאו לבצע שליחות לפי בקשות והפצרות חובבי-ציון, מתוך הכרה בחשיבותה של הרחבת ההתישבות בארץ.

העיר באר-שבע

עד שנת 1890 לא היו בנינים בשטח השוק שעליו הוקמה באר-שבע. היו רק מחנות של בדואים שחנו סביב לשטח בארות המים מימי אברהם אבינו.

בבל שנה אחרי הקציר התחדשה פעילות השוק. מאוחר יותר, החל בשנת 1892, בנו השבטים, שאדמתם גבלה בשוק, כמה מבני-חימר פרימיטיוויים, להשכרה לסוחרים שבאו מבחוץ, מחסנים לתבואה שקנו, או מחסה זמני לבהמות, לסגור אותן מפני גנבים, עד להעברתן.

היה מקובל וידוע, שהמוכרים היו גם הגנבים. בחשכת הלילה היו גונבים מהשטח את הבהמות שמכרו בבוקר ומסתלקים למחנות אחרים, כדי שלא יתגלו. אחרי שהממשלה התורכית החליטה להקים שם עיר בדואית, הקימה מיד בנין לשוטרים רוכבי גמלים, לרדוף אחרי הגנבים. כן עיבדה הממשלה תוכנית מיתאר לבניית בתים על המגרשים, וכן איזור של חנויות ומחסנים להשכרה או למכירה לסוחרים שבאו מערי הארץ השונות. חלק מהסוחרים קנו מגרשים ובנו עליהם בתים, חנויות ומחסנים.

משפחות יהודיות באות להתישב בבאר-שבע

עוד לפני שנת 1900 התישבו יהודים במחנה הבדואים משבט אל-עטוונה המשתייך לשבט אלתיהא. היהודי הראשון שנטה אוהלו שם היה נסים אלקיים. אחריו(1901) התישבה במקום משפחת גורדון כדי לבנות שם טחנת קמח.

נסים אלקיים, שהיה שותף של ראש השבט, חאג' על אל-עטוונה, ביצוא שעורה וחנדל, העביר לשם, ב-1906, את אשתו וארבעת ילדיו. היתה זו המשפחה היחידה שגרה באוהלים. בשנת 1908 נפטר יעקב גורדון ומשפחתו עזבה. בטחנה נותר רק שותפו שניידרוביץ, שמשפחתו ישבה בנס-ציונה. באותה שנה נרקם חלומו של חכם נסים להקמת ישוב יהודי בבאר-שבע, חלום שלא הרפה ממנו שנים רבות. ב-1909 הגיעה לעיר באר-שבע עוד משפחה שלמה, היא משפחת אליעזר מרגולין, אשתו צילה ובתם הקטנה. הם גרו ועבדו בטחנת הקמח של גורדון ושניידרוביץ. ב-1909 פתח הכס נסים בבאר-שבע חנות למכירת קמח והושיב בה את בנו אברהם. ביוון ששנת 1909 היתה שנת בצורת, הוא עשה עסקים טובים. באותו זמן כבר גרו בבאר-שבע, בבתים ובאוהלים, ב-800 נפש, רובם סוחרים ערבים, תחת שלטונו של הקאימקם התורכי, מושל המחוז רוסטוק באשה. באר-שבע הפכה לשוק מרכזי לשבטי הבדואים. מכרו בו סוסים, גמלים, תבואה, כבשים וחוטי צמר לאריגה גסה, תוצרת עצמית, וגם מרכז לחנדל.

נסים אלקיים לימד כ-40 נערות בדואיות לקלף את החנדל המיובש במדבריות הנגב, ולימד עוד 20 צעירים לנפות שעורה מן החול ומן האבנים שהתערבו בה, ולמלא אותה בשקים למשלוח לאנגליה ולגרמניה – הישר לאוניות שעגנו בחוף ימה של עזה.