מורשת יהדות מרוקו

משה גבאי נולד במרוקו למשפחת רבנים ומקובלים (אביו זצ״ל טמון בחלקת המקובלים בטבריה) ועלה ארצה בשנת 1945 עם הגרעין החלוצי הראשון ממרוקו. היה חבר קיבוץ במשך 16 שנה ואיש צבא קבע.

משה גבאי עוסק בציור ובפיסול מילדותו. בתקופת שליחותו מטעם המדינה בחו״ל השתלם בפריס והוסמך בתור מורה לציור.

בשנים האחרונות החל להקדיש את כל זמנו לציור. ציוריו מתמקדים בנושאי יהדות ומסורת ישראל. כמו כן החליט להנציח בסדרה של ציורים את ההווי היומיומי של הקהילה היהודית במרוקו, כפי שזכור לו מילדותי התוכן הקבליסתי אותו ספג משה גבאי בסביבתו הקרובה מקבל ביטוי מוחשי בציורי־השמן שלו. זהו ציור נאיבי־ראליסטי, בעל מסר מוגדר. הדיוקנות    והאינטריורים שלך לקוחים מעולם אסוציאטיבי אותנטי.

משה גבאי משתמש בטכניקת ציור של שמן על בד, תוך שימוש בצבעוניות עזה, המתאימה להנצחת המסורת העממית והבלטת הדעות והאמונות העממיות תוך חישוב אימרות גמטרייאות. כל תמונה שלו היא סיפור שלם על נושא מסורתי עם אמונות ודעות, וכפי שהוא מעיד על עצמו: ״אני משתדל לצרף תרומה צנועה, אבן קטנה בפסיפס הכללי של האמנות היהודית על כל גווניה. כל אמן משתדל ליצור משהו מיוחד משלו, ולכן החלטתי להתמסר לתיעוד ולשימור המסורת היהודית במרוקו. גלעד לדור ההולך ונעלם״.

מן העיתונות:

״משה גבאי מצייר בסגנון נאיבי־ריאליסטי. הוא מחונן בחוש לצבע, המותאם לאווירה ולרקע הטיפוסים והאירועים שהוא מצייר, וכן בעין בוחנת התופסת את המיוחד שבהם. ציוריו משקפים את ההווי הדתי, הקהילתי, הפולקלור ובעלי מלאכה, כפי שזכורים לו מילדותו״.

(נחום סנה — ידיעות אחרונות)

״אוסף הציורים של משה גבאי מהווה מדריך(ראשון מסוגו) חזותי ואמנותי לפולקלור האותנטי והנכון של יהודי מרוקו; במכחולו חדר משה גבאי לאוצר עשיר זה בדייקנות ובידע מקצועי של הטקסים והאירועים המשפחתיים והקהילתיים באותנטיות מושלמת לגבי הדמויות המופיעות בכל ציור.

(חנניה דהן — ברית אבות)

״משה גבאי — הפולקלוריסט והאמן״

עולם מלא דמויות, עולם שמעורר התרגשות, עולם שהולך ונעלם עם הליבוש הצבעוניות והיופי המיוחד שליוו אותו דורות.

זה העולם שפגשתי בתערוכה של משה גבאי, בגלריה העירונית באשקלון. הסתובבתי בעולם של הדמויות שהוא ייצור של האמן, נפגשתי עם המבקרים בגיל העמידה שעיניהם היו מלאים דמעות, מלאים התרגשות, כולם דיברו על ״בית־אבא״ כולם סיפרו על סבא וסבתא, על המסורת שלמרות שממשיכה עד ימינו אנו, למרות הכל המסורת קיבלה ממד אחר, צורה שונה.

משה גבאי החלוץ ממרוקו, חבר קיבוץ במשך 16 שנה ואיש צבא קבע בעבר, למד ציור ופיסול בנעוריו, יותר מאוחר השתלם בפריס.

זה בודאי עזר לו לשפר את הטכניקות לקבל אופקים רחבים יותר.

בתוך תוכו שמר גבאי על האוסף הנדיר: זכרונות, מסורת היפה של ״בית־ אבא״, של הקהילה היהודית במרוקו.

כשזמנו התפנה, משה גבאי לקח את המכחול, הצבעים והתחיל לצייר במרץ, עם כישרון, עם הרבה רגשות, פתאום כל הדמויות צצו החוצה: רחוב היהודי השולחן של שבת, ליל הסדר, בית־הספר כולם התחילו לצאת מהמכחול.

כן, משה גבאי יודע לחבר את הסיפורים שלו, יודע לתת להם חיים חדשים, הצבעים העזים שבהם הוא משתמש עוזרים לנו להתרשם ולהבין את משמעות המסורת וההווי של העדה. הסגנון נאיבי־ריאליסטי מתאים לטיפוסים שהוא מציג ומבטא את הפולקלור העשיר של יהדות מרוקו.

הערך האמנותי בציוריו של משה גבאי הוא באותה מידה חשוב כמו הערך המסורתי והאוטנטיות של האירועים.

בודאי שביקור אחד בתערוכה לא יספיק למסתכל כדי להתרשם במידה מספקת גם על הצד הפולקלוריסטי־הוויתי וגם על הצד האמנותי.

ד״ר פאול ליבוביץ מנהל המוזיאון ״בית עלי״ — אשקלון

להלן שמות החכמים שאותם דליתי מבין המצבות שנותרו לפליטה. השמות ערוכים לפי סדר האלף בית, בצורה כרונולוגית.

רבי יעקב אבטאן הראשון. 1075

מחכמי מראקש : נוסח המצבה : כמוה"ר החכם החשוב והכולל חסידא קדישא ופרישה. המקובל האלקי הרב הגאון רבי יעקב אבטאן. נתבש"מ ערב ראש חודש אייר תרל"ג – 1873. בנו של המקובל והסחדי החכם החשוב כמוה"ר מרדכי אבטאן זצ"ל.

רבי יעקב היה מורה צדק במראקש. במאה השישית, חי ברחוב הנושא את שמו " רחוב רבי יעקב אבטאן. שם היה מקו מגוריו, בית כנסת ובית המדרש שלו.

בפטירתו הספידו אותו הרב הדאון רבי מרדכי צרפתי, והרב הגאון ברוך פינטו המפורסם בחכמתו, העיד : שראה שני מעיינים גדולים במערב והם " אחד מו"ה יעקב אבטאן במראקש, ואחר מו"ה שאול דנאן  בפאס.

מסופר עליו, שלא היה עולה על המטה לישון כל ימי השבוע, אלא היה מנמנם בישיבה תוך כדי לימוד, ורק בליל שבת היה ישן במיטתו (מלכי רבנן דך ע' טור ג' . רבי יוסף בנן נאיים ז"ל, כותב שהיה תלמידו של הרב הגאון משה רוזיליו, מחבר הספר " קול מבשר.

ויתכן שהיה בבחינת תלמיד חבר, כי שניהם חיו באותו דור, ושינהם חתומים בפסק דין בשנת תרי"ט, שנת הרא"ת. מיום לידתו של רבי משה רוזיליו עד ליום פטירתו של כבוד הרב רבי יעקב אבטאן חלפו 79 שנים ויש לשער שכמעט שניהם היו באותו גיל, עוד יש לציין שרבי משה ז"ל הוא יוצאי חלצי אבותיו הגדולים רבי שלמה ורבי יצחק רוזיליו זצ"ל ואולי הוא יוצא מבית המדרש של כהר"א סמאנא וצ"ע.

בשנת תשנ"ה יצאו כמה חידושיו לאור " ספר בשם חידושי רבי יעקב אבטאן. ועדיין יש לו בכתובים איזה דרושים וחידושים, העתק מהם בידי רבי משה עמאר נ"י.

 רבי יעקב אבטאן השני 1075

מחכמי מראקש : נוסח המצבה : מצבת קבורת החכם החשוב כבוד הרב יעקב אבטאן ח' בחשוון שנת ת"ר – 1910

והוא היה בנו של הב הגאון רבי יצחק אבטאן שכיהן כנגיד ונלב"ע בשנת התרצ"ט – 1939. והא נזכר במצבת כבוד הרב נסים אבטאן ז"ל, שהעידו עליו שהוא ממשפחת הנגיד כמוה"ר יצחק אבטאן.

ידועים לרבי יעקב עוד בנים נוספים והם " מורינו הרב חיים הנ"ל נזכר במלכי רבנן וכבוד הרב יוסף הנזכר בגנזך מראקש, במכירת נכסים בשנת תרפ"ה – 1925, בחוברת אחרת של גנזך מראקש, שמנה 1927 / 9 יש רישום מכירת נכס שמכר כבוד הרב מאיר אבטאן בן כבוד הרב יעקב אבטאן.

רבי שלמה אבטאן 2062

חכם מחכמי ורבני מרוקו מעיר מראקש

נוסח המצבה : קראנה למקוננות ותבואנה, וכל העם יישא נהי וקינה. זאת קבורת הרב הצדיק שלמה אבטאן. צדיק כתמר יפרח. קיים את התורה בגופו ובממונו. למד ולימד וכל העם באים לשמוע תורתו. דורש טוב לעמו שיר השירים אשר לשמה, תורת אמת הייתה בפיהו. ממשפחת רוזנים ומלכים לרבנן, נצר לנשר הגדול כמהו"ר יעקב אבטאן. עלתה נשמתו למרומים ביר המעלות : ד' בשבת אייר שנת תרצ"ו

רבי ידידיהה אבטאן

נוסח המצבה " כהר"ה ידידיה אבטאן. בר אבהן ובר אוריין, שייף עייל שייף נפיק / טיהותא לנפשיה לא מחזיק / שוחט ובודק. זה שמו הטוב ידידיה אבטאן ויגוע וימות ידידיה א' לחודש אב רחמן, תרצ"ג לפ"ק – 1923.

רבי דוד אבטאן

חי במאה העשרים יש ממנו כמה שירים שהתפרסמו בספר שירי דודים השלם לרבי מאי עטייא נ"י. אחד מהם " פדה בניה מיד אויביה " עמוד 334

רבי יצחק אבטאן

נוסח המצבה ף החכם החשוב והכולל איש נסים, ממשפחת נגידים : כמה"ר כהר"י אבטאן הנודע זיע"א נלב"ע ו' בשבת י"ג חשון תשל"ג – 1973

רבי שלמה אביטבול הראשון

משושלת רבנים בעלת יחוס מפואר של דיינים, משוררים ומורה הוראה. על רבי שלמה הראשון, ידוע שישב על כס הרבנות במראקש בשנת תכ"ז – 1667. הוא נמנה על חסידי שבתי צבי, והשתתף בפולמוס בסיב זה. בראש המתנגדים היה רבע יעקב ששפורטאש זלה"ה בזעקתו המפורסמת כתב :

"אם אמרתי אשכחה שיחי, וידי כבדה על אנחתי המשברת כל גופי". שם הוא שאל ותמה על הנהירה הגדולה אחרי נביא השקר. "אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר", "מי יחוש לדברי הקבלה יותר מהם, אשר מימי קדם מסרו נפשם עליה.

ובפרט אבותינו ורבותינו המגורשים מארגון וקשטילה אשר היו לנס, ואליהם כל גוי בארץ ידרשו. והייתה מנוחתם כבוד, נאמנים בברית התורה שבכתב, וקיימים בברית התורה שבעל פה. ואלו הנלווים אליהם החליפו חוקם אשר חקקו להם מחוקקי צדק, ולקחו להם חוקים אחרים אשר לא שערום אבותיכם.

מי יגלה עפר מעינם לראות בניהם שלא סבלו עול הגלות, ולפשוט צווארם להרג אערקא דמסאנא, כאשר הם עשו, ומכל שכן שבעד דברי הבלים דחקו את הקץ, והסיגו גבול אשר גבלו ראשונים בעלי הוראה.

אם הפרוץ מרובה על העומד, וגברה יד ההמון לשום תלמיד חכם מדרס רגל להם, לא אלמן ישראל. מהם חכמים רבנים, מחזיקי תורת אלוהינו. האם מעיר מארויקוס – מראקש – עיר גדולה של חכמים וסופרים יחסרו מורי צדק ?

אם מעיר פאס המהוללה המלאה לה חכמה ודעת, אפסה ונתרוקנה לחלוטין ? אם עיר תיטואן מעון אריות שבחבורה, נעשתה מרעה לזאבי יערים לנטות אחריהם ? ואחרי שמנה את כל מרכזי התורה בקהילות השונות ברחבי מרוקו, " אלה ואלה, המתנגדים והנגררים.

קהילות אשכנז ופולין, אף על פי שנתקלו באבן הטועים, לא עשו מעשה, על פי מאמרו של המומר להוסיף או לגרוע. האם קהילת קודש אמסטרדם שהטו אוזן לשמועות הישועות והתשובות, הסכימו לבטל קוץ אחד מהתורה שבעל פה ?

או כאן קהילת קודש המבורג שהיו אדוקים באמונה הזאת, נמנו וגמרו להסכים על אותה הגזירה חס ושלום " ומדוע לא יצאו מכלל זה כי אם קהילות המערב, אשר להם היה ראוי ליטול מקל ורצועה לרדות את הזולת.

העיר מרקאש התאוששה חיש מהר מהלם השבתאות. כי פרט למחלוקת סביב קיום צום ט' באב שעליו סופר שם, " אלה אכלו – ואלה בכו ". לא ידוע לנו על מחלוקת נוספת. גם על היגררות זו, אחרי השבתאות שילמה הקהילה די והותר מנחת זרוע בשלטונות.

א. מחזור החיים

ברית מילה — היא המצווה הראשונה אשר ציווה ה׳ לאברהם, כדברי הכתוב ״ובן שמונה ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם״ (בראשית י״ז, י״ב), והיא המצווה היחידה שניתנה לפני מתן תורה.

המילה מתבצעת ביום השמיני ללידת הילד, אפילו הוא חל בשבת, פרט למקרים שמטעמי בריאות נדחית הברית לזמן מאוחר יותר, בהתאם להוראת הרופא והמוהל.

ברית מילה היא אחת משתי המצוות המוטלות על הגר: מילה וטבילה. ביום הברית נוהגים לעשות סעודת מצווה.

עד לפני חמישים שנה, נהגו רוב נשות מרוקו ללדת בבתיהן בעזרת המיילדת, הנקראת בלשון ערבית־מרוקאית ״קבלא״, ובמשך שבעת הימים שקדמו לברית ערכו מספר דברים בבית היולדת, כפי שנראה להלן.

ל״ו צדיקים. המסורת אומרת: אין העולם מתקיים אלא בזכות שלושים וששה צדיקים נסתרים. זאת על יסוד דברי חז״ל: ״אין העולם פחות מל״ו צדיקים המקבלים פני השכינה בכל יום, שנאמר: אשרי כל חוכי לו״ (סוכה מה, ב).

תנועת החסידות ראתה ניצוצות קדושה ואור במעשים של יהודים פשוטים. ל״ו הצדיקים הנסתרים זוהו ביהודים כגון חוטבי עצים ושואבי מים, שחיו חיי דלות ועוני, אבל עבדו את השם ביראה ובאמונה. לפי המסורת, בטרם הסתלקותו של אחד מן החבורה, הוא מוסר את תפקידו לצדיק נסתר אחר. כיום שגור בפי הבריות לומר על אדם צנוע המסתפק במועט ועושה גדולות למען אחרים שהוא אחד מל״ו הצדיקים.

כף היד — ״חמסא״ — מופיעה ביהדות עוד בתקופה הקדומה. דבר זה מקורו, כנראה, בקבלה עוד במאה הי״ג.

במרוקו נהגו לצייר את ״החמסא״ בפתחי הבתים, ובפרט על בית של זוג צעיר, או בבית שהיולדת גרה בו ומצפה ללידה. תפקיד הציור עם היד — חמסא — הוא הגנה מפני עין הרע, סגולה לגירוש שדים ורוחות רעים אשר נקראו בפי יהודי מרוקו ״זנון״. בתקופה מאוחרת יותר נעשו תכשיטים בצורת ״חמסא״, אשר ילדים ונשים ענדו אותם נגד עין הרע. למראה ילד יפה, או כל דבר איכותי, נהגו לומר ״בל־חמסא״, היינו ״עם חמש״, כלומר שלא תשלוט בו עין הרע.

כסא אליהו. בכל בית כנסת בערי מרוקו נמצא כסא עשוי בטוב טעם, מקושט בהידור וריפודו עשוי מעשה ידי אומן, הקרוי כסא של אליהו. כסא זה מיועד לישיבה לאליהו הנביא, אשר לדברי המקורות מופיע בכל טקס ברית־מילה. זאת על־סמך דברי האגדה המספרת, כי כאשר אליהו קיטרג על בני ישראל, בבורחו מפני איזבל, אמר ״כי עזבו בריתך בני ישראל״ (מלכים א׳ י״ט, י׳), גזר עליו הקב״ה שיבוא לכל טקס ברית־מילה על־מנת שיודה בטעות קיטרוגו ויראה בעצמו שאכן בניו שומרים את בריתו. רכישת כסא אליהו נעשתה בעיקר ע״י נשים עקרות, שראו בזה סגולה ותרופה נגד עקרותו, או סגולה ללדת בנים זכרים. כסא אליהו היה בולט בגודלו, בעיטוריו, בסמלים ובחרוזים, וכולו היה הוד והדר.

תחדיד. במשך שבעת הימים אשר קדמו לברית קיימו את טקס ״התחדיד״, אשר מטרתו שמירה על הרך הנולד מפני השדה לילית. לפי האמונה העממית פוגעת הלילית בתינוק ורק בסגולת דם הברית היא מסתלקת.

כל הנוכחים בטקס התחדיד קוראים מספר פסוקים מכתבי הקודש, אשר לדברי המקובלים יש בהם משום סגולה ושמירה נגד הלילית. בחצות הלילה לוקח אחד הנוכחים חרב ברזל, מרימה לעבר כל קירות הבית, מניפה מצד לצד ליד עריסת התינוק, מעשה של מגרש שדים ורוחות, וכל הנוכחים היו אומרים אז את הפסוק המוזכר בפרשת נח: ״והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו כאשר ציווה אותו אלקים ויסגור ה׳ בעדו״. (בראשית ו׳— ט״ז) כמו־כן היו שמים קטורת, אשר בה ראו סגולה לגירוש השדים.

Pidioun Haben

Au  milieu du tableau un couple consultant le rabbin. La jeune maman a l'air préoccupée. Le bébé est posé sur la table. A droite — les musiciens et paytanim et en face-des femmes servant à manger tout en poussant des cris de joie you, you. Les hôtes autour de la table suivent avec intérêt les “négociations” entre les parents et le Cohen.

18 personnages dans ce tableau contre le mot Hay (vivant) dont la valeur numérique est de 18.

La Torah prescrit le rachat de tout premier-né (pour sa mère) du service du Temple au 30ème jour de sa naissance comme il est écrit: "le premier-né de l'homme, si c'est un de tes fils, tu le rachèteras" (Exode, 13:13). Ce devoir de rachat ne s'applique pas si la mère du nouveau-né est elle-même une Cohen. Le rachat se fait auprès d'un Cohen pour la somme d'au moins cinq Chékallm (monnaie biblique). SI le 30ème jour tombe un chabbat, la cérémonie est repoussée au lendemain.

Au Maroc la coutume était de racheter le premler-né contre 7 bracelets en or. Le Cohen ne libère l'enfant qu'après avoir reçu les bijoux, bijoux qu'il rendra aux parents après la cérémonie et en contre-partie on lui remettait une certaine somme d'argent.

Après la cérémonie on sert un banquet et le Cohen bénit le nouveau-né: "Béni soit Celui qui a sanctifié l’embryon dans le ventre de sa mère".

Les musiciens et les paytanim accompagnent le repas de leurs mélodies.

PIDYON HABEN

The redeeming of the Firstborn son.

In the center of this painting we see a couple consulting with a rabbi. The young mother  is concerned. The infant  lies on the table, and on the right are psalmodists and musicians. On the other side women are serving refreshments while calling out the traditional cry of joy. The picturee confains 18 figures, the numeral 18 corresponding to 'life'.

A firstborn male must be redeemed from the Cohen (Priest) by his father and mother on the 30th day of his birth, unless the mother is the daughter of a Cohen herself. In Morocco, it was the custom to redeem the child by means of seven gold bracelefs, part of the mother's  jewelry. After receiving the bracelets, the Cohen returns them and receives a money gift instead.

Following the redemption ceremony and the blessing of the Cohen over the newborn child, there is a feast. The Cohen says the blessing over the wine and the spices and says the bless¡rig, "He who has blessed the foetus in the womb of the mother" and so on. The psalmists and musicians accompany the Mitzvah feast with music and song.

פדיון הבן

במרכז התמונה אנו רואים זוג מתייעץ עם הרב. האם הצעירה מודאגת. התינוק מונח על השולחן. מימין — פייטנים ונגנים, וממול — נשים המגישות כיבוד בצהלת ״היו־יו״. האורחים מסביב לשולחן עוקבים אחרי הדיון והדו־שיח שבין הכהן וההורים.

התמונה מורכבת מ־18 דמויות כמנין ח״י.

זכר שהוא בכור לאמו, אביו ואמו חייבים לפדותו מן הכהן ביום השלושים ללידתו, ככתוב ״וכל בכור אדם בבניך תפדה״(שמות י״ג, י״ג). אם האם היא בת כהן אינה חייבת לפדות את בנה. הבן נפדה מהכהן תמורת חמישה שקלים לפחות(שקל שהיה נהוג בתקופת המקרא וערכו אינו כשקל של ימינו). אם חל יום השלושים בשבת, דוחים את פדיון הבן לאחרי השבת.

במרוקו נהגו לפדות את הבן בשבעה צמידי זהב אשר היוו חלק מתכשיטי האשה. הכהן עורך את הטקס אחרי שקיבל את הצמידים. בסוף הטקס מחזיר הכהן את הצמידים ומקבל מתנה תמורתם, בדרך כלל נהגו לתת כסף.

אחרי הפדיון וברכת הכהן לרך הנולד עורכים סעודה. הכהן מברך על היין, על הבשמים וברכת ״אשר קידש עובר במעי אמו״ וכו'.

הפייטנים והנגנים מלווים את סעודת המצוה בשירה ובזמרה

רבי יוסף אביטבול

לפי מלכי רבנו, היה מורה צדק במראקש, וחי בזמנם של הרבנים הנזכרים להלן, וחתום על פסק דין עם רבי מסעוד בן מוחא ורבי יוסף רפאל הרוש. בתחילת המאה השביעית, כיהן בבית דינו של הרב דוד צבאח הראשון זצ"ל, עם הרבנים, רבי אלעזר חזאן, רבי מסעוד בן מוחא ורבי שלום כהן, זכר כולם לברכה. הוא אביו של רבי שלמה הנזכר להלן. רבי שלמה אביטבול השני בן רבי יוסף, הרב יוסף בנאיים כתב : ראה שהוא חתום בשנת הית"א אור"ה – 1868. הוא היה משורר, חיבר שירים וקסידות על נושאים שונים, להלן פתיחה של אחד משיריו

אז נפשי תעלוז / בשובך אל מחוז / קריה עליזה

הייה לי לחומה עוז / למגדל למעוז / באלוקים מחסה עוז

כי חלקו והבלו לא יבזה / יפדה עם רזה מיד גוי נבזה / עם דל ורזה

המשך לשירו של רבי שלמה אביטבול

מלך רם ויחיד מושל בתחתיה / ועליה עד מתי יונתך בגלות זה כמה ?

נושא גולה וגאולה, חובר רשות לקדיש.

השיר "יפה ותמה תורה תמימה" הוא אחד מהשירים המפורסמים של הרב בו הוא מונה מעלותיה של התורה. בשיריו הארוכים הוא היה רגיל לחתום שמו באקרוסטיכון : סימן אני שלמה בן יוסף.

להלן השיר במלואו:
יפה ותמה / ר' שלמה אביטבול 

יָפָה וְתַמָּה תּוֹרָה תְּמִימָה הַנְּעִימָה 
מִי יוּכַל לְהַעְמִיק בְּסוֹדֵךְ סוֹד אֱלֹהִים חַיִּים 

(יָהּ יְדִידִי) אוֹר זִיו זָהֳרֵךְ בּוֹעֵר תּוֹךְ קִרְבִּי 
תָּמִיד יִדְרְשׁוּ אוֹתָךְ רַבִּים חֻקִּים וִּמְצוֹת טוֹבִים 
אֶת כָּל לִבּוֹת מַלְהִיבִים נֶאֱהָבִים וְגַם נִשְׂגָּבִים 
וּכְפַטִּישׁ יְפוֹצֵץ סְלָעִים וְהָרִים 
חֵן דַּדַּיִךְ יַרְווּ בְּכָל עֵת תּוֹרַת אֱמֶת 
מִפִּיךְ אָנוּ חַיִּים מִיֵּין סוֹד אֱלֹהִים חַיִּים 

(יָהּ יְדִידִי) נִתְעַלְּסָה בְגִיל בַּאֲהָבִים 
בְּסוֹד נְקֻדּוֹת עִם הַתֵּבוֹת כְּתָרִים עִם אוֹתִיּוֹת 
פְּתוּחוֹת עִם סְתוּמוֹת נֶעְלָמוֹת סוֹדָם בָּרָמוֹת 
אוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים טוֹב מִזָּהָב וּפְנִינִים 
מַעְיָן גַּנִּים בְּשִׁבְעִים פָּנִים כֻּלָּם חוֹנִים 
הֵן אֲנִי עֶבֶד נִרְצָע לָךְ קִנְיָן בְּלֵב שָׁלֵם 

(יָהּ יְדִידִי) יוֹרוּ מִשְׁפָּטַיִךְ הָאֵיתָנִים 
תַּנָּאֵי וְאָמוֹרָאֵי גְּאוֹנֵי וּסְבוֹרָאֵי 
וְרַבָּנָן בַּתְרָאֵי לְחַיֵּי מִדְּבַשׁ יָאֶה 
גְּזֵרוֹת שָׁווֹת וַהֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת 
כֻּלָּם מִפִּי גְּבוּרָה זִקּוּקַיִן דְּנוּרָא 
בְּקוֹלוֹת וּבְרָקִים מֵאֲרָקִים וְקוֹל מִשָּׁמַיִם 

(יָהּ יְדִידִי) שְׁמוֹת הַקֹּדֶשׁ בָּךְ נֶעֱלָמִים 
אֲשֶׁר בָּם נִבְרְאוּ עוֹלָמִים בְּצֵרוּפִים נִפְלָאִים 
וְהֵמָּה בַּכְּתוּבִים חֲתוּמִים וְגַם סְתוּמִים 
מְאִירִים וּמַזְהִירִים בְּסוֹד יְשָׁרִים 
כִּי חַיִּים הֵם לְמוֹצְאֵיהֶם וָחַי בָּהֶם 
אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם וָחַי מִזִּיו צוּר עוֹלָמִים 

(יָהּ יְדִידִי) לְכוּ לַחֲמוּ תָמִיד בְּלַחְמִי 

בְּיַ"ג מִדּוֹת תִּדְרֹשׁ הַתּוֹרָה קַל וָחֹמֶר כַּשּׁוּרָה 
הֶקֵּשׁ וּגְזֵרָה שָׁוָה מְסוּרָה מִפִּי גְּבוּרָה 
כְּלָלִים עִם פְּרָטִים תּוֹצִיא לְאוֹרָה 
מִשָּׁם יוֹצְאִים אַרְבַּע נְהָרוֹת כֻּלָּם אוֹרוֹת 
פְּשָׁטִים עִם רְמָזִים נִדְרָשִׁים וְסוֹדוֹת נֶעֱלָמִים 

(יָהּ יְדִידִי) מַה טוֹב דּוֹדַיִך אֲחוֹתִי כַלָּה 
נֹפֶת צוּף דְּבַשׁ שְׂפָתַיִךְ גַּן נָעוּל דְּלָתַיִךְ 
רֵיחַ טוֹב בְּגָדַיִךְ דּוֹדַיִךְ יְפִי עֵינַיִךְ 
חַמָּה וּלְבָנָה כֻּלָּם עָמְדוּ מֵאוֹרֵךְ 
כִּי אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינֵךְ עֹשֶׁר בִּשְׂמֹאלֵךְ 
בָּרוּךְ בּוֹרְאֵךְ בְּיָפְיֵךְ וַהֲדָרֵךְ אֵל חַי הָעוֹלָמִים 

כמה משיריו נכללו בספר " שיר ידידות ". לפי דברי הרב חיים רפאל שושנה, השיר " אורי וישעי " שיר הודיה שחיבר בערוב ימיו. בסביבות שנת התע"ר – 1912. שבט ברברים בשם " מא-לעין ".

תקופה זו עת צרה היא ליעקב, וכל הקהילה הייתה צפויה לביזה ולשלל. "יצאו עלי בני בליעל" כתב המשורר, כאשר קרה במרוקו לא פעם בן גברא לגברא. ורק עם כניסת הצרפתים לעיר, גורשו הברברים והסדר הושב על כנו. המעשה נזכר בפי הזקנים בשם "לעאם די מא לעין", כלומר : שנת "מא לעין – מי המעיין". זה היה כינויו של המצביא המורד. זה שמו של המצביא המורד שעמד בראש המורדים שפלשו למראקש מרדו במלכם מולאי אלהיבא. שנת 1912 נזכרת כשנת מהומות ופרעות שעברו ביעף על כפרים רבים במחוז המזרחי של מראקש. על ידי צבא אספסוף שבא ממורדות הרי האטלס הסמוכים. מטרתו הייתה לנצל את אי השקט ששרר בעקבות אחיזתם של הצרפתים, טרם שביססו את אחיזתם באזור. 

נתבקשתי על יד מוסר הודעה זו, לפרסמה וזאת על מנת לעודד הפצת כתבי רני וחכמי יהדות מרוקו…..
למשפחת משאש חלק גדול  בהאדרת פסקי חכמינו…תקצר היריעה מלמנות את מעלותיהם….

אשריכם ישראל ישראל שזכיתם לאנשי חכמה בינה ודעת כאלה

רבי יוסך משאש

להלן נוסח המייל….

שלום וברכה,

זה נוסח ההודעה:

בס"ד אנו עומדים [צאצאי המחבר] להדפיס מחדש את כל כתביו ההלכתיים של רבי יוסף משאש זצוק"ל רבה של מכנאס (מרוקו), של תלמסאן (אלג'יר) ושל חיפה והמחוז.

כל הכתבים הוקלדו מחדש באותיות מרובעות ומאירות, בתוספת כתבים חדשים מכתב יד, כולל מפתחות והערות [פרי עטו של נין המחבר, הרב אריאל אלקובי שליט"א]. הכל בד' כרכים גדולים ומפוארים.

לפרטים והרשמה כדי שנוכל להיערך להדפסה, הקלק כאן

עד כאן לשון ההודעה.

אני מאשר פרסום הודעה זו באתר שלך. אלקובי אריאל.

תודה רבה ותזכה למצוות.

מרוקו – אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי

בשנת 2005, קיבלתי במתנה ספר/אלבום תמונות בשם " מרוקו את שאהבה נפשי" 
כן בדיוק בשנת 2005…עדיין פתק ההחלפה נמצא בספר….
החלטתי אתמול לעיין בו…קצת נופש מההיסטוריה, מסורות ופולקלור…
והנה מה שאני מגלה, הוא למעשה אוצר…
מלבד התמונות היפות, כי הרי זה אלבום, מופיעים שירים של סופרים מבני העדה המפוארה….
והנה לפניכם הראשון….
כמובן עטיפת הספר ואחד משיריו של משה בן הראש……

כל הצילומים באלבום הזה פרי עמלם של : 

דניאלה די-נור

רון טואג

בני פירסט

השיר, משה בן הראש, "זיכרון הרחובות" 

לחם החלום-הוצאת ירון גולן 2000

מצור העיר אלמדינה (627)

מאורע זה נקרא ״גזוַת אלח׳נדק״ — מלחמת־השוחה.

המצור על העיר אלמדינה חל בסוף השנה החמישית ל״הג׳רה״. כלומר, למעשה עברה כשנה וחצי ממלחמת אוחוד ועד להתקפה זו של קריש. הדברים הקשורים במאורע זה מעורפלים מאוד, משום שלרוב הם סיפורים על נכלים ומדיניות שמאחורי הקלעים. המסורת, או יותר נכון — הרמזים במסורת המוסלמית, מתארים, שהדחיפה למלחמה זו ניתנה על־ידי אחדים מראשי נדיר, אשר גלו לח׳יבר ובאו אל העיר מכה. הם יעצו לאנשי מכה לרכוש את לבו של שבט גַטַפָאן, שחנה מדרום לח׳יבר, ולתקוף יחד את העיר. מאורעות אלה הקשורים בהתקפה מתוארים בסורה 33 הנקראת ״ א ל אַ ח זַ א ב ״ (פלגות. כיום משמשת מלה זו לציון המושג המודרני מפלגה). אך קשה מאוד לקבל סיפור זה, שהרי במשך כל התקופה אין אנו רואים שהיהודים יוצאים למלחמה נגד המוסלמים.

אין ספק שבני קריש יצאו למלחמה מפני שהכירו, כי המפלה באוחוד לא התישה את כוחו של מוחמד. כן אפשר היה לצפות לנקמה גדולה מצד אנשי אלמדינה, שמהם נהרגו שבעים איש. הכבוד היה דורש לנקום דם שפוך זה. הבדווים מגטפאן ושבטים אחרים יצאו, כרגיל, לשם ביזה. כאשר הגיעו אל פרברי אלמדינה באו בתקופת שנה שלא היה בה מספוא לבהמות. אף על פי כן היווה צבא גדול זה איום רציני. על כן עשה מוחמד, לפי המסורת על פי עצת פרסי אחד, נסיון שנחשב לדבר אשר לא ייעשה בערב: הוא חפר שוחה בין השכונות השונות של אלמדינה.

בכך רוצה המסורת להדגיש שרעיון זה מקורו בזר, לא ערבי. בהתפתחויות דתיות מאוחרות תופס פרסי זה, המכונה סלמאן אלפארסי, מקום מקודש ונכבד, כגון אצל העלוים.

כל בית־משפחה היה מבצר, והמבצרים של המשפחות של שבט אחד היו צפופים — זה ליד זה. אבל בין אלה לאלה יש רווח. את הרווחים ביצר מוחמד על־ידי שוחות. יש שירים המגנים את הפעולה הזאת, שאיננה לפי כללי המלחמה שהיו מקובלים בימים ההם אצל הערבים. אולם, כפי שעונים המשוררים המוסלמים, עם האסלאם באה השקפה חדשה לעולם.

עכשיו המלחמה איננה עוד ספורט אצילי, והכוונה במלחמה היא לנצח. על כן, ששה ימים עבד מוחמד ואלפי מוסלמים אתו לחפור את השוחות. את כלי העבודה קיבלו מידי היהודים, שנשארו עדיין באלמדינה — מיהודי קריט׳ה. המצב היה חמור, שהרי עדיין ישבו בעיר גופה הרבה אנשים סעפים, שלא היה לבם שלם עם מוחמד כלל וכלל. ואף על פי שהמצור נמשך כחודש, ונפלו רק אנשים מועטים, המצב היה קשה.

מסובך ביותר היה מצבם של אנשי קריט׳ה, כי השכונה שלהם היתה מחוץ לשוחה. על כן הם שמרו על עמדה, שאפשר לציין אותה כעמדה של ניטראליות מזויינת. אמנם מסופר שחיי בן אַח׳טַבּ, איש נדיר שהלך למכה, בא אל קריט׳ה ודיבר על לבם כי יצטרפו אל האויבים, אבל אין אנו שומעים על שום פעולה שעשו בני קריט׳ה, גם לאחר הזמנה זאת.

כדי לצאת מן המבוך עשה מוחמד מעשה מחוכם. הוא הזמין את ראשי הבדווים כשבט גטפאן והבטיח להם שליש מיבול התמרים של אלמדינה, אם יעלו מעל העיר. אך אנשי אלמדינה לא הסכימו לתנאי זה. הם היו מוכנים להלחם, אבל לא לתת תמרים. אף על פי כן הועילה תחבולה זאת. מוחמד הצליח לזרוע חשד איבה בין הבדווים לבין בעלי בריתם אנשי קריש. נוסף לכך, לפי הסיפור, הזמינו אמנם בני קריש את קריט׳ה להתקפה משותפת, אך היהודים — לפי סיפור אחד — סירבו. לפי סיפור אחר, חלה שבת באותו לילה שרצו לצאת למלחמה, ובגלל השבת לא יכלו לצאת. באותו ליל שבת פרצה סופה גדולה, שנזכרה בסורה 9,33. בסופה נפלו אהלים וכיוצא בזה, ואז החליטו פתאום בני קריש לעזוב את העיר ולנטוש את המצור.

ש. בכך רוצה המסורת להדגיש שרעיון זה מקורו בזר, לא ערבי. בהתפתחויות דתיות מאוחרות תופס פרסי זה, המכונה סלמאן אלפארסי, מקום מקודש ונכבד, כגון אצל העלוים. ראה ע׳ 195.

• מסעות חכשוש — סיפורו של ר׳ חיים בן יחיא חבשוש על מסעותיו עם יוסף הלוי בתימן המזרחית ועל חיי היהודים והערבים שם. תורגם מערבית עם הערות ומבוא על־ידי ש. ד. גויטיין (תרצ״ט). ראה ע׳ 14568

غزوة الخندق (وتُسمى أيضاً غزوة الأحزاب) هي غزوة وقعت في شهر شوال من العام الخامس من الهجرة(الموافق مارس 627م) بين المسلمين بقيادة رسول الله محمد ، والأحزاب الذين هم مجموعة من القبائل العربية المختلفة التي اجتمعت لغزو المدينة المنورة والقضاء على المسلمين والدولة الإسلامية. سبب غزوة الخندق هو أن يهود بني النضير نقضوا عهدهم مع الرسولِ محمدٍ وحاولوا قتله، فوجَّه إليهم جيشَه فحاصرهم حتى استسلموا، ثم أخرجهم من ديارهم. ونتيجةً لذلك، همَّ يهود بني النضير بالانتقام من المسلمين، فبدأوا بتحريض القبائل العربية على غزو المدينة المنورة، فاستجاب لهم من العرب: قبيلة قريش وحلفاؤها: كنانة (الأحابيش)، وقبيلة غطفان (فزارة وبنو مرة وأشجع) وحلفاؤها بنو أسد وسليم وغيرُها، وقد سُمُّوا بالأحزاب، ثم انضم إليهميهودُ بني قريظة الذين كان بينهم وبين المسلمين عهدٌ وميثاقٌ.

تصدَّى الرسولُ محمدٌ والمسلمون للأحزاب، وذلك عن طريق حفر خندقٍ شمالَ المدينة المنورة لمنع الأحزاب من دخولها، ولمَّا وصل الأحزابُ حدود المدينة المنورة عجزوا عن دخولها، فضربوا حصاراً عليها دام ثلاثة أسابيع، وأدى هذا الحصار إلى تعرِّض المسلمين للأذى والمشقة والجوع. وانتهت غزوة الخندق بانسحاب الأحزاب، وذلك بسبب تعرضهم للريح الباردة الشديدة، ويؤمن المسلمون أن انتصارهم في غزوة الخندق كان لأن الله تعالى زلزل أبدانَ الأحزاب وقلوبَهم، وشتت جمعَهم بالخلاف، وألقى الرعبَ في قلوبهم، وأنزل جنودًا من عنده. وبعد انتهاء المعركة، أمر الرسولُ محمدٌ أصحابَه بالتوجه إلى بني قريظة، فحاصروهم حتى استسلموا، فقام الرسولُ محمدٌ بتحكيم سعد بن معاذ فيهم، فحكم بقتلهم وتفريق نسائهم وأبنائهم عبيدًا بين المسلمين، فأمر الرسولُ محمدٌ بتنفيذ الحكم.

אלכסנדריה, 1914

הבריזה של הים התיכון, נושאת החלומות, האשליות, העדנה והחושניות. אלכסנדריה, עיר בירה של מערב יגע נושק למזרח ערבי מתעורר, מלא תקווה.

יאשה, אבי

גורלו של יאשה היה עתיד להשתנות עם כניסתה של טורקיה למלחמה, לצד גרמניה. שליח של ההסתדרות הציונית שהגיע מלונדון סייר ברחבי ארץ ישראל. בין היתר הגיע לתל עדשים, ועידכן את חברי ה״גדוד״ בתוכנית להקמת יחידה צבאית ציונית, שתהיה חלק מצבאות בעלות־הברית, וכך תוכל לקחת חלק בשחרור פלסטינה־ארץ־ישראל. השליח בא לגייס מתנדבים.

יאשה, לשעבר תלמיד באקדמיה הצבאית הרוסית, היה מועמד אידיאלי. מעטים היו אלה שבעברם היה אימון צבאי, ולו בסיסי. יאשה התנדב, אפוא, ובתוך זמן קצר יצא לאלכסנדריה. הוא לא נראה בלתי מרוצה מן העזיבה המכובדת הזאת של גדוד העבודה. מנה גדושה של אידיאליזם, ובמיוחד של דבקות במטרה, נדרשה לו כדי להחזיק מעמד כל זמן שהותו בגדוד.

בדצמבר 1914 כבר היו באלכסנדריה קרוב ל־10,000 פליטים מפלסטינה. כשיאשה ירד מן האונייה, קידם את פניו, כמו את פני האחרים, נציג מטעם ועד הסיוע של הקהילה היהודית באלכסנדריה. מיד עם בואו הפנו אותו אל יוסף טרומפלדור, לשעבר סרן בצבא הרוסי, שעליו הוטל להקים את ״הבריגדה הציונית״. לימים סיפר יאשה שלפגישתו הראשונה עם טרומפלדור היה איזה נופך הזוי, כמעט מטורף. הקצין בדימוס היה במצב של בלבול מוחלט, טרוד באלף ואחת בעיות שלא היה מסוגל לפתור.

ליוסף טרומפלדור, ציוני חדור להט ואיש־צבא בעל העיטור הגבוה ביותר על מעשי גבורה בשדה הקרב, היו ככל הנראה הכישורים הדרושים להקים את הבריגדה הציונית. הבעיה שלו הייתה שלא היה מסוגל לתקשר עם המתנדבים שהתייצבו לגיוס. הוא היה חסר סבלנות בכל מה שקשור לעניינים מינהליים או לוגיסטיים, והיה נדמה שאינו מצליח להתמודד עם שלל הבעיות הנוגעות לפרטי פרטים. זאת ועוד, הוא דיבר רק רוסית – באלכסנדריה, שבה התנהל הכול בערבית, בצרפתית ובאנגלית.

למתנדבים לא היה שמץ של מושג בענייני משמעת ולא הייתה להם גם שום מוטיבציה. המניע היחיד להתנדבותם היה המשכורת הצבאית. טרומפלדור העדיף אידיאליסטים שמסוגלים להבין את הממדים והמעוף של התוכנית, אבל כאלה היו מתי־מעט.

יאשה וטרומפלדור הבינו זה את זה כבר מן הרגעים הראשונים של פגישתם. לאמיתו של דבר, הם השלימו זה את זה: יאשה דיבר צרפתית ואנגלית, הוא ידע להקשיב, והוא הצליח לתרגם את המחשבות וההוראות של טרומפלדור לשפה שאינה מרגיזה. מן המפורסמות היא שגברים פעילים שהפכו לפליטים, וכפועל יוצא – להולכי בטל, עלולים להיעשות מרירים. צריך לדעת להשתלט עליהם למרות העצבנות ופרצי הקולות הנרגנים.

הרעיון להקים את הבריגדה הציונית נבט במהלך ויכוחים בחוגים הציוניים של לונדון. קשה להאמין, אבל רשויות הצבא הבריטיות לא נתנו שום אור ירוק לעניין זה.

זאב (ולדימיר) ז'בוטינסקי הגיע לאלכסנדריה בינואר 1915. הוא הצהיר שבא כדי להקים את הבריגדה. יחד עם יוסף טרומפלדור החליט ליצור קשר עם הפיקוד העליון של בעלות־הברית בקהיר, כדי לבדוק אם התוכנית תתקבל שם בברכה.

ז׳בוטינסקי היה שייך לסוג האנשים ש״רואים בגדול״ ואינם מנסים לברר אם הפרויקט אכן בר־ביצוע. הוא גרס שהבריגדה, אחרי שתוקם, תצטרך להיות חלק מכוחות בעלות־הברית המיועדים לחזית פלסטינה. טרומפלדור, לעומתו, גרס שהשירות תחת דגלי הציונות במסגרת הכוחות של בעלות־הברית הוא הוא השיקול הראשון במעלה. השניים החליטו לשתף פעולה, למרות הבדלי התפיסות ביניהם.

במרס 1915 נענו לקריאה למעלה מ־500 מתנדבים. יאשה התמנה אחראי לתחום האימון וההכשרה הצבאית שלהם. המשימה העיקרית הייתה להביא אותם לקבלה של משמעת צבאית כזאת או אחרת ולשם כך הייתה דרושה סבלנות רבה. טווח הגילים של המתנדבים נע בין 20ל־43, ולא הייתה ביניהם שפה משותפת. קרוב למחציתם היו יהודים מזרחיים, מהרובע היהודי של אלכסנדריה וטריפולי, והמחצית האחרת-פליטים מארץ־ישראל: יהודים רוסים, רומנים ופולנים.

הפיקוד הבריטי במזרח התיכון סירב בתוקף לקלוט נטע זר (קרי: יהודי) בשורות הצבא של בעלות־הברית. סביר להניח שהרמטכ״ל מקסוול קיבל בעניין זה הוראות מפורשות מלונדון.

רק אחרי החלטת הממשלה הבריטית להקים חיל־משלוח שינחת בחצי האי הדרדנלי, הודיע מקסוול שיהיה מוכן לשלב בחילות האספקה של הצבא יחידת תובלה באמצעות פרדות, שתסופח ליחידות הלוחמות.

ז'בוטינסקי גרס שההצעה מעליבה. בטריקת דלת עזב את אלכסנדריה, וחזר ללונדון. אבל טרומפלדור, איש־צבא מנוסה, ידע היטב שהיחידות הלוגיסטיות חשובות לא פחות מאלה הלוחמות. הוא ביקש להיפגש עם הגנרל מקסוול. הפגישה התקיימה בקהיר, במטה הכללי של צבאות בעלות־הברית. לרגל המעמד ענד טרומפלדור את אותות הכבוד שקיבל בשעתו על פעולותיו בשדה הקרב. יאשה התלווה אליו, לשמש מתורגמן. מקסוול התרשם מאישיותו של טרומפלדור ומן ההיגיון המקצועי של טיעוניו. הוא הפקיד בידיו את הקמתה של היחידה, שמצבת כוח האדם שלה הייתה עתידה לעמוד על 600 או 700 איש, ואשר עמדה להיות חלק מחיל־המשלוח.

טרומפלדור התגייס בהתלהבות להקמת ״Zion Mule Corps״ – גדוד נהגי הפרדות. פטרסון, קולונל בריטי בשירות קבע, נתמנה לתפקיד איש הקשר בין היחידה החדשה לבין מפקדת חיל־המשלוח. טרומפלדור עצמו התמנה ל-״Second in Command״, בדרגת סרן, ויאשה קיבל דרגת סגן. היחידה, על 650 חייליה, שולבה בכוחות בעלות־הברית.

האנשים של גדוד נהגי הפרדות זכו לאימון כפול: הכשירו אותם להיות חיילי רגלים מיומנים, ולימדו אותם לתפעל את הפרדות לצורכי תעבורה.

בפקודת היום של המטה הכללי בקהיר צוין כי גדוד נהגי הפרדות הוקם כדי לפעול באזור הקרבות, במשימות של העברת אספקה, ציוד ותחמושת ליחידות המוצבות בעמדות הקדמיות ביותר.

ההיסטוריה מלמדת אותנו שקרב הדרדנלים היה בעצם אלתור חסר אחריות. בעלות־הברית לא ציפו למצוא מולן תותחנים מובחרים של הצבא הגרמני. התחנה של שירות המודיעין הבריטי בטורקיה הייתה כישלון חרוץ. חיל־המשלוח הצליח לכבוש רק ראש־גשר ברוחב של כשנים־עשר קילומטרים, אף על פי שהנחיתה התבצעה תחת חיפוי צמוד של תותחי כל הספינות של בעלות־הברית.

הצטיינותו של גדוד נהגי הפרדות באה לידי ביטוי ברגעים היותר גורליים של הקרב, כשניתנה הפקודה לעזוב את הדרדנלים. הפינוי של כלי הנשק, הציוד והתחמושת, התבצע בסדר מופתי. גדוד נהגי הפרדות היה היחידה האחרונה שהתפנתה, בחסות רתק ארטילרי שירו ספינות בעלות־הברית.

בפקודת־יום לחיל־המשלוח חלק יאן המילטון, המפקד העליון של כוחות בעלות־הברית, כבוד ותהילה לקצינים ולחיילים של גדוד נהגי הפרדות, על מסירותם ואומץ לבם. ״בשלווה ובמשמעת מופתיות״, זו לשון הפקודה, ״השלימו אנשי גדוד נהגי הפרדות את משימתם, תחת אש בלתי פוסקת של תותחי האויב״. בפברואר 1916 פורק גדוד נהגי הפרדות.