מורשת יהדות מרוקו

מרוקו-את שאהבה נפשי

זכויות הצילומים

לדניאלה די-נור

רון טואג

בני פירסט

ישראל 2005

הספר הזה נועד לאוהבי מרוקו, בין שביקרו בה כתיירים בבין שנולדו בה. לתייר המטייל, מרוקו היא מאגר בלתי נדלה של אקזוטיקה ותרבות. נאות מדבר ופסגות הרים, ים ומדבריות, ערים הומות, שכיות חמדה וכפרים נידחים. לישראלים, יוצאי מרוקו, יש עניין נוסף בה.

במשך מאות שנים הייתה מרוקו בית מכניס אורחים ליהודיה ואף הייתה המדינה הערבית הראשונה שפתחה את שעריה לרווחה בפני התייר הישראלי.

יוצא׳ מרוקו, תושבי מדינת ישראל, חשים קירבה וחיבה רבה לארץ מוצאם ואינם שוכחים להזכיר את הכנסת האורחים שזכו לה אבותיהם במרוקו. ראשיתו של האלבום הזה באלפי תמונות של שלושה אוהבי צילום שטיילו במרוקו ועינם הייתה פקוחה למראה פניה האנושיות של מרוקו לא פחות מאשר לנופיה. בין מאות התמונות שהיו מונחות לפני נתגלתה משפחת האדם במרוקו במלוא תפארתה. פנים מרתקות של אנשים המגלים שמחה ודאגה, סקרנות ובושה, במרומי הרים ובסמטאות ערים, בשווקים ובפתחי בתים. לצד אלה נקלטו בעין המצלמה נופיה ואתריה המרתקים של מרוקו וגם בצילומים אלה ניכרים השמחה שבגילוי וההתפעמות מהמראה הקסום.

מתוך "כי כן" שמונה עשרה-דן אלבו

רצז

אלול.

למעלת החה״ש וכר, כהה״ר אברהם פחימאת ישצ״ו,
שלום. שלום.

רבי יוסף משאש

מכתב מקרא קדש לשדוכיו הגיעני, וכבר אחיד היקר השמיעני, כי נפל לד חבל בנעימים, בת איש
צדיק תמים, ובדרכו גם היא אחזה, ולא זזה, ומאד שכחתי, ולמזווג זווגים ברכתי, ה׳ יגרור לטוב ויהי ביתך כגן רטוב, וזמן החופה אל תאחר, פן יקדמך אחר, חלילה.

ואודות הפצרתד על העתק גמר הסליחות, הרי הם לפניך, וזאת, לחן ״בליל עשור להתכפר״,

סי׳ יוסף.

יה כי אין בלעדך, אני ברוב חסדך, באתי רץ אל ביתך, ואל היכל קדשך, אקוד ביראתך, ובאמת לעובדך,

מחה חטאת עבדך, צורי ברחמיך.

וזכות אבות תזכור לי, אלהים אדני חילי, אתה תומיך גורלי, ואל תפן למעלי, ולכל רוע פעולי, כי מחומר גבולי, הוא השם בסד רגלי, לעבור פקודיך, מחה וכר.

סמוך יה נפילתי, כי עד מאד דלותי, וראה כי תאותי, נגדך יוצר נשמתי, ומה מאד שמחתי, עת רצונך עשיתי, ועד מאד דאגתי, בעברי רצונך, מחה וכר.

פדני מצפוני, אשר הוא מפתני, להגדיל את עוני, וחטאתי וזדוני, ואתה יוצרי קוני, מחטאתי טהרני, ובטובך תזכני, לביאת משיחך. ובטובך וכו'.

עוד אחרת. לחן ״חשתי ולא התמהמהתי״, סי׳ אנכי יוסף משאש חזק.

אתה בן אדם על מי בטחת, כי בחי העולמים מרדת, ואת פיהו מרית, ואותו אחר גוך השלכת.

נרדם תהיה עת תשמע למודים, ושמורות עינך יהיו צמודים, ואך תשבע נדודים, עת תשב תשתה תרוה עם דודים.

כהר תבור את לבך הגבהת, ככלוב מלא עוף ביתך מלאת, מרמות אשר אהבת, עושר ולא במשפט עשית.

ישמח לבך עת תקבוץ חפצים, וכל יצוריך יהיו דצים, ותת צדקות לרצוצים, בעיניך תמיד הם כקוצים.

יזכור לבך יום עברה יום הוהו, יום יצא גופך מתוך נוהו, ובכתף יסבלוהו, ולקברות מהר יובילוהו.

ויפשיטו מעליו כתנתו, ויורידוהו מעל מטתו, ועלי רצפת ביתו, ערום שמה יניחו נבלתו.

סורו סורו הוציאו מהרה, בניו יקראו לבני החברה, סחוב השלך לקבורה, לבטיל ולהוי הפקר כעפרא.

פתע ישבר ואין מחבש, נקצץ האילן ומעין יבש, כקדמת שלף יבש, ישכב על רגבי עפר וגובש.

מקום חשך יהיה לו לסתרה, ברות יהיה לזוחלי עפרא, וטוב תואר וצורה, לסחי ומאוס יהיה כל שופרא.

שפעת עשרו בביתו ינוח, והוא ילך וידכא ישוח, ולא ימצא מנוח, על רוב רשעו וגסות הרוח.

אשת נעורים וגם הבנים, לחלק שלל המה נכונים, ואם הם מקוננים, לבם שמח מלא ששונים.

שום תשים כל אלה בין עיניך, ולא תחזיק עוד במשובך, ושוב אל אלהיך, לא ירפד ולא יעזבך.

חי זך קיים אלהים צבאות, קבץ מהר מארבע הפאות, לעמוסי תלאות, וכימי חנם הראם נפלאות.

אלה הם ידידי הסליחות אשר חברתי, עלה מספרם י״ב, ועוד חברתי שירים ופזמונים, לשבתות

ולמועדים, אם תרצה אותם, הודיעני, ואעתיקם לך שנים שנים, ואשלחם, ושלום.

אני היו״ם ס״ט

סיפורי הנביאים

מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי

محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء

סיפור אחיו של יוסף וכניסתם למצרים

אמר וַהְבּ בן מֻנַבִּה: אחר הדברים האלה הגיעה הבצורת אל ארץ כנען, ומצוקה פקדה את יעקב ובניו. אמר להם יעקב: ״למה מביטים אתם זה בזה לנוכח הרעב [הצפוי]? צאו אל מצרים וקנו לנו מזון אצל האדון, כי אולי יטה אלוהים את לבבו אליכם״.

הערת המחבר: בערבית: מַא תַרַוְן אִלַא אלגַ׳וְע. אולי מוטב היה לתרגם זאת כך: ״מה סבורים אתם על הרעב?״, אולם הביטוי מא תרון מעורר רושם שלפנינו השפעה של דברי יעקב לבניו במקרא (בראשית מב, 1): ״למה תתראו״, המתפרש כ״למה תביטו איש בפני אחיו באובדי עצות״.

הצטיידו, והם עשרה אחים, והלכו עד שנכנסו למצרים. עוד לפני כן ביקש יוסף מאלוהיו שיראה לו את אחיו בלי שירגישו בכך. נעתר אלוהים לבקשתו, והציב על הדרך שומרים ועוזרים, ואיש לא עבר על פניהם בלא שישאלוהו מאין בא ולאן הוא הולך, והיו מודיעים זאת ליוסף עליו השלום עוד בטרם הגיע אליו. וכאשר הגיעו אליהם ילדי יעקב אמרו להם: ״מאין באתם ולאן מועדות פניכם?״. אמרו: ״אנו ילדי יעקב בן יצחק בן אברהם״. אמרו: ״האם כולכם ילדי יעקב ?״, ענו: ״אמנם כן״. אמרו להם: ״רדו וחנו כאן עד שנודיע לאדון על בואכם״. אמרו: ״אליו אנו הולכים כדי לקנות ממנו מזון״. הושיבום במקום והודיעו את הדבר ליוסף. התיר להם יוסף להיכנס אליו, והם אכן שמו את פניהם אליו. בהגיעם אל דלתו יצא אליהם  אחד משומרי הסף ואמר להם: ״מי אתם ולאן מועדות פניכם ?״. אמרו: ״אנו בני יעקב בן יצחק בן אברהם, ופנינו מועדות אל האדון כדי לקנות ממנו מזון למשפחתנו״. החזיק בהם שומר הסף שלושה ימים ושלושה לילות, ויוסף היה מוציא להם בכל יום שולחן ועליו הטובים במזונות והטעימים במשקאות, וביום הרביעי ציווה עליהם להיכנס. נכנסו אל מקום מושבו ״והוא הכירם אך הם לא הכירוהו״, כי חלפה תקופה של ארבעים שנה מאז ראוהו. הסב יוסף את פניו מהם ובכה ברחמיו עליהם, ואחר כך אמר להם: ״מאין באתם, אנשים?״. אמרו לו: ״אדון אדיר, מארץ כנען באנו וילדי יעקב אנו״. אמר: ״האם בני איש אחד אתם ?״. אמרו: ״אמנם כן, אולם האימהות שונות״. אמר: ״האם נולד לאביכם מישהו זולתכם?״. אמרו: ״אמנם כן, נולדו לו שני ילדים נוספים מאישה ושמה רחל; האחד מהם שמו יוסף והשני בנימין, והוא זה שהשארנו אצל אבינו, כי הוא אינו מש ממנו אף לא לשעה אחת, ואת יוסף אכל הזאב״, וסיפרו לו את הסיפור. אמר להם יוסף: ״וכיצד אוכל להאמין לכם שהעניין הוא כפי שסיפרתם, כי בני יעקב אתם ?״. אמר לו ראובן: ״אדון אדיר, נביא לפניך את אחינו שהשארנו אצל אבינו, למען יספר לך כדברים אשר סיפרנו״.

אחר הדברים האלה אמר יוסף למודד התבואה: ״תן להם את מלוא מידת התבואה והשב את מרכולתם לאמתחתם ללא ידיעתם״, ושמותיהם היו כתובים על צרורותיהם. ולהם אמר: ״הביאו אליי מעם אביכם את האח אשר לכם וגר״, והם הסכימו להיענות לבקשתו זו. יצאו האנשים למסעם והלכו עד שנכנסו אצל אביהם, נשקו לראשו וסיפרו לו את אשר אירע להם עם האדון. אחר כך אמרו: ״הוי אבינו, ראינו מצד האדון הזה חמלה ואהבה כלפינו שלא ראינו מצדו כלפי זולתנו״. אחר כך ניגשו אל אמתחותיהם, פתחו אותן ומצאו כי מרכולתם הושבה להם. אז נכנסו אל אביהם ואמרו לו: ״הוי אבינו, הנה פתחנו את מטעננו ומצאנו בו את מרכולתנו אשר הושבה לנו; מה עוד נבקש ?״. אמר יעקב: ״מזון זה אסור עליכם אם לא תשיבו את מחירו, כי אנו נמנים עם קהל הנביאים, וקבלת צדקה אסורה עלינו״. אמרו: ״כיצד נשוב אליו, אבינו, אחרי שהבטחנו לו כי נביא אליו את אחינו בנימין?״, וסיפרו

^[1] במסורת האסלאם מצוי הרעיון שעל ידי מתן צדקה הבריות מטהרים את עצמם מעודף חומריות, שהיא בבחינת ״זוהמתם״, ולפיכך נאסר על הנביאים – בחירי העם – ליהנות מצדקה. לחיזוק רעיון זה מובאות בספרות התורה שבעל פה (הך1ךית׳) מעין ראיות מחיי מוחמר, כגון: שהנביא עצמו לא נהנה מהצדקה, וכי אין זה ראוי שבני משפחתו ייהנו ממנה או שיהיו במגע כלשהו עמה, אף לא על ידי גבייתה. לפרטים על הצדקה באסלאם, שיסודה בקוראן(סורה 60,9) והפכה למס מדינה, ראו זיסוב, זפאת. ראו גם מהדורה, סיפור בריאת גן העדן והגיהינום ומה שבהם, הערה 29 והקשרה; סיפור הנביא איוב עליו השלום, הערה 198 והקשרה.

לו שהאדון אמר: ״אם לא תביאוהו אליי, לא תהיה לכם עוד תבואה מאתי ולא תקרבו אליי״. בכה יעקב ואמר: ״וכי עליי לבטוח בכם שתשמרוהו כשם שבטחתי בכם לפנים שתשמרו על אחיו וגו׳?״

אמר יהודה: ׳״הוי אבינו, מה עוד נבקש? הנה הושבה לנו מרכולתנו, ועתה נוכל להביא מזון לבני ביתנו. אנו נשמור על אחינו, וייווסף לנו משא גמל. זוהי מנת תבואה קלה׳. אמר: ׳לא אשלח אותו עמכם עד אם תתחייבו לי בשם אלוהים כי השב תשיבוהו אליי, אלא אם כן תיספו באסון׳. כאשר התחייבו בפניו אמר: ׳אלוהים ישגיח על אשר התנינו״׳. אחר כך הלביש יעקב את בנימין בכתונת יוסף אשר החזירוה אליו מגואלת בדם, ואמר להם: ״הוי בניי, היו יראים את אלוהים ושמעו בקולו, וזנחו את החמדנות ואת הקנאה, למען לא יחשק בכם השטן; ושמרו על אחיכם למען תשיבוהו אליי בריא ושלם; ובכניסתכם למצרים הציבוהו לפניכם והוא ידבר בשמכם; ׳בניי, אל תיכנסו למצרים בשער אחד, כי אם איש־איש בשער אחר״'. והם אמרו: ״אכן, כן״.

הערת המחבר: במסורת האסלאם מצוי הרעיון שעל ידי מתן צדקה הבריות מטהרים את עצמם מעודף חומריות, שהיא בבחינת ״זוהמתם״, ולפיכך נאסר על הנביאים – בחירי העם – ליהנות מצדקה. לחיזוק רעיון זה מובאות בספרות התורה שבעל פה (החדית׳) מעין ראיות מחיי מוחמד, כגון: שהנביא עצמו לא נהנה מהצדקה, וכי אין זה ראוי שבני משפחתו ייהנו ממנה או שיהיו במגע כלשהו עמה, אף לא על ידי גבייתה. לפרטים על הצדקה באסלאם, שיסודה בקוראן(סורה 60,9) והפכה למס מדינה, ראו זיסוב, זַכַּאת. ראו גם מהדורה, סיפור בריאת גן העדן והגיהינום ומה שבהם, הערה 29 והקשרה; סיפור הנביא איוב עליו השלום, הערה 198 והקשרה.

אחר הדברים האלה הלכו עד שנכנסו למצרים, הגיעו עד שער ארמונו של יוסף וביקשו את רשותו להיכנס, וכאשר הרשה להם נכנסו. בעודם עומדים לפניו קרב אליהם, הביט באחיו בנימין, קירב אותו אליו ואמר: ״רואה אני, בנימין, את כל אחד מאלה יחד עם אָחִיו [מאֵם]; מדוע, אם כן, אתה בלי אח ביניהם?״. אמר: ״אדון אדיר, אכן היה לי אח, אך איני יודע מה אירע לו פרט לכך שיצא עם אחיי אלה לרעות את הצאן, והם סיפרו כי זאב אכל אותו והחזירו את כותנתו זו אשר עליי מגואלת בדם, ומאז כהו עיני אבי יעקב מרוב בכיו עליו״. אמר להם יוסף: ״הוי בני יעקב, מופלא בעיניי הדבר שזאב אוכל את אחיכם שעה שביניכם יש מי שצועק לעברו של אריה והוא נופל מת, ומי שאוחז ברגלו של זאב ובוקע אותה לשניים, ומי שלמשמע צעקתו יפילו נשים הרות את עובריהן, ומי שבכוחו לעקור עץ משורשיו, ומי שרץ בצד סוס ומקדים אותו״. אמרו: ״אמנם כן, אדון אדיר; ויש בקרבנו גם מי שבכוחו לעשות יותר מזה, אולם בבוא גזרת הגורל מסתמא כושר הראייה ואובד הכוח״. אז בכה יוסף בגעגועיו על אביו, אולם מיד חדל מכך בפחדו פן יכירוהו. אחר כך הביא לפניהם שישה שולחנות [ערוכים] וציווה עליהם לשבת שניים־שניים, בני אותה אם, לשולחן אחד. בכה בנימין, והאדון אמר לו: ״למה תבכה?״. אמר: ״אדון אדיר, אחיי אוכלים שניים־שניים, ואילו אני – לבדי; לו היה אחי יוסף חי, היה אוכל עמי״. ירד יוסף מיצועו ואכל עמו. וכאשר ראו אחיו את זאת קינאו בו על כך והחלו כולם מביטים בו בשנאה. אמרו זה לזה: ״הביטו אל ילדי רחל; כל הרואה אותם, מקרב אותם ואוהבם. חי אלוהים, עוד עתיד הוא להתפאר בכך כנגדנו בפני אבינו״. וכאשר סיימו לאכול ולשתות אמר [יוסף] לבנימין: ״האם נשאת אישה?״. אמר: ״אמנם כן, ובורכתי בשלושה בנים זכרים״. אמר: ״ומה שמותיהם?״. אמר: ״שם בכורם זאב, יען כי אחיי טענו שאחי יוסף נאכל על ידי זאב; ושם השני דם, יען כי אחיי הביאו את כתונת אחי יוסף מגואלת בדם; ושם השלישי יוסף כשם אחי״. אז הכריע הבכי את יוסף ולא יכול עוד לשבת. קם ונכנס אל אחד מחדריו ובכה בו. אחר כך יצא אל אחיו ואמר להם: ״האם החלטתם לנסוע אל אביכם?״. אמרו: ״אמנם כן״. אמר יוסף למודד התבואה: ״תן להם את מלוא המידה והיטיב עמם״. כן ציווה על בנו אפרים לאמור: ״קח את הגביע הזה ושים אותו באמתחתו של בנימין בלי שאיש מהם ידע זאת״, והנער עשה כן.

חוזה חדיביה (628)

בדיוק שנה אחרי מלחמת־השוחה נערך חוזה חדיביה, לא הרחק מן העיר מכה. מוחמד הודיע כי ראה בחלום שהוא חוגג בעיר הקודש ומקבל את מפתחות הכעבה. לפיכך פקד מוחמד על המוסלמים להיכון לקראת העלייה־לרגל הקטנה — ״עֻמְרַה״. – כך נקראת העלייה־לרגל לכעבה שלא בזמן החג׳ הכללי. במקורו מציין השורש עבודת אלהים, ומכאן גם השמות עמרי בעברית ועמר בערבית-.עֻמַר שאל את מוחמד אם יש לצפות למלחמה, שכן היה זה בחודש הקדוש (ד׳ו אלקעדה, בשנת שש ל״הג׳רה״), ובוודאי זכרו עוד כי גם נסיונו הראשון של מוחמד עם מכה היה הפרת החודש הקדוש. מוחמד לא נתן תשובה ברורה, שכן בעלי בריתו, הבדווים, בגדו בו לרוב, והוא לא היה בטוח אם יצא הפעם למלחמה. הוא הודיע, כי הוא בא בשלום לעשות את ה״עמרה״, כלומר, את הביקור במכה. אך אנשי מכה לא נתנו לו להכנס. שלח איפוא מוחמד את עת׳מאן, מי שהיה לאחר מכן החליף השלישי, למשא־ומתן.

הלה התמהמה, וכאשר נתרופפו הלבבות קיבץ מוחמד את מאמיניו תחת האילן הקדוש של חודיביה בגבול ה״חַרֵם״(איזור מקודש) של מכה, שם נשבעו לו כולם מחדש שבועת אמונים. אולם המכאים נשארו תקיפים, ומוחמד לא היה חזק למדי כדי להתקיפם. על כן עשה מעשה דיפלומטי יפה: כרת חוזה של שלום לעשר שנים עם אנשי מכה — החוזה של חדיביה. המסמך כפי שהוא בידינו, הוא בלי ספק מקורי.

המקורות מתארים באריכות רבה כיצד נסוג מוחמד צעד אחרי צעד. דווקא מפני שבני־ערב הקדמונים לא ידעו גמישות, הם לא ידעו לסגת בעת הצורך; על כן, מידה זאת של מוחמד לסגת, כשהשעה היתה צריכה לכך, עשתה עליהם רושם גדול.

עלי כתב מטעם מוחמד את החוזה. מוחמד אמר לו שיתחיל את החוזה ב״בסמלה״. בא־כוח אנשי מכה אמר: אין אנו יודעים דבר זה. כתויב ״בשמך אלהים״, לפי הצורה הערבית העתיקה. הכתיב מוחמד: ״חוזה בין מוחמד שליח אללה״. אמר איש מכה: אינני מכיר בך בתור שליח אללה. אילו הכרתי בך בתור שליח, לא הייתי צריך לכרות אתך חוזה. כתוב: מוחמד בן עבדאללה. הסכים מוחמד ואמר לעלי: כתוב מוחמד בן עבדאללה. המסורת הערבית רוצה כאן לתאר מה שקוראים ״חִלם ״,» תכונה של ישוב הדעת, של גמישות, שבדרך כלל לא היתה מצויה אצל הערבים. עיקרי התנאים היו:

• א) שני הצדדים מסכימים לשלום לעשר שנים.
• ב) תנאי מחפיר ביותר: מי שיבוא אל מוחמד מקריש בלי רשות פטרונו — יוּשב אליהם, כלומר, אם מישהו ממשפחת קריש ירצה להתאסלם בלי רשות הפטרון — מוחמד צריך להשיב אותו.
• ג) בשנה שלאחריה יוכל מוחמד לבקר עם מאמיניו בעיר מכה.

רוב המוסלמים ראו בחוזה זה נסיגה איומה ומפלה. אך מוחמד הבין שהיה בכך נצחון דיפלומטי. הוא, שעד כה נחשב לפליט שנפרד משבטו, הוכר עכשיו כצד שווה, שאתו כורתים חוזה. העובדה שהיו בחוזה תנאים קשים של עשר שנות שלום, ושהמוסלמים מתחייבים לא לקבל את בני קריש — לא היתה מכבידה, כי היתה רוח חדשה. ומותר היה לחשוב שלפני אלהים יש דברים חשובים יותר מאשר חוזה עם קריש. על כן לא הכבידו תנאים אלה.

חתונה

טקס החופה מתקיים כאשר החתן והכלה יושבים בתוך אפריון, ״כמלך ומלכה דמי״. תוך שהם יושבים, עורכים הרבנים את החופה בעמידה וקוראים את הכתובה(מנהג זה היה מקובל בקהילות מרוקו ותימן). מימין — טקס החיוב ותקיעת־ כף בין החתן לחותן ועריכת התנאים על ידי הספרא־ דדיינא.

בפינה — הצגת הנדוניה על ־ידי אם הכלה בפני הנשים. במרכז למטה — טקס ה״חינה״ כסימן לשבעת ימי השמחה. בפינה משמאל — בבוקר — הגשת התה, הלביבות וכד החלב.

LE MARIAGE

La cérémonie de mariage se déroule alors que les époux sont assis sur une sorte de trône — comme il sied à des rois auxquels ils sont comparés — alors que les rabbins sont debout et lisent la Kétouba, acte de mariage (c’était la coutume au Maroc et au Yemen). A droite — la cérémonie du Hyoub — l’engagement et la poignée de main des parents après l’accord en vue du mariage, le greffier du tribunal inscrivant le protocole des conditions convenues

Au coin la présentation aux femmes de la dot par la mère de la mariée. Au centre en bas la cérémonie du henné — symbole des sept jours de joie. Au coin à gauche — la présentation, le lendemain du drap tâché de sang — preuve de virginité, et l’offrande de thé accompagné de beignets et d’une carafe de lait

MARRIAGE

The chuppah ceremony is conducted with the bride and groom seated under a canopy, "Like a king and queen." The rabbis read out the ketubah (Marriage contract), as in the communities of Morocco and Yemen. On the right we see the "commitment" and "handshake" between the groom and the bride's father, while the Scribes draw up the engagement conditions. In the corner is the presentation of the dowry by the bride's mother. Bottom-center — the "henna" ceremony as a sign of the seven festive days. Left-hand corner — the morning-after display of the virginal linen, with tea, pancakes and milk.

אחרי הדרדנלים

ביומנו תיאר יאשה את שובו לאלכסנדריה, באותו נובמבר גשום, כשהים סוער וגלים עצומים מתנפצים אל הצוק הנטוש, סחוף הרוח. משאית צבאית בצבע חול הורידה אותו בכניסה למלון ״ססיל״. זה היה שלושה ימים אחרי שחזר מהדרדנלים.

הכיכר שבחזית המלון הייתה שוממה. טור הכרכרות חיכה בגשם לאורך המדרכה שממול. המים זירזפו על הסוסים האדישים, שמחצית גופם הייתה מכוסה בשעווניות. יאשה רוקן את התיק שלו על המיטה, קרא לחדרנית ומסר לה את הכביסה שלו. כשהאמבט היה מלא, נכנס אליו בלי שהות נוספת. שנתיים חלפו מאז האמבטיה ה״תרבותית״ האחרונה שלו.

על מה היה יכול לחשוב אז? סביר להניח שבהרהוריו סקר את כל מה שעבר עליו עד אז, אף כי תמונות העבר לא הופיעו כסדרן דווקא, אלא למקוטעין, מעט שם מעט שם. כשלא מצליחים לראות בבירור את העתיד, חושבים על העבר.

יאשה חזר בדימיונו אל שנות ילדותו, אל הטיולים שעשה עם אביו בהרים. הוא היה בן שבע־עשרה כשאביו נפטר. השירות הצבאי הסלקטיבי היה אז בגדר חובה. הוא השתחרר ממנו כעבור שנה, בתקן של צוער־קצונה.

עוד תמונה חלפה עכשיו מול עיניו: הוא זכר את ליל השבת ההוא, כשאנה, אחותו הבכורה, באה לחדרו אחרי ארוחת הערב, התיישבה בקצה המיטה ואמרה לו, בנימה טבעית ביותר: ״יאשה, אבא השאיר לנו קצת כסף בבנק בציריך. אל תדבר על זה עם אף אחד. לא אמא ולא אני יודעות כמה יש שם. אבא ביקש שהכסף הזה ישמש לממן את הלימודים שלך. אתה בכור הבנים. אבא רצה שתהיה רופא״.

ואכן, הוא התקבל ללימודי רפואה בלוזאן. למה רפואה? ״הבכור יהיה רופא״, אמר אביו בשעתו. יאשה עזב את רוסיה מולדתו בקיץ ההוא, קיץ 1912, ומעולם לא שב אליה עוד, אף כי הרוסית הייתה ונותרה השפה האהובה עליו עד אחרית ימיו. בלוזאן בילה שעות רבות בספרייה, ושם גילה את מרקם, אנגלס, לנין, רוסו. הוא פגש סטודנטים יהודים שהגיעו מרחבי תבל. ערבים ארוכים עברו עליו בעישון, שתיית בירה ודיונים פוליטיים. לוזאן הייתה הפרוזדור שהוביל לטרקלין האמנסיפציה שלו.

עברו היטשטש במוחו עם כל יום שחלף, אך ענייני זהותו היהודית דווקא נתבררו לו יותר ויותר. כמה רחוק נראה לו עכשיו חבל הקווקז, שבו עברו עליו חיים ללא זהות, בחברת אביו! בשנת המכינה הצבאית היה היהודי היחיד. היה עליו לעשות מאמץ רציני כדי להחזיק מעמד, כדי לקיים איזו מראית־עין של כבוד. אחר כך היו הלבטים שבסופם נסע ללוזאן ללמוד רפואה. אבל שם הבין, שאצל יהודי הדרך אל החופש שונה מאשר אצל אלה שיש להם ארץ משלהם. בלי ארץ שלך, אתה בשוליים, אתה בשום מקום.

והנה תמונות המפגש עם טרומפלדור, הקמת הגדוד היהודי של נהגי הפרדות, קרבות הדרדנלים ולבסוף ההתקפלות. באוגוסט 1915, מאה ועשרים יום אחרי שנחתו בזירת הקרב, הגיעה סוף סוף הפקודה להתפנות. בלילה שבין 16 ל־17 בינואר 1916, תחת גשם סוחף ורוח מקפיאה, קיבל גדוד נהגי הפרדות אור ירוק לעלות על הספינות. אנשיו השאירו בשטח את הפרדות ואת ציודן. היה צריך לברוח משם במהירות. אחרי שפיקח על התמקמות חייליו, עלה טרומפלדור על הגשר העליון. האונייה ניתקה לאיטה מן המעגן. יאשה ומֶר, רופא היחידה, הצטרפו אליו. למרות הקור, נשארו השלושה על הגשר שעות ארוכות, לוודא שהאונייה משתלבת בשיירת הפינוי. מוקפת ספינות מלחמה מכל הגדלים, עזבה הארמדה המבוישת הזאת את האזור, באורות כבויים, כמו שיירת גנבים בלילה. טרומפלדור לא היה יכול להחניק לחישה של לעג: ״איזה בזבוז! האנגלים האלה לא הבינו כלום!״ הוא נטר להם טינה. טבילת האש של גדוד נהגי הפרדות ציון לא הייתה צריכה להסתיים במפלה.

הדוד יוסף

כל עוד היו לו האמצעים לכך, היה יאשה מבלה את סופי השבוע שלו במלון ״ססיל״. גם טרומפלדור היה מן הקבועים במלון. באחד הערבים מצא יאשה פתק תחוב מתחת לדלת חדרו. טרומפלדור הציע לו לאכול איתו ארוחת בוקר. יוסף טרומפלדור היה הסועד היחיד בחדר האוכל הגדול. ״אני נפגש עוד מעט עם יוסף לויצקי״, אמר, ״הוא אדם בלתי רגיל. אתה יכול לבוא איתי, אם אתה רוצה״. הוא בדק בפנקס שלו. ״לויצקי גר ברובע מוחארם ביי, ברחוב מנאש 14. תדע איך להגיע לשם?״ יאשה ידע שאם טרומפלדור מציע לו להתלוות אליו, פירוש הדבר שהוא עומד על כך. לכן קם ממקומו והלך אל שוער המלון לבקש מידע.

אך עוד קודם שמע את דבריו של טרומפלדור: ״הכרתי את יוסף לויצקי ביפו. הוא היה בורגני עם רעיונות מהפכניים. אחד היהודים המעטים שהיה חבר באגודות הסודיות שחתרו תחת המשטר הצארי. כשהגיע לפלסטינה, ניסה לארגן שם קבוצות של צעירים שיקיימו תורנויות שמירה בשכונות היהודיות של יפו, שם היו כנופיות של פרחחים ערבים באות ׳לעשות סיבובים׳, בהסכמת המשטרה הטורקית. לויצקי גורש מארץ ישראל עם הצטרפותה של טורקיה למלחמה״.

החשמלית המעוטרת בסמל התלתן חיברה את כיכר רמלה עם מוחארם ביי. יאשה שאל את מוכר העיתונים איך להגיע. ״רחוב מנאש הוא השלישי משמאל, אחרי מוכר הפרחים. זה רחוב מעוטר בהרדופים״.

מספר ארבע־עשרה היה בניין בצבע צהוב־אוכרה ושתי מרפסות תלויות בחזיתו. טרומפלדור בדק בפנקס שלו. דירה שתיים מימין.

יוסף לויצקי – גבר גבה־קומה, צר גזרה, עורו בהיר, מבטו מפיק טוב – קיבל את פניו.

״ביקשתי מיעקב גולדין להצטרף אלי״, אמר טרומפלדור. ״יאשה היה הסגן שלי בגליפולי. הוא ציוני מסור, והיה בארץ ישראל לפני שהתנדב. חשבתי שתשמח להכיר אותו״.

בדירה שררה פשטות קודרת. שולחן גדול מעץ בהיר עמד במרכז חדר שנשקף אל גזוזטרה קטנה, מוקף כיסאות. שתי כורסאות וספת נצרים, מרופדות בד פרחוני, יצרו פינת סלון בירכתי החדר. תמונות משפחה היו תלויות על הקירות. מן הקיר המרכזי ניבטה תמונה של תיאודור הרצל בבזל. לויצקי הגיש תה חריף והציע סוכר בקוביות. החליפה האפורה־כהה שלבש שיוותה לו מראה צנום עוד יותר משהיה. הוא נראה שברירי ביותר.

כשיאשה חזר וירד במדרגות לעבר הרחוב, לא היה לו מושג שהביקור הקצר הזה עומד לשנות את חייו.

ט. איגרת שליחות לר' דוד גפני בשנת תקל״ו

הרב יעקב משה טולידאנו

איגרת מש׳ תקל"ו מטבריה לעיר פאס נשלחה ביד השד״ר רבי דוד גפני״ ראיתיה בעיר פאס. שם השליח הזה לא מצינו אלא באיגרת זו וכמו שציין- בשמי יעדי בספרו שלוחי ארץ־ישראל, עמי 518, לא נודע שליח זה ממקור אחד, אך גם תכנה של האיגרת לא נמצא אלא באיגרת כתב־יד בבית הספרים הלאומי בירושלים להשליח רח״ש עמאר מש׳ תקל״ה, כפי שהעתיק יערי שם׳ ושתי האיגרות האלו, והשלישית, שפירסם ר״י ריבקינד ב״ירושלים״, תרפ״ח, עמי קלט, משלימות זו את זו ממה שקרה בטבריה אז בהשנים תקל״ה־תקל"ו, בעקבות מרד עלי ביי במצרים. אך מה ושכתוב כאן ״ונעשה נס גדול״ לא נדע מה היה הנס. וכאן כתוב גם כן, שהשרים באו והשחיתו את כל העיירות והכפרים אשר מושל בהם שר עירנו, על זה מספרים גם הערבים שהיו בטבריה, שכל ההרים שמסביב לטבריה, היו נטועים אילני פרי ובמלחמת שרים זו נעקרו כולם. לפי מה שנאמר באיגרת זו מסרו רבני טבריה ביד השד״ר כתב הכולל, שבו ארבעה לוחות, ז״א ארבעה דפים, פרטי המאורעות והצרות שעברו עליהם.

רבי בנימין זאב אשכנזי הזותום כאן לא ידוע אם היה אשכנזי; או ספרדי, ששם משפחתו כן.

רב ועצום ליהודים אחד מן הרמתים וכו' כמוהר״ר שמואל אבן צור העומד על הפקודים נגיד ומצוה לאומים וכו׳ בעי״ת פאס יע״א.

הנה ברך לקחנו בעלותנו ההרה נגד פני עליון התנא האלהי רבי עקיבה וסיעת מרחמוהי זיע״א, קול ענות ומעיר, ומרוב עבודה ממפריצ״י הפרצ״ה וחמס של גוים ויאכלו גם אכול את כספנו, לא יתנוונו השב רוחנו, כאן קודם זמנו ומיום הוסדה ארץ וההוצאה רבה על ההכנסה ונהיה לאחורי ולא לפנים ולכן אנחנו חייבים עשרים אלף גרוש מלבד הספקת הת״ח זה שמונה שנים צרות אחרונות משבחות את הראשונות בבוא צר ואויב שרו של מצרים שהטיל עלינו משה מלך ושרים ולקח מאתנו סך עצום ורב ואח״כ הלך לו ונעשה נס גדול כאשר ידבר ויודיע שלוחנו ואח"כ חזרו השרים למקומם ובבוא השר שאל מאתנו תשלום המסים ואחר זה;

קמו שרי המדעות והשחיתו את כל העיירות והכפרים אשר מושל בהם שר עירנו עד בלתי השאיר לו שריד וסגר עלינו המדבר והעיר סוגרת ומסוגרת .אין יוצא ואין בא וכל העיר רחיים בצוארם או דכו במדוכה ואין משיג ידו לפיו והשר מתוך דוחקו שלח ידו ביהודים ונפשו לשאול הגיע בתורת מוקדם דמי המירי, שני אלפים ומאה גרוש ושלח משלחת מלאכי רעים עד דגמרינן קיחה קיחה במעלה עקרבים ומהר נעשה הטלה על בני העיר באופן שבתוך שמונה חדשים לגייס בנתינה סך אחד עשר כיסים ואם אמרנו נעלה על הכתב ונספרה צרות רבות ורעות מצאונו לא יכילום מגלות, לכך עיניו יחזון בכתב הכולל לוחות ארבע הן די באר, כי על כן הן מלאך אחד עושה שתי שליחויות בהיותנו כואבים והנה ציר אמונים שולח שד׳׳ר החה״ש כה״ר דוד גפני הי״ו יצא לחוץ ידבר את כל פרשת העבור והגה מפיו יצא ואזניהם תהיינה קשובות לקול תחנוניו בהתחננו אליהם, והיה לבבם כל איש צורר צרור כספו וזהב יאתה מלבד הנידר והנידב, נא גבור לפתוח ראשון הן שתי ידים זוכות כאחת בעדי עדיים ׳להעמיד עיר ויושבי בה וממנו יראו וכן יעשו חיזקו ויאמץ לבבכם החלש יאמר גבור אני נדבה חדשה לפדות את נפשנו פדיון שבוים וכוי, החו"פ עה״ק טבריה ת״ו בש׳ בצדקה תכונני (תקל״ו) לפ״ק.

 בנימן זאב אשכנזי                  חיים הכהן דוויק                 יונה גוואקיל

׳מאיר אלקלעי     יחזקאל אבואלעפיה

הערה: ר' דוד גפני- בשנת תקל"ו – 1776 – נשלח למרוקו שליח טבריה ר' דוד גפני. אגרת שליחותו נמצאת עד היום בספרית אבן צור בפאס. אף שליח זה לא נודע ממקור אחר.( שלוחי ארץ ישראל-אברהם יערי כרך ב' עמוד 518

מנהגי חתונה במרוקו: יהודי מרוקו נישאו בגיל צעיר. בערים אחדות נערכה ההיכרות בין בני הזוג באמצעות שליחים, רבנים ומכובדים מהקהילה, ואילו במקומות אחרים נעשה השידוך באמצעות ההורים. רבים המקרים בהם נערכו הנישואין בין קרובי משפחה, ובכל מקרה לא נהג הצעיר לחזר אחר הנערה, כפי שנוהגים צעירים בדורנו.

כל ענייני החתונה, הכנותיה ולבטיה הוסדרו בין הורי החתן והורי הכלה, ובמקרים רבים לא ראתה הנערה את אישה לעתיד עד לטקס האירוסין, שנערך במועד סמוך מאוד לטקס הנישואין. טקס האירוסין נערך בבית הנערה ברוב פאר והדר. במרכזו עמדה הארוסה כשהיא לבושה בלבוש חגיגי ומקושטת בתכשיטים יקרי ערך, כיאה לבת־מלך.

יופיה ואופיה תוארו בשירי תהילה מרנינים את הלב, על־ידי פייטנים ומקהלת נשים ממשפחות הכלה והחתן. באווירה חגיגית עליזה ובנוכחות כל בני המשפחה והאורחים, ענדה אם החתן לכלה שעון זהב, כשהיא מלווה את פעולתה בנעימות מיוחדות ובסלסולים ערבים לאוזן. חתנים עשירים שרצו להביע אהבתם הגדולה לכלותיהם, הוסיפו על שעון הזהב גם עגילים ושרשרות זהב. בפורים נהגו חתנים לשלוח מתנות לארוסותיהם ויש שנהגו לקיים את הטקס דווקא ביום פורים, שכולו שמחה וששון.

במהלכו של הטקס החתים סופר בית־הדין את שתי המשפחות על כתב־התחייבות לפיו חייבים החתן והכלה להינשא, וכן נקבע גודל הקנס אותו יצטרך לשלם הצד המפר את הבטחת הנישואין.

מרגע שנסתיים טקס האירוסין ראו הורי הכלה בחתן אחד מבני הבית, ומעתה היה אורח רצוי בביתם ונהג לסעוד על שולחנם בשבתות, בחגים ובאירועים משפחתיים אחרים.

באחת השבתות שלפני החתונה נפגשו הורי הכלה והורי החתן, כדי לדון בסדרי החתונה ותנאיה. משהוסכם על מועד החתונה התאספו נשים ממשפחות החתן והכלה והחלו בהכנות המרובות. פרטים על החתונה ומועדה פרסמו המחותנים באמצעות ״שער החתן״ — ציור שאותו נהגו לצייר בפתח ביתם.

הנדוניה. ימים אחדים לפני הטקס, נהגה הארוסה להזמין את חברותיה וקרוביה לחזות בנדוניה, שאמה הכינה עבורה עוד בהיותה קטינה. בטקס הציגה חפצים יקרי ערך, שהיא עתידה לקחת לביתה אחר נישואיה. בין היתר הוצגו מפות רקומות, סדינים וציפיות רקומות ברקמת יד — פרי מלאכת מחשבת של אשה מומחית לדבר, מרבדים ושטיחים ססגוניים, תכשיטים יקרי ערך, שמלות וכותנות בשלל צבעים, וקפטנים עשויים מאריג קטיפה מעוטר בחוטי זהב וכסף. בין פריט לפריט שהוצג על־ידי הכלה, נהגו חברותיה לפתוח קולן בשירי תשבחות והערכה ולעיתים אף לפתוח במעגלי רוקדים כשהכלה במרכז.

שלושה ימים לפני החתונה הלכה הכלה לטבול במקווה ועמה נשים מבנות משפחתה, נושאות את כליה. הן ליוו את ההליכה אל המקווה בשירים, בפיוטים ובריקודים מסורתיים. לאחר שובה של הכלה לביתה העניק לה החתן מגש כסף ועליו בשמים ותמרוקים בעלי ניחוחות נעימים.

טקס החינה. אחד הטקסים המרהיבים שלפני החתונה הוא טקס החינה, שבו מרחו את כפות ידיה ורגליה של הכלה בחינה. כל הבאים לטקס הופיעו בלבוש חגיגי מסורתי, כיאה לאירוע חגיגי. בין האורחים היו גם פייטנים ויודעי שיר, שבאו לשמח את הכלה בטקס החינה. החינה מסמלת שמחה, אושר, שלמות, ושביעות רצון. גם כאן, כביתר הטקסים שלפני החתונה, היתה אווירה עליזה ושמחה, ושירת הנשים נשמעה עד למרחוק.

החתונה נערכה בבית הכלה או בבית החתן, כשהכל נוצץ ומשרה אווירה נעימה. לאחר שהכלה התיישבה על כסא מהודר מכוסה קטיפה שהועידו לכבודה, הביאו הגברים את החתן מביתו בשירה ובפיוט. בזמן החתונה ישבו החתן והכלה על כסאות מהודרים שהונחו על שולחנות גבוהים, כדי שהכל יוכלו לחזות בזוג הצעיר והנאה, ובעיקר ביופיה ובתפארתה של הכלה. אשה נאה נחשבה אשה בעלת סנטר כפול, צחה, בריאת בשר ובעלת גומת חן. וכך תיארוה בפני החתן כאשר ביקשו לשדכה.

בנעימה מסורתית מיוחדת נהגו לקרוא את הכתובה בה הובלטו ״סדרי הייחוס״ של החתן והכלה, עד חמישה־עשר דורות. בהשתתפות כל האורחים ובני המשפחה, נמשכה החתונה כשהיא מלווה בשירים ובפיוטים, בתופים ובמחולות עד אור הבוקר.

הכתובה. כתב התחייבות (בלשון ארמית) של החתן כלפי הכלה, שנהוג בכל קהילות ישראל. לפני התקנה הקדומה, שהתקינה שמעון בן שטח, כל העומד לשאת אשה יכתוב כתובה ויתנה לאשתו עם הנישואין. במרוקו, הכתובה נכבתה על־ידי סופר הקהילה בכתב רש״י, פרט לשמות של החתן והכלה, שנהגו לכתוב באותיות מרובעות בולטות.

ציורים יפים קישטו את הכתובה של בעלי מעמד, וכל סופר קישט כיד הדמיון הטובה עליו. את הכתובה קורא סופר בית הדין הרבני בשעת הקידושין. לאחר הקריאה נמסרה הכתובה בידי הורי הכלה, שהיו שומרים אותה בנרתיק עשוי פח או נחושות. תנאי הכתובה נקבעו יום אחד לפני החתונה (יום שלישי) והוא נקרא ״נהאר־שבועה״ (יום השבועה -ההתחייבות), כי יום רביעי היה קבוע תמיד כיום החתונות.

כתובה גדולה (עם סכום גדול) היה בה משום ביטוי ליחס של כבוד והערכה לכלה ולמשפחתה. יש משפחות שנהגו לקבוע את הנדוניה במטבע החסאני(שהיה בתקופת הסולטאן מולאי אל־חסן) או בדורוס (מטבע ספרדי) ולא במטבע הנהוג. תנאי זה בא להכביד על החתן ולמנוע ממנו גירושין בקלות, כי מטבע זה היה מכסף טהור ואיננו בנמצא, ובמקרה של גירושין היה רב הקהילה קובע את ערכו ביחס למטבע הנהוג באותה תקופה.

למחרת, בבוקר הנקרא ״צבאח אל ערוסה״(בוקר הכלה), באה אם הכלה עם המאצטה ומוציאה את הסדין כדי להוכיח, שהכלה אכן היתה בתולה ולא ביישה את משפחתה. בבוקר זה כיבדו את האורחות בחלב ובלביבות ״שפנז״.

לתולדות השירה הערבית־יהודית בצפון־אפריקה

השירה הערבית־יהודית בזגפון־אפריקה לפני המאה הט״ז

שלא כמו סוגי יצירה יהודית רבים שבתחום הפרוזה (כגון ספרות ההלכה או ספרות ההגות), לא עמדה מעולם השירה הערבית־יהודית בתחרות שקולה – ואף פחות משקולה – עם השירה העברית בכל הקהילות היהודיות דוברות הערבית. בכל הקהילות במרחב האסלאמי־ערבי היתה העברית לשון השירה היוקרתית והלגיטימית. בדומה למשקלן ולמעמדן התרבותי־אידיאולוגי הרם של השירה ושל לשון השירה במרחב הערבי־אסלאמי הלשון העברית מוסדה בימי הבינים בקהילות הללו כשפת השירה הלגיטימית היחידה כמעט, וזאת לא רק כדי להאדיר את שמה של העברית ולקבוע את עליונותה על כל השפות או לפחות את שוויונה עם הערבית של השירה המוסלמית היוקרתית,” אלא גם כדי להמשיך מסורת חיה של יצירה בת מאות בשנים בשירה העברית, מסורת שירת הפיוט שקדמה לשירת תור הזהב.” לכן אין תמה שחלקה – על פי מה שידוע לנו כיום לפחות – של השירה הערבית־יהודית במכלול היצירה השירית היהודית של ימי הבינים בטל בשישים ואף פחות מכך.

הדברים אמורים במיוחד ביצירה של שירה יהודית בלשון הערבית הקלאסית,” אך אין להסיק מכאן שלא חוברה ולא בוצעה שירה ערבית־יהודית בימי הביניים בדיאלקטים הערביים־יהודיים המדוברים או הכתובים בקהילות השונות. בנוגע לשירה זאת, על אף שאין בידינו מסמכים או תעודות מפורשים המעידים על כן, הרי לא נסתכן הרבה אם נאמר שהיתה קיימת שירה ערבית־יהודית עממית במרחב הערבי־אסלאמי, כולל צפון־אפריקה, שירה שהיתה אולי אף מגוונת הן בנושאיה האוניברסליים והיהודיים הספיציפיים והן במבצעיה, גברים מחד ונשים מאידך- השווה ירמיה ט, טז: ״וקראו למקוננות ותבואינה״. על שירת המקוננות היהודיות בחג׳אז ראה: הירשברג, שם, שם., ולו רק בגלל תפקיד המקוננות שהתקיים בעולם היהודי מאז תקופת המקרא.” עדות – קלושה אולי, אך אין היא מובאת כאן כהוכחה מוצקה לטענתנו אלא כסברה בלבד – לקיומה של שירה בערבית־יהודית בימי הביניים, הוא שיר גלות וגאולה להבדלה, הרווח עד היום בקרב יוצאי צפון־אפריקה והמספר את סיפורי אליהו הנביא ״הוא פינחס בן אלעזר״. טורו הראשון של השיר (מחוץ לטור הרפרין) הוא בגרסאות רבות שבבתבי־יד: ״אלף ומיא מן סנין ואנא נסתרזאהו/נשתרג׳אהו/נרזאהו״ [=זה אלף ומאה שנה שאני מצפה לו]. על פי תאריך זה המתחיל עם חרבן בית שני, השיר קיים מאז המאה הי״ב לפחות. סימן זה מופיע ברוב גרסאותיו של השיר, אן בגרסאות אחרות התקופה מתעדכנת ל״אלף וכמס מיא מן סנין [=אלף וחמש מאות שנה],“ ל״אלף וסת מיא מן סנין [=ושש מאות שנה],“ או לרוב ל״אלף וש/סבע מיא מן סנין [=ושבע מאות שנה]“ ופעמים גם ל״אלף ותמן מיא מן סני [=ושמונה מאות שנה],“ וזאת על פי המאה שבה הועתק השיר בכתבי־היד השונים. שיר זה מופיע בבתבי־יד רבים ובדפוסים שמקורם בקהילות שונות שברחבי צפון־אפריקה, מלוב עד למרוקו. בקהילות מרוקו

הערת המחבר: בספרד כתבו משוררים יהודיים מעטים, כגון אבן סהל שהתאסלם, שירה בערבית קלאסית, אך תבניה של שירתם היו זהים לאלה שביצירה המוסלמית בת התקופה ולא כללו סממנים יהודיים מיוחדים. אשר לשירה הערבית של יהודי חג׳אז בתקופה הקדם־איסלאמית ובראשית התקופה האיסלאמית ראה: הירשברג, ישראל, עמ׳ 264-242.

השיר מופיע בגרסאות רבות משולב בתוך פיוט עברי להבדלה שטורו הראשון הוא: ״המבדיל בין קודש לחול, חטאתינו ימחול״. המדריך הערבי של השיר קיים בנוסחים מגוונים. אחד מהם הוא: ״כמלי שאייק נשתרזאהו, חאביב אלה׳ אליהו״ [=כמו המתגעגע אצפה לו, אהוב האל הוא אליהו](כ״י שיטרית ט, דף קיז, א).

התאריך לא עודכן תמיד על פי המאה שכתב־היד נכתב בה. כתבי־יד שונים שמופיע בהם התאריך ״אלף וכמס מיא מן סנא״ הועתקו אחרי סוף המאה הי״ז. דבר זה מעיד שהתקופה הנקובה אינה שרירותית אלא היא שמירה מצדו של המעתיק על נוסח המקור של השיר שהעתיק אותו מתוך כ״י קודם בזמן. השווה כתב־היד של אוניברסיטת חיפה, המוזכר בהערה 36 לעיל, שהועתק במאה הי״ט או בתחילת הב׳. בגרסאות אחרות התקופה נשארת בלתי מוגדרת עם שימוש בכמת בלתי מוגדר ״כמן״ במקום מספר מונה, כגון בכ״י ביסל״א 5962 8° .Heb, דף 119א: ״אלף וכמן מיאת מן האד שנין״ [=אלף וכמה מאות שנים],

בקהילות מרוקו במיוחד עודכן השיר בכתבי־יד רבים לפי תאריך ההתייחסות לחרבן בית שני. אם נכונה סברתנו, שיר הבדלה זה נכתב אם כך בסוף המאה הי״ב, אולי אפילו לרגל גזרות השמד והפרעות של המווחידין שפגעו כמעט בכל הקהילות היהודיות בצפון־אפריקה ובספרד המוסלמית ועוררו בהן ציפיות משיחיות.

גם מצד לשונו שמר שיר זה במיוחד בקהילות שמחוץ למרוקו על שרידי מבנים ומאפיינים של שכבות לשון קדומות יותר, כגון השימוש במבנים לקסיקליים קרובים ללשון השרח וללשון ימי הביניים, אלא שהשימוש המוגבר בשיר זה בהבדלה גרם למעתקים מורפו־פונטיים ומורפו־לקסיקליים שהקהו את רישומה של שכבת לשון זו. גם בשירים אחרים להבדלה – שידובר בהם בהמשך והרווחים גם הם בקהילות רבות ברחבי צפון־אפריקה – ניכרים עדיין שרידים של אותן שכבות ערביות־יהודיות קדומות יותר, המשייכים את כתיבתם למאה הט״ו או למאה הט״ז לכל המאוחר.

לשון קדומה זו נשתמרה במרוקו גם בשירים לפסח הכלולים בקובץ טקסטים מסורתי שמקורו כנראה בפאס והנקרא שם ״שבחי פסח״ ובקהילות אחרות ״צ׳היר/טהיר של פסח״ [=חוקת הפסח]. על פי המקורות העומדים לרשותנו כיום אין אפשרות לתארכו במדויק, אך על פי לשון השירים הערביים־יהודיים יש להקדימו למאה הט״ו לפחות. הקובץ כולל שירי פסח עבריים וערביים־יהודיים, שידובר בהם להלן, וכן פרקים מקראיים והפטרות הנוגעים לפסח והמופיעים הן במקורם העברי והן בתרגום אונקלוס או בתרגום יונתן בן עוזיאל לארמית ולעתים רבות – אך לא תמיד – גם בתרגום הטקסטים הארמיים לערבית־יהודית של לשון השרה המסורתית. השירים העבריים והערביים־יהודיים מעלים את מנהגיו, משמעויותיו וסמליו של חג הפסח והיו מבוצעים בטקסים ליטורגיים שהתקיימו בבית הכנסת בסמוך לקריאת פרשת החג.