אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה—2005
פטירות במשפחות של חכמים במרוקו
לר׳ יעקב אבן צור נולדו 17 ילדים, ונשאר אחד לאחר שהאחרים נפטרו (מ. עמאר, תשמ״א, עמי 99; א. שטאל, תשנ״ג, מס׳ 632).
ר׳ יעקב בירדוגו קבר שבעה בנים בחייו, מתוך שמונה שנולדו לו. הוא מזכיר זאת בשיר שכתב: ״יסדתיו בעת צר לי משיכול בנים רח״ל [רחמנא ליצלן] ואת שבעת המזבחות ערכתי״ (׳קול יעקב׳, דף י ע״ב! יוסף בן נאיים, ׳מלכי רבנן׳, דף קח ע״א).
ר׳ דוד, נכדו של ר׳ יעקב אביחצירא מתפילאלת, לא הניח בנים כי אם בנות. ״נולדו לו כמה בנים ומתו בקטנותם, וכל ימיו השתדל להקים זרע קדש בן זכר״. נשא בת כהן בתקוה שתלד לו בן. אמנם נולד אבל גם הוא מת אחרי פטירתו של הרב (שם, דף כז ע״ב).
ר׳ ישועה בן מסעוד עובדיה מצפרו כתב בחיבורו האוטוביוגרפי כי: ״לדאבון לב הייתי מוליד וקובר רחמנא ליצלן עד אשר רחם עלי ה׳ יתברך ונתן לי בנים יקרים ובנות הגונות״ (׳צבא ימי׳, בהקדמה ל׳תורה וחיים׳, תשל״ב, עמי 27).
בנו של החכם בנימין כרייף נפטר בגיל 11 (יוסף אלמאליח, ׳תקפו של יוסף׳, ח״א, סי׳ נז).
אב״ד פאס בסוף המאה ה־19, רפאל אהרן אבן צור, שכיהן גם כראש החברה ״דובב שפתי ישנים״, שכל את בתו וארבעה בניה וחתנו שלום קדוש, ושני בניו בקדחת הטיפוס (בהקדמת ר׳ רפאל אהרן בן שמעון לחיבורו של יעב״ץ, ׳מוצב״י׳, נא אמון תרס״ג).
אשתו הראשונה של ר׳ מרדכי עמאר שנפטר בתשי״ח (1958) הלכה לעולמה אחרי שילדה בן שנפטר בגיל שנתיים. החכם נשא אשה אחרת ונולדו לו שמונה בנים ושלוש בנות. בנו הבכור נפטר בגיל ארבע (בהקדמת אברהם עמאר לספרו של ר׳ שלום עמאר, ׳דברי שלום ואמת/ עמ׳ 53-52).
ר׳ משה מלכה ממרוקו (יליד 1911) העיד כי אמו שכלה במחלת אבעבועות 14 ילדים והוא היה הילד היחיד ששרד.
בג׳רבה ר׳ רחמים חי חויתה כתב בהקדמה לספרו, כי בשנת תרצ״ג (1933) נפטר בנו כבן שש. וברווח של שנתיים בין תרצ״ו לתרצ״ח נפטרו בנו ובתו(׳שמחת כהן/ חלק ה, עמ׳ 11־12).
להורי הרב בן ציון הכהן יליד ג׳רבה [תרנ״ב או תרנ״ח] נולדו כמה תינוקות, ואלה שנולדו לפניו נפטרו מספר ימים לאחר לידתם (הילדה כהן, תשל״ח, עט׳ 123).
מנהגים במרוקו בקשר לתינוקות וילדים שנפטרו
קבורתם. כפי שכתב ר׳ יוסף בן נאיים ״כשמת ילד ראשון לאדם מוציאין אותו בחיק תחת זרועותיהם בגלוסקמא״ [נסר לוח רחב]. וכך תינוק מבן שלושים יום עד גיל שנה. ואם נפטר תינוק מבן יב חודש ואילך מוציאים את גופתו במיטה. הנימוק לנוהג זה כפי שאמרו לו אנשי חברה קדישא רמז ״שלא ישנה פעם אחרת באבלו ולא יקבור עוד בן אחר״ (׳נוהג בחכמה/ עט׳ קעב).
קבורת כף עם הנפטר. כאשר נולדו תאומים או תאומות ונפטר אחד מהם, היו משפחות במרוקו שנהגו לקבור ״עמו הכף שמגישים בו הקדירה, ואומרים שזאת הכף הוא אחיו, קוברין אותו עמו שלא יחפש על אחיו״. היות ושניהם כגוף אחד, חוששים כי כשמת אחד ימות גם השני.
ר׳ יוסף בן נאיים הכותב על המנהג, מצא סמך לזה ממדרש שיר השירים. אבל אינו מיחס משמעות למנהג, כדבריו ״מילתא בלא טעמא״ [דבר חסר טעם] (שם, עט׳ קג, רכג).
אמצעים וסגולות למניעתה של תמותת התינוקות
עשיית ספר תורה. אירוע שהיה בשנת חלק״ת (1778):
ראובן שמת בחיי יעקב אביו והניח ילד קטן הצריך לאמו ושוב מת גם הילד. וכראות יעקב שמת גם הזרע שהניח ראובן בנו נכמרו רחמיו על ראובן בנו לעשות לו סגולה… ועשה ספר תורה על שם ראובן בנו מהנכסים שירש מהילד הנזכר… והכניסו לבית הכנסת במקום שהיה מתפלל בה ראובן בנו (התשובה בשנת תקע״ג, 1813) (ש״י אביטבול, ׳אבני שי״ש/ ח״א, סי׳ נד). להתפלל על קברי צדיקים ולהביא את התינוק לקבר. עוד במאה ה־20 היתה תמותת תינוקות גבוהה. ר׳ אברהם ריוח כתב בעיר זטאט בשנת תרצ״א (1931) על האירוע הבא: זוג בא לפניו והבעל טען שהוא נשוי 14 שנים עם אשתו אסתר סויסא
ומיום שנשאה מה שהיתה יולדת היתה קוברת רחמנא ליצלן, ונלאה להיות מגלגל עמה ולעשות לה רפואות וסגולות. גם הוליכה להשתטח על קברי הצדיקים זיע״א לא פעם ולא שתים ועכ״ז [ועם כל זה] לא עלתה ארוכה ומרפא למחלתה… (׳ויען אברהם/ אהע״ז, סי׳ כט).
ר׳ יעקב בירדוגו שנפטרו לו שבעה בנים בחייו, הוביל את בנו יחידו יליד תקצ״ב (1832) בהיותו בן טו חודשים להשתטח על קבר צדיק (יוסף בן נאיים, ׳מלכי רבנן׳, דף קח ע׳׳א).
אשה שתינוקותיה נפטרו עלתה לקבר צדיק וגם קראה שם התינוק שנולד לה חיים או גם בערבית יעיש, כדי שהתינוק יחיה (י. בן עמי, תשמ״ד, עמ׳ 270; א. שטאל, תשנ״ג, מס׳ 627).
במרוקו היה נהוג כי מי שבניו מתים מוכר את הבן הנולד לחברה קדישא ומתנה עמם שאם יגיע הבן לנישואין, יחזור האב ויקנהו בסכום גבוה יותר ממה שקיבל. והטעם למנהג: החשש שמא נגזר על האב שימותו בניו, ״מוכרו לאחר לומר שהוא יהיה אביו מעתה ולא יקרא עוד שמו עליו״ (יצחק אבן תאן, ׳ליצחק ריח׳, ח״ב דף יא, סי׳ יג).
מנהג אחר לשם מניעת מיתת בנים: כשנולד לו בן, המיילדת מביאה עציץ נקוב בכלי חרס שבור. המחצית השבורה תתן כנגד הרחם. וכשהתינוק יוצא ממעי אמו, מוציאה את התינוק מתוך העציץ (יוסף בן נאיים, ׳נוהג בחכמה/ עמ׳ קלד).
במקור קבלי: ״המוריד דמעות ביום הכיפורים על מיתת בני אהרן, אין בניו מתים בחייו״(רפאל משה אלבאז, ׳עדן מקדם/ עט׳ קנט).
יציאה מאותה עיר. החכם הנ״ל כותב בהסתמך על ספר חסידים כי ״מי שמתים בניו אין לו להיות עוד באותה מדינה [עיר]. ואם יצא למדינה אחרת ומתו – הרי צריך קמיעה״ (שם, אות בית, דף נ ע״א).
סגולה לקיום הבנים. לפי חכם אחר מצפרו: ״יעשה טס משולש״… ויכתוב אותיות לקוחות ללא סדר מפסוקים מסוימים ״ויתלה על הילד עד שיגדל״ (דוד עובדיה, ׳קהלת צפרו/ מס׳ 663).
לפי האמונה העממית, אשה שבניה מתים אומרים עליה שהכפיל שלה הוא שד [או שדה] אחר שרודף אותה והורג את ילדיה מכעס או מקנאה. עליה לפייסו. לכן תינוק לא יישאר בחדר ללא השגחה (י. בן עמי, תשכ״ט, עט׳ 4).
על סיבות מיסטיות לאם שילדיה מתים כתב ר׳ רפאל אוחנא, בין השאר כי ״נתקנאה לה חבירתה לאחר זמן ומקודם היתה אוהבת אותה״(׳מראה הילדים/ דפים כב־כג); סגולות כדי שבניה לא ימותו: שם דף טו ע״א סי׳ לג; רפאל משה אלבאז, ׳עדן מקדם/ עמ׳ רלח.
בתוניס היו אמצעים מיסט״ם
בגלל החשש מפני תמותת התינוקות, היו נשים שנדרו נדר לתלות עגיל באזניו של הבן שעתיד להיוולד, שישאר אתו במשך ימי חייו. העגיל אמור לשמש מחסום מפני ״תיאבונו״ של מלאך המוות לתינוקות. היו אמהות שהשתטחו על קבר צדיק ונדרו, שאם יוולד בן בריא יעלו אתו כל שנה לקבר. אחרות ״מכרו״ את הבן מיום היולדו לשכנה שדאגה להאכילו. כך יוטעה מלאך המוות (מ. דואק, תשל״ט, עמ׳ 32).
מקור חיצוני: כפי שכתב צרפתי שביקר במרוקו בתחילת שנות ה־40 של המאה ה־19, מעשרה ילדים נפטרו שישה (142 .Rey, 1844, p).
על תמותת תינוקות במרוקו בסוף המאה ה־19 כתב מקנאב (,Macnab 27 .1902, p).
בין היהודים שחיו בכפרים שבהרי האטלס תמותת התינוקות היתה גבוהה, ומשום כך לא קוימו דיני האבלות. זה הממצא של סוציולוגים שפעלו שם בשנות ה־50 של המאה ה־20 (227 .Willner, 1961, p).
מספר הילדים למשפחה וריבוי טבעי
נשים ילדו בדרך כלל ילדים רבים. אבל התמותה הפחיתה את מספר הילדים שנשארו בחיים עד גיל הבגרות. מספר הבנים והבנות נזכרים בספרות התשובות ובמקורות אחרים עד המאה ה־20, לעתים בגיל מבוגר בהקשר לירושה וכדומה (פרטים בנספח 1). מספר הילדים שנולדו היה בוודאי גבוה יותר, כך שלא ניתן להסיק כמה ילדים נולדו בפועל. לפי מקורות חיצוניים מהמאה ה־18 ואילך היו ליהודים משפחות גדולות.
רופא אנגלי שסייר בצפון אפריקה בשנות ה־80 של המאה ה־18, כתב כי למשפחה יהודית בעיר רבאט היו שמונה אחיות (,1794 ,Lempriere 35 .p). שליח העיתון הבריטי ׳טיימס׳ שנשלח לסקירת המערכה הצבאית של ספרד במרוקו ב־1860, כתב על אם יהודייה בתיטואן שהניקה את ילדה השמיני (231 .Hardman, 1860, p). גרמני שביקר במגרב בשנות ה־70 של המאה ה־19 כתב כי היהודים פורייםCorning' 1880' p/140
לפי דיווח של מיסיונר אנגליקני שפעל במרוקו בשנות ה־90 של המאה ה־19, סיפר לו יהודי שהוא אב לשמונה ילדים (135 .Report, 1893, p). בזמן החדש, עם השיפור בתזונה ובשירותי הבריאות במרוקו, פחתה תמותת התינוקות, ומספר הילדים במשפחה היהודית במרוקו היה מן הגבוהים בהשוואה לארצות אחרות (85.Shokeid, 1986, p).
במקורות היהודיים מהמאות ה־19 וה־20 מצוי מידע על משפחות בנות 6 עד 13 ילדים. במקרה חריג מסופר על 20 ילדים, אבל חלק מהם נפטרו (נספח 1).
אומדנים על מספר הילדים. לפי אומדנים על מספר היהודים במכנאס במאות ה־18 וה־19 היו 5.3 נפש למשפחה. בהתחשב בתמותת תינוקות וילדים היו כ־3 ילדים בממוצע למשפחה (135 .Deshen, 1983, p).
לפי הערכות בשנות ה־50 של המאה ה־20, משפחה כללה 4־6 ילדים למשפחה, ולעתים אף למעלה מזה (פוירשטיין, תשכ״ג, עמ׳ 61-60). מבין העולים ממרוקו לארץ מספר הילדים הממוצע היה 4.79. לעומתם בקרב אלה שהיגרו לצרפת היה מספרם רק 3.88. ההבדל נבע מאופי המהגרים, באשר לצרפת היגרו האינטלקטואלים והאמידים (86 .Shokeid, 1986, p).
אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה—2005-עמ' 119-115