רפאל בן שמחון- טכס הבר-מצווה ומנהגיו

הווי ומסורת רפאל בן שמחון

תספורת לחתן הבר מצווה

יום לפני הבר־מצווה בבוקר, הולך החתן בלווית חבריו להסתפר. אחר הצהרים הוא הולך למיקווה יחד עם חבריו שרוחצים אותו. בשובו הביתה, השושבינות מלבישות אותו בבגדים החדשים ובחליפה החדשה לעזמי, ויש משפחות שמנהג אצלן לצבוע את כף היד של הילד בכופר (חיננא) נגד המזיקין וכל מרעין בישין. הנשים נהגו להלביש את החתן, כאשר ה-זג׳ראתאת משמיעות כל הזמן קריאות יל יל יל, ויתר הנשים תופפו ב-אגוואל (תוף מרוקני מיוחד).

הערת המחבר: קהלת צפרו, ח״ג, עמי 89: ביום שישי שלפני שבוע הבר־מצווה, הלך החתן עם חביריו התלמידים בני גילו אל הספר והסתפרו כולם יחד איתו; ברונו-מלכה, עמי 294, הערה 9: (אגב, המנהג כמעט נמחק ואיבד מערכו בזמן האחרון.ע

הבר-מצווה מסתובב בשכונה

מלובש יפה ומלווה בחברים שהזמין, יוצא חתן הבר־מצווה לביקורים. הוא מבקר אצל המשפחות שביקשו מהמזמינות שישלחו אותו אליהן, כדי לראותו ולברכו. נוסף לחברים המלווים אותו, הצמידו לו שני בחורים שושבינים מבוגרים: האחד ניהל את הקופה והיה אחראי לכסף שנכנס מהמתנות והשני החזיק את רשימת המשפחות, רשם כל סכום שנתקבל ופיקח בעצם על הקופה. כאשר חתן הבר־מצווה יתום, המשפחות המזמינות התחשבו במצבו וכיבדו אותו בסכום כסף הגון. כאשר הכל היה מוכן, יצאו כולם לדרך. שיירת הנערים צעדה בסך כשחתן הבר־מצווה מוביל בראש, ועברה בכל מבואות השכונה היהודית (ה-מללאח] כשהם קוראים בקול רם ובמקהלה:״המלאך הגואל אותי מכל־רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבתי אברהם ויצחק וידגו לרב בקרב הארץ״ (בראשית מח, טז), ״בן פרת יוסף בן פרת עלי־עין בנות צעדה עלי-שור״(בראשית מט, כב). הנשים ליוו, כרגיל בכל מאורע, את כל השיירה בקריאות גיל לאורך כל הדרך.

אם איתרע מזלו של ילד ערבי או של טרראח (שוליית נחתום) ונתקל בשיירת הנערים, אלה התנפלו עליו בקללות שאת מובנן, הוא לא הבין כמו הפסוק: ״אוי לך מואב אבדת עם־כמוש״ (במדבר כא כט), עם תרגום והוספות חופשיות בערבית: ״יוה עליכ יא מואב, די כיללית מראתכ הזזאלא או אולאדיכ יתיאמא״ (אוי לך מואב שהותרת אשתך אלמנה וילדיך יתומים). לפעמים הם צעקו לעברו מילות גנאי בעיירא! בעיירא! (בוז! בוז!). ואם הנערים נתקלו בתלמיד־חכם, כולם יחד ניגשו אליו ונישקו את ידו, כשבר־המצווה הוא הראשון המנשק וגם הראשון המקבל את ברכת הרב.

הבר-מצווה מקבל מתנות

חתן הבר־מצווה ומלוויו הגיעו לכל בית בהתאם לרשימה שהחזיקו שני השושבינים. ראשון הנכנסים, החתן ואחריו מלוויו. הוא מנשק את ידי האשה שהזמינה אותו וזו מחזירה לו נשיקה ומברכת אותו בברכה המקובלת תכון בייאר- סעד (תהיה בר מזל) ומוסיפה עוד ברכה: קבאל לערסיכ (בקרוב לחתונתך). אחר כך היא מכבדת אותו בסכום כסף כמתנה שמועברת מיד לידי השושבין הממונה על הקופה. המארחת מגישה תה, עוגות וממתקים לכל החברים. מבצע הביקורים נמשך עד רדת החשיכה. החתן וחבריו חוזרים מאוחר עייפים וצרודים, והשושבין הממונה על הקופה מוסר את כל ההכנסות לידי המשפחה.

האורחים מגיעים

חגיגות הבר־מצווה נערכות תמיד בימי שני או חמישי, בגלל העליה לתורה של החתן. אבל האורחים מגיעים שבוע לפני־כן כדי לעזור בהכנות הרבות. בכפרים למשל, נהגו לשחוט פר והכינו תבשילים למכביר , כך שעזרת הנשים המוזמנות, הייתה נחוצה מאוד.

ערב הבר־מצווה

לערב הבר-מצווה שמות רבים: לילת מול תיפ"ללין (ליל בעל התפילין), לילת לג׳ראמא (ליל המתנות) או לילת תחפיף דתפ״ללין (ליל התספורת של בר־המצווה) רוב האורחים בערב זה הם גברים הבאים לברך את בעל השמחה ולהשתתף בתפילת ערבית חגיגית הנערכת בבית החתן, כשהפייטנים מנעימים את הטכס בפיוטים. עוד לפנות ערב, נהגו לערוך שולחן גדול שעליו הניחו שני פמוטי נחושת עם נרות שעווה דולקים ומגש נחושת רחב שבו הניח כל אורח את ה־ג׳ראמא שלו (הדורון – סכום כספי).

הערת המחבר: מנהג קיים במרוקו והוא שבכל שמחה של ברית מילה, בר־מצווה או חתונה, מקדישים ערב מיוחד לספר המשפחה. ערב זה נקרא לילת תחפיף (ליל התספורת).ע"כ

מלבד האורחים המוזמנים, נוכחות של ארבעה אנשים בערב זה היא בגדר חובה ומשתלמת בעבורם: המלמד (רבבי) שהכין את הדרשה לנער, הפייטן, הספר והשמש של בית־הכנסת. בסוף המסיבה, כל הכסף של ה-ג׳ראמא (מתנות כספיות) חולק בין ארבעתם. כל אורח שנכנס התקבל בפיוט מיוחד ע״י הפייטן וגם הרב לא חסך בברכות (מי שברך) לכל נכנס. ואם היה ברצון המוזמן להסתפר, הספר היה מוכן.

הערת המחבר: בזמנו כאשר המנהג היה עדיין קיים, נהגו הנשים לשיר שירים ובקשות מיוחדות על חתן הבר-מצווה שיצליח בדרכו; דבדו, עמ' 104: הספר מגלח את ראש הנער ומשאיר לו פיאות. (את השערות מהתספורת הקפידו מאוד לזרוק בשירותים ולא להשאיר אף שערה בחוץ, מחשש הכישוף). היום, מנהג התגלחת נעלם כליל כמעט, ונשאר רק השם של אותו ערב ״ליל התספורת״ .

מתנות

האורחים המוזמנים, לא נהגו להביא מתנות אישיות לחתן בר־המצווה כמו ספרים וכדומה, אלא סכומי־כסף להורים. ההורים מצידם העניקו לבנם שעון יד כמתנה. בעיר צפרו נהגו חבריו של הבר־מצוה להכין ולהגיש לו במתנה, כעין רובה- צעצוע מקנה-סוף והוא ירה בו כשהם מלווים אותו כמו גדוד חיילים.

הבר -מצווה מעשן

מנהג מוזר קיים במכנאס והוא שחתן הבר־מצווה קונה עוד מהערב של החגיגה, חפיסת סיגריות, מחלק לחבריו ולאורחים והוא בעצמו מעשן להנאתו.

הערת המחבר: שורש או סיבת מנהג עישון הסיגריות של חתני הבר־מצווה ביום חגם אינו ידוע. ייתכן שבזה רצה הבחור להראות ולהפגין את בגרותו. בצפרו למשל, הפגין הנער את בגרותו ברובה שקיבל מחבריו לכיתה ובו הוא ירה. בכפרי האטלס, נהג הנער לרכב על סוס וניסה את כוחו בהקפת־הכפר כשהוא רכוב על פרדה לבנה ומלווה בחבריו לכיתה. החל משנות הארבעים המאוחרות, התווסף מנהג חדש, והוא מראה גם כן על בגרות: הורי הבר־מצווה, שכרו שלוש מוניות או יותר (לפי מספר החברים) והנהגים ערכו להם טיול סביב העיר. (זה היה מנהג מיוחד במכנאס, כאשר ההורים לא יכלו להרשות לעצמם להשכיר מוניות, שכרו משאית והעלו את הנערים יחד עם הבר-מצוה וסובבו מחוץ לעיר).ע"כ

חתן הבר-מצווה על פרד לבן

באזורי האטלס, בערב הבר־מצווה,עם רדת החשיכה על הכפר, עוטפים את החתן בסדין לבן, חובשים לראשו מצנפת לבנה, חוגרים למותניו אבנט בד לבן, מרכיבים אותו על פרד לבנבן ומקיפים את כל־־הכפר. שני שושבינים, אחד מימינו, ואחד משמאלו ואחריו נערים עם זרדים בידיהם ומלווים אותו. אחריהם הולך כל הקהל, גברים ונשים כשהם שרים ורוקדים לכבוד החתן ובידיהם דליים מלאים מאחייא (עראק) ומשקים כל אחד שנקרה בדרכם, בספל חרס גדול. אחרי הטיול הזה, הם חוזרים הביתה, אוכלים בשר צלי, שותים משקאות ושרים .

דרשת הבר-מצווה

על אף העייפות אחרי חצי יום של סיורים וביקורים אצל המשפחות שהזמינוהו יחד עם חבריו, הבר־מצוה נשאר ער בערב ומחכה בסבלנות לשעתו הגדולה-שעת הדרשה, כשהוא יושב ליד המלמד שלו ;א-רבבי), הפייטן ושאר הנכבדים שבאו לברכו. כאשר כל הקרואים הגיעו, הוא מוזמן על ידי הפייטן אשר מתאים לו פיוט מיוחד, שבו הוא משבח ומהלל אותו ואת משפחתו. הנער עולה על כיסא או על שולחן, כי נערי הבר־מצווה היו בדרך כלל ילדים קטנים וצעירים. לבוש ב״מדי טייס״ (לכסווא דלאויאטור) עם כובע טייס ועליו הסמל של חיל-אויר הצרפתי (לגוררא דלאויאטור), עומד מול הקהל הרב ומדקלם בע״פ את הדרשה שהכין לו רבו, כשדמעות גיל זולגות מעיני הוריו וקרוביו. אם הוא יתום, השמחה מהולה תמיד בעצב רב ורוב הנשים פורצות כרגיל בבכי. אם הבר־מצווה הוא בן־אבות ומיוחס, או בנו של רב, דאגו להכין לו דרשה מיוחדת, עשירה וארוכה, ואולי גם מעניינת יותר, אך תמיד סביב אותו נושא (הציצית והתפילין). בסיום הדרשה, נהג חתן הבר־מצווה לנשק את ידי כל המסובים, כשהנשים מרעיפות עליו ברכות ונשיקות. האורחים התכבדו בעוגות מיוחדות לבר־מצווה: פאליבי, מירינגז, ריבות, תה וכמובן גם משקאות. כל מוזמן, לפני שהלך, הניח את ה-גראמא (מתנה כספית) על מגש הנחושת. הקרובים ביותר הוחזקו לסעודת ערב.

רפאל בן שמחון- טכס הבר-מצווה ומנהגיו

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 170 מנויים נוספים

דצמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר