ארכיון יומי: 14 בדצמבר 2020


פיוטי רבי יעקב אבן צור-בנימין בר תקוה- אָשִׁיר בִּזְמִירִים / לְיוֹצֵר הָרִים-פיוט לחנוכה

רבי יעקב אבן צור

שיבעים ושיבעה פיוטים שבתוך הקובץ ׳עת לכל חפץ׳ (המונה כאמור קרוב לארבע מאות פיוטים) שקולים במשקל הכמותי של היתדות והתנועות שיסודו בשירת ספרד. באופן יחסי משמש משקל זה, איפוא, רק בכחמישית מתוך כלל הפיוטים שבקובץ. יחס זה, קטן מן המקובל בשירת ספרד, אשר גם בה לא שימש משקל זה באופן אבסולוטי. ואולם בשירי יעב״ץ מתגלה נטייה ברורה להטות את הכף לכיוון המשקל שזכה לתפוצה רבה למן תקופת ר׳ ישראל נג׳ארה, הלא הוא המשקל הידוע בשם ׳משקל התנועות האיטלקי׳, או ׳המשקל ההברתי פונטי׳. הפיוטים השקולים במשקל הכמותי מתחלקים בין כל מדורי הספר, זאת כדי ליצור גיוון במקבץ הפיוטים שנועדו לכל ז׳אנר או לכל חג. מיגוון זה מתבטא גם בכך, שהמשקל הכמותי משמש שירים שווי חרוז מחד־גיסא, ושירים שהם בתבנית סטרופית, אזורית או מעין אזורית, מאידך־גיסא.

 

אָשִׁיר בִּזְמִירִים / לְיוֹצֵר הָרִים

הסוג:    רשות לקדיש.

העת:     לחנוכה.

התבנית: לכל טור ארבע צלעיות. שלושת הראשונות חורזות זו בזו, והרביעית

חורזת לאורך כל טורי השיר.

החריזה: אאאב.

המשקל: חמש הברות בצלעית.

החתימה:           אני יעקב אבן־צור.

המקורות: כ״י המוזיאון הבריטי 10368 Or, דף 22 ן=לן; כ״י נ״י בימ״ל

3105 Mic, דף 98 ודף 153 [=נן.

נדפס:    עת לכל חפץ, דף לג עט׳    ב.

 

אָשִׁיר בִּזְמִירִים / לְיוֹצֵר הָרִים, / מָסַר גִּבּוֹרִים / בְּיָד חַלָּשִׁים.

נִלְכְּדוּ שׂוֹטְנַי / בְּיַד כֹּהֲנַי, / בְּנֵי חַשְׁמוֹנָאי / גֶּזַע יְשִׁישִׁים.

יֶשַׁע וּפֻרְקַן / לְעַמִּי נִתְקָן, / כִּי לֹא נִתְרוֹקָן / פַּךְ הֶחָרָשִׁים.

יִסְדוּ תּוֹרוֹת / חַכְמֵי הַדּוֹרוֹת, / לְהַדְלִיק נֵרוֹת / שִׁשָּׁה וּשְׁלוֹשִׁים.

5 עוֹמְדִים כְּסִדְרָם / בִּפְאֵר הֲדָרָם, / אָכֵן לְאוֹרָם / אֵין מִשְׁתַּמְּשִׁים.

 

קוֹל שִׁיר בְּמִזְמוֹר / הַהַלֵּל נִגְמֹר, / לָצוּר מִמַּכְמוֹר / הִתִּיר חֲבוּשִׁים.

בְּעֵת תְּפֵלָה / גַּם עֵת אֲכִילָה, / נוֹדֶה בְּגִילָה / בְּטוּב רְחָשִׁים.

אֵל נִסִּים עָשָׂה / לְעַם בּוֹ חַסָּה, / וְאוֹתָם פָּצָה / מִפָּח יְקוּשִׁים.

בְּעֻזָּךְ יוֹצְרִי / תָּאִיר עוֹד אוֹרִי, / וְתָהֵל נֵרִי / כְּעֵין תַּרְשִׁישִׁים.

10 נוֹצַר חֲסָדִים / שׁוּר רֵעִים דּוֹדִים, / בָּם זֵדִים רוֹדִים / אֲדוֹנִים קָשִׁים.

 

צוּר יֶשַׁע צַוֵּה / וְטוּבְךָ רַוֵּה, / לְעַם בְּקַצְוֵי / אֶרֶץ נְטוּשִׁים.

וּלְדַל נֶאֱלָח / פְּדוּתָךְ תִּשְׁלַח, / וְחִישׁ תְּשַׁלַּח / רְצוּצִים חַפְּשִׂים.

רוֹמֵם עַם הוּדַשׁ / וּבְנֵה בֵּית מִקְדָּשׁ, / תִּגְדַּל תִּתְקַדַּשׁ / בְּסוֹד קְדוֹשִׁים.

 

תיקונים של המבאר

5 כסדרם] בסדרם ל 8 חסה] חוסים נ / יקושים] יוקשים נ 12 תשלח] שלח ל

 

 

באור הפיוט

בידי בנימין בר-תקוה

1 בזמירים: זמירות. ליוצר הרים: על־פי עמוס ד יג. מסר גבורים ביד חלשים: על־פי נוסח תפילת על הנסים. / 2 גזע ישישים: כינוי לבעלי יחוס על־פי הגמרא מו״ק כה עב. / 3 ישע ופרקן: כנאמר בתפילת על הנסים: ׳ולעמך עשית תשועה גדולה ופרקן כהיום הזה׳. פך החרשים: פך, כנזכר: ׳וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן, שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים׳(בבלי שבת כא עב); וחרשים כינוי לכהן הגדול על־פי זב׳ ב ג, שם נזכרו ׳ארבעה חרשים׳ ואחד מהם הוא לפי הגמרא ׳כהן צדק׳ (בבלי סוכה נב ע״ב). / 4 תורות: מצוות בר׳ כוה; שמ׳ טז כח, ונראה שאמר הפייטן ׳יסדו תורות׳ בלשון רבים רמז למחלוקת בית־שמאי ובית־הלל לענין הדלקת הנרות אם מוסיף והולך או פוחת והולך, בבלי שבת שם, ואמרו חז״ל: ׳משרבו תלמידי בית שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקות בישראל ונעשית תורה כשתי תורות׳ סנ׳ פחע׳׳ב. / 5 עומדים כסדרם: ולא מעורבים זה בזה כמדורה, בבלי שבת כג ע״ב, שולחן ערוך או״ח תרע״א ד. לאורם אין משתמשים: כנאמר בתפילת הנרות הללו, וראה שולחן ערוך שם תרע״ג א. / 6 במזמור ההלל נגמור: ׳כל שמונת ימי החנוכה גומרין את ההלל׳, שו״ע שם תרפ״ג. ממכמור: רשת, תהלים קמא י. התיר חבושים: רומז לשחרור מעול היוונים. / 8-7 בעת תפילה… נסים עשה: ׳כל ח׳ ימי חנוכה אומר על הנסים בברכת המזון… ובתפילה׳ לשון השולחן־ערוך שם תרפ״ב א. / 7 רחשים: תפילות. / 8 מפח יקושים: ממוקש על־פי תה׳ צא ג. ושמא הנוסח הנכון הוא ׳מפח יוקשים׳ על־פי תה׳ קכד ז. /9 תאיר: באור הגאולה. ותהל: כמו ותאיר, על־פי איוב כט ג. תרשישים: אבנים יקרות שמ׳ כח כ. / 10 רעים דודים: כינויים לישראל. אדונים קשים: על־פי יש׳ יט ד. / 11 ישע צוה: על־פי תה׳ מד ה. בקצוי ארץ נטושים: על־פי שמ״א ל טז. / 12 ולדל נאלח: כינוי לישראל שהוא כאביון הנטמא בגויים. תשלח רצוצים חפשים: על־פי יש׳ נח ו. / 13 הודש: שחבטוהו בדישה. תגדל תתקדש: רומז לכך שהפיוט הינו רשות לקדיש. בסוד קדושים: בחבר קדושים על־פי תה׳ פט ח.

 

פיוטי רבי יעקב אבן צור-בנימין בר תקוה- אָשִׁיר בִּזְמִירִים / לְיוֹצֵר הָרִים-פיוט לחנוכה

דיאלוג בין יוסף וזוליכה אשת פוטיפר – נספח לנוסח טובלי- יחיאל פרץ

דיאלוג בין יוסף וזוליכה אשת פוטיפר – נספח לנוסח טובלי.

 

 

פלחין גאלתלו יא יוסף אזי לענדי פסאבח. וונקמלק סניא בדהב אלי פסאבע

אז אמרה לו: הוי יוסף. בוא אליי בבוקר. ואשלים לך מגש בזהב אשר בשביעי(אוליי ברקיע השביעי) .

 

 

פלחין גאלהא יא לאלא יא ראדייא בנת ראדי

באבאך צולטאן וולד צולטאן וואנא גיר עבד יהודי

אז אמר לה: הוי גברת, הרצויה בת הרצוי, אביך מלך בן מלך, ואני רק עבד יהודי.

 

 

 

פלחין גאלתלו יא יוסף אזי לענדי פדאהור וונקמלק סנייא בלקרעא וולכאס יידור

אז אמרה לו : הוי יוסף. בוא אליי בצהריים ואשלים לך מגש בקומקום ובכוס יסוב.

2. זוליכה:

 

 

פלחין גאלהא לאלא כיף נעמלו פל חאסומא. באבאך ווימא פזנא, לעדו פזאהנאמא

אז אמר לה: הוי גברת מה נעשה עם הבושה? אביך ואימי הצילוני – האויב בגיהנום.

 

 

פלחין גאלתלו יא יוסף אזי לענדי פלעאצר וונקמלק סנייא בדהב אלי פמאצר

אז אמרה לו: הוי יוסף. בוא אליי בין הערביים . ואשלים לך מגש בזהב מצרים.

3. זוליכה

 

פלחין גאלהא יא לאלא ואכא יאנא פמאצאר

מאזאל מן דוך בנו ישראל לחראר

אז אמר לה: הוי גברת, אפילו שאני במצרים, עודני מאותם בני ישראל, בני החורין.

יוסף

.

פלחין גאלתלו יא יוסף אזי לענדי פלעסויייא וונקמלק סנייא בלכראס אלי פודנייא

אז אמרה לו: הוי יוסף. בוא אליי בערב . ואשלים לך מגש בתכשיטים שבעולם

זוליכה

 

פלחין גאלהא, יא לאלא פא תוסכלי וודנייא מאסי די בוי אוזדי האד אלמעסייא

אז אמר לה : הוי גברת, אל תלכלכי את אזניי. העבירה הזו אינה שלי ולא של אבותיי.

יוסף

הדיאלוג ממחיש את גודל הפיתוי היום-יומי והתמשכותו, במבנהו הוא מזכיר את המדרש בתנחומא: ״אין את מוצא נאמן גדול מיוסף שהיה במצרים שכתוב בהן אשר בשר חמורים בשרם (יחזקאל כג) והוא בן י״ז שנה ולא נחשד על העריות ביותר שהייתה אדוניתו עמו בבית והייתה משדלתו בכל יום ויום בדברים והייתה מחלפת ג׳ חליפות בגדים בכל יום ויום כלים שלבשה בשחרית לא לבשה אותם בחצי היום ובחצי היום לא לבשה בין הערבים כ״כ למה כדי ליתן עיניו בה,״ [תנחומא (ורשא) פרשת וישב סימן ה].

בין שני הטקסטים קיימות זיקות לשוניות ותמטיות ברורות, נימוקי יוסף בשני הטקסטים זהים בלשונם ובתוכנם – הם דתיים ולאומיים. העימות בין השניים, כבקצידה, הופך לעימות לאומי ודתי בין יוסף, מבני ישראל, השומר על תורה ומצוות, ובין זוליכה בת מצרים שמנסה לפתותו בכל טוב העולם, בעושר ובכבוד, אך יוסף שומר על זהותו המוסרית, הדתית והלאומית.

בצד הדמיון בין הטקסטים יש גם הבדלים בולטים לעין, בעיקר באווירה: כנגד הסגנון הרציני בקצידה, סגנונו של הדיאלוג הוא ישיר יותר, בוטה יותר, ההצעות ישירות, והדחייה אף היא חריפה, ויש בו אף נימה סטירית שמאירה באור מגוחך את הצעותיה וחיזוריה של זוליכה. דיאלוג זה דומה באווירתו ובטיעוניו לדיאלוג בין זוליכה ויוסף ב׳ספר הישר׳, עמי 200-199. דיאלוג זה נמצא בדפוס בנוסח יהודי העיר צפרו, שהיה בידי יוסף טובלי והועלה לרשת על ידי הגברת יפה בנוז מאשדוד. הוא מודפס בנפרד מן הקצידה. הדיאלוג בנוי בהתנצחות בין יוסף וזוליכה, הוא בנוי כמעין משחק פיתוי בין זוליכה ליוסף. זוליכה מנסה לפתותו בזהב וכסף, ויוסף דוחה את טענותיה בנימוקים שונים. יוסף חוזר על הנימוקים שעלו בקצידה: הוא יהודי, מבני ישראל, וחרף היותו עבד הוא שייך לעם ישראל בני החורין, שומרי המצוות, ואינו מוכן לעבור על תורת אבותיו ולחטוא בעבירה זו. לדיאלוג מבנה ברור: הדיאלוג בנוי מפניות והצעות של זוליכה ומנימוקי נגד של יוסף. הדיאלוג בן שמונה שורות כפולות, והוא הכולל ארבע פניות-הצעות של זוליכה וארבעה נימוקי נגד של יוסף.

חריזה: חריזה בתוך השורות הכפולות, וביניהן בארבע השורות האחרונות: אא \בב \ גג \ דד \ דד \ הה \ הה.

הדיאלוג מתפתח, ויש בו הדרגה וסדר על פי חלקי היממה: הפנייה הראשונה בבוקר והאחרונה בערב. ההצעות של זוליכה הולכות וגדלות: בבוקר היא מציעה מגש של זהב, בצהריים היא משלימה את המערכת ומוסיפה קומקום וכוס. בין הערביים היא מציעה מגש מלא זהב מצרים, ובערב היא כבר מציעה מגש תכשיטים מכל העולם.

אף הנימוקים של יוסף הולכים ומתעצמים: בפעם הראשונה הוא מזכיר לה את פער המעמדות והבדלי הדתות, היא בת מלך והוא עבד יהודי, נחות שבנחותים, אבל לשווא. (יחידה 1). ביחידה 2: הנימוק הבא, הפנייה בצהריים, מי הוא אביה שהציל אותו? ומי הוא המלך שקנה אותו! הרי הוא מכנה אותה בת מלך. ייתכן שיש כאן רמז לסיפורים שרווחו באיסלם, שמספרים שזוליכה היא בת מלך, או אולי זהו שיבוש בטקסט, וצריך היה להיות: אבי ואמי הצילוני – הכוונה מן החטא הנורא והמביש שבו היא מנסה להחטיא אותו. ייתכן ששורה זו רומזת למדרש שבו יוסף דוחה אותה בנמקו כי במעשה זה הוא עלול לאבד את מקומו בעולם הבא: ״ולא שמע אליה לשכב אצלה בעוה׳׳ז, להיות עמה שלא יהיה עמה בגיהנם לעתיד לבא, ׳׳[בראשית רבה (וילנא) וישב פרשה פז סימן ו מדרש על בראשית לט 10] . יחידה 3, בין הערביים – יוסף חוזר על הנימוק בקצידה שהוא מבני ישראל, בני החורין. הוא בן חורין בזכות התורה והמצוות. וביחידה 4, בערב. הנימוק האחרון מופיע אף הוא בקצידה ובאותה לשון (המעשה אינו של אבי וסבי). תשובתו האחרונה של יוסן מנוסחת בחריפות רבה: ״הוי גברת, אל תלכלכי את אזניי.״

דיאלוג בין יוסף וזוליכה אשת פוטיפר – נספח לנוסח טובלי- יחיאל פרץ

עמוד 296

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 164 מנויים נוספים

דצמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר