ארכיון יומי: 1 בדצמבר 2020


רפאל בן שמחון- טכס הבר-מצווה ומנהגיו

הווי ומסורת רפאל בן שמחון

תספורת לחתן הבר מצווה

יום לפני הבר־מצווה בבוקר, הולך החתן בלווית חבריו להסתפר. אחר הצהרים הוא הולך למיקווה יחד עם חבריו שרוחצים אותו. בשובו הביתה, השושבינות מלבישות אותו בבגדים החדשים ובחליפה החדשה לעזמי, ויש משפחות שמנהג אצלן לצבוע את כף היד של הילד בכופר (חיננא) נגד המזיקין וכל מרעין בישין. הנשים נהגו להלביש את החתן, כאשר ה-זג׳ראתאת משמיעות כל הזמן קריאות יל יל יל, ויתר הנשים תופפו ב-אגוואל (תוף מרוקני מיוחד).

הערת המחבר: קהלת צפרו, ח״ג, עמי 89: ביום שישי שלפני שבוע הבר־מצווה, הלך החתן עם חביריו התלמידים בני גילו אל הספר והסתפרו כולם יחד איתו; ברונו-מלכה, עמי 294, הערה 9: (אגב, המנהג כמעט נמחק ואיבד מערכו בזמן האחרון.ע

הבר-מצווה מסתובב בשכונה

מלובש יפה ומלווה בחברים שהזמין, יוצא חתן הבר־מצווה לביקורים. הוא מבקר אצל המשפחות שביקשו מהמזמינות שישלחו אותו אליהן, כדי לראותו ולברכו. נוסף לחברים המלווים אותו, הצמידו לו שני בחורים שושבינים מבוגרים: האחד ניהל את הקופה והיה אחראי לכסף שנכנס מהמתנות והשני החזיק את רשימת המשפחות, רשם כל סכום שנתקבל ופיקח בעצם על הקופה. כאשר חתן הבר־מצווה יתום, המשפחות המזמינות התחשבו במצבו וכיבדו אותו בסכום כסף הגון. כאשר הכל היה מוכן, יצאו כולם לדרך. שיירת הנערים צעדה בסך כשחתן הבר־מצווה מוביל בראש, ועברה בכל מבואות השכונה היהודית (ה-מללאח] כשהם קוראים בקול רם ובמקהלה:״המלאך הגואל אותי מכל־רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבתי אברהם ויצחק וידגו לרב בקרב הארץ״ (בראשית מח, טז), ״בן פרת יוסף בן פרת עלי־עין בנות צעדה עלי-שור״(בראשית מט, כב). הנשים ליוו, כרגיל בכל מאורע, את כל השיירה בקריאות גיל לאורך כל הדרך.

אם איתרע מזלו של ילד ערבי או של טרראח (שוליית נחתום) ונתקל בשיירת הנערים, אלה התנפלו עליו בקללות שאת מובנן, הוא לא הבין כמו הפסוק: ״אוי לך מואב אבדת עם־כמוש״ (במדבר כא כט), עם תרגום והוספות חופשיות בערבית: ״יוה עליכ יא מואב, די כיללית מראתכ הזזאלא או אולאדיכ יתיאמא״ (אוי לך מואב שהותרת אשתך אלמנה וילדיך יתומים). לפעמים הם צעקו לעברו מילות גנאי בעיירא! בעיירא! (בוז! בוז!). ואם הנערים נתקלו בתלמיד־חכם, כולם יחד ניגשו אליו ונישקו את ידו, כשבר־המצווה הוא הראשון המנשק וגם הראשון המקבל את ברכת הרב.

הבר-מצווה מקבל מתנות

חתן הבר־מצווה ומלוויו הגיעו לכל בית בהתאם לרשימה שהחזיקו שני השושבינים. ראשון הנכנסים, החתן ואחריו מלוויו. הוא מנשק את ידי האשה שהזמינה אותו וזו מחזירה לו נשיקה ומברכת אותו בברכה המקובלת תכון בייאר- סעד (תהיה בר מזל) ומוסיפה עוד ברכה: קבאל לערסיכ (בקרוב לחתונתך). אחר כך היא מכבדת אותו בסכום כסף כמתנה שמועברת מיד לידי השושבין הממונה על הקופה. המארחת מגישה תה, עוגות וממתקים לכל החברים. מבצע הביקורים נמשך עד רדת החשיכה. החתן וחבריו חוזרים מאוחר עייפים וצרודים, והשושבין הממונה על הקופה מוסר את כל ההכנסות לידי המשפחה.

האורחים מגיעים

חגיגות הבר־מצווה נערכות תמיד בימי שני או חמישי, בגלל העליה לתורה של החתן. אבל האורחים מגיעים שבוע לפני־כן כדי לעזור בהכנות הרבות. בכפרים למשל, נהגו לשחוט פר והכינו תבשילים למכביר , כך שעזרת הנשים המוזמנות, הייתה נחוצה מאוד.

ערב הבר־מצווה

לערב הבר-מצווה שמות רבים: לילת מול תיפ"ללין (ליל בעל התפילין), לילת לג׳ראמא (ליל המתנות) או לילת תחפיף דתפ״ללין (ליל התספורת של בר־המצווה) רוב האורחים בערב זה הם גברים הבאים לברך את בעל השמחה ולהשתתף בתפילת ערבית חגיגית הנערכת בבית החתן, כשהפייטנים מנעימים את הטכס בפיוטים. עוד לפנות ערב, נהגו לערוך שולחן גדול שעליו הניחו שני פמוטי נחושת עם נרות שעווה דולקים ומגש נחושת רחב שבו הניח כל אורח את ה־ג׳ראמא שלו (הדורון – סכום כספי).

הערת המחבר: מנהג קיים במרוקו והוא שבכל שמחה של ברית מילה, בר־מצווה או חתונה, מקדישים ערב מיוחד לספר המשפחה. ערב זה נקרא לילת תחפיף (ליל התספורת).ע"כ

מלבד האורחים המוזמנים, נוכחות של ארבעה אנשים בערב זה היא בגדר חובה ומשתלמת בעבורם: המלמד (רבבי) שהכין את הדרשה לנער, הפייטן, הספר והשמש של בית־הכנסת. בסוף המסיבה, כל הכסף של ה-ג׳ראמא (מתנות כספיות) חולק בין ארבעתם. כל אורח שנכנס התקבל בפיוט מיוחד ע״י הפייטן וגם הרב לא חסך בברכות (מי שברך) לכל נכנס. ואם היה ברצון המוזמן להסתפר, הספר היה מוכן.

הערת המחבר: בזמנו כאשר המנהג היה עדיין קיים, נהגו הנשים לשיר שירים ובקשות מיוחדות על חתן הבר-מצווה שיצליח בדרכו; דבדו, עמ' 104: הספר מגלח את ראש הנער ומשאיר לו פיאות. (את השערות מהתספורת הקפידו מאוד לזרוק בשירותים ולא להשאיר אף שערה בחוץ, מחשש הכישוף). היום, מנהג התגלחת נעלם כליל כמעט, ונשאר רק השם של אותו ערב ״ליל התספורת״ .

מתנות

האורחים המוזמנים, לא נהגו להביא מתנות אישיות לחתן בר־המצווה כמו ספרים וכדומה, אלא סכומי־כסף להורים. ההורים מצידם העניקו לבנם שעון יד כמתנה. בעיר צפרו נהגו חבריו של הבר־מצוה להכין ולהגיש לו במתנה, כעין רובה- צעצוע מקנה-סוף והוא ירה בו כשהם מלווים אותו כמו גדוד חיילים.

הבר -מצווה מעשן

מנהג מוזר קיים במכנאס והוא שחתן הבר־מצווה קונה עוד מהערב של החגיגה, חפיסת סיגריות, מחלק לחבריו ולאורחים והוא בעצמו מעשן להנאתו.

הערת המחבר: שורש או סיבת מנהג עישון הסיגריות של חתני הבר־מצווה ביום חגם אינו ידוע. ייתכן שבזה רצה הבחור להראות ולהפגין את בגרותו. בצפרו למשל, הפגין הנער את בגרותו ברובה שקיבל מחבריו לכיתה ובו הוא ירה. בכפרי האטלס, נהג הנער לרכב על סוס וניסה את כוחו בהקפת־הכפר כשהוא רכוב על פרדה לבנה ומלווה בחבריו לכיתה. החל משנות הארבעים המאוחרות, התווסף מנהג חדש, והוא מראה גם כן על בגרות: הורי הבר־מצווה, שכרו שלוש מוניות או יותר (לפי מספר החברים) והנהגים ערכו להם טיול סביב העיר. (זה היה מנהג מיוחד במכנאס, כאשר ההורים לא יכלו להרשות לעצמם להשכיר מוניות, שכרו משאית והעלו את הנערים יחד עם הבר-מצוה וסובבו מחוץ לעיר).ע"כ

חתן הבר-מצווה על פרד לבן

באזורי האטלס, בערב הבר־מצווה,עם רדת החשיכה על הכפר, עוטפים את החתן בסדין לבן, חובשים לראשו מצנפת לבנה, חוגרים למותניו אבנט בד לבן, מרכיבים אותו על פרד לבנבן ומקיפים את כל־־הכפר. שני שושבינים, אחד מימינו, ואחד משמאלו ואחריו נערים עם זרדים בידיהם ומלווים אותו. אחריהם הולך כל הקהל, גברים ונשים כשהם שרים ורוקדים לכבוד החתן ובידיהם דליים מלאים מאחייא (עראק) ומשקים כל אחד שנקרה בדרכם, בספל חרס גדול. אחרי הטיול הזה, הם חוזרים הביתה, אוכלים בשר צלי, שותים משקאות ושרים .

דרשת הבר-מצווה

על אף העייפות אחרי חצי יום של סיורים וביקורים אצל המשפחות שהזמינוהו יחד עם חבריו, הבר־מצוה נשאר ער בערב ומחכה בסבלנות לשעתו הגדולה-שעת הדרשה, כשהוא יושב ליד המלמד שלו ;א-רבבי), הפייטן ושאר הנכבדים שבאו לברכו. כאשר כל הקרואים הגיעו, הוא מוזמן על ידי הפייטן אשר מתאים לו פיוט מיוחד, שבו הוא משבח ומהלל אותו ואת משפחתו. הנער עולה על כיסא או על שולחן, כי נערי הבר־מצווה היו בדרך כלל ילדים קטנים וצעירים. לבוש ב״מדי טייס״ (לכסווא דלאויאטור) עם כובע טייס ועליו הסמל של חיל-אויר הצרפתי (לגוררא דלאויאטור), עומד מול הקהל הרב ומדקלם בע״פ את הדרשה שהכין לו רבו, כשדמעות גיל זולגות מעיני הוריו וקרוביו. אם הוא יתום, השמחה מהולה תמיד בעצב רב ורוב הנשים פורצות כרגיל בבכי. אם הבר־מצווה הוא בן־אבות ומיוחס, או בנו של רב, דאגו להכין לו דרשה מיוחדת, עשירה וארוכה, ואולי גם מעניינת יותר, אך תמיד סביב אותו נושא (הציצית והתפילין). בסיום הדרשה, נהג חתן הבר־מצווה לנשק את ידי כל המסובים, כשהנשים מרעיפות עליו ברכות ונשיקות. האורחים התכבדו בעוגות מיוחדות לבר־מצווה: פאליבי, מירינגז, ריבות, תה וכמובן גם משקאות. כל מוזמן, לפני שהלך, הניח את ה-גראמא (מתנה כספית) על מגש הנחושת. הקרובים ביותר הוחזקו לסעודת ערב.

רפאל בן שמחון- טכס הבר-מצווה ומנהגיו

סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד

סאלי וחכמיה

ספרו ״שער כבוד ה׳״(א) הינו ספר חשוב. הספר הובא ב״שם הגדולים״ לרחיד״א והוזכר ע״י המוהרח״ו. זהו ספר עמוק בו, למרבה הפלא יוצא רבי אפרים להגנתו של הרמב״ם כנגד השגותיו של הרמב״ן על ספרו ״מורה נבוכים״. החידוש הוא בכך שרבי אפרים כמקובל, סותר את השגות הרמב״ן המקובל, על הרמב״ם ומיישב דבריו ב״מורה נבוכים״ עפ״י הקבלה.

בפתח ספרו – תשובות לבנו בענייני הנבואה והשכינה, כתב על המחלוקת בין הרמב״ם לרמב״ן והביע את דעתו לטובת הרמב״ם בצורת שיר:

נְבוֹן לַחַשׁ בְּמוִרֶה הַנְּבוֹכִים         בְּסוֹד דַּעַת וְדָת לוֹ שָׁם מְהַלְכִים

לְטוּשׁ רַעְיוֹן נְטוּשׁ כָּזָב וְדִמְיוֹן     בְּלֵב אַמִיץ וְיָדַיִם תְּמוּכִים

 וְקַו לָקָו הֱיֵה שָׁב עַל פְּרָקָיו       וְיִהְיוּ  לָךְ כְּמוֹ שֻׁלְחַן עֲרוּכִים

בְּרַעְיוֹנִים וְעִיוּנִים נְבוֹנִים        בְּלִי זִיוּף וְהַטְעָאָה מְסוּכִים

 וְאָז תִּקְרַב לְדַעַת מַעֲנֶה רַב       בְּשֶׁל גַשְׁמוּת וּמִקְרִים בּוֹ סְבוּכִים

וְהִתְבּוֹנֵן בְּסוֹד תַּרְגּוּם מְבוֹנֵן      בְּתוֹסֶפֶת כְּבוֹדוֹת נֶעֱרָכִים

 

השיר בשלמותו מצוי בספרו ״שער כבוד ה״/ שיר זה שנכתב עפ״י כללי השירה הספרדית ולתפארתה, בנוי מבתים החרוזים בחריזה מדויקת ובמבנה של יתד שתי תנועות, יתד שתי תנועות, יתד תנועה בכל צלע.

בתשובה הראשונה לבנו ישראל, כותב רבי אפרים כי הרמב״ם ב״מורה נבוכים״ כתב כי בפסוק ״אנכי ארד עמך מצרימה״ שהבטיח ה׳ ליעקב אבינו ע״ה שירד עימו, תרגם אונקלוס ״אנא איתות עימך׳ והרמב״ן בפירושו לתורה השיג עליו בעניץ זה ובעניינים נוספים.

לכאורה, עפ״י שיטת הרמב״ם שתבואר להלן, היה צריך אונקלוס לתרגם תרגום שממנו יובן שהשכינה תרד עם יעקב מצרימה, כפי שעשה במקרים אחרים שחשש שהדברים יובנו שלא כראוי וכדי להרחיק מחשבה של הגשמה. כך עשה כשתרגם את הפסוק ״ויעבור ה׳ על פניו״ – ״ואעבר ה׳ שכינתיה״. רבי אפרים מסביר שהתורה ותרגום אונקלוס לצידה, השתמשו בכינויים כגון השכינה, כשהיה חשש של הגשמה, האסורה כידוע באמונה היהודית, שהרי לקב״ה אין לו גוף ולא דמות הגוף. במקום שלא היה חשש, לא היה צורך בכינויים וכך היה בפסוק ״אנכי ארד עימך״ שתורגם כפשוטו. כך בפסוק ״נשבע ה׳ בימינו ובזרוע עזו״(ישעיה ס״ב), תרגם יב״ע ״קיים ה׳ בימיניה ובדרע תוקפיה״. כלומר תרגם כפשוטו ובגמרא (ברכות ו׳) נתבאר: ״בימינו זו תורה שנאמר מימינו אש דת למו״.

כאן אין חשש שמדובר בזרוע ימינו של הקב״ה ממש, אלא על הנהגה מסוימת שהיא בקו ימין.

גם התורה עצמה אינה ימין אלא מורה הדבר על מקור אצילותה של התורה וכדברי רבי אפרים ״ולהורות מאיזה מקום נאצלה התורה שבכתב ע״ד (על דרך) הסוד והמשכיל יבין״.

לבאר הענין, ידוע מאמר חז״ל שהתורה היא נובלות חכמה, משמע שהתורה באה מצד החכמה והחכמה עצמה נמצאת בקו ימין(״חד אריך״) ולזה נרמז שהתורה נובעת מהחכמה הנמצאת בקו הנהגת הימין – ״חסד דרועא ימינא״, שהחסד גם הוא בימין ורמז לכך נמצא ״ותורת חסד על לשונה״, שהתורה נמצאת בקו החכמה והחסד.

על דרך האפשר ניתן לומר שהתורה היא גם בחינת נצח שאף הוא בימין עפ״י הפסוק ״וגם נצח ישראל לא ישקר״ וזוהי תורתנו הקדושה, תורת האמת הנצחית, הנעימה בבחינת ״נעימות בימינך נצח״ וראה שכאשר אמרו רבותינו דברים של טעם לפניו יתברך, אמר קוב״ה ברוב ענוותנותו – ״נצחוני בני״, בכח תורתם.

עפ״י שיטת הרמב״ם, השכינה היא כבוד נברא, אור נברא. הרמב״ן חלק עליו ואמר שהשכינה הוראתה עצם הבורא ולא דבר חוץ ממנו הנברא על ידו והביא ראיה מזה שאנו אומרים ״ברוך כבוד ה׳ ממקומו״ ואם זה כבוד נברא, כיצד אנו מברכים ומתפללים לכבוד נברא, שהרי צריך להתפלל אליו ולא אל מידותיו. עונה רבי אפרים שבפסוק זה תרגם יב״ע ״בריך יקרא ד׳-ה׳ מאתר בית שכינתיה״ והדבר מתיישב עם סברת הרמב״ם שבוודאי שלא סבר שהתפילה היא לכבוד נברא ולכן תורגם ״בית שכינתיה״, מדובר כאן במקום, ״שהברכה באה מבית המקדש ששם משבחים ומברכים ל-ה״׳(״פתח השער״ – לרב בלייח).

רבינו מכריע כדעת הרמב״ם שהשכינה הינה כבוד נברא שהרי בפסוק ״לא תוכל לראות את פני״, תורגם ״לא תיכול למחזי אפי שכינתי״ והרמב״ן הקשה ואמר והרי כבוד נברא אינו נמנע מהשגת הנביאים ומשה רבינו השיג השכינה שהרי הוא בעלה דמטרוניתא, לכן דייק רבי אפרים שלא כתוב בתרגום ״שכינתי״ אלא ״אפי שכינתי״ וזה מורה על ענין אחר שאינו בר השגה לנביאים ואף לא למרע״ה כי זוהי השגה גבוהה יותר מהשגת השכינה והיא נמנעת ההשגה לאדם בכלל, ולמשה רבינו בחייו, בחייו לא ראה, במותו ראה, שכתוב ״עלה על הר נבו״ ופירש האריז״ל נבו – נ־בו, שהשיג מדריגת ה־נ׳ שערי בינה, כשעלה להר נבו, שם נסתלק.

מה נפלאו ועצמו דברי מו״ז רבי אפרים אלנקאוה (א) שנקשרה נפשי בנשמתו האצילית ומקיים אני זה שנים את הילולתו בר״ח כסליו בביתי ברוב עם הדרת מלך וכל מאן רבעי ייתי ויהלל. יה״ר שאזכה להשלים לימודי והבנתי בספרו ״שער כבוד ה׳״ וזכותו תעמוד לי לבארו באור הכבוד. אכי״ר.

רביגו אפרים הקים באלג׳יר עולה של תורה והדבר נתץ את פירותיו מאוחר יותר גם במרוקו. על השתלשלות העניינים ושושלת המשפחה נוכל לקרוא בהקדמה לספר ״שער כבוד ה׳״ ובסוף הספר בשרטוט הדורות (בעריכת הרב עמרם אלנקאוה שליט״א).

בחיבור זה נדבר על כמה מראשי המשפחה שהנהיגו עדתם והוסיפו נדבך חדש בבניין התורה.

רבי משה אלנקאוה.

רבי משה מו״ז נולד בשנת הת״ק – 1740 באלג׳יר והוא צאצא של רבי אפרים (מפאת חוסר התיעוד המדויק והזמן שעבר אין אנו יודעים במדיוק את היחס). בעוברו דרך מרוקו, נקלע לקהילת סאלי ונתמנה שם לרב העיר.

רבי משה הוא שהקים והוליד את הענף המרוקאי של המשפחה שגדל לתפארת בעיר סאלי. בני המשפחה שיפורטו להלן הם צאצאיו

רבי מרדכי ב״ר משה אלנקאוה

רבי מרדכי בנו של רבי משה שימש כרב ומנהיג הקהילה. הוא נתברך בשלושה בנים ת״ח רבנים ואב״ד, ראשי קהילותיהם. הם יוזכרו לקמן.

סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד-עמ' קצא

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
דצמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר