ארכיון יומי: 13 בדצמבר 2020


Joseph Dadia-Regards sur l'Atlas-Agadir

Agadir-Joseph-Dadia

Cette fete tombait souvent au moment de la rentree scolaire. J’ai ete admis a passer en 4eme du Cours complementaire, a la rentree scolaire 1955/1956. Je me trouvais encore a Agadir. J’ai pris le telephone dans la chambre de mon oncle pour appeler Monsieur Goldenberg. C’etait la premiere fois que j’avais dans ma main droite un tel combine. Je savais theoriquement comment l’utiliser ayant vu a maintes reprises comment mon oncle telephonait a l’un ou 1’autre de ses correspondants, en lui parlant en arabe a haute et intelligible voix, assis tranquillement sur le bord de son lit. II notait tout dans sa memoire. En ce temps-la pour appeler son correspondant, il fallait passer par une standardiste. J’ai mis par ecrit ce que j’allais dire a la standardiste pour avoir au bout du fil Monsieur Goldenberg. Dans un autre texte, j’ai consigne ce que j’allais dire a Monsieur Goldenberg pour lui demander d’excuser mon absence pendant quelques jours. J’ai repete les deux messages plusieurs fois devant une glace. Mais je n’osais pas prendre le telephone. Je m’approche du telephone et je recule. Et puis je saute le pas, et j’empoigne fermement le combine assez lourd dans ma main droite. Saisi d’une frayeur soudaine, je le depose, etouffant brutalement la voix de la standardiste qui m’invitait a parler. Je me calme et, d’un coup, je me voyais heureux et soulage de me debarrasser du telephone. Durant quelques jours je vivais le fait de telephoner comme un cauchemar. Je me decidai enfin a retourner a Marrakech et a retrouver mes copains de classe, filles et gargons. Le jour de mon depart arriva et j’allais quitter avec regrets la vie agreable que je menais a Agadir, la plage et les copains de foot. Meme si certains jours, l’on etouffait d’un vent chaud dit hamsin. Je me suis rendu au port chez mon oncle grace a l’un de ses chauffeurs qui est venu m’accompagner en voiture. C’etait la premiere fois que j’arrivais dans les locaux de mon oncle. L’animation a la criee m’a impressionne et les chalutiers arrivaient les uns apres les autres. Vers deux heures du matin, mon oncle me confia a l’un de ses chauffeurs dont le camion a ete charge de poissons frais. Tous feux allumes, le camion prit la route de Marrakech. Le ciel etait d’un bleu sombre et les etoiles, en me souriant, brillaient dans le firmament. Sur la route, les nombreuses montagnes qui la parcouraient de tous cotes, a travers de nombreux et dangereux virages, exhalaient de leurs cimes une fraicheur douce, nous debarrassant du hamsin de la journee qui nous brulait les yeux. J’etais assis a cote du chauffeur. II me racontait toutes sortes d’histoires et des fables berberes pour adoucir le voyage car la route etait longue. Je l’ai suivi de longues heures dans les tournants de la route, et puis tout d’un coup je suis tombe dans les bras de Morphee.

 

Lorsque j’ouvris les yeux, nous etions deja a Marrakech. C’etait les premiers jours de l’automne, un automne doux et radieux. C’etait l’aurore, et, de toutes les mosquees, le chant des muezzins. Du minaret de la Koutoubia parvenait a mes oreilles l’appel «delfjer» de son muezzin. Des murailles de Berrima, a deux pas du marche, lui repondait en echo le muezzin de la venerable mosquee de la Casbah. L’imploration sortant de la bouche de Hmed-el-Khalil couvrait, de sa priere aurorale, les premiers soubresauts du mellah qui dormait encore sous ses couvertures. C’etait l’heure de shahrit. A une encablure de la, de l’autre cote de la Bahia, les cloches de la chapelle de Derb Naqoss sonnaient les marines. De toutes les rues du Mellah montaient les prieres des demiers jours de la Fete de Soucot. Tous ces appels, toutes ces cloches et toutes ces prieres s’entrecroisaient et s’entremelaient pour monter de concert vers D. ieu. Mais les gardiens du Ciel examinent les prieres avant de les faire passer. Beaucoup de prieres sont repoussees a la porte, tandis que celles du pauvre entrent sans autorisation. Cf. Zohar pericope Balaq 195a.

C’est a l’heure du matin que l’ange Raphael prodigue ses soins de guerison.

  1. D.ieu aime la priere du matin et reconnait ceux qui viennent a la synagogue regulierement.
  2. D.ieu exauce tous ceux qui font appel a sa pitie a sa misericorde, a sa grace, a son amnistie, Rahman-er- Rahim. Les deux vocables Rahman et Rahim, en hebreu, veulent dire non seulement amnistie, pitie, misericorde et grace, mais aussi amour.
  1.  

Le patriarche Abraham, le bien-aime de D.ieu, et qui aimait D.ieu, cf. Isaie 41, 8 ; II Chroniques 20,7.

Dans la liturgie de Soucot, la Fete des Tabernacles, l’on recitait des poemes dits Hocha’anot/Delivrances, attribues a Rabbi Yossef ben Yitshaq Satanas. Dans l’un de ces poemes, le patriarche Abraham est qualifie Rehima: Abraham le bien-aime, Ibrahim El-Khalil.

Mon oncle Mardochee m’attendait au pied du camion, qui venait juste de se garer devant l’entree du marche. J’embrasse mon oncle qui m’apporte un verre de the a la menthe, bien chaud et sucre, pour m’aider a emerger de mon engourdissement et de la fatigue du voyage. Je prends ma valise et je me rends chez moi. Mon pere, ma mere, mes freres et ma soeur etaient heureux de me revoir. Le matin meme de mon arrivee, je suis parti a l’ecole.

Les grandes vacances d’ete etaient finies. Sans le savoir alors, c’etait la derniere fois que je les ai passees a Agadir.

Au fur et a mesure que je m’approchais de ma rue, je rencontrais sur mon chemin des fideles tenant dans leurs mains loulav, cedrat et branches de saule, chacun se dirigeant vers sa synagogue habituelle. Des maisons, sortaient ce matin l’odeur chaude et suave des « qross » et les parfums de la soupe talkhsa, plats traditionnels que l’on mange a l’heure du dejeuner Hoschana Rabba dans la Souca, pour lu dire a l’annee prochaine. C’est ainsi dans ma famille que nous disions au revoir a la cabane/Souca et a la Fete. Dans la soiree, commencera une autre fete au nom de Chemini ‘Atserete.

Ce matin de mon retour a Marrakech, je ne l’oublie pas, car il etait le dernier matin qui cloturait le bonheur de mon adolescence.

Durant plusieurs annees, j’ai oublie talkhsa ou- lqross. Les retrouvailles a Paris avec Dada Zrihen nee Dayan, la maman de mes amis David et Salomon Zrihen, fera renaitre en moi le gout de talkhsa et de lqross. Martine a repris le relais.

 

Sommairement, je resume en quelques lignes l’Histoire politique du Maroc: – Le 30 mars 1912 a Fes est signe le Traite de Protectorat par le Sultan alaouite Moulay Abdelhafid (1908-1912). ־ Moulay Youssef (1912-1927) deceda le 18 novembre 1927. – Son troisieme fils, Sidi Mohamed, monta sur le trone, age de 18 ans. II restera dans l’Histoire du Maroc sous le nom de Mohamed V (1927-1961). – La premiere Fete du Trone est organisee le 18 novembre 1933 par les jeunes nationalistes marocains a Fes, introduisant au Maroc la notion de Roi, Malik. Ce qui signifie l’imbrication entre l’Institution Cherifienne et la Souverainete Nationale. Le 8 mai 1934, Sidi Mohamed est recu a Fes aux cris de : «Vive le roi, vive le Maroc ». – Le 18 novembre 1952, lors de la Fete du Trone, le sultan se prononce clairement en faveur de «l’Emancipation politique totale et immediate du Maroc ». – Le 14 aout 1953, Mohamed Ben Youssef est destitue. Son vieux cousin Mohamed Ben Arafa est proclame sultan. – Le 20 aout 1953, le sultan dechu et sa famille sont exiles, apres une breve escale en Corse, a Antirabe a Madagascar. Sidi Mohamed Ben Youssef avait accepte de quitter son pays, mais il avait refuse d’abdiquer. – Les patriotes marocains, Watan, repandent une violence urbaine durant deux annees pendant lesquelles sont commis pres de 6000 attentats, suscitant un « contre terrorisme » europeen.

On releve 761 morts marocains et 159 europeens. – Une nouvelle forme de resistance a la France voit le jour au Maroc avec l’emergence de l’Armee de Liberation Marocaine, ALM, passant a l’offensive le let octobre 1955, date ou Ben Arafa demissionne. ־ Fin octobre 1955, retour d’exil a Paris du Sultan. – Le 16 novembre 1955 le Sultan rentre au Maroc, apres un exil force et impose. ־ Le 18 novembre 1955, le Sultan proclame «l’avenement d’une ere de liberte et d’independance », et le 7 decembre 1955 est constitue le premier Gouvernement du Maroc independant, preside par l’Officier berbere M’Barek Bekkai, charge de negocier l’independance. L’independance est signee par la convention du 2 mars 1956. Le 7 avril 1955 le Protectorat espagnol sur le Nord du Maroc est abroge.

Le 15 aout 1957, le Sultan prend le titre officiel de Roi du Maroc.

II a vecu avec tristesse et piete le tremblement de terre d’Agadir.

Epuise par sa longue maladie, le Roi Mohamed V deceda dans la matinee de dimanche 16 fevrier 1961, a la surprise des medecins qui etaient en train de l’operer.

 

Joseph Dadia-Regards sur l'Atlas-Agadir

Page37

דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005– שבועת אמונים להגנה

דפים מיומן - ג'ו גולן

הר הלבנון

באפריל 1941 פינו כוחות בעלות־הברית את יוון, בסיסם האחרון ביבשת אירופה. הניסיון להמשיך ולהחזיק בבסיס בכרתים נתברר כאשליה. בסוף אפריל פתח היטלר ב״מבצע מרקור״, שהשתתפו בו 250 מטוסי קרב, 300 מטוסי הפצצה ו־500 מטוסי תובלה. צבאות בעלות־הברית החזיקו מעמד והמשיכו בהתנגדות, אבל היה ברור שהקרב הזה על הכבוד נידון לכישלון. באחד ביוני נכנעו בעלות־ הברית. הגרמנים היו עכשיו בטווח־פעולה שמאפשר את כיבוש פלסטינה.

הכישלון בכרתים והמרד הפרו־גרמני של ראשיד עלי בעירק גרמו לכך שהבריטים החליטו לכבוש את סוריה, ששמרה עדיין אמונים לממשלת וישי. מבצע ״אקספורטר״ יצא לדרך שבוע אחרי התבוסה בכרתים.

בלילה שבין שבעה לשמונה ביוני 1941 נפתחה מתקפה על קווי ההגנה שהחזיקו הכוחות הצרפתיים הנאמנים לווישי. התוקפים היו שתי בריגדות אוסטרליות, שתיים הודיות, שני גדודים ממונעים וכמה אגדי ארטילריה, ועמם הדיוויזיה הראשונה של צרפת החופשית. הגנרל דנץ, שפיקד על חיילות וישי בסוריה, הניף את דגל הכניעה הלבן 43 יום אחרי תחילת המתקפה של בעלות־הברית.

דודתי רודיה הבחינה שאני מסוגר, משוטט ברחובות ירושלים, לעתים נרגן, מחפש לעצמי משהו אחר, שונה מסיורי השמירה בהר הצופים. והנה, אחרי כניסת הכוחות של בעלות־הברית לסוריה וללבנון, צצה הזדמנות. חברת בנייה ירושלמית השיגה מהצבא הבריטי חוזה חשוב לבניית קו ביצורים נגד טנקים על פסגות הר הלבנון. החברה חיפשה עובדים דוברי ערבית וצרפתית שישמשו גם מתורגמנים וגם אנשי־קשר עם העובדים בשטח. רודיה הכירה את אנשי החברה, והם שמחו מאוד לקלוט אותי לשורותיהם.

קטעתי באחת את שירותי בהר הצופים. יעקב פת אמר לי: ״אל תדאג. גם במקום שתהיה בו תוכל לשרת את ה׳הגנה׳״. אז עוד לא ידעתי עד כמה יסתברו דבריו כנכונים. ביליתי עוד שלושה ימים באביחיל, ואז עליתי על מונית־שירות לביירות. משם הוסעתי במכונית של החברה לסופר, שם היו המשרדים.

 

סופר, עיירה קטנה בהרי הלבנון, הייתה קרובה לאתרים שבהם חפרו צוותי החברה קילומטרים של שוחות נגד־טנקים מדופנות בטון. הגרמנים, כך אמרו, עלולים להגיע מצפון. בלי קושי מצאתי חדר אצל משפחת ג׳אבר המרוניטית, ושכרתי אותו. לא היה לי שום חשק לגור בבית שהחברה שכרה לטכנאים שלה. בחוזה שלי דובר על שישה חודשים, עם אפשרות להארכה. המשכורת הייתה סבירה. בחדר ששכרתי אצל גב׳ ג׳אבר לא היה שום דבר של מותרות. מבחינתי זו הייתה חזרה לסביבה מוכרת, לאנשים שהבנתי ולמזון שאהבתי. ירושלים שוב לא הייתה אלא זיכרון.

ב־1941 הייתה ביירות עיר עליזה, אדישה למה שהתרחש בעולם, מלאה אפשרויות והפתעות. הזמינו אותי לכל החגים והמסיבות, במיוחד בחוגי המרונים, ששם מצאתי חברים ישנים – מבית הספר של מיס קצאב, מבית הספר הישועי ואפילו מבית הספר התיכון בדמשק. הזמינו אותנו לבלות סופי־שבוע בחווילות מפוארות בדהור־שועייר, בברומאנה, בדיר־אל־קמאר (תרגום: מנזר הירח). הר הלבנון היה זירה גדולה של חיים תוססים של דור שלם של צעירים. איזה הבדל בין החיים האלה לבין ערבי החורף האינסופיים בירושלים! רק זיכרונות מאושרים נותרו לי מתקופת השהות הזאת בלבנון. לא הרבה תקופות כאלה היו לי בחיי.

עוד זמן מה עבדתי בחברת ביצורים אחרת, אך כשזו ניגשה למכרז והפסידה, לא היה לי מה לעשות עוד בביירות. בתחילת ינואר 1942 עליתי שוב על מונית־שירות וחזרתי ארצה.

ב־1942 שררה בארץ ישראל תחושה גורפת של חוסר ביטחון. הגרמנים והאיטלקים ביצרו את עמדותיהם בטריפולי, הצי האיטלקי שלט במרכז הים התיכון, וחיל האוויר הגרמני הפגין לראווה את נוכחותו בתחום התעופה.

 

במרס 1942 נבחר יאשה לייצג את חברת סולל־בונה מול הנהלת בתי הזיקוק באבדן, שאז היו הגדולים והחשובים בעולם. חברת הנפט האנגלו־איראנית, שבתי הזיקוק היו שייכים לה, הייתה חייבת להעלות את תפוקת הזיקוק שלה. סולל־בונה, חברה ״רבת־זרועות״ מיסודה של ההסתדרות הכללית, חתמה חוזה לגיוס טכנאים מומחים והעסקתם בשירות בתי הזיקוק. קרוב לחמש מאות מהנדסים וטכנאים, מתחומים רבים ומגוונים, גויסו במסגרת החוזה הזה. יאשה היה מאושר. התפקיד היה בתחום כישוריו. גם אחי אשר הצטרף לצוות של סולל־בונה. מכיוון שידע עברית ואנגלית, הוטל עליו לקשר בין הטכנאים שבאו מפלסטינה לבין המקומיים.

אחרי שחזרתי ארצה, הגיע שליח של הש״י, שירות המודיעין של ה״הגנה״, לאביחיל, לדבר איתי. בבית משפט השלום בנתניה נקבע תפקיד של ״משקיף״, ויעקב פת עמד על כך שאקבל עלי את המשרה הזאת. הוא המליץ עלי בפני שני השופטים האחראים, שני אנשים יוצאים מן הכלל – השופט הראשי בכור שטרית ושופט השלום ציון אלוף. פת אמר שהשופטים עשויים להזדקק לנציג של הש״י לצדם. בלי ששאלו אותי לדעתי, ״הוצנחתי״ לתפקיד.

 

מדי יום חמישי ישב בכור שטרית בראש ההרכב בבית המשפט של שכם. הנסיעה מנתניה לשכם ארכה כשעה באותם ימים. תפקידי היה ללוות אותו. ומה בדיוק אני אמור לעשות בשכם ? בעניין זה לא ניתנה לי שום הוראה. תפקידי מעולם לא הוגדרו כהלכה. ביליתי את הימים בצפייה בבכור שטרית, שופט יהודי שעושה צדק בסביבה מוסלמית טהורה.

אולמו היה תמיד הומה אדם. עשרות אנשים בני כל הגילים היו באים להקשיב לו, לפעמים מחאו לו כפיים, גם כשפסקי הדין שלו היו חמורים. הוא נהג לפנות אל הקהל שבאולם ולהסביר את מניעי ההרשעה, כאילו הוא מצפה לאישור שומעיו. הוא היה מסביר את דבריו בהומור ומתבל אותם בסיפורי מעשיות ובפתגמים ששאב מן הפולקלור המקומי. אנשי שכם כיבדו את השופט הזה, שדיבר בשפה מובנת להם. לפעמים היה שטרית נשאר בבית המשפט עד שעת לילה מאוחרת, לכתוב את הכרעותיו. אז היינו חוזרים שנינו לנתניה באישון לילה. הוא לא אהב לנסוע לבדו בכבישים בלילה.

 

בשירות הוד מלכותו בצבא הבריטי

אחי הצעיר בֶּנו ואני החלטנו יחד להתנדב לשרת בצבא הבריטי. זה היה הצבא היחיד שאליו יכולנו אנחנו, המתנדבים (היהודים) מארץ ישראל, להתגייס כדי להילחם נגד הנאצים. ולהילחם פירושו לצאת לחזית. כבוד הפלמ״ח במקומו מונח, אבל אנשיו לא יצאו מגבולות הארץ. ידידי רפי פירסט (לימים אפרת) שקל בשעתו להתגייס, אך לא העז לעשות זאת לבדו. עכשיו הצטרף אלינו, אל בנו ואלי. באותו ערב סתיו, בביתה של צילה ברגינסקי, קיננו חששות בלבי. לא בלב שלם אדם יוצא לצבא. צילה הקשיבה לי, אך לא אמרה דבר. מן הסתם הייתה מעדיפה לומר, אבל כשהגרמנים נמצאים כבר במרחק 145 קילומטרים מאלכסנדריה, מה אפשר להגיד?

 

הצווים המזמנים אותנו להתייצב בבסיס סרפנד הגיעו לאביחיל. אמי עקבה אחר הדואר. כל השבוע לא אמרה לנו דבר, ורק ערב היציאה העירה שאנחנו יכולים עדיין להתחרט. היא ליוותה אותנו עד נתניה, שם עלינו על האוטובוס שהוביל אותנו למחנה. לא דמעות ולא המלצות היו שם. שום חולשה. בתיה הייתה אישה חזקה כסלע. רק כשהאוטובוס התחיל לנוע, ראיתי אותה מוציאה מכיסה את הממחטה. היא חזרה לאביחיל. מבחינתה זו הייתה ראשיתה של תקופה קשה. אבי ואחי אשר היו באירן, בנו ואני בצבא. שולה גרה בכפר אתא, ומפעם לפעם הייתה באה לבקר אותה.

הרגעים הקשים ביותר בצבא הם אלה של הימים הראשונים. תחילה עליך לעבור בדיקה רפואית, שבה אתה עובר, ערום כביום היוולדך, מחובש אחד לאחר. אחר כך, במכונת תספורת חשמלית, גוזזים את כל הבלורית, ואיתה את כל הגינדור שהרשית לעצמך. בבת אחת אתה נראה כיצור מרוט ומסכן. כאילו אי אפשר להילחם בגרמנים כשראשך עטור שיער!

 

במצרים הציבו אותנו למחנה האימונים של חיל ההנדסה המלכותי בג׳בל מרים, בלב המדבר, לא רחוק מתעלת סואץ. לא ברור לי למה ־וראיס למקום הזה ג׳בל, כשכל האזור מישורי. האימונים העיקריים

שלנו היו בפירוק מוקשים. התחזיות לא היו מעודדות במיוחד. מי שהיה אחראי על האימונים שלנו היה רס״ר סקוטי, שני מטרים גובהו, שערו הערמוני מגולח עד הקודקוד. מראהו היה ספרטני, דיבורו קשה להבנה, והמשמעת שהנהיג קפדנית מאוד. הוא טיפל במחלקה שלנו (platoon, כך קראו לנו) באדיבות מרוחקת ובסבלנות רבה.

 

בג׳בל מרים נודע לנו שהטמנת המוקשים נעשית בעזרת חודי הכידונים, אך חשיפתם מתבצעת בעזרת הידיים! היינו אמורים לסלק את שכבות החול או האדמה במו ידינו, בזהירות רבה כמובן. האימונים לא שיפרו במיוחד את המוראל שלנו, וכדי לפצות אותנו, הרשו לנו יציאות קצרות מן הבסיס, תחילה לקהיר ואחר כך לאלכסנדריה.

האיטלקים, והגרמנים בעקבותיהם, טמנו אלפי מוקשים לכל אורך קווי ההגנה שלהם, והשירותים החשאיים של בעלות־הברית לא הצליחו לגלות את המפות של שדות המוקשים. השמועה שעברה במחנה שלנו הייתה שמיד עם תום האימון, ישלבו אותנו ביחידות פירוק המוקשים, הנזקקות כל הזמן לתגבורת. בתי החולים קלטו מדי יום פצועים חדשים מהפעולות האלה.

בנו אחי, שתמיד קיבל דברים בקלילות, אמר שלא ישלבו אותנו ביחידות לפירוק מוקשים. ״אתה תראה״, אמר לי, ״הצבא אף פעם לא שם את הטבחים במטבחים״. כמה צדק! כמו האחרים קיבלנו גם אנחנו, בנו ואני, פקודת העברה ליחידת אפסנאות בצפון פלסטינה, הרחק מקו החזית! הקשר היחיד שהיה לנו עם מוקשים היה תיאורטי: היינו אמורים לדעת לפרק אותם.

 

אבל ביום בהיר אחד הגיעה בכל זאת פקודה לצאת לחזית. זה היה כעבור חודשים אחדים. בנו ואני, שמשום מה לא יכולנו להיפרד, הוצבנו שוב יחד, הפעם ליחידת הנדסה בארמייה השמינית, שהתמחתה בפעולות הסוואה והייתה פרושה ״אי־שם״ במדבר, ממערב לאלכסנדריה.

 

דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005 שבועת אמונים להגנה

עמוד 66

אעירה שחר כרך א'-פרשת מקץ- הנושא: רבי אברהם בן עזרא ז״ל וספריו.

אעירה שחר חלק א

(230) — אסתכבאר — ס׳ אברהם

אעירה שחר כרך א'

פרשת מקץ הנושא: רבי אברהם בן עזרא ז״ל וספריו.

 

 

אֵיךְ בֵּין הַגִּבּוֹרִים / לְשׁוֹנָם עֵט סוֹפֵר —

יָרִים רֹאשׁ, כָּמוֹנִי, סָכָל חֲסַר דַּעַת?

בְּלֵב־יָם־שִׁיר גּוֹזְרִים / לְשׁוֹן זָהָב אוֹפִיר

אֲדַמֶּה לְשׁוֹנוֹתָם, בְּאֵר נוֹבַעַת:

 

רֹן־עֲלָמוֹת נוֹטְרִים / דּוֹמֶה לִצְבִי עֹפֶר

יָפָה בִּבְנוֹת הַשִּׁיר, לִלְשׁוֹנָם נִשְׁמָעַת:

 

הַלֹּא מֵרֹאשׁ אָרִים / ראב"ע אֶשְׁכּוֹל כְּפַר

כַּף מַאֲזָנִים שֶׁלּוֹ, חֲכָמִים מַכְרַעַת:

 

מוֹרֵנוֹ רֹאשׁ הָרִים / חִבֵּר אִמְרֵי שֶׁפֶר

"צַחוֹת" עִם "מֹאזְנַיִם", שָׁם מִשְׁקָל הַדַּעַת:

 

בִּנְתִיב גָּדֵר, שִׁירִים / שָׂם לוֹ בְסוֹף סֵפֶר

יְתֵדוֹת וּתְנוּעוֹת, תּוֹסֶפֶת מִגְרַעַת:

 

אוֹרְךָ עוֹד סְפָרִים / בְּשִׁבְחָם אֲסַפֵּר

"פַּרְדֵּס" ו־"עֵץ הַחַיִּים" וְ"עֵץ הַדָּעַת":

 

שֹׁרֵשׁ מִכְּלַל כָּרִים / אַף יְפֵה נוֹף סַפִּיר

בָּם יְשׁוֹטְטוּ רַבִּים, וְתִרְבֶּה הַדָּעַת:

 

"עֲרוּגַת הֲבֹשֶׂם" / 'שַׁרְשְׁרוֹת יְשַׁבֵּר

עִם סֵפֶר "מַהֲלָךְ־שְׁבִילֵי הַדַּעַת":

 

בָּחוּר כָּאֲרָזִים / לִוְיַת חֵן לוֹ־חִבֵּר

"מִקְנֵה אַבְרָם" נֶזֶם, עַל אֹזֶן שׁוֹמַעַת:

 

מִי הֵבִיא תּוֹךְ שָׂרִים / צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר?

הֲלוֹא הֵם אֲרָיוֹת, וַאֲנִי תּוֹלָעַת:

 

כנפי שחר

 

(230) הנושא: רבי אברהם בן עזרא ז״ל וספריו.

 

סכל — כסיל. בלב ים… — בלשון זהב גוזרים לב ים השירה. באר נובעת — למעיין המתגבר. רון עלמות נוטרים — שומרים על רעננותו של השיר. דומה… — הנושא: רון עלמות, ר״ל שיר כלול ביופיו. יפה בבנות השיר… — כל מליצה נשגבה עומדת לרשותם. כף מאזנים שלו… — (ע״פ אבות ב, ח) אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים וראב״ע בכף שניה מכריע הוא את כולם. ראש הרים — גדול החכמים. אמרי שפר — חיבר דברי חכמה יפים, והם: ספר צחות ובר. בנתיב גדר… — בדרך סיום הספר כתב שירים, כמו בסוף ספר תהלים ומגילת קוהלת, וגם בפתיחת הפרשיות — מפרי בשלח עד פר, פקודי, ובפתיחה לספר ישעיה, רות קוהלת ואסתר ועוד. יתדות… — שכל המוסיף בהם גורע. שורש מכלל ברים… — אולי שב למעלה; כלומר, בספרים — פרדס, עץ החיים ועץ הדעת — שרשים חובקים שטחי הבמה ונופים יפים כספירים; כרים — ל' כר נרחב (ישע, ל, בג); ואולי גם אלה שמות ספרים. שרשרות ישבר — כלומר, אפי דברים מסוגרים מבינת אנוש בשרשרות ברזל, הספר ערוגת הבושם, (והספר מהלך שבילי הדעת) ינתק מוסדותיהם ויוציאם לאור ההסבר והתפיסה. בחור בארזים… — תואר גדלות לראב״ע ז"ל, אשר כתכשיט חן חיבר לו ספר ״מקנה אברם״, שהוא כנזם וכו'. צלפחד בן חפר — המשורר מדמה עצמו לצלפחד, שקושש עצים ביום השבת(שבת צו.). כלומר כמו שזה חילל את השבת כן גם הוא בשירתו הפגומה מחלל קדושת השירה; או: ששירתו כקש לפני שירתם.

 

אסתכבּאר / בּיתאין — כשם שיש מדריך המנחה את המקהלה בעזרת המטפח, זהו המתופף, כך יש לנעימה מדריך, זה ה״אסתכבאר״, שמובנו הגדה והודעה, שכן מודיע הוא מראש לאן מועדות פניה של המנגינה, ובעיקר לְתַרְגֵל את האוזן ולמלא את החלל הֵדֵי נעימה בכדי להכשיר כלי הגרון לכניסה נוחה ובשלה לעיצומו של התסדיר ולשליטה מושלמת בנעימה שלא תשתנה ולא תטה ממסלולה וצלצולה המיוחד לה. כזה הוא גם תפקידם של ה״ביתאין. והיות שהמנהג לחזור על ה״בית״ פעמיים, יהיה זה אותו ה״בית״ עצמו או מישהו אחריו. ומכאן לשם ״ביתאין״, רבוי זוגי מן בית.

 

אעירה שחר כרך א'

פרשת מקץ- הנושא: רבי אברהם בן עזרא ז״ל וספריו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
דצמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר