ארכיון יומי: 21 בדצמבר 2020


תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- פיזור האוכלוסיה היהודית במאות הי״ז—י״ט

תולדות. הירשברג

פיזור האוכלוסיה היהודית במאות הי״ז—י״ט

רשימת מקומות של יישוב יהודי, שנערכה במכנאס בשנת 1728, כלומר בסוף ימיו של אסמאעיל, עשויה לשמש יסוד נכבד לתמונה על התפשטות היהודים בארץ. יש בידנו להשלימה על־פי מקורות אחרים בני־הזמן או מאוחרים במקצת בשביל חבלים אחרים, שעליהם פוסחת רשימה זו משום־מה. ואם נביא בחשבון, כי הרשי­מה נערכה לצורך כתיבת גיטין, דבר שהיו עושים בנקודות מרכזיות׳ עלולה הז­כרתו של מקום אחד בלבד בחבל מסוים לרמוז למציאות יהודים בכל החבל. במק­רים שנמצא בתיאורים מאוחרים שמות מלאח מפורטים ומדויקים יותר, ללא־ספק הרשות בידינו להניח כי הללו לא מקרוב נוסדו על־ידי מתיישבים שבאו מארצות שכנות או מחבלים מרוחקים. ואפילו אם נניח שנוסדו מקרוב, הרי בא ייסודם עקב גידול טבעי בחבל עצמו או עקב תמורות כלכליות־חברתיות בו; כי אף זו תופעה שכיחה שמלאח מסוים נעזב ותושביו עוברים למקום אחר, ברגיל בשכנות. וסיבות רבות גרמו לנטישות אלה. והרי המקומות לפי הסדר שברשימה משנת 1728 :

(1) פאס;(2) מראכש;(3) תלמסאן; (4) אגמרי [תגטרי][לא ידעתי לזהות שם זה.] : (5) תארודאנת;(6) סלא;(7) תאפילאלת;(8) גראסלוין [גרסלוין];(9) גריס;(10) דמנאת! (11) איית עתאב! (12) איזאגין; (13) לקצאר כּבּיר! (14) תאפזה; (15) דבדו; (16) כפר איית עבאד כּפרא [עבד כּאפרה]; (17) מכנאס; (18) אמצמיזי [אמצמיקי];(19) וג׳דה;(20) תאזה!(21—22) בוטט וכפר בויחייף]. (23) בני עייאט ף1];(24) תטאוין ף1];(25) צפרו!(26) אזרו [חזרו].

 

גראסלוין המקום שכן על נהר דרעה, ולפנינו שינוי שם של היהודים. בחבל מחאמד שוכן שבט אית עבּד אל־נבּי(ג. ב., מארוקו, 444) והיהודים קראו להם ׳עובדי הכופר/ תופעה ידועה בטופּונומיקה יהודית באירופה : מקומות הנקראים Kreuz (צלב) כונו ׳צלם׳! בּיאלוֹצרקוֹב (׳הכנסיה הלבנה׳, ברוסית) כונתה ׳וייסע טומאה׳; סאן דניאלה (באיטליה) — אן דניאלה. על יישו­בי יהודים בחבל דרעה באותה תקופה עיין מוצב״י א סי׳ כד (מב, ב): ׳.,.והניח את אברהם שם בארץ דרעא מתגורר עם היהודים׳. האיש שמסר את הידיעה על רצח הרופא דוידסון (עיין הערה 77) גר במחאמד; עיין דוידסון, 204 ,Notes.

לכאורה נערכה מלכתחילה הרשימה לפי גודל האוכלוסיה היהודית וחשיבותן של הקהילות. עם זה ברור שהיא כוללת רק מקומות במדינת העלווים׳ שגם תלמסאן(3) ווג׳דה (19) השתייכו לה. על תלמסאן ידוע ממקור יהודי, שהיא נכבשה בראשית שנת תק״ח/1747 על־ידי חיילים תורכיים, שהביאו את הביזה לאלג׳יר. ודאי שהרשימה אינה שלמה. חוץ מסלא (6) אין בה אף שם מקום אחד בחוף האט­לאנטי. והרי יש עדויות רבות על יישובים יהודיים לכל אורך החוף ובמרחק לא רב בפנים הארץ, לפני 1728 וזמן־מה לאחר־מכן, וקשה להניח כי אלה פסקו מלהתקיים דווקא בזמן שנערכה הרשימה שלנו. אבל היא אינה כוללת גם את כל היישובים החשובים שהיו קיימים דווקא באותו זמן. דרך־משל ידוע כי החכם בן מלכא הת­יישב באגאדיר, ובשנת 1728 מתו שם במגיפה אשתו ובתו. שם קיים היה בית־כנסת שאחד המראבוטים העלה אותו באש בזמן שהשתלט על אגאדיר (ז׳ באייר תצ״ז).[1737]

אין ספק, כי בזמן העתקתה, או ההעתקות המרובות שנעשו, נתחוללו ברשימה שינויים ונפלו שיבושים שוגים.

לאחר שהתגברנו על השיבושים שנתהוו על־ידי שמיעה או העתקה לקויה, ניתן היה לפענח כמעט את כל השמות ברשימה, חוץ מאחד (4) שנשתבש בצורה שקשה לשער השערה סבירה לגביו. ראינו כי השמות שיצאו לאחרונה מכלל שימוש נז­כרים ברשימותיו של ליאון האפריקאני שקדמו לרשימתנו כמאתיים שנה, או ברשימות מאוחרות עד די פוקו [de Foucauld] ועד בכלל.

כאמור יש לצרף אל המקומות הנזכרים ברשימה לפחות עוד את העדות הח­שובות שהיו קיימות אז: תנג׳ה, מהדיה (=מעמורה), אספי, מוגאדור, אגאדיר.

פרטים בתיאורי מסעיהם של סונייה[Saugnier](1783—1784), של דוידסון [Davidson] (1836), ושל רוהלפם [Rohlfs] (ראשית שנות השישים של המאה הי״ט) מרחיבים ומעשירים ביו­תר את ידיעותינו בדבר צפיפות היישובים בחבלים מסוימים.

סונייה, שבוי צרפתי, ששהה כשנתיים בחבל שפך הנון(החוף דרומה לאגאדיר), מוסר על יהודים רבים שראה בגלימי [Glimi] (הכוונה לגולימין) מרכז החבל, וצפונה לכל אורך החוף עד אגאדיר ועד מוגאדור בכלל. ידיעות אלה מתאשרות על־ידי דוידסון, המתאר בפרוטרוט את החיים במלאח אחדים בואד נוּן.

הרופא האנגלי ג' דוידסון, שהתכוון להגיע לתַמְבּוּכְּתוּ אבל נרצח בדרכו ברא­שית 1837, מוסר כי באחד מסיוריו ביקר במאה ערי יהודים ומצא שמספרם כאן עולה על זה שבמארוקו. לפי שמות המקומות, שזיהויָם אינו מוטל בספק, יש לה­סיק, כי היה זה סיור באטלאם הגבוה ובמורדותיו הצפוניים. אגב, את רציפות העדה בדאדש׳ הידועה לנו מימי מגורשי רנ״ב, מאשר מכתב שנשלח אליה מצפרו בשנת 1792.

תיאוריו של רוהלפס, שגם הוא היה רופא, חשובים במיוחד בשביל שני העמ­קים ; ואד דרעה וואד זיז. רוהלפס מכיר את עמק הדרעה על נפותיו: מצבם של היהודים כאן טוב מבשאר חלקי הארץ. כאן עוסקים הם פחות במסחר ויותר במ­לאכה ; נפחות, נגרות, סנדלרות, חייטות, ולכן דרושים הם לתושבי הארץ. בספר שני, המוקדש למסע בחלקה המזרחי של הארץ, מוצאים אנו את המלאח שבעמק זיז, החל מעותמאן מוסא(כיום פרבר של מידלת), ועבור על פני קצר אל־סוק.

בסיכום מותר לומר׳ כי הרשימה משנת 1728 (בתוספת המקומות הידועים לנו ממקורות בני־הזמן) היא מפת היישובים היהודיים, ומעידה על ישיבתם אז בכל אותם המקומות ואף בחבלים הנידחים, שבהם אנו מוצאים אותם החל ממחציתה השנייה של המאה התשע־עשרה ועד לפינויָם במחצית המאה העשרים.

 

תנג׳ה

במקום זה ראוי לסקור בקצרה את התחדשות העדה היהודית בתנג׳ה, וכן את ייסודה של הקהילה בג׳בראלטאר, צוק־הסלע על אדמת ספרד, שני מאורעות שחלו בזמן שאנו עומדים בו כעת.

תנג׳ה היתה משנת 1437 ועד 1684 חליפות תחת יד פורטוגיזים, ספרדים ואנג­לים ; ידיעות על תושביה היהודים יש לנו רק מן הזמן שסופחה לכתר הבריטי (1661) כנדוניה של נסיכה ספרדית שנישאה למלך צ׳ארלם השני. בבוא האנגלים לתנג׳ה מצאו כאן בשנת 1662 רק משפחות יהודיות אחדות, שעסקו ברוכלות. אלה היו לתועלת לאדונים החדשים, שלא התמצאו בתנאי הארץ, ובאמצעותם קשרו קשרים עם הקהילות החשובות שבתטואן, בפאם, ומסתבר שגם במקומות אחרים. בואם של האנגלים לתנג׳ה משך אליה מתיישבים ממארוקו, ביניהם גם יהודים, ובוודאי גם סוחרים יהודים מארצות הנידרלאנדים. האנגלים עודדו אותם מאתר שביקשו להפוך את העיר למרכז מסחרי בינלאומי. מושלי העיר הפיקו תועלת רבה מהידיעות שהעבירו אליהם היהודים על הנעשה מעבר לגבול במדינת מלך מארוקו.

 

כך נודע להם, דרך־משל, על הברית שעומדים הקאידים לכרות עם הצר­פתים, ושהיתה מכוונת נגד האנגלים. אבל הם הבינו שכשם שהם מנצלים את הסו­חרים היהודיים לצרכי ביון וריגול, כן משתמשים בהם גם אויביהם, ולכן נקטו תמיד בשיטה של ׳כבדהו וחשדהו. בפרוץ המלחמה בין חיל־המצב האנגלי בתנג׳ה ובין הקאידים בשנת 1677 גורשו היהודים מהעיר, וכשהוחזר השלום הותרו לשוב (1680). המושל קירק [Kirke] לא הירשה לסוחרים היהודיים, שהיו מזדמנים לתנג׳ה, ללון בתוך העיר, וגזר עליהם לבלות את הלילות באוהלים מחוץ לחומותיה (1683); אחרים גירש כליל מהעיר, כאילו מטעמי ביטחון. דבר זה היה בניגוד להוראות שקיבל מאנגליה, ויש טוענים כי נהג כך מפני שהיהודים הפריעו לו בצבירת הון מעסקיו הפרטיים. הוא גם התאכזר כלפי אנוס עני שברח עם אשתו מספרד, הסגירם לשלטונותיה, והאומללים נשרפו חיים. המגורשים מתנג׳ה פנו לתטואן, אבל כעבור זמן קצר הורשו לחזור, סימן מובהק לכך שההאשמות נגדם היו נטולות יסוד. השלטון האנגלי נסתיים בשנת 1684, כשתנג׳ה הוחזרה למלך מארוקו.

 

מדיניותם של האנגלים בתנג׳ה בזמן שהותם הקצרה עמדה לפני ׳הבעיה היהו­דית׳ בצורתה האירופית. מצד אחד לא יכלו לוותר עליהם, כי דרושה היתה להם נוכחותם של הסוחרים, התורגמנים, המתווכים והמקשרים עם אוכלוסי הארץ שמ­עבר לגבול; אבל תושבי־העיר הנוצרים והמוסלמים, שבראשם עמד לראשונה גילאן, הידוע לנו מימי אל־רשיד במארוקו׳ פחדו מפני ההתחרות, ועוררו חשדות בלב השלטונות הצבאיים, שאם תקרה מלחמה ונוספו גם הם על האויבים. לפיכך היתה שאלת גירוש היהודים עולה מדי פעם.

בדומה לשליטי מארוקו היה גם לאנגלים ׳יהודי־חצר׳ משלהם, שלמה פריינטי, סוחר עשיר ששימש תורגמן לארבעה מושלים; לבסוף נחשד גם הוא כי הכניס על דעת עצמו סעיף בחוזה־השלום, כדי למלא רצונו של הקאיד המאורי.

הידיעות הממשיות ששרדו על היהודים המעטים בתקופת שלטונם של מלכי מארוקו במאה הי״ח נאספו על־ידי י. מ. טולידאנו, ואין הן מוסיפות שום קו אופ­ייני. גם בידיעות הסופרים האירופיים אין חידוש רב.

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג פיזור האוכלוסיה היהודית במאות הי״ז—י״ט

עמוד 281

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008- מן הטרגדיה של ״אגוז״ ועד לחידוש ההגירה

יהודי מרוקו בארץ ובעולם

כעת נאלצו להסתכן יותר: לעלות לסיפון בלילה, ולהפליג מן החופים הים־תיכוניים של מרוקו. שולת-מוקשים בריטית ישנה ממלחמת העולם השנייה, ששמה היה ״פייסיס״ – מזל דגים, ושמה בישראל נקרא ״אגוז״, שופצה לצורך הסעת כארבעים נוסעים בכל הפלגה בין אל חוּסֶמאס לבין מחנה המעבר שנפתח בגיברלטר מזה כמה שנים, בהסכמת הרשויות הבריטיות האוהדות. בדרך כלל, ההפלגות היו נפסקות בחורף, כדי שלא להיות לטרף למיפגש בין הגלים מן האוקיאנוס האטלנטי ואלה מן הים התיכון, שעלול להיות קטלני עבור כלי-שייט קטנים.

אולם כדי לשפר את מצב-הרוח של המועמדים ליציאה אחרי ההצלחות האחרונות של המשטרה, עם תפיסת השיירה האחרונה של מהגרים מחתרתיים, ועם התקריות שציינו את ביקורו של נאצר, החליטו המארגנים להמשיך בהפלגות למרות ההסתכנות בסערות פתאומיות ועזות בעונה זו של השנה.

באותו לילה בהיר וקר שבין 10 ל-11 בינואר 1961, ״אגוז״ עמדה בהפלגה השלוש-עשרה שלה. העלייה לסיפון של 43 הנוסעים, תוך התגנבות, במפרצון שומם, עברה ללא תקרית. הים היה שקט, ושום דבר לא יכול לרמוז לטרגדיה הממשמשת ובאה. אולם, במרחק מילים אחדים מן החוף, פרצה סערה פתאומית ותוך רגעים ספורים כלי־השייט החלש, העמוס יתר-על- המידה, שקע, אחרי ששידר כמה אותות מצוקה. הקברניט, ימאי ספרדי, וחתנו, לקחו את סירת-ההצלה היחידה – לא ברור בדיוק איך ולמה – והצילו את חייהם. כל יתר הנוסעים: 7 משפחות עם 21 ילדים בין הגילים, מינקות ועד 16, 3 רווקים, המשדר, סוכן המוסד הישראלי ממוצא מרוקני ומלח ספרדי, בסך הכול 45 איש, גוועו מקור במים הקרים כקרח של המיצר, לפני שעזרה הספיקה להגיע.

הידיעה, שהופצה עד מהרה בתחנות הרדיו הזרות, התפשטה כמו ברק בכל המלאח׳ים, וזרעה תדהמה וצער בקרב אוכלוסייה שלא הייתה מורגלת באפופיאות הרפתקניות מסוג זה. בישראל וברחבי העולם היהודי שררה התמרמרות, שכבשה גם את דעת הקהל העולמית. היומון ״לה מונד״ גילה פתאום את קיומה של ״בעיה״ יהודית במרוקו, בעוד ש״ל׳אורור״ יצא עם הכותרת ״אקסודוס החדשה״, והשבועון ״פארי מאץ׳״ הצמיד את הכיתוב הבא לתמונות מעוררות-החלחלה של גוויות מוטלות על החוף: ״הם כבר לא יגיעו לארך הקודש״.

בכל ארצות המערב, העתונות עסקה באותם נושאים, והדגישה את האחריות הישירה של המימשל המרוקני בטרגדיה זו. בפריס, הסטודנטים היהודיים ממרוקו העזו, זו הפעם הראשונה, להתאגד מחוץ ל-UNEM, ה״התאחדות הלאומית של הסטודנטים המרוקנים״ רבת העוצמה, וזאת כדי לשלוח למלך מוחמד החמישי עתירה, שבה דרשו ממנו, בכל הכבוד, להחזיר את חופש התנועה על כנו.

הממשלה המרוקנית, שהושבה על ספסל הנאשמים ונדונה לכף חובה פה אחד, הגיבה בעצבנות בלתי רגילה מצדה, מה שהסגיר את מבוכתה. היות שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה, שר ההסברה, מולאי אחמד עלאווי, הטיל בעת מסיבת עיתונאים את מלוא האחריות לטרגדיה, על הארגונים הציוניים. הוא טען שלא טביעתה של אגוז היא שעוררה את מתקפת העיתונות נגד מרוקו, כי אם הוקעת האימפריאליזם הישראלי באפריקה, בעת ועידת קזבלאנקה:

״מקומו של יהודי מרוקני הוא במרוקו, ולא במקומו של ערבי מפלסטין. העזיבות לישראל מהוות מעשה בגידה ועריקות. אין לאדם זכות לעזוב את ארצו, הוא חייב להיות קשור אליה, מפני שהגורלות תמיד היו משותפים, ושתי הקהילות חיו מאז ומתמיד בצוותא, עד כדי כך שקשה להבחין, ובייחוד בהרי האטלס הגבוה, בין יהודי לבין מוסלמי… מחרחרי השנאה הציונים חייבים לשאת בתוצאות של מסעות התעמולה שלהם.״

כאן הופיעה פרשנות בלתי-צפויה לעקרון שמירת האמונים למדינה. במקום שיפייס את דעת הקהל, זרע הדבר דאגה מתגברת לגבי גורלם של היהודים המרוקנים, שהושפלו לדרגת בני־ערובה, הנידונים להישאר מחוברים בכוח לארצם, בניגוד להצהרת זכויות האדם אשר מלך מרוקו תמיד העלה על נס. היומון הפרו-ממשלתי בשפה הערבית, ״אל פאז׳ר״, העלה את קרנו בהתקוממו נגד מה שכינה ״הסתננות ציונית למרוקו״:

״הענקנו ליהודי מרוקו שיוויון זכויות, אף כי הם לא הקריבו אותם קורבנות בעת המאבק לעצמאות. ההפך הוא הנכון, בשותפות-לדבר-עברה מצד הרשויות הצרפתיות, הקימו מוסדות ציוניים, והפיצו את התעמולה הציונית. הם הסתננו לשורות הפקידות, ותפסו משרות חשובות, מה שאפשר להם נגישות לסודות מדינה, שאותם חשפו. במקום להצטרף למאבק הלאומי, הארגונים היהודים הפכו להיות משרדים לריגול ולחבלה, שהעמידו בסכנה את בטחון המדינה. המצב חמור בהרבה מכפי ששיערנו. לכן, כדאי לשוב ולבחון את השאלה היהודית, ולנקוט צעדים מתאימים נגד אלו הדורסים ברגל גסה את יוקרתה של המדינה, מפרים את חוקיה ומסכנים מוסדות מקודשים.״

ואילו היומון של ״איסתיקלאל״, ״אל עאלאם״, קרא ליהודים ״הטובים״ להתרחק מן הציונות: ״הגיע הזמן שהיהודים, או לפחות אלו המדברים בשמם, יוקיעו את הפעילות הציונית של ישראל במרוקו. חובתם היא לעקור מן השורש את האמונה התמימה של ההרפתקנים שבקרבם.

בכך יוכיחו, שרוב היהודים שרוצים לחיות בשלום במרוקו, לא ייגררו לעמדות קיצוניות על ידי אותם הרפתקנים חסרי- אחריות.״

מנהיגי הקהילה היהודית היו משוכנעים, שההגזמות הללו אינן משקפות, לא את העמדה האישית ולא את העמדה הרשמית של ראשי המדינה בדרגים הגבוהים. הם ביקשו להתקבל אצל סגן ראש הממשלה, הנסיך מולאי חסן, שהסכים לכך ללא שהות, וב-13 בינואר 1961 קיבל, יחד עם שר הפנים סידי בקאי, משלחת של מועצת הקהילות בראשות המזכ״ל דויד עמר, שאותה תגברו הדוקטור בן זקן והרב הראשי של מרוקו, שלום משאש.

יורש העצר מולאי חסן הכיר בנפש חפצה בכך, שהמשטרה בקזבלאנקה חטאה בהגזמות מצערות אשר אביו הוקיע אותן באופן רשמי, והבטיח שבעתיד לא תקרינה שוב תקריות כאלה. הבעיה, הבוערת מדי, של טביעת ״אגוז״ כלל לא הועלתה.

הפגישה כוסתה בהרחבה באמצעי התקשורת הלאומיים, שהציגו אותה בפשטות בתור דבר-מה שאפשר ״הזדמנות נוספת למנהיגי הקהילה היהודית, לחדש את הבעת רגשות הנאמנות מצדם כלפי הכתר". אנשי המשטרה שביצעו מעשים בלתי־הולמים, הורדו בדרגה או הועברו מתפקידם בחשאי. לאות רצון טוב, נציגי הקהילה היהודית הוזמנו ־ בסודיות – לנסוע לאל חוסמאס ולערוך קבורה דתית לגופותיהם של 22 טבועים שנמשו מן הים, או שהוטלו אל החוף; הנותרים שקעו לנצח במצולות.

טקס הקבורה נערך על פי ההלכה הדתית על ידי חברי ה״חברא קדישא״ של טטואן, בנוכחות הרב הראשי של אותה עיר, רבי אברהם ביבאס, וזו של נציג מועצת הקהילות, יצחק חאליווה תושב סאלה. החלקה בבית-הקברות הנוצרי שם נקברו גופות הטבועים, הוקפה לאחר מכן בחומה והגישה אליה נאסרה.

הפרשה יצאה לאור שלושה עשורים מאוחר יותר. במשך כל אותה התקופה, הטרגדיות שידעה תנועת העלייה המחתרתית, ובייחוד הדרמה של ״אגוז״, היוו נושא בל-ידובר, הן בישראל והן במרוקו. בישראל, המוסד כפה חרם קפדני על כל פרסום ביחס להגירה המחתרתית מצפון־אפריקה. היה זה נושא אסור, מצב שאותו נשאו בכאב רב כל אלו אשר איבדו את יקיריהם במרוצת הפרק הזה בהיסטוריה. לא זו בלבד שלא יכלו לעבד את אבלם, ולא לעלות על קברי קרוביהם, אלא שנמנעה מהם כל עזרה, נפשית או חומרית, מטעם הסוכנות היהודית ואף מטעם התאחדות יוצאי צפון־אפריקה, ששמרה על דיסקרטיות קיצונית.

במרוקו עצמה הדבר היווה טאבו, הן מצד פקידי הרשות והן מצד הקהילה היהודית, שחרדה לשוב ולפתוח תיק מכאיב, שעלול היה לסכן את הגישה האוהדת מצד הרשויות.

השתיקה הייתה כה מוחלטת, שהיה צורך להמתין עד תחילת שנות התשעים, כדי שהממשלה הישראלית, בעקבות עתירתו של הפרופ׳ שמעון שטרית, ממוצא מרוקני, אישרה פרסום חלקי, 32 שנה לאחר מעשה, של דוח החקירה הרשמית. עד ימינו, בשנת 2008, לא אושר עדיין פירסום הדוח הזה במלואו.

עם זאת, כאשר הליכוד עלה לשלטון, מה שהיווה במידה מסויימת, את ״נקמתם״ של המזרחים במימסד האשכנזי, אישים אחדים ממוצא מרוקני יצאו למסע הסברה כדי להביא לכך שהעלייה המחתרתית של יהודי צפון־ אפריקה תוצג בתור אחד הפרקים היותר משמעותיים ומחוללים בהיסטוריה של המדינה הצעירה.

נציג סיעת-המרכז הקטנה, ד״ש, שמואל טולדנו, אשר משפחתו, שמוצאה היה ממקנס התיישבה בטבריה באמצע המאה התשע-עשרה, יצא למסע הסברה ברוח זו בדצמבר 1980. הנושא היה מוכר לו היטב, מאחר שהיה קשור למבצע ״יכין״ מקרוב, בתור האחראי, בתוך המוסד, להגירה של ״יהודים במצוקה״.

שמואל טולדנו רכש את תמיכתו של דוד לוי. ב-19 בינואר 1981 ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, הסיר את ההגבלות שהוטלו על פירסום מידע לגבי העזיבה במחתרת את מרוקו, ועשה את כ״ג בטבת, תאריך טביעתה של ״אגוז״, ליום זיכרון שנתי לעלייה המחתרתית מצפון־אפריקה.

משנת 1981 ואילך, מציינים מדי שנה את היום הזה בקיום טקס אזכרה לפני יד הזיכרון שהקימה עיריית אשדוד לזכר נוסעיה של ״אגוז״, בנוכחות שרים ונציגים של חיל הים הישראלי, וכן עורכים ימי לימוד, אשר העבודות הנכתבות בהם מתפרסמות באורח סדיר בהנחיית מאיר כנפו, אחד מראשי ארגון ״ותיקי העלייה המחתרתית מצפון־אפריקה״.

נותר עוד להסדיר את עניין העלאת עצמותיהם של הטבועים, שנקברו בחלקה הנוצרית בבית־הקברות באל חוסיימה, בצפון מרוקו. ראש ההתאחדות ליוצאי מרוקו, סאם בן שטרית נסע למרוקו ב־1983, וקיבל אישור לבוא, בדיסקרטיות הרבה ביותר, לאל חוסיימה, שם יכול היה לפקוד את קברם ולהתייחד עם זכרם של הנוסעים האומללים.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008 מן הטרגדיה של ״אגוז״ ועד לחידוש ההגירה

עמוד 87

יחס דבדו –אליהו רפאל מרציאנו-משפחות – משפחת לעצידי -משפחת סבייע- אסמימן- משפחת תוויתא- בן צולטאן

 

משפחת לעצידי

אילן ששרשיו מרובין, יקר מפנינים, גבר בגוברין, ראש בית אב, שמו נודע בשערים, החסיד ר׳ דיי (הנק׳ לעצידי), הוליד: ר׳ מבלוף, יוסף, אליהו, מרימא.

איש טהור, טהור לב ונפש, בעל מדות יקרים, ירא את ה׳ מנעוריו ועד גדלו, גדול הנהנה מיגיעו, מעשה ידי אומן, רוקם בתכלת ובארגמן, (מתוך ספר ויקץ שלמה, עמי ק״ז), החסיד ר׳ מכלוף הוליד: הרב משה, ר׳ דוד, נונא, סעידא, מרימא, ג׳וויהרא, מאחא.

טובייאנא דחכימייא, אחד מבני עליה, רב חסידא, כלילא דורדא, מזר״ק טהור, מרביץ תורה ברבים, העמיד תלמידים הרבה, ראש על ארץ רבה, רב נהורא בק״ק לעיון, זכה וזיכה את הרבים, החסיד הרב משה הוליד: ר׳ יעקב, שלמה, ר׳ שמואל, ישראל, אהרן, מרימא, עווישא, נונא, סתירא, קמרא, חנה.

פרי עץ הדר, בנן של קדושים, רחמים ומוקיר רבנן, רודף צדקה וחסד, ספרא רבא, הזקן הבשר ר׳ דוד, הוליד: הרב אליהו, מכלוף, שמעון, יצחק, יוסף, אסתר.

איש צדיק היה, שמו נודע בשערים, והוא בן איש חי מקבציאל, רב פעלים לתורה ולתעודה, יראת ה׳ היא אוצרו, גומל חסדים, הזקן הכשר הצדיק ר׳ יוסף הניח ברכה: מו״ר ר׳ דוד, משה, יעקב הי״ד, סתירא, עווישא, מרימא.

איש חסיד היה, חכם ותיק, חמר חדת עתיק, שרגא דנהורא, עוסק באורייתא תדירא, במקום טהרה, ללמד בני ישראל תורה, מורי ורבי, העמיד תלמידים הרבה, לא מחזיק טיבותא לנפשיה, שב גם ישיש, הצדיק מורנו ורבנו הרב דוד הוליד: אליהו, יעקב, רחמים, שמעון, יוסף, אברהם, לוויהא.

גברא רבא יקירא, איש אשכולות, נעים הליבות, מדותיו מדות יוצרו, יראת ה׳ היא אוצרו, חבר בחברה קדישא, ראשון לדבר שבקדושה, הצדיק ר׳ משה הוליד: יעקב, אברהם, עישא, סליטנא, סאעודא.

 

המנוח הצדיק ר׳ יעקב הי״ד לא הניח זרע ב״מ.

הזקן הבשר, שייף עייל שייף נפיק, גומל חסדים טובים, ירא אלהיבו וסר מרע ר׳ אליהו הוליד: משה, יוסף, נונא, מאחא.

המנוח הנכבד, ירא אלהים וסר מרע, משבים ומעריב, נודב נדבות, הזקץ הכשר ר׳ משה הוליד: אליהו, שמעון, דוד, יוסף, אברהם, מכלוף, נונא.

הנכבד היקר, עניו ושפל ברך, אוצר כלי חמדה, רודף צדקה וחסד, הצדיק ר׳ יוסף הוליד: אליהו.

איש תבונה, איש אמונים, יקר מפנינים, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, בעל צדקה, הצדיק ר׳ יוסף הוליד: יצחק, אברהם, אהרן.

צדיק תמים, נשוא פנים, שפל ברך, מתהלך בתומו, עושה חסדים ר׳ יצחק הוליד: משה (דלבתם).

המנוח, ישר וטוב, בעל מדות טובות, נעים הליכות, מתפרנס וחי מיגיעו, הצדיק ר׳ אברהם הוליד: יוסף, סעידא.

איש צדיק היה, ירא ה׳ בתכלית, מוקיר רבנן, בעל צדקה וחסד, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, הזקן הכשר הצדיק ר׳ אהרן הוליד: דוד, יוסף, יעקב, יצחק, רחמים, עווישא,

פרי עץ הדר, ענף עץ עבות, אילן ששרשיו מרובין, מוכתר בנימוסין, ירא אלהים וסר מרע הצדיק ר׳ יצחק הניח ברבה: משה.

בן איש חיל, אוצר כלי חמדה, ראש פנה, בן קדושים, צדיק תמים, ר׳ משה הוליד: יעקב, יהודה.

אין בידנו פרטים על הבנים של הצדיק ר׳ יעקב שהיה מתגורר באלג׳יריה.

איש צדיק תמים, הולך תמים ופועל צדק, גומל חסד ומרבה להטיב, ירא ה׳ ושלם, הצדיק ר׳ יהודה הוליד: יוסף, משה.

הזקן הישיש, עובד את ה׳ נאמנה, כל ימות השנה, מתפרנס מיגיע כפיו, בעל צדקה, הצדיק ר׳ יוסף הוליד: שמעון, אברהם, זהירא, אסתר, לוויהא.

 

המרוחם, הזקן הבשר, מנא דבשר, מיראי ה׳ וחושבי שמו, מתחסד עם קונו, נושא ונותן באמונה, ראש הקהילה בעיר לעיון, רודף צדקה וחסד, הצדיק ר׳ שמעון הוליד: ר׳ יוסף, אברהם, יהודה, אליהו, יצחק, מזל טוב, עווישא, נונא.

המנוח הצדיק ר׳ אברהם לא הניח זרע ב״מ

משפחת סבייע

משפחה רמה מוזכרת באגרת יחס פאס, פאס וחכמיה, עמי 137. אבי המשפחה שמו פנחס ובני המשפחה נקראים בני ״פנחס דסבאע״.

הרב אליהו, יהודה.

רב נהורא, שרגא דנהורא, יושב אוהל ומקנה, האלוף התורני, חכם חרשים, גזע קדושים, אבא שאול ומשיב כהלכה, משנתו סדורה וערובה, מחבר ספר קול צעקת הרועים, וערך והוציא לאור ספר מכשירי מילה, ועוד לו הרבה בכתובים, בחכמת לשון הקודש וחכמת הדקדוק, סיני ועוקר הרים, הגאון המובהק, רבם של קהילות סיג, סעידא (אלג׳יריה), מרביץ תורה בישראל, החסיד הרב אליהו (נתבש״מ תרצ״א) הניח בנים ובני בנים הי״ו.

אין בידינו פרטים על בניו של אחי הרב הגדול ושמו יהודה (נפטר באלג׳יריה בשנת תרפ״ו).

 

משפחת אסמימן

משפחה רמה ונכבדה המוזכרת באגרת יחס פאם, פאס וחכמיה, א/ עמי 138. החסיד, גזע ישישים, בנן של קדושים, שמו נודע בשערים, ידיו רב לו בתורת ה׳ (על עיונו בבית עלמין החדש רשום: נלב״ע בה״ר אברהם בן גיגי שנת תרכ״ו – 1866 למניינם, זו המצבה הרשומה הקדומה בבית עלמין החדש), הצדיק, ראש בית אב הרב אברהם הניח ברכה: יוסף, עווישא.

הזקן הישיש, מתהלך בתומו צדיק, חי מיגיעת כפיו, דחיל חטאין ועביד טבין, הצדיק ר׳ יוסף הוליד: אברהם הי״ד, אהרן, ר׳ משה, יעקב, רחמים, דוד, יצחק, מרימא.

הצדיק טהור לב ועדין נפש ר׳ אברהם ה׳ ינקום דמו ודם זרעיותיו, לא הניח זרע ב״מ.

גברא רבא, נקי ובר, צדיק כתמר, זריז למעשים טובים ולצדקה, הצדיק ר׳ אהרן הוליד: אליהו, יוסף, ציון, שמואל, שמעון, אברהם.

החכם השלם והכולל, בישראל להלל, מדותיו מדות יוצרו, יראת ה׳ היא אוצרו, מוקיר רבנן ותלמידהון, זכה ומזכה את הרבים, רב בקהילת ריש (מרוקו) רודף צדקה וחסד, מלמד תורה לבני ישראל, הצדיק הרב משה הוליד: אברהם, יצחק, יוסף, נונא, סאעודא, מרסיל, עליזא, אסתר, לאה.

הזקן הכשר, מנא דכשר, ירא אלהים וסר מרע, ענוותן ושפל ברך, הצדיק ר׳ יעקב הוליד: אברהם, שלמה, יוסף, מאיר, ציון, מרימא, סליטנא, סאעודא.

המרוחם, אוצר כלי חמדה, נודב נדבות, ירא את ה׳ בתכלית, הצדיק ר׳ יצחק הוליד: שמעון, עווישא.

 

משפחת תוויתא

משפחה נכבדה, רבת אוכלוסין, בדורות שלפנינו, רשומה באגרת יחס פאס, פאס וחכמיה, אי, עמי 137, ובימינו אין שומעים יותר על צאצאי משפחה זו.

הזקן הבשר, מאנשי תמימי דרך, משבים ומעריב לבי כנישתא, גומל חסדים טובים, הצדיק י" דוד (הנק׳ דודו די תוויתא). הוליד: קמירא, פריחא.

משפחות בן גיגי שיצאו מדבדו למליליא בסוף המאה התשע עשרה ולפאס בראש המאה העשרים.

הזקן הכשר, מנא דכשר, גומל חסדים טובים, משכים ומעריב לבי כנישתא, בעל צדקה וחסד, הצדיק ר׳ רפאל הוליד: יהודה (האב והבן גרו בעיר מליליא).

גברא רבא, הולך בתומו, נקי בפים, איש אמונים, ביתו פתוח לרוחה, הצדיק ר׳ יהודה הוליד: משה, חנה.

הזקן הכשר, ירא אלהים וסר מרע, משכים ומעריב, הצדיק הוליד: יהודה סעדיה, אברהם, מסעוד, מסעודא.

המרוחם, זקן ונשוא פנים, ענוותן ושפל ברך, משביל אל דל, הצדיק ר׳ שמעון הוליד: דוד, יהושע (נגיד חברה קדישא בעיר מליליא).

השם הטוב, בנן של קדושים, מוכתר בנימוסין, דחיל חטאין ועביד טבין, הצדיק ר׳ יצחק (הנק׳ די הריסא) הוליד: אליהו, עווישא.

המרוחם, איש צדיק, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, חבר בחברה קדישא בעיר לעיון, ר׳ אליהו הוליד: שמעון (מקום מגוריו בעיר פאס ושם נלב״ע).

האי גברא רבא, צנוע ומעלי, לא מחזיק טיבותא לנפשיה, מדותיו מדות יוצרו, אוחז במדת השתיקה, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב הצדיק ר׳ שמעון הניח בנים ובנות בפ״י הי״ו.

המנוח הצדיק, משכים ומעריב לבי כנישתא, ירא ה׳ ושלם במדות, ר׳ יוסף (היה מתגורר בעיר אוג׳דא) הוליד: יהושע, ג׳ולי, איטוואל.

 

משפחת בן צולטאן

תולדות המשטחה

משפחה רמה הנמצאת בדברו לפחות מאז המאה השמונה עשרה (1700 למניינם), ומאז נפוצו בני המשפחה לערים תלמסאן, פאס, טיטוואן, ובמאה התשע עשרה יש מבני משפחת מלכים זו בקהילות אלג׳יריה ותוניסיה. בספרד בני המשפחה הראשונים נקראו אבן ריי. בקהילת פאס חי במאה השש עשרה (1500 למנעם), הרב שלמה בר מלך מחבר ספר מבלל יופי (קושטא, שנת ש״ט) יש לשער שלמשפחת בר מלך קירבה למשפחת בן צולטאן; במו בן משפחת מלכא או בן מלבא (הרב המקובל ר׳ כליפא בן מלכא, ראה מה שכתב עליו הרב החיד״א ז״ל בשם הגדולים), וכן משפחת מלכי או אלמלבי בקהילות אלג׳יריה, כל המשפחות הנ״ל בספרד ובקהילות צפון אפריקה שורש אחד להם ובמערב יש שנקראו מלכא ויש צולטן (לא יעדי עביד שולטן מדבית יהודה, הרומז על כך שהם משבט יהודה). האגדה אומרת שבני משפחת בן צולטאן שינו את שמם לבן טאטא כי המוסלמים כעסו על יהודים הקוראים לעצמם בני מלכים (בדבדו ענף אחד ממשפחת בן צולטאן מכונה בן טאטא). הרב הגדול הגאון ר׳ דניאל הנק׳ דינר בן צולטאן מדברו (חי בפאס בראשית המאה התשע עשרה) חיבר ספר דרשות והספדים על רבנים וחכמים מקהילות פאס, מכנאס ועוד.

בני הקהילה בדברו זוכרים את הציון של החסיד הצדיק הרב משה בן צולטאן זלה״ה שרבים היו מדליקים נר לכבודו ובאים ליד ציון הרב להתפלל על ישועת הכלל והפרט. בספר תקון חצות (ליוורנו 1856), עמי 32 נמצא פיוט מאת הרב משה צולטאן ז״ל: שומר שבת מצוה רבה כי חיים היא למחזיקים בה.

ענפי המשפחה הגדולים הם בן-נסים, בן-אפרים, בן-שמוייל, בן טאטא.

יחס דבדו –אליהו רפאל מרציאנו-משפחות – משפחת לעצידי –משפחת סבייע- אסמימן- משפחת תוויתא- בן צולטאן

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 164 מנויים נוספים

דצמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר