ארכיון יומי: 5 בדצמבר 2020


חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה

חגים ומועדים במארוקו

החג, נוסף על תפקידו הדתי־הלאומי, משמש גם הזדמנות להשתחרר מחיי־היומיום האפורים והשיגרתיים של הפרט ולהשתתף בחיי הכלל. החג יש בו גם משום טשטוש מעמדות, שכן על־אף העובדה שכל אחד חוגג את חגו בהתאם למצבו ולמעמדו, הרי יש בכל חג חוויות כלליות, המלכדות את כל הקהילה. המצה, הסוכה, הלולב וכו' אינם רק סמלים לחגים, כי־אם גם סמלים לליכוד העדה.

שבועות אחדים לפני בוא החג כבר מתחילות ההכנות לקראתו. בתוך הבית שוררת אנדרלמוסיה: מסיידים את הקירות, צובעים את הדלתות ואת החלונות, ואין דבר, קטן כגדול, שלא תעבור עליו רחיצה, שטיפה או מריקה. גם הרחוב לובש צורה אחרת: בעלי החנויות מוציאים את מרכולתם החוצה כדי לסייד ולצבוע את חנויותיהם, וחזיתות הבתים עוטות סיד לבן וצבעים רבים.

יומיים לפני החג נהפך הרחוב כולו ליריד גדול. סוחרים ערביים מביאים עגלות ובהמות עמוסות כל־טוב — פירות, ירקות, אגוזים, תמרים, שקדים ופרחים — ומניחים את סחורתם ערימות־ערימות על־גבי מחצלות, לאורך כל הרחוב.

 

התמונה מצד ימין למעלה:

תארודאנת ; המאה הי״ח או הי״ט עיטור של מעגלים חקוקים

אבן בצבע אפור כהה ; מעשה חיטוב וחיקוק

הגובה : 17.5 ס״מ ; הרוחב: 10 ס״מ

מוזיאון ישראל, מתנת יצחק כהן (122)

 

התמונה מצד ימין האמצעית:

צורה מיוחדת בעלת ידית

אבן; מעשה חיטוב האורך : 13 ס״מ ; הרוחב : 4.5 ס״מ

אוסף יצחק איינהורן, תל־אביב (123)

 

התמונה מצד ימין למטה:

המאה הכ׳(?)

אבן בצבע אפור כהה ; מעשה חיטוב וחיקוק

האורך מלפנים : 14 ס״מ ; הרוחב : 9 ס״מ

מוזיאון ישראל,

אוסף אליכס, מתנת גב׳ לארדו ראה : לארדו, עט׳ 148 (124)

 

 

התמונה מצד שמאל:

המאה הי״ט

שלושה שערים מאוריים, הממולאים זכוכית צבעונית ; בזיכים נפרדים, ומאחוריהם דופן קטנה

לוח־פליז רקוע וזכוכית צבעונית ;

עיטור גזור וטבוע

הגובה : 30 ס״מ ; הרוחב : 23.5 ס״מ

מוזיאון היכל שלמה, ירושלים (125)

 

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה

פולחן מערות הרים וקברי קדושים באספקלריה של צפרו-ידידה ונעם סטילמן

מחקרים-יששכר

 

פולחן מערות הרים וקברי קדושים באספקלריה של צפרו

ידידה ונעם סטילמן

 

פולחן מערות הוא תופעה אוניברסלית ללא גבולות של זמן, מרחב, דת או קבוצה אתנית. לפי דברי החוקר הגדול אליאדה, שחקר את מדע הדתות, המערה היא סמל הבריאה והיצירה, היא טבור העולם, ובכך היא מסמלת את החיים והמוות. היא מקום קדוש, שבעצם הפתח שבה יוצרת קשר מעולם אחד לשני. המערות בצפון־אפריקה בעלות ערך כה חשוב, עד שלעתים יוצרים אותן במקומות שאין הן מצויות.

לעתים המערה קשורה בהר הנחשב להר קדוש. הרים המסמלים קשר בין השמים והארץ תופסים מקום חשוב ובעל ערך סמלי דתי ברחבי העולם, אם כי ייחוד של הר זה או אחר יכול להיות שונה. ביהדות ובאיסלאם, למשל, הר סיני והר ערפאת נחשבים הרים קדושים, הרים בעלי נבואה ועצמה. לאורך צפון־אפריקה, בין הברברים, צמרות הרים היוו משכנות קדושים, ולעלייה אל ראש ההר נודע ערך חשוב.

בעיר צפרו עצמה ״ההר הגדול״ היה ועדיין משמש מקום חשוב לעליות רגל של יהודים, וגם מוסלמים נהרו אליו.

בצפרו, שעד העלייה לארץ בשנות החמישים הראשונות, חצי מתושביה היו יהודים, העלייה לרגל(זייארה) החשובה ביותר הייתה למערה שבהר מאחורי בית־הקברות היהודי שהפריד בין צפרו לבין שכנתה בהליל. שם ההר זבל בינה, אך היהודים כינוהו זבל לכביר (ההר הגדול). המערה הייתה ידועה בשם הפשוט למערה בערבית לכף, והמוסלמים הכירוה כמערה היהודית (כף ליהודי). פתחה די רחב, וממנו נמשך מעבר לכוך רחב שבו נהגו להדליק נרות, וכן לאורך המערה, משם המעבר הוביל לשני כוכים — האחד עם תקרה גבוהה והשני כה נמוך, שצריך לזחול כדי להיכנס אליו.

צעירים וזקנים כאחד עלו בגפם ובחבורות למערה. בקיץ 1972, במשך שהותנו בצפרו, ליווינו זוג צעיר אשר עמד לעלות לארץ. שניהם רצו לבקר במערה לפני עלייתם. אנשים בעלי מום, צער או כאב כלשהו עלו למערה ועתים אף בילו את הלילה שם מתוך תקווה ואמונה שתחינותיהם ייענו. תופעה זו איננה מיוחדת ליהודי מרוקו וצפון־אפריקה בלבד. בארץ־ישראל במאה ה־19 נהגו יהודים לעלות למערת אליהו בהר הכרמל וללון שם שלושה לילות. הימים המועדפים לעליית יחיד היו שני, חמישי, שישי לפני השבת, ראשי־חודשים וחגים. לפי ברונו עלו היהודים ביום העשירי של כל חודש, אך ידיעה זאת לא אומתה בידי המרואיינים.

עליית הרבים כקהילה הייתה בל״ג בעומר, בעת ההילולה של רבי שמעון בר יוחאי ושל הרב עמרם בן דיוואן. עלייה זו הייתה תחליף לעלייה אל מקום הקבר האמיתי של עמרם בן דיוואן, שהיה באסג׳ן הקרובה לווזאן שבצפון־מרוקו. התופעה של מציאת תחליף לקבר צדיק בגלל המרחק הרב או תנאי מזג אויר לא נוחים הייתה מקובלת לא רק בצפרו. במכנאס התחליף לקבר של הרב עמרם היה גל אבנים. לפי בן־עמי, במחקרו על הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו, ״ערימות אבנים משמשות תחליף לקברים של קדושים״.

סיפורים רבים מסופרים על ההר ועל המערה, כולל סיפורים אטיולוגיים המבארים את התהוותו ואת קדושתו של המקום. חלק מהסיפורים מזהים את רבי עמרם בהקשר למערה, אחרים מקשרים אליה חכמים שברחו מהאינקוויזיציה הספרדית. כפי הנראה הייתה המערה מקום קדוש עוד לפני האגדות האלה. יש מקומות רבים מעין אלה שנתקדשו מימים ימימה. אחדים מהם קשורים לשם של צדיק. הספרות האתנוגרפית על מרוקו בנושא זה מדגישה אולי יתר על המידה את השרידים האטוויסטים של פולחנים דתיים חקלאיים ברבריים אלה כמאפיינים בחיי הדת במרוקו, מה שהאתנוגרפים הצרפתים כינו Les survivances paiennes או שרידים פגניים. המנהגים והאגדות הקשורים אליהם, עם שיש בהם שרידים מן העבר הטרום יהודי ומוסלמי עובדו מחדש ונטמעו בתוך מסגרת שהיא בעיקר מונותאיסטית בדיעבד. המשכיות זו של קדושה היא תופעה שאינה בלעדית לדת העממית במרוקו, אלא הינה תופעה כללית בתולדות הפולחנים למיניהם.

לקדושת המקום מוסיפה גם תקרת המערה המטפטפת מים הנחשבים למי מרפא. אנשים העולים לרגל אוספים את המים ומושחים אותם על חלק גופם הכואב מתוך תקווה שיירפאו. האמונה בכוח הריפוי של מים ממקום קדוש רווחת בכל הדתות. המונים נוהרים למי המרפא של מעיין Lourdes שבצרפת. וכך המים מסמלים פולחן מעבר (rite of passage) ממחלה לרפואה, ממוות לתחייה. סמליות הרחם חוזרת שוב, כי מסורת ההר המערה והמים דומה לאמונה המקסיקנית העתיקה שלפיה מים הנובעים מתוך ההר נובעים מרחם אלת המים, ומשם הם נוהרים בצורת נהרות ואגמים.

בביקורנו שם ראינו עוד תופעה מעניינת שחזרה על עצמה בכמה קברי קדושים. בתוך המערה היו מטפחות בד קשורות אל אבנים ומונחות שם כפי שהן מונחות מעל ענפי עץ ליד קברו של דוד ומשה בדרום מרוקו, ושם נקשרו פיסות הבד סביב לענפים והתעופפו מעל הקבר. זהו מנהג מוסלמי הרווח במרוקו בדומה לפולחנים רבים. לפי וסטרמרק, ה״סמרטוטים״ נקשרו בידי נשים עקרות המאמינות שעקרותן נבעה מכישוף, והן מקוות שהצדיק או המרבוט יפתח את הקשר, ובאופן סמלי את רחם האישה מן התקאף שנעשה לה. תהליך הקשירה כשלעצמו משפיע על כל המאורעות החשובים בחיים.

נביא להלן טקסט של הקלטה בערבית יהודית של צפרו בתעתיק לטיני, ולאחריו תרגום. את הסיפור סיפר אדם כבן חמישים שהיה אז שמש בית־הכנסת, איש נעים הליכות וצנוע, שדיבורו היה מתובל במלים עבריות.

The Great Mountain

hna di ka-nsmac yana m-mwaldiyya had bica u-sriya caliha si rbac miya u-tnayn u-sbacin cam. kanu wahed l-casra d-l-haxamin u־huma bahurim u-huma ka-i’raw l-’abbala, 1-qabbala. ma-ihebbl-ums i’raw-ha-f-’ilb 1- blad. cala-xatar ma-ihebbl-ums si hed axor yi’ata calihum. kanii a-ixerzu 1-xla yi’araw z-zimca kulla. nhar zimca f-l-casiyya a-itxlu isbe|u f-l-me11ah. wahed sibt ma-txlus. mdi xerzu maca wahed sbah ma-txlus.

1-haxamin d-l-blad ur-rabban d-l-blad di kan dik s-saca batu ka-ixemmemu a-iraw as tra-lhum. ’alii hadu: badday ’ebtu-hum si ’ettaca f-t-tre’ u-’utlii-hiim u-camlu-lhum si haza. za huma camlu s'ilat halom u- b’aw ka-icamlu !a siyamat. shal huma ka-isumu, ka- icamlu s’ilat halom cala had-si. hel-lila r-rabban d-l-blad huwa gales, huwa r’ed. u-huwa za-h ba-halom. ’al-lu: ma candkums cala mas thu lo. hna rahna f-z-zbel 1-kbir di ka-ittsemma kaf limlman u-hna 1-daxel. kiinna ka- n’araw u-hebb-na llah kber! calina 1-erd.

huma talcin le-gedda duk 1-haxamin u-huma ka-iraw dak z-zbel 1-fumm dyalu mehlul. txlu 1-daxel ka-isufu si hzirat ul-hmam fo’ minnum 1-hmam ka-itir fo’ minnum.

wahed 1-yhudi min hina min Sfru kan tlac wahed 1-merra yizur u-tlac bekri f-sbah. huwa tlac u-txel f-celb z-zbel u-ra temma duk 1-hmam u-ra si haxamim sabeh- lil ka-i’raw. za huwa xerz. xerz bda ka-ic awd lihud ,al-lum: awddi, azi tsuf skayn f-’elb z-zbel. kayn haxamim ka-i’raw. dabba azi txlu.

huma txlu u-huma si ma sabu, hadak 1-yhudi ma- kammels l-cam. niftar l־cam. cala di fdah sud.

w-cad m-dak 1-wa’f lihud ka-izuru mnor z־zbel. kanu nas di kant tkun-lu si haza lilt 1-hillula ka-itlac ibif temma b-lil u-di ka-iktin candu si ster kullu ka-itlac kayn nas di kanii a-itellcu si trabi candhum aw si ulad- hum din huma cayyanin bazzaf u-ma ada fihum la-tbib u-ka-ikeffu-hum u-ibifu-hum temma. uf-sbah di kan zizon ka-ihder wila kan mrid ka-intel’. u־had l-yamat hadi xella midumm carbacin cam hadi f-l-hal si tlatin cam a-iban-li mdi l-msilmin a-icarfu fayn had l-motac ta huma a-itelcu a-izuru. u-ka-izibu-l-msilmin waxxa-1- begra di kant ma ka-t welds, ka-irebtu-ha temma ka- ibittu-ha femma ka-ibitu-ha temma merbuta ul-gedda baca a-timsi a-fhel. dabba 1-yum 1-msilmin ketra ka- izuru had l-motac kter minna hna 1-yhud. hna had lo’ot had ziha d-had l-motac candna nuba f-l-cam f-hillula d־Rebbi Simcun bar Yuhay.

f-liyam, ka-nsemca, f-liyam d-l-himla 1-kbira kanu ihemlu 1-widan bazzaf. u-mnor ma hemlu-1-widan kanu dabba 1-yhtid kullhum kan lihiid di-hebb-lu kiill cam yimsi izur Rabbi cAmran bin Diwan bhal di’ s-saca kan ma kayns tumubilat, kanu a-imsiw cal bhayim u-kanu ka-i’etcu wahed l־wad, wad Sbu din huwa ka-igiiz cala Su’l-arba’ ziha d-Petizan — a-iban-li ya' kanu a-iguzu cala Su’ l-arbac. hadak l-cam di hmelf 1-himla d-l-wad n’ulu tiyyehf kull-si ul־wad waxxa b-l-bhTma kan ihfaz ikun l-’ettacdi ’ettaca-hum mhif ila kan l-ma-’wi u-n’atact 1-bhima yi’eder ycabbi-ha. kanu ikunu l-mcallemin din huma ka-icarfu i’ettcu-l-wad ka-i’ttac 1-bnadim cell bhima dyalu. hadak l-cam fa-hed msaw n-nas masi izuru Rabbi cAmran uslu 1-wad di ziht Su’ l-arbac u-ma ’edrus y’ettcu-h. l-’ettac ’alu-lum: 1-wad hamil bazzaf.

za huma gelsu temma b-wahed sacar kbir ka- ixemmemu kifas had l'am masi ibetlu z-ziyara d-Rabbi cAmran. hadik l-lila huma ra’din temma u-za-hum Rabbi cAmran bin Diwan ba-halom f-l-hlam. ,al-lum:

m a 'andkums calas ma thuwwelu u-ma candkums calas tsacbu bazzaf. aziw, hani f-z-zbel-l-kbir, hani f-Sfru :-z-zbel-I-kbir femma. f-sbah huma telcu lihud 1-z-zbel- l-kbir huma sabu awddi wahed zbel mehlul. madak liyam l-’addam ka-itsemma z-zbel d-Rabbi cAmran bin Diwan. ’al-lum di-zi izur-ni f-Wezzan izber-ni f-z-zbel 1-kbir.

kif txel 1-z-zbel 1-kbir d-cell-iddlk limniya. hadak l-motac d-Rabbi cAmran bin Diwan ul-axor duk 1- haxamim 1-oxrin.

תרגום

שמעתי מהוריי שהמקרה הזה קרה לפני 472 שנה. [כלומר בשנת 1500 זמן קצר אחר הגירוש] הייתה קבוצה של עשרה חכמים בחורים שהיו לומדים קבלה. לא היו יכולים ללמוד אותה בתוך העיר כי לא יכלו לתת לאיש להפריע להם. היו יוצאים אל מחוץ לעיר, למקום שומם, ללמוד במשך כל השבוע. ביום שישי בערב היו חוזרים למלאח לעבור את השבת. שבת אחת לא חזרו.

חכמי העיר ורבניה דנו בגורל החכמים במשך כל אותו לילה. ״ללא ספק תפסו אותם ׳בנדיטים׳ והרגום או עשו להם דבר־מה״, אמרו. ובכן עשו שאלת חלום, ואפילו צמו. איך צמו ואיך עשו שאלת חלום בדבר זה? לילה אחד רב העיר נרדם בעודו יושב, וראה אחד מהם בחלומו. ״אין לכם על מה לדאוג אנחנו בהר הגדול במערד המכונה מערת מימאן. למדנו בתוכה, ובגלל אהבת ה׳ אותנו נסגרה האדמה מעלינו״.

 

הערת המחברים: ההר הגדול ששמו הגאוגרפי הוא זבל בינה נמצא מאחורי בית־הקברות היהודי, בערך ק״מ אחד צפונה לעיר בדרך לעיר פאס. המערה שבתוכו מכונה בפי היהודים לכף או המערה, והמוסלמים מכנים אותה ״מערת היהודים״. בראשית המאה הזו הכריז השריף מוחמד אל־כיתאני על כך שמערה זו היא מקום קברו של הנביא דניאל ועליה להיקרא ״מערת המאמין״(כף אל־מואמין, הווה אומר המוסלמי), על כן המספר קורא לה מימאן. על נושא פולחן המערות ראה: וסטרמרק, 1, עמ׳ 73-72; ובסביבות צפרו, ראה: ברונו, עמ׳ 143-137.

 

למחרת עלו חכמי העיר והנה הם רואים את ההר ופיו פתוח. נכנסו בפנים וראו אבנים ויונים מעליהם, והיונים עפו מעל ראשיהם.

יהודי אחד מצפרו עלה פעם לבקר בהר מוקדם בבוקר. כשעלה נכנס אל תוך ההר וראה שם את היונים וראה חכמים קוראים. אז הוא יצא והתחיל לספר לאנשים: ״בואו וראו מה נעשה בתוך ההר הגדול. יש חכמים הלומדים שב, בואו וראו״. נכנסו אך לא מצאו דבר. אותו יהודי לא גמר את השנה. הוא נפטר במחצית השנה כיוון שגילה את הסוד.

 

מאז היהודים עולים לרגל לצד השני של ההר. אנשים אשר היה להם איזה דבר שהוא היו עולים ערב ההילולה ולנים שם. כל מי שהיה לו פגע היה עולה לשם. היו אנשים שהיו משאירים שם תינוקות וילדים משלהם שהיו חולים מאוד ואשר רופא לא יכול היה לרפאם. היו קושרים אותם שם ומשאירים אותם למשך כל הלילה. ובבוקר כל מי שהיה אילם יכול היה לדבר וכל מי שהיה חולה נרפא.

בימינו, מאז נודע למוסלמים על קורות המקום הזה, לפני כשלושים או ארבעים שנה אני חושב, גם הם עולים לרגל. המוסלמים אפילו מעלים פרה עקרה. קושרים אותה שם ועוזבים אותה כך משך הלילה. למחרת היא כבר בהיריון. עכשיו המוסלמים על פי רוב הם אשר מבקרים במקום הזה, יותר מאשר יהודים. בתקופה זו יש לנו מועד אחד במשך השנה שאנו הולכים לשם, בהילולה של רבי שמעון בר יוחאי.

שמעתי שבזמן המבול הגדול עלו הנהרות על גדותיהם. היה זה בדיוק בעת שכל היהודים כמנהגם מדי שנה בשנה היו בדרכם לעלייה לקבר של רבי עמרם בן דיוואן. באותו זמן לא היו מכוניות אלא היו רוכבים על בהמות. היה עליהם לחצות את הנהר, נהר סבו אשר זרם דרך סוק אל ארבע בכיוון של פטיז'אן אני חושב, האם לא כך? היה עליהם לעבור את סוק אל ארבע. באותה שנה, כאשר הנהר עלה על גדותיו, הכול נסחף כפי שסיפרו. אפילו אדם רכוב על בהמה היה זקוק ל־ferymen לעבור לצד השני של הנהר, כי כאשר הזרם היה חזק ובהמה ניסתה לחצותו היא הייתה יכולה להיסחף. היו אנשים מנוסים אשר ידעו איך להעביר אנשים על בהמות אל הצד השני. אותה שנה לא נמצא איש. כאשר הגיעו עולי־הרגל לנהר בדרכם לקברו של רבי עמרם דרך סוק אל ארבע לא יכלו לחצותו. ה־ferymen אמרו להם ״הנהר גבוה מדי״, אז ישבו שם בצער גדול ובדאגה איך יבטלו את העלייה לרגל לרבי עמרם. באותו לילה, בהיותם ישנים שם, בא אליהם רבי עמרם בחלום ואמר להם: ״ראו־נא, אין לכם על מה להצטער ולדאוג. בואו, אני ב׳הר הגדול' אני ממש בצפרו שם בהר הגדול״. למחרת בבוקר הלכו היהודים אל ההר הגדול, והנה מצאו שם פתח בתוך ההר.

מאותו יום והלאה נקרא ההר ההוא הר רבי עמרם בן דיוואן. הוא אמר להם: ״מי שעולה לרגל אל ווזאן, יכול למצוא אותי כאן בהר הגדול״.

איך נכנסים אל תוך ההר? הכניסה היא בצד הימני, שם מקומו של הרב עמרם בן דיוואן; הצד השני הוא של החכמים האחרים.

סיכום

התופעה של למדנים וקדושים שנקברו במערות בהרים שנסגרו עליהם רווחת בפולקלור היהודי והבינלאומי ומתגלמת באגדת Seven Sleepers of Ephesus. ראה את האגדה על רבי עקיבא: כאשר אליהו הנביא ראה שרבי עקיבא מת בבית־הסוהר, הוא בא לתלמידו של עקיבא, רבי יהושע הגירסי, להודיע לו. הלכו השניים לאותו בית־סוהר. השומר והאסירים נרדמו שם. הם העבירו את רבי עקיבא להר ב״גרסה״, ממערב לטבריה, ושם נפתחה לפניהם מערה, ובתוכה הם ראו כיסא, שולחן, מנורה ומיטה. הם הניחו את רבי עקיבא על המיטה, וכאשר יצאו נדלקה המנורה והמערה נסגרה. באגדה זו מופיעים המוטיבים השונים הקשורים בטקסט שלפנינו, של הר ומערה בו, של למידה של חכם או חכמים בתוך בדידות המערה ושל מערה הנסגרת מאחור ונהפכת לקבר בתוך ההר המקשר בין שמים לארץ, בין העולם הזה והעולם הבא.

גם מוטיב הטאבו נגד הפרת הסוד, הטאבו השמיעתי, מקובל הוא על בני מיעוטים למיניהם. המושג של סודיות רווח בתחום המחשבה הדתית. אכן קשה עונשו של מגלה הסוד בסיפור שלפנינו, ואמנם אין כמעט למצוא סיפור שבו מגלה הסוד לא בא על עונשו.

נפוץ ביותר הסיפור שלפיו רב שנפטר המשיך לבוא אל אשתו בכל שבת לקדש לה על היין. משהפצירו שכניה בה לגלות להם של מי הקול שהם שומעים, והיא סיפרה להם, הפסיק הוא לבוא. ראה הערה 25 לעיל.

עם התרוקנותה של צפרו מאוכלוסייתה היהודית התושבים המוסלמיים ממשיכים לעלות לרגל להר הכביר, וכך משתמרת האגדה סביבו.

פולחן מערות הרים וקברי קדושים באספקלריה של צפרו

ידידה ונעם סטילמן

עמוד 146

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
דצמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר