ארכיון יומי: 12 בדצמבר 2020


הלוואות, הפקדות ומשכון על־ידי נשים– אליעזר בשן-נשות חיל יהודיות במרוקו

נשות-חיל-במרוקו

הלוואות, הפקדות ומשכון על־ידי נשים

נשים לוו כסף ואף נהגו למשכן קרקעות, לדוגמה: על פי עדות משנת תקמ״ז(1787) הלוותה אישה לבעלה מכספה. יהודי עשה שותפות עם חברו לרכישת פרים ופרות בשוק. כשראתה אישתו של אחד מהם, ששמו שמואל בן חמו, את דאגתו מכך שאין לו די כסף לשותפות אמרה לו ״הנה רכושי אצלך תלוה ממנו, אם אצטרך לו אני, תחזירהו לי, ואם לא תניחהו אצלך״(עובדיה, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 219).

 

היו כאמור גם נשים שהיו בעלות הכנסות, לדוגמה: בשנת תרכ״ב (1862) עמד זוג להתגרש. הבעל התרצה לגרשה בתנאי, שהיא תתחייב ״להיותה זנה ומפרנסת לבת שממנו וממנה עוד כל ימי הארץ גם לרבות הכסות״. אך האישה טענה, שאינה יכולה לכסות את מערומיה. החכם, הרב יקותיאל אלבאז, פסק, שאין חובה על האב לפרנס את הבת. נראה שלאישה היו הכנסות ומצבה הכלכלי היה טוב מזה של בעלה (עובדיה, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 191). רבי ישמ״ח עובדיה דן במעשה בבת, שסילקה את עצמה מירושת אמה ומכרה לאביה כל מה שהגיע לה בירושת אמה בהסכמת ארוסה(עובדיה, תרצ״ד, קז ע״א).

 

נשים מכרו רכוש כאשר כעליחן היו רחוקים, נעלמו או נפטרו

כאשר הבעל התרחק מהבית למשך זמן ממושך, נעלם או נפטר והאישה נותרה ללא פרנסה הייתה בדרך־כלל מגלה יזמה כלכלית: לווה, מוכרת רכוש, עוסקת במלאכה או במסחר וכדומה.

בסוף המאה ה־17 או בשליש הראשון של המאה ה־18 התרחש המעשה הבא, המובא על־ידי הרב משה בירדוגו ממכנאס: ״לאה אשת ראובן הלך בעלה למדינת הים, ולותה למזונות ואכלה. וכשדחקוה בעלי חובות מכרה חצר אחת של בעלה לשמעון״ (בירדוגו משה,.תש״ז, סימן כו).

הרב חיים טולידאנו כתב: ״ויהי כי חזק הרעב בארץ הלך לו ראובן והרחיק נדוד להחיות נפשו באשר ימצא ונשארה אשתו נודדת ללחם ועמדה ומכרה בשטר ללוי קורות הבית בדבר מועט לצורך מזונותיה לחיי שעה״(טולידאנו, תרצ״א, סימן רפט).

גם הרב פתחיה בירדוגו דן בחיבורו במקרים אחדים, שבהם גילתה האישה יזמה כלכלית כשבעלה הרחיק לכת או נעלם. מקרה אחד דן באישה, שבעלה הרחיק נדוד למשך שנים מספר ולא נודע מקומו. האישה תבעה את כתובתה וכן רצתה לקחת מהסחורה, שבעלה מכר או משכן בהיותו עמה. השאלה הנשאלת היא האם הדבר לגיטימי. החכם השיב, שאינה רשאית. מותר לה לגבות מנכסיו המשוחררים, ואילו מאלה המשועבדים – רק לאחר שקיבלה גט(בירדוגו, תרצ״ח, אהע״ז, סימן צו).

 

מקרה שני עוסק באדם, שהרחיק נדוד למשך שנים מספר. שלחו לו מבית־הדין שיחזור אל אישתו אך האיש סירב. השאלה הנשאלת היא האם יכולה האישה למכור מנכסי בעלה ובכסף שתקבל לממן שליח, שיביא לה את הגט מבעלה. התשובה הייתה חיובית. יתר על כן, החכם השיב, שכופים עליו מייד ״להוציא וליתן כתובת אשתו״(שם, אהע״ז, סימן קטו).

מקרה נוסף עוסק באישה אחרת, שלוותה כסף למזונותיה ולמזונות בניה כאשר בעלה הרחיק נדוד. לאחר מכן רצו המלווים להשתלט על נכסיו ולגבות מהם את חובם, אך קרובי הבעל ערערו וטענו, שמה שהניח לה מיועד לרכישת מזון(שם, סימן צז). ועוד מקרה באישה, שבעלה הרחיק נדוד והיא מכרה מהקרקע של בעלה לגויים(שם, חו״מ, סימן שסז).

במקור אחר נאמר: ״הר׳ אברהם לעלוף הרחיק נדוד על אשתו כמו ה׳ שנים, והניחה נודדת ללחם איה היא ובנו ובתו מאשה אחרת. כי לא הניח כלום בבית, גם הבתים שיש לו בחצר שחדש בניינה הם ממושכנים ומשועבדים רק האשה דוחקת עצמה בסוד הצמצום, והיא דרה בבתים הנזכרים מאז. והן היום נדחקה הרבה למזונות, ורצתה למכור הקרקעות הנזכרים לצורך מזונות״.

 

אישה שפעלה פעולה כספית ומכרה את סחורת הבעל בהיעדרו

הרב ש״י אביטבול מצפרו כתב בעקבות פסק דין, שניתן בשנת תק״ן(1790), אודות אדם, שכאשר לא נמצא בעיר משכנה אישתו את הקרקע כדי לשלם מסים ״שמצאה מי שימשכן ממנה, שרוב בני העיר ובפרט הנשים שאין בעליהן מצויים תופסים המעות בריבית״. החכם הסכים עם האישה לבל יערער בעלה על הפעולה כשישוב לביתו(עובדיה, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 591).

הרב רפאל בירדוגו כתב: ״מעשה בא לפני באשה שהלך בעלה למקום אחר ומכרה איזה סחורה שהניח בעלה ובבוא בעלה טען שלא ברשותו מכרה״. החכם פסק, שמכירתה מכירה ״כי כן דרך הנשים שהולך בעליהן למקום אחר למכור ולישא וליתן, ויכול הלוקח לטעון שמא ברשותך עשתה מה שעשתה״. בהמשך העלה אפשרות נוספת: ״יכול הלוקח לטעון שמא למזונות מכרה ומכרה קיים״(תורות אמת, אהע״ז, סימן פו, דף נב).

 

חכם זה דן גם במקרה אחר: אישה שהתחייבה יחד עם בעלה על סכום מסוים בשטר לראובן ״והבעל הרחיק נדוד ותבעה לאשה בחוב שעליה ועל בעלה, ועמדה ופרעה לו שמכרה לו קרקע נכסי מלוג שלה״. בוויכוח שהתעורר בינה ובין בעלה, שטען כי לא הייתה לה רשות למכור את הקרקע, הצדיק החכם את הבעל(בירדוגו, תרנ״א, חלק ב, סימן ס). נוהג זה היה מקובל ומקבל אישור בדברי הרב שלמה בירדוגו: ״מעשה בא לפני באשה שהלך בעלה למדינת הים ומכרה איזה סחורה שהניח בעלה. ובבוא בעלה טען שלא ברשותו מכרה. ופסקתי להם… שאם דרכה למכור וכו׳ כי כן דרך כל הנשים שהולכים בעליתן למדינת אחרת לישא וליתן יכול הלוקח לטעון שמא ברשותך עשתה מה שעשתה״. נוסף לכך יכול הלוקח לטעון שמא למזונות מכרה, לכן מכרה קיים(בירדוגו, תש״י, מערכת א, דף ד ע״א, סימן כג).

 

מקרים נוספים: אישה שבעלה הלך למדינת הים ולוותה ואכלה – חייב הבעל לשלם למרות הדין, שאם הבעל הלך ואדם אחר פרנס אותה מיזמתו – הניח מעותיו על קרן הצבי. אך אם הוצרכה האישה ולוותה – חייב הבעל לשלם. הדבר תואם את ההלכה (שו״ע אהע״ז, סימן ע; בירדוגו, תש״י, דף ב ע״ב, סימן יג; דף ג ע״ב, סימן יח); אישה שבעלה הלך למדינת הים ולכן מכרה ממטלטלי ביתה לצורך מזונות בפחות משווים מחמת דוחקה (שם, דף ה, סימן לג); אישה שלוותה ולאחר מכן נישאה, והשאלה הנשאלת היא האם חייב הבעל לפרוע למלווים. תשובת הרב שלמה בירדוגו: חייב לשלם בהסתמך על אהע״ז, סימן צא(שם, דף ב, סימן יא); במאה ה־19 אירע המעשה הבא: ״אשת ראובן הלך בעלה למדינת הים ולא מצאה במה להתפרנס וצעקה לפני בית־הדין שתמכור החצר הידועה לבעלה, ונתנו לה רשות ומכרה החצר והייתה ניזונית ממנה״(אביחצירא, תרמ״ה, סימן פא).

 

אישה שנתבעה להחזיר חוב של בעלה

אותו חכם כתב על יהודי, שהיה חייב לגוי בשטר, שהיה עשוי בערכאות של גויים, שישלם לו במועד מסוים. הלך האיש והסתובב בעיר אחרת, התעכב שם ימים רבים ושנים, עד שעבר זמן ההתחייבות. ״והיה הגוי הנושה הולך ובא לאשת ראובן באומרו אם קרוב לבא או תפרע היא לו. ושמעון הוא אהוב ראובן ביותר… עמד ופרע לו כל חובו״. על פי תקדימים היה כנראה הגוי מודע לכך, שאם הבעל איננו משלמת אישתו במקומו. במקרה זה פרע את החוב אדם אחר(שם, סימן סב).

 

הלוואות, הפקדות ומשכון על־ידי נשים– אליעזר בשן-נשות חיל יהודיות במרוקו

עמוד 79

שלום בר-אשר-היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים-תולדות היהודים בארצות האסלאם-תשמ"א- עולמם הרוחני של חכמי אפריקה הצפונית במאות ה־19

תולדות-היהודים-בארצות-האסלאם

 

על הקהילה היהודית בלוב במאות ה־16-15 ועד ראשית המאה ה־18 אין ידוע לנו כמעט דבר. בקרב יהודי לוב זכור לטוב ר׳ שמעון לביא, שהיה בדרכו ממארוקו לארץ־ישראל באמצע המאה ה־16, וכשהגיע לטריפולי ונוכח בבערותם של יהודי המקום, החליט להישאר שם. הוא נחשב למניח יסודותיה של הקהילה ומחדש לימוד התורה בה. חוסר יכולתה של הקהילה בטריפולי להעמיד מנהיגות רוחנית מקירבה גם במאות ה־17 וה־18 גרם לכך, שגם מרבית רבניה באו בתקופה זו מבחוץ, בעיקר מארץ־ישראל ומתורכיה. הראשון שבהם היה ר׳ מסעוד חי רקח, יליד איזמיר, שלמד תורה בירושלים ויצא בשנת 1749 כשד״ר לטריפולי, שם השפיע מחוכמתו ומתורתו על תושבי המקום. במאה ה־19 בלטה דמותו של ר׳ אברהם אדאדי, נכדו של ר׳ נתן אדאדי יליד ארץ־ישראל, ואף הוא שימש זמן קצר כרב בטריפולי. הנכד, ר׳ אברהם, עלה לצפת בגיל 18, אך נשלח כשליח מטעמה לטריפולי. הוא נתיישב שוב בעיר זו, נתמנה בה לדיין והרביץ תורה במשך עשרות שנים.

 

התפוררותה של הקהילה היהודית במצריים והצטמצמות מיספר תושביה לכמה אלפים, נתנו אותותיהן גם בחייה הרוחניים. במאה ה־17 ובראשית המאה ה־18 עוד נודעו בקהיר ר׳ אברהם הלוי, שכתב קובץ תשובות חשוב בשם ״גינת ורדים״ ובאלכסנדריה ר׳יעקב פראג׳י מהמה, ששימש בה כרב הקהילה ועסק גם בחוכמת התכונה. לעתים שימשו כדיינים וכרבנים גם חכמים שבאו מארץ־ישראל כשלוחים, כמו ר׳ בנימין מעלי הכהן ור׳ חיים אברהם סורנאגה. אך גם הם לא יכלו למנוע בעד הירידה. גם החיד״א עשה בקהיר כרב וכאב בית־דין בשנים 1764 —1769. אך למרות הכבוד הרב שהעתירו עליו יהודי מצריים, הוא השתוקק לשוב לארץ־ישראל, כנראה גם משום שלא מצא בקהיר חכמים בעלי שיעור־קומה שיכול היה לשבת עימם. חידוש הפעילות הרוחנית במצריים החל בשנות ה־30 של המאה ה־19, והוא קשור בבואם של חכמים מארץ־ישראל וממארוקו.

 

חלק נכבד מחכמים אלה עסקו גם בפרשנות המקרא, אם בדרך הפשט ובדרך הדרוש ואם בדרך הסוד. היו גם לא מעטים שחיברו פירושים בדרך הרמז — גימטריות ונוטריקונים וכיוצא באלה פרפראות לחוכמה. חלק מפרשנות זו עלתה על הכתב לאחר שחכמים ורבנים נשאו דבריהם בצורת דרשות בבתי־הכנסת, שבהן באו לידי ביטוי לא רק השקפת־עולמם של המחברים אלא גם מאורעות הזמן, יחסה של המלכות ודמותה של החברה.

 

החשוב והנודע בפרשנים אלה הוא ר׳ חיים בן עטאר. הוא נולד בשנת 1696 בעיר סלא שבמארוקו למשפחה שממנה באו גם גדולי תורה וגם ״שרים״ וראשי קהל. אשתו היתה בתו של נגיד יהודי מכנאס, משה בן עטאר, ובביתו התגורר. הוא נהג מינהג חסידות ולא יצא מביתו אלא עסק בתורה יומם ולילה. בעקבות פטירת חותנו והמחלוקת על הונו, וכן בשל המצב המעורער ששרר במארוקו אחרי מות הסולטאן אסמאעיל בשנת 1727, ושנות הרעב שפקדו את הארץ בשנות ה־30, נאלץ לנדוד למכנאס ולפאס. אך לבסוף גמר אומר לעלות לארץ־ישראל — משאת נפשו. הוא חיבר ספרים בהלכה. אולם עיקר פירסומו בא לו בזכות פירושו על התורה ״אור החיים״ ועל שמו הוא נודע, כחכמים אנשי שם שקנו את עולמם בזכות חיבוריהם. הספר זכה למהדורות רבות ולתפוצה גם בקרב החסידים בפולין, רוסיה ורומניה, שם היו לומדים בכל שבת את פרשת השבוע עם הפירוש הזה. אגדות רבות נקשרו בשמו של ר׳ חיים בן עטאר. כידוע, הוא חי בזמנו של רבי ישראל בעל־שם־טוב(הבעש״ט). אגדה חסידית מספרת, שהבעש״ט השתוקק להיפגש עם ר׳ חיים, אך הדבר לא עלה בידו. את שנותיו האחרונות עשה ר׳ חיים בן עטאר בישיבה שהקים — ״כנסת ישראל״. בישיבה זו הסתופפו רבים מחכמי ירושלים, חכמים בנגלה ובנסתר. הוא נפטר בשנת 1743 ורבים הבאים להשתטח עד היום הזה על קברו. (וראה המקור על ׳כלל ישראל׳ בפירושו לתורה).

 

היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים

בתקופה שבה אנו עוסקים, המאות ה־19-17 , המשיך להתקיים באפריקה הצפונית אחד המרכזים הבודדים, שבהם המשיכו לגלות עניין בכתיבת שירה ופיוט. אך בדרך־כלל לא הגיעו משוררי תקופה זו להישגיהם של גדולי הפייטנים של ״תור הזהב״ בספרד. זאת ועוד, גם מרבית החכמים שעסקו בכתיבת שירים, פיוטים וקינות, עשו זאת כבדרך־אגב. מבין החשובים שבהם יש לציין את ר׳ פרג׳י שוואט, בעל כישרון פיוטי מעולה, שחי בשלהי המאה ה־16 בתוניסיה. (כיום יש הנוטים לסבור כי חי במאה ה־15). במאות ה־17 וה־18 זכו לפירסום בתחום זה במארוקו שלושה מבני משפחת אבן צור: ר׳ משה, ר׳ יעקב, איש ההלכה הדגול, ור׳ שלום. אחרים, בני סוף המאה ה־18 ובני המאה ה־19 הם ר׳ יעקב בירדוגו, ר׳ יעקב אביחצירא ור׳ רפאל משה אלבז.

 

במאה ה־17 ובמאה ה־18 נודעו בתלמסאן שבמערב אלג׳יריה ר׳ אליהו שוראקי ובנו ר׳ סעדיה — שעסק כאמור גם במדעים — שכמה מפיוטיהם שולבו בסדר התפילות של קהילות אלג׳יריה. בווהראן שבאותו איזור בלט מקרב משפחת קאנסינו — שכמה מבניה עסקו בשירה — ר׳ יצחק בן חיים. בתוניס ובג׳רבה עסקו בשירה כמה מן החכמים, כמו ר׳ אברהם בלעייש, ר׳ נהוראי ג׳רמון ור׳ משה עידאן. לציון מיוחד ראויים ר׳ אליהו סדבון ור׳ אהרן פרץ — האחרון היה חכם ממארוקו, שהגיע לג׳רבה בראשית המאה ה־18 והקים בה ישיבה. ר׳ אברהם כלפון איש טריפולי נתפרסם בשל פיוטו ״מי כמוכה״, שבו תיאר את המאורעות שפקדו את טריפולי בסוף המאה ה־18, ושמהם סבלו גם היהודים (ראה לעיל, פרק ד).

 

לתהילה מיוחדת זכה בתקופה הנדונה הפייטן ר׳ דוד חסין ממארוקו. הוא חי במכנאס בשנים 1790-1730 לערך, ושירתו ספוגה רשמים רבים מקורות זמנו. שירתו כתובה בסיגנון חי ולשונו פשוטה ומשובצת בלשון מקראית ולשון חז״ל כאחת. ביצירתו שירי קודש ושירי חול, שירי טבע, שירים לכבודם של חצרנים ונגידים ועוד. הוא התחבב מאוד על יהודי מארוקו, וכמה מפיוטיו, כגון ״אערך מהלל ניבי״ ו״אוחיל יום יום אשתאה״ זכו לתפוצה גדולה באפריקה הצפונית ובקהילות המזרח.

שירה זו בכללה שימשה ביטוי להמיית ליבם וערגת נפשם של הדורות הללו. במיוחד בולט בשירתם של המשוררים במארוקו העיסוק בנושא הגלות והגאולה. ואולם היא שימשה גם לצרכים דידקטיים, כגון לימוד המצוות בחרוזים, שינון הלכות ובמיוחד הלכות שחיטה, כללי הדקדוק וכיוצא באלה. היה לה מקום נכבד, בצד פיוטיהם של גדולי הפייטנים והמשוררים מארץ־ישראל, מספרד ומאיטליה, בתפילות ובטקסים משפחתיים. במיוחד נפוצו פיוטים רבים בקרב המוני העם, ששיחרו באשמורת הלילה לשיר ולהתפלל על הגאולה, בשירת ״הבקשות״ שנאמרה בלילות השבת שמסוכות ועד פסח.

היו אף חכמים שהעלו על הכתב את קורות קהילותיהם: בסוף המאה ה־17 חי באלכסנדריה ר׳ יוסף סמברי, שנודע בכרוניקה ״דברי יוסף״. התקופה שמכסה הספר היא מאמצע המאה ה־6 עד שנת 1672, אך הוא עוסק בעיקר בקהילות מצריים בתקופה הממלוכית והעות׳מאנית. במארוקו כתבו בני משפחת אבן דנאן, דור אחר דור, את קורות קהילת פאס מראשית המאה ה־15 ועד ראשית המאה ה־18. ר׳ אברהם כלפון, שהזכרנוהו לעיל, הותיר בכתב־יד את ״סדר הדורות״, ששימש את ר׳ מרדכי הכהן, נחום סלושץ וגבריאל רקח בכתיבת תולדות יהודי טריפוליטניה.

לסיכום, חכמי אפריקה הצפונית הירבו לעסוק בדברי תורה ויצירתם היתה עשירה ומגוונת: ההלכה, הדרוש והפרשנות מחד, והקבלה, השירה והפיוט מאידך. רוב החכמים שימשו כמנהיגי העדה וחיפשו תמיד דרכים להגשמת תורתם הלכה למעשה. בתורתם החברתית נודעו במיוחד בדאגתם לשכבות העניות ולבני תורה.

שלום בר-אשר-היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים-תולדות היהודים בארצות האסלאם-תשמ"א עולמם הרוחני של חכמי אפריקה הצפונית במאות ה־19

עמוד 186

Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo- Les moyens de securite dans la Misgueret.

le-mossad

 

Les moyens de securite dans la Misgueret

Bien que tout le complexe de la "preparation a la clandestinite" prodiguee aux

recrues de la Misgueret, ne devait etre que l'introduction a leur principale mission, il convient de s'y attarder quelque peu pour les raisons suivantes:

 

Pendant son service au sein de la Misgueret dans la clandestinite. le volontaire etait tenu de changer d'identite et d'adopter un mode de vie et des habitudes compatibles avec sa nouvelle identite. Plus ce nouveau mode de vie devenait une routine, mieux il pouvait remplir sa fonction. II ne fallait donc pas qu'il y ait de hiatus entre l'activite et la nouvelle identite adoptee.

II etait habituel que l'activiste de la Misgueret se serve de sumoms differents selon les periodes pour ne pas trahir sa veritable identite et ne pas faciliter ainsi la tache a la police qui cherchait a retrouver ses traces. II disposait d'un passeport de securite pour le cas de la decouverte de son activite par les services de securite et a partir de ce moment il ne pouvait plus utiliser son ancien passeport. Il etait comme l'acteur qui, plut-il s'identifie a son role au fur et a mesure de la multiplication des representations, plus la representation n'est meilleure. Il est souvent arrive que meme apres avoir retrouve sa veritable identite civile, il continue a porter son sumom de clandestinite – et s'en trouvait bien.

 

Le temps reserve au sujet de la securite, etait relativement large. Tout activiste doit y penser en permanence, consciemment ou inconsciemment. Cela dependait aussi de l'attitude du partenaire d'en face: les services de securite marocains, l'etat d'esprit politique dans les hautes spheres, l'atmosphere generate dans la population musulmane et la necessite de rester actif dans les coulisses de la rue juive.

 

Agents, ou emissaries d'Israel?  Il y avait un conflit permanent entre le souci de securite, la voix de la conscience et les ordres venant d'Israel ou de Paris exigeant de veiller inconditionnellement a la vie de chaque juif. dans toutes les circonstances. Il arrivait a l'activiste d'etre pris entre deux exigences: celle de veiller a la securite des olim et celle de s'occuper de la securite de la Misgueret. La corde etait souvent tres tendue.

 

Si en matiere de surete, il n'y avait pas besoin d'etudes poussees chacun comptant sur ses instincts naturels – en matiere de securite il fallait apprendre sans cesse sans jamais atteindre la perfection. C'est le metier des agents secrets travaillant dans la clandestinite dans tous les pays, bien que le terme "d'agents" ne convienne pas exactement aux emissaires israeliens et aux activistes de la Misgueret au Maroc. Les candidats a une mission au Maroc recevaient une formation preliminaire en Israel avant leur depart. Cette preparation incluait une introduction au pays de mission et a la communaute juive avec laquelle il devait travailler, ainsi que les rudiments de l'activite clandestine. II est douteux que cette preparation soit suffisante et la rencontre avec la realite devait toujours leur reserver bien des surprises.

 

Des recits des emissaires dans ce bapteme de feu, nous apprenons a quel point cette preparation etait insuffisante et ne leur inculquait pas plus que quelques generalites qu'il etait necessaire de completer par l'experience personnelle sur le terrain.

Un des emissaires – sous un nom d’emprunt comme ses collegues – raconte que lorsque le policier charge du controle des passeports l'appela par son nouveau nom, il le corrigea en declinant sa veritable identite. Pour sa chance, la stupefaction du fonctionnaire fut assez longue pour lui permettre de se "racheter" (il s'agit de Moshe Amon). Les emissaires et les activistes locaux, quand leur mission se prolongeait, changeaient de temps a autre de nom. Il en etait de meme des noms de code donnes aux villes et aux lieux de rencontre. Certains, comme nous l'avons dit, devaient garder leur sumom jusqu'a ce jour.

 

Avec le temps, des regies furent fixees en cette matiere de changement d'identite. La routine etait qu'avant d'arriver au Maroc, les emissaires passent par Paris ou se trouvait l'etat-major de la Misgueret pour les trois pays d'Afrique du Nord – et la-bas on revisait avec lui sa nouvelle identite et sa couverture professionnelle. Il devait les connaitre en details avant de partir pour sa mission comme s'il venait de naitre a nouveau.

Nombre d’emissaires ont decrit leur nervosite dans leurs premiers pas au Maroc dans l'attente de leur premiere rencontre avec l'homme de liaison – dont l'identite israelienne avait ete effacee totalement – en un lieu convenu: hall d'hotel ou cafe. C'est seulement par un signal convenu que tombaient les barrieres entre les interlocuteurs qui souvent se voyaient pour la premiere fois. En cas de retard, pour une raison quelconque, les moments d'attente nerveuse paraissaient comm eternite.

En conclusion de cette epoque, on peut dire qu'il n'y a pas eu de bavures dans ce  domaine, les anciens comme les nouveaux venus ont reussi a se reconnaitre soit  parce que les rencontres avaient ete organises comme il se doit, soit en raison du haut sens de responsabilite des anciens, ou grace a l'instinct de conservation qui est ancre en chacun de nous.

Le changement d'identite de l’emissaire n'etait pas un evenement unique, mais une realite de tous les instants, depuis l'adresse de son domicile, aux relations avec les voisins, en passant par l'epicier et le coiffeur, … S'il a pris l'identite d'un homme jeune, il devait se conduire en consequence en matiere de ses relations avec les femmes et de boisson par exemple. S'il se presente comme un commerqant ou comme representant d'une grande societe, il faut savoir etre large en matiere de depenses.

 

Il s'ensuit que l’emissaire ne pouvait tout accepter. Il ne pouvait accepter de vivre dans n'importe quelles conditions, ni se livrer a une metamorphose trop poussee. L'ordre du jour des hommes de la Misgueret incluait un grand souci des conditions de securite en matiere de logement, de lieux de rencontre. Savoir ou et quand fallait- il se taire et ou il etait permis de parler; comment etablir une liaison; comment transferer des documents secrets. Il fallait choisir avec grand soin des cachettes pour les armes, les postes de transmission et les documents. Il y eut des echecs – du le plus souvent a l'intensite du travail. Une telle mission, quand elle se prolonge pendant des annees, inclut des convocations frequentes aux services de securite qui cherchent a mettre la main sur des suspects – et quand le travail se transforme en routine la tendance va vers la negligence par manque d'attention.

 

Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo Les moyens de securite dans la Misgueret.

Page 109

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 163 מנויים נוספים

דצמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר