ארכיון חודשי: נובמבר 2020


מי אתה ישראל מיר – עוזיאל חזן

מי אתה ישראל מיר

מי אתה ישראל מיר

עוזיאל חזן

הרומן ״מ׳ אתה ישראל מיר״ פורס לפנינו מקרה אמיתי ומרגש, עם חוט בלשי, המספר את קורותיו של יעקב ממן. ממן היה בחור מוכשר ויפה תואר מהעיר פס, במרוקו. יעקב רצה לממש חלום של חופש ועצמאות אישיים ומוצא עצמו נלחם על עצמאותה של ארץ, בה הוא ראה את מקומו האמיתי, יחד עם חבריו, אשר למרביתם לא הייתה ההכשרה והאימון המתאימים לטבילת אש ראשונה.

כל זאת, על רקע מלחמת תש״ח, דרך העלייה הבלתי ליגלית, ההגליה למחנות המעצר הבריטים בקפריסין וההתגייסות לפלמ"ח. גרעין הסיפור מתמקד בדמויותיהן של שני גיבורים טרגיים: יעקב ממן וישראל מיר. האחד, מציאותי והשני הזוי ומסתורי. הסיפור רקום בפרשיית אהבה מרגשת בין גיבור הספר, צעיר מצפון אפריקה, ובין עלמה ניצולת שואה. שפת הקשר ביניהם הייתה לשון היידיש, אותה למד ממן, בעל חוש לקליטת שפות, בשהותו במחנות המעצר בקפריסין, שם פגש בה לראשונה.

עוזיאל חזן, סופר וחוקר, כותב בין השאר על אורח חייהם של יהודי מרוקו ועל העיר ירושלים, בה הוא מתגורר. בין ספריו הקודמים: קובץ הסיפורים: "נביחות אל ירח כבו׳״; הנובלה "ארמנד" וספר הילדים "אל שלגי האטלס", שנכללו בזמנו בתוכנית הלימודים לבתיה״ס. הרומנים ״חותם ברברית", "מבחן החלב" ו״בוא אלי לאימלשיל"; המחזה "כקליפת אגוז"; ספר החניכה "ילדי הנמל" והספר-אלבום האיזוטרי"סיפור וקמע". ספרו"מבחן החלב" הופק כסרט בשם זה. חזן הוא זוכה פרם ראש הממשלה לסופרים לשנת תשנ״ח, והפרס הספרותי של הסוכנות היהודית לרגל שנת היובל לעליית הנוער. מיצירותיו תורגמו לשפות זרות.

דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005- שבועת אמונים להגנה

דפים מיומן - ג'ו גולן

הבית במושב

אביחיל של אותם ימים היה כפר חבוי בין פרדסים וירק. שישים בתים, זהים, שני חדרים, אמבטיה, מטבח ומרפסת הנפתחת אל הגינה. כל משפחה השקיעה בבית משהו משלה, לשפר, להרחיב, ועם הזמן היה לכל בית אופי ייחודי משלו. אביחיל נוסדה בידי ותיקי הקרבות של ״המלחמה הגדולה״, על אדמות שרכשה הקרן הקיימת.

יאשה אבי מעולם לא חשב להיות חבר מושב. הרוח החיה מאחורי המיזם הזה, סמל (בדימוס) בּוֹבּרוֹב מגדוד נהגי הפרדות, ביקש ממנו להצטרף אל קבוצת המייסדים. יאשה הסכים מתוך סולידריות חברית. מאז אותו חודש מאי 1934 היה שולח בקביעות דמי־חבר ל״מושב־שבדרך״.

הרעיון להתיישב ביום מן הימים באביחיל היה חשוב לבתיה אמי. היא הכירה את המיזם לפרטי פרטיו. לכל יחידה יהיו עשרים דונם אדמה: ארבעה צמודים לבית, עשרה לפרדס, וארבעה נוספים באדמות הבוציות של העמק (חפר), לגידולי מספוא. התכנון היה שלכל משק יהיו כמה פרות חולבות. עוד לפני

החלוקה ליחידות הופרשו מכל נחלה שני דונם לצורכי ציבור: דרכים פנימיות, תחנת שאיבה, בית ספר, מרפאה, בית כנסת, גן ציבורי, בית נוער, מכולת, מאפייה וכו.

עם השלמת התשתיות ובניית הבתים, נבחרו החלקות על פי הגרלה. ליאשה כלל לא הודיעו על כך, ולא הוקצתה לו חלקה. כשחזר לארץ ישראל, בעיצומה של המלחמה, היו ידיהם של הגופים המיישבים מלאות עבודה, ולאיש לא היה זמן להתעסק בבניית בית נוסף באביחיל. אבל בתיה עמדה על כך שתוכל להתיישב על אדמותיה. מפעם לפעם הייתה מבקרת באביחיל, לראות אם אין מישהו שרוצה לעזוב את המושב ולמכור את המשק שלו. ואכן, הזדמנות כזאת צצה כששומר הפרדסים מצא עבודה בעיר. אך קניית נחלה במושב אינה הליך פשוט. תסבוכת מינהלית אמיתית עיכבה את המבצע. בתיה לא ידעה כיצד לנהל את הפרשייה הזאת, ויאשה ידע עוד פחות ממנה. העניין היה תלוי בשלושה ארגונים שונים – הקרן הקיימת, שהייתה בעלת האדמות והחכירה אותן למתיישבים לתקופה מתחדשת של חמישים שנה, הסוכנות היהודית, שהכשירה את הקרקעות האלה לחקלאות ומימנה את בניית התשתיות והבתים, וההסתדרות הכללית, שהמושב היה מסונף אליה. כל אחד משלושת הארגונים האלה ביקש לכפות את הנהלים שלו. ברוב ייאושה הלכה בתיה אל ידידה יצחק בן צבי, שהתערב אישית והביא להתרת הפקעת הסבוכה.

מבלי לאבד רגע התיישבה המשפחה באביחיל. אשר ובנו התקבלו לתיכון החקלאי מקווה ישראל, ובתיה קיוותה שאחרי סיום הלימודים יתיישבו שניהם, או לפחות אחד מהם, במושב, ויהפכו את היחידה למשק משגשג.

מיד עם הגיעה למושב, התעקשה בתיה להיות חלק מן היוזמות החקלאיות, מן הסתם כדי לתת משנה תוקף להשתייכותה. בעת ההיא העביר הצבא הבריטי הזמנה לדלועים שישמשו להכנת ריבות, ובתיה גייסה את שני אחי הצעירים, החקלאים לעתיד, לגידול דלועים באדמות הביצה שבעמק. היבולים היו מצוינים. אלא שהאנגלים נמלכו בדעתם פתאום, והחליטו להעדיף תפוזים מרים. לא הייתה שום דרך למכור את הדלועים לקניינים אחרים.

לא היינו היחידים ש״נתקעו״ עם דלועים. בתיה הורתה להעביר את היבול לחצר שליד הבית, והדלועים נערמו שם בפירמידה שגובהה עלה על שני מטרים. כדי לעשות בהן שימוש כלשהו, למרות הכול, הגישה לנו בתיה דלועים בכל הצורות ובכל הטעמים. ריבות דלעת, סלטי דלעת, מרקי דלעת, מחיות דלעת ומי יודע מה עוד – עד שכולנו פיתחנו סלידה אפילו ממראה של דלעת, תהא צורתה אשר תהא.

סופו של סיפור הדלועים הוא שאשר ובנו לקחו בהשאלה את הדחפור של השכן, ובשלושה מהלכים חפרו בור גדול וגרפו לתוכו את כל הדלועים, שכבר התחילו להרקיב. הבור כוסה באדמה. כדי לנחם את בתיה על הנזק ועוגמת הנפש, סיפרו לה שהדלעות יהפכו לקומפוסט מצוין לדישון העצים שנטענו רק זמן קצר קודם לכן. ההרפתקה החקלאית הראשונה הזאת הותירה עקבות עמוקים בחיינו. מאז ועד עצם היום הזה, אף אחד מהמשפחה לא מוכן לשמוע על דלעת, מכל סוג, צורה או צבע…

1940 – המלחמה

צבאותיהן של מדינות הציר עמדו בשערי מצרים, וביישוב היהודי בארץ ישראל החלה לנשב רוח ההתגייסות. משה שרתוק, כמו מנהיגים אחרים במפלגת הפועלים, יצא בקריאה לצעירים להתגייס ליחידות הצבאיות או הפרה־צבאיות. המטרה הייתה להקים מנגנון הגנה בתוך האוכלוסייה.

רציתי להתגייס מבלי לדעת למה בדיוק. האפשרות הראשונה הייתה הפלמ״ח, שהיה כידוע הזרוע הצבאית של ה״הגנה״. בן דודי אברהם ברמן היה בפלמ״ח. הלכתי לדבר איתו במשמר העמק, שם הוצב עם היחידה שלו. אברהם תיאר לי את ההרכב החברתי של הפלמ״ח, בעיקר צעירים יוצאי תנועות הנוער. אני הייתי זר בחוג הזה, והפלמ״ח נראה לי קצת כמו חניכי צופים נושאי נשק. לא בעזרת הצעירים האלה נעשה מלחמה, חשבתי לעצמי כשיצאתי מהפגישה עם אברהם בקיבוץ.

הרגשתי חסר תועלת, והייתי חייב להתגייס כדי להיחלץ מהסיוט שרדף אותי. הייתה האפשרות של הנוטרים – כוח מקביל לזה של המשטרה, מעין לגיון זרים. השירות שם אנונימי מדי, אמרו לי. התייצבתי, לא בלי ספקות, בלשכת הגיוס שלהם. האימון נמשך שלושה שבועות והתנהל ב״קישלה״, המבצר ההיסטורי שבעיר העתיקה בירושלים, שבזמנו שימש לטורקים בית כלא. במבצר הזה שוכנים עד היום המשטרה ושירותי הביטחון של העיר העתיקה.

מיד עם סיום האימונים הציבו אותי ליחידה שהופקדה על שמירת הר הצופים, שם היו בית החולים הדסה ומכוני המחקר שלו, האוניברסיטה העברית והמעבדות שלה, ובמיוחד – הספרייה הלאומית.

שותפי לשמירה בערב הראשון היה אחד רוז׳ינקה, גבר צנום, גרום פנים, שרצה להיות עיתונאי. כעבור שנים אחדות, עם קום המדינה, שינה את שמו לצימוקי. גם לו זו הייתה היציאה הראשונה לשמירה. הוראות הסמל שפיקד על היחידה היו ברורות: לפטרל סביב המיתחם של מרכזי המחקר ובית הספר לאחיות. הלילה היה בהיר, והשמים זרועי כוכבים. נדמה שחצי־הסהר צולל לעבר ים המלח. רודינקה ואני

צעדנו זה בצד זה, כל אחד נושא רובה טעון וכמה מחסניות, להבריח את האויב. ברגע מסוים נדמה היה לי שידיו ורגליו של שותפי רועדות. שאלתי אותו אם קר לו, כי באותו לילה של נובמבר היה קריר למדי על פסגת הר הצופים. ״לא, לא קר לי. אני מפחד״. ״מפחד ממי?״ ״מהאויבים״.

״אבל אין פה שום אויבים״. ״אם כך, מה אנחנו עושים כאן ?״

שבועת אמונים להגנה

כעבור כמה ימים הודיע לי יעקב פת, מפקד ה״הגנה״ בירושלים, שהוא מבקש להיפגש איתי. קבענו פגישה בלשכת המנהל של סניף קופת חולים, שנעדר באותו יום. פת אמר לי שאוכל להיות להם לעזר רב מפני שגדלתי בארץ ערבית. ״אתה מכיר אותם!״ אמר. הוא סיפר לי שהיה אצלנו בדמשק ושהכיר את אמי עוד לפני שהפליגה לאלכסנדריה. באותו יום של נובמבר 1940 נעשיתי חבר ב״הגנה״. נשבעתי אמונים בטקס רציני ומרגש, והרגע הזה נותר מאז חרות בזיכרוני. היינו חמישה־עשר גברים, מכל הגילים. בשעה היעודה התייצבתי במגדניית ״פת״, שהייתה בבעלות אחותו של יעקב. המקום היה סגור לרגל שיפוצים, כך שהיה אפשר לפעול בו באין מפריע. יעקב הסביר לנו מהי ה״הגנה״. אחר כך אמר שרק אלה המוכנים לשרת במטרה להגן על היישוב יוכלו להישבע אמונים. הוא קרא את הטקסט המיועד למעמד זה וביקש מאיתנו לחזור אחריו משפט משפט. אחר כך הנחנו, בזה אחר זה, את ידינו על התנ״ך, כיסינו את ראשינו ואמרנו בקול רם: ״אני מתחייב על התנ״ך לשרת את עמי וארצי ולהישמע להוראות מפקדי ההגנה״.

במבט לאחור אני וכמה מסתורי נשק, ידעו אנשי ה״הגנה״ שהם עתידים לגייס אותי לשורותיהם. והמפגש הזה במגדניית ״פת״ היה אקט הסיום הרשמי של תהליך הגיוס. הגב׳ פת הגישה תה ועוגיות, ואחר כך אמרו לנו לעזוב את המקום בזוגות או בשלשות.

ירושלים היא עיר קרה ועצובה, במיוחד בחורף. לא היה שום דבר מלהיב בחיי שם. בערבים הייתי משוטט ברחובות, ובסופו של דבר נוחת ב״פינק״, בר שהצעירים, לפעמים גם חיילים, במיוחד אוסטרלים, נהגו להיפגש בו. שם מצאתי תמיד מישהו לדבר איתו.

דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005 שבועת אמונים להגנה

מרוקו" בעריכת חיים סעדון-ירון צור- היהודים בתקופה הקולוניאלית

מרוקו - חיים סעדון

לקראת קבלת העצמאות

הדחף לעלייה הקיף רבבות יהודים מרוקאים, אך לא את כולם. הטרור והמצב הכלכלי הקשה השפיעו אמנם על כל מגזרי האוכלוסייה היהודית, אך חוגים רחבים במגזר המתמערב לא איבדו את אמונם בהמשך חייהם במרוקו. רבים הושפעו מן הגל הלאומי המרוקאי והחלו לבחון את שאלת הזדהותם הפוליטית. לפני תמורה זו, שסימניה הברורים ניכרו בקיץ 1955, נהנתה התנועה הלאומית המרוקאית מתמיכה בחוגי השמאל היהודי. כמו כן נהנתה האסתקלאל מתמיכה מסוימת בחוגי הבורגנות היהודית בפנים הארץ, בערים כמו פאס ומכנאס. התמיכה התרחבה במהירות; השכבות הרחבות במלאחים העירוניים הצטרפו להערצת הסולטאן, שהייתה אחד ממאפייניה העממיים של התסיסה הלאומית. חזרתו של מחמד החמישי למרוקו באוקטובר 1955 הביאה תמורה זו לשיא. עוד בדרכו לארצו, בשהותו בצרפת, הוא קיבל משלחות יהודיות שבאו להביע את תמיכתן בו. כשדרכו רגליו על אדמת מרוקו הצטרפו יהודים רבים להמוני המריעים.

לחזרת הסולטאן קדמה החלטת הצרפתים להעניק למרוקו עצמאות. משלהי 1955 נעשו אפוא הכנות למעבר השלטון. מועד העצמאות, מארס 1956, היה קרוב והצרפתים איבדו את עניינם ביהודים. כי״ח התקשתה להתרגל למצב החדש, אך סיסמת השעה הייתה העברה שלווה של השלטון וכינון יחסים טובים בין מרוקו העצמאית למעצמה המחזירה לה את ריבונותה. הכול ידעו מה היה תפקידה החברתי־החינוכי החיוני של כי״ח בחיי היהודים המקומיים, והמרוקאים, שהתכוונו להיעזר בצרפת בתחומים רבים, לא רצו לזעזע יתר על המידה את תפקודה של ספקית החינוך המודרנית הראשית לקהילות. נדרשו אפוא התאמות מסוימות של כי״ח לתנאים החדשים, ובראשן הגברה של הוראת הערבית, אך לא הפסקת פעולתה. גם הארגונים היהודיים המערביים האחרים לא נדרשו להפסיק את פעילותם, בשל תפקידם החיוני במערכת הסעד והבריאות של הקהילות היהודיות, ומשום שהתנועה המרוקאית נזקקה לתמיכה חיצונית והייתה רגישה לדעת הקהל הבין־לאומית. מעמדם האמריקאי של רוב הארגונים היהודיים, ובראשם הג׳וינט, העמיד אותם בעמדה נוחה מבחינה זו. גם בעת חילופי השלטון העניק ההיבט הפזורתי יתרונות חשובים ליהודים.

שונה היה מעמדה של הפעילות הישראלית במרוקו. עם ההחלטה הצרפתית לצאת ממרוקו כמו הופקר השטח להתמודדות בין שתי התנועות הלאומיות על נפש היהודים המקומיים: הציונות ומדינת ישראל מצד אחד וזו המרוקאית מצד שני. לישראל היה חשוב לקבל מן המרוקאים הבטחה שהעצמאות לא תפגע בעלייה, אך התנועה הלאומית המקומית הייתה מחויבת לעניין הפאן־ערבי, והסיכויים לכך היו קלושים. ישראל נאלצה, לפיכך, לפעול באופן נמרץ להוצאת עולים דווקא סמוך לקבלת העצמאות. כמו כן ניסתה ישראל להיעזר במעמדם של הארגונים היהודיים המערביים, והפעילה את הקונגרס היהודי העולמי כמתווך בינה לבין הכוחות הלאומיים. המרוקאים נזקקו לתמיכה בין־לאומית ולא הפריעו לעלייה לפני

קבלת העצמאות; הם אף הניחו לאנשי הקונגרס לחשוב שבעתיד יהיו מוכנים להגיע להסדר שיניח את דעת ישראל.

בניגוד לצרפתים, שביקשו לצייר את שלטונם במרוקו כתקופה של פיתוח וקידמה לארץ כולה וליהודים בפרט, הדגישו שלטונות ישראל והלאומיים המרוקאים את מצוקתם של יהודי מרוקו בתקופה הקולוניאלית, והציבו לפניהם שתי תכניות חברתיות שונות ומנוגדות. ישראל סברה כי במרוקו העצמאית לא ישתפר מצבם של היהודים. אדרבה, היא חזתה להם שחורות, במוקדם או במאוחר, וקראה להם להגר מארצם ולהצטרף ליהודים הבונים את מולדתם בארץ האבות. התנועה הלאומית המרוקאית טענה כי המצוקה היא פרי המצב הקולוניאלי שדיכא את המקומיים, וכי מצבם של היהודים, כמו זה של המוסלמים, ישתפר עם קבלת העצמאות. התנועה הלאומית המרוקאית הבטיחה ליהודים שוויון זכויות מוחלט במרוקו המשוחררת. כאות לכך מינה מחמד החמישי, אחרי חזרתו מן הגלות, שר יהודי בממשלתו – מעשה חסר תקדים בהיסטוריה של יהודי מרוקו. בידי השר, ד״ר ליאון בן־זקן, הופקד משרד הדואר.

תקופת המעבר משלטון קולוניאלי לעצמאות לא גררה עמה הכרעה ביחסי היהודים המרוקאים עם שתי הרשויות, הישראלית והמרוקאית, שביקשו למשוך אותם אליהן. אמת, העלייה הייתה גדולה באותה תקופה, כ־70,000 נפש, ומספר הנרשמים לעלייה היה אף גבוה יותר והתקרב ל־ססס,100, למעלה משליש מיהודי מרוקו באותה תקופה. עם זאת, רוב היהודים, כ־ססס,170, העדיף לנסות את החיים במרוקו העצמאית. החששות כמעט בכל חוגי האוכלוסייה היהודית היו רבים, אך הייתה בכך, בסופו של חשבון, הבעת אמון בשלטון המוסלמי החדש־ישן. העידן הקולוניאלי הביא בכנפיו זעזועים קשים לחיי האוכלוסיה המקומית ולרקמת הקשרים המסורתית, כולל בין היהודים למגינם המסורתי, הסולטאן. אך לא היה בהתפתחויות שהתרחשו בארץ בין השנים 1912 ל־ 1956 לקרוע לחלוטין את הזיקות שקשרו בין היהודים לסביבה המוסלמית, ולבטל את אמונם באפשרות לשקם, על בסיס חדש המתאים לתקופה המודרנית, את החיים המשותפים שניהלו למן התקופה העתיקה.                       

הדמוגרפיה

הגידול באוכלוסייה

הכיבוש הצרפתי של מרוקו פתח בהדרגה את הארץ כולה לתהליכי מודרניזציה, שאחד מסימניהם הראשונים הוא גידול מואץ באוכלוסייה. גידול זה נובע בעיקרו מירידה בתמותה: בשלב ראשון דפוסי הילודה אינם משתנים, אך התמותה יורדת מפני שההיערכות להתמודדות עם רעב ועם מגפות טובה מבעבר. בכל עשור גדל במידה ניכרת מספר תושבי מרוקו המוסלמים והיהודים.

הטבלה משמאל ממחישה בקווים כלליים את הגידול באוכלוסייה תחת שלטון הצרפתים. המספרים עצמם אינם מדויקים, אף שהם מוסרים תוצאות של מפקדים. עד השלמת הכיבוש באמצע שנות השלושים אי אפשר היה למנות את כל תושבי הארץ. יתרה מזאת, מפקדי 1936 ו־1947 אינם נחשבים לאמינים במיוחד. מדויק יותר היה כנראה המפקד שנערך בשנת 1951. ואולם, לשם הדגמת התמורה הדרמטית במספר התושבים שחלה בהשפעת התקופה הקולוניאלית אין חשיבות לדקדוקים מספריים, והתמונה ברורה: האוכלוסייה הכפילה עצמה בתוך כשלושים שנה, מהמפקד הראשון(1921) ועד האחרון (1951). ואף אם הגידול האמיתי היה מתון יותר, השינוי עדיין חד ומרשים. פערי הפיתוח המודרני בתוך מרוקו באו כמובן לידי ביטוי בהבדלים בשיעור הריבוי הטבעי, שכן בשנים הראשונות לכיבוש הצרפתי לא היה שינוי ניכר, ואף בהמשך היו סביבות חברתיות ומקומות שבהם לא חל שינוי עמוק בשיעורי התמותה. החוקרים מעריכים כי שיעור הריבוי הטבעי הממוצע בקרב יהודי מרוקו בתקופת השלטון הצרפתי היה כ־2.5 אחוזים.

מגמת גידול האוכלוסייה נמשכה גם בשנות החמישים, ובמפקד הראשון שנעשה אחרי קבלת העצמאות, בשנת 1960, נמנו יותר מ־11 מיליון מוסלמים. מספר היהודים היה באותה שנה נמוך בהרבה מזה של שנת 1951 – כ־ססס,160 , אך לא היה זה פרי תמורה בדפוסי הילודה והתמותה של יהודי מרוקו, אלא תוצאת ההגירה: החל מ־1947 החלו היהודים בתנועה של הגירה חיצונית, תחילה לארץ ישראל ולמדינת ישראל, ולאחר מכן גם ליעדים אחרים, ובמיוחד לצרפת. מבחינה זו הם הקדימו את המוסלמים, שהחלו בתנועה של הגירה חיצונית לאירופה, אמנם לא המונית כמו אצל היהודים, מאוחר יותר (בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים).

התמונה הדמוגרפית ממחישה את הדמיון ואת השוני בין מוסלמים ויהודים בתקופה הקולוניאלית. שתי הקבוצות נטלו חלק בתהליכים כלליים, כגידול האוכלוסייה; שתיהן נטלו חלק גם בתנועת ההגירה הפנימית, תופעה שנרחיב עליה את הדיבור בהמשך, ואולם המיעוט הקדים את הרוב, ופתח ראשון בהגירה כלפי חוץ בממדים גדולים.

כאמור, המספרים שננקבו במפקדים הצרפתיים אינם מדויקים, והגורמים היהודיים שנזקקו לאומדן מהימן של מספר יהודי מרוקו התלבטו בנושא זה. רוב הארגונים היהודיים החלו לפעול במרוקו סביב 1948, והערכותיהם בתקופה זו נעו בין 250,000 ל־ססס,300 יהודים. כלומר, בין 50,000 ל־ססס,100 אלף נפש יותר ממספרם במפקד של 1951 — הפרש נכבד לכל הדעות. אנשי הג׳וינט הסבירו את ההפרש במספר העולים בתקופת העלייה ההמונית, שהיה למעלה משלושים אלף נפש, בתוספת מספר היהודים שלא נמנו בידי הצרפתים במרוקו הספרדית: כ־25,000, והיהודים בעלי המעמד האירופי, שנמנו במפקדים בקטגוריה ״אירופים״. לפי הערכת הג׳וינט בשנת 1952 התקרב מספרם ל־ 30,000, אך ב־1943 הוערך מספרם רק בכ־15,000 נפש. דומה שהערכת מספר היהודים במרוקו ב־1948 בכ־280 אלף נפש קרובה למציאות.

מרוקו" בעריכת חיים סעדון-ירון צור היהודים בתקופה הקולוניאלית

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- שלטון אסמאעיל

תולדות. הירשברג

המשא־ומתן בין מארוקו ובין ארצות־השפילה

היוזמה לפתיחת המשא־ומתן באה מצד אסיפת־המעמדות — לפי עצתם של יהו­דים אחדים. יצחק בואנו די מיסקיטה [Isacq Bueno de Misquitta] הביא בראשית 1682 למלך מכתב מאת האסיפה ומתנות שונות והשיג ממנו הבטחה, שיעשה את החוזה תמורת 600 קווינטאלים של אבק־שריפה ומרכבה יפה. אולם באותו זמן הגיע עוד יהודי למכנאס, פרנאנדו מנדים, גם הוא תושב מארוקו באותו זמן, וגם הוא הביא הצעה דומה מאת אסיפת־המעמדות. באמשטרדם היוזמים להטלת תפקיד זה על פרנאנדו היו גדעון מנדיס, יעקב די אוליווירה  ודון מנוּאל די בְּלמונטה. כנהוג הביא מנדיס עמו מתנות והודיע על משלוח כמות גדולה של אבק־שריפה לצורכי השלטונות במארוקו. מצד אסמאעיל ניהל את המשא־ומתן במכנאם יוסף מאימראן, הממונה על החצר. המלך נטה לקבל כמתווך את מנדיס, שטען כי הוא הראשון שיזם את חידוש השיחות, אולם אסיפת־המעמדות החליטה בסוף להפקיד על המשא־ומתן את משפחת מיסקיטה. נראה, שיצחק די מיסקיטה חדל לטפל בעניין זה, כי בשנה שלאחריה ביקש דניאל די מיסקיטה, שישב באמשטרדם, את הפנדורפ לעזור לשני אחייניו יוסף ודניאל מיסקיטה בניהול השיחות. בשם חצר מארוקו יוצא עתה לארצות־השפילה יוסף טולידאנו, קרובו של יוסף מאימראן, כדי להביא לאישורם של השלטונות שם את נוסח החוזה, שהוכנסו בו שינויים בסעיפים 7 ו־9 לעומת נוסח החוזה עם אלג׳יריה. יוסף טולידאנו, בנו של דניאל, נבחר בשל מעמדו הרם של יוסף מאימראן, ובני מיסקיטה, וגם גדעון מנדיס, שליחו של יעקב די אוליווירה, שיכנעו אותו על־ידי מתנות רבות לצאת לארצות־השפילה. הוסכם שאת שכר־הטירחה שתשלם אסיפת־המעמדות בעבור התיווך יחלקו ביניהם בשווה שלושת הצדדים בניהול השיחות: בני מיסקיטה, יוסף טולידאגו ויוסף מאימראן, אך זה האחרון יקבל מכלל הסכום לפני החלוקה סך 400 פּאטאקוֹס. הפנדוֹרפּ לא היה מרוצה מן ההסדר. הוא ראה בו פגיעה ביוקרתו, כי לא הוזמן להביא את החוזה להאג, אף פסחו עליו לגמרי בחלוקת שכר־הטירחה. הוא כותב במרירות מסוימת, כי בהכנת החוזה לא הקפידו על כל ההוראות של אסיפת־המעמדות. אולם בגלל מעמדו של יוסף מאימראן הבליג על עלבונו הפרטי, ורק ביקש למסור את המתנות לאסמאעיל, שבזה יובלט מעמדו כקונסול של ארצו. יש לציין, כי הפנדורפ מדגיש בדו״חים שלו פעמים אחדות את תפקידו המכריע של יוסף מאימראן בסיום המוצ­לח של הכנת החוזה. הערכתו החיובית בולטת במיוחד לאור עמדתו המסתייגת כלפי הסוחרים היהודיים באמשטרדם, שנבעה קצתה מזה, שאלה היו מתחריו של אחיו, סוחר־יצואן בארצות־השפילה.

שליחותו של יוסף טולידאנו אל אסיפת־המעמדות הוכתרה בהצלחה. בשלביו האחרונים של המשא־ומתן היתה גם ידו של יצחק ששפורטש, המכונה קרובו של יוסף טולידאנו, שעליו הוטל להבהיר נקודות מסוימות. באותו פרק־זמן שימש הרב יעקב ששפורטש כמתרגם האיגרות הערביות לספרדית, ודוד טוריס [Torres] היה מתרגמן מספרדית ללשון הנידרלאנדים. החוזה אושר במאי של שנת 1683. וכן היתה חליפת־מכתבים בדבר החוזה מצד אברהם מאימראן, אף כי אביו יוסף עדיין היה בחיים. בדו״ח של הפנדורפ מיום 19 בנובמבר 1683 נזכר כי יוסף מאימראן מת, אבל לא ניתנה הסיבה למותו. ייתכן שאילו נכונות היו השמועות על מותו הטראגי שאותן מסרו בּינו ואחרים, היה גם הקונסול מציין דבר זה; אבל גם אין להוכיח דבר משתיקתו.

לאחר חתימת החוזה הגיעה השעה לשלוח את המתנות המובטחות (באוקטובר 1683). לשם קבלת אישורו הסופי של אסמאעיל יצאו במחצית 1684 למכנאס הפנדורפ, יוסף בואנו מיסקיטה, שני סוחרים נידרלאנדיים (כנראה נוצריים), ואחיו של יוסף טולידאנו — כפי הנראה חיים הנזכר במסמכים מאותו זמן. בחצרו של אסמאעיל פעיל היה כבר אברהם מאימראן. והמשלחת נתקבלה לריאיון ב־16 באַבגוּסט, 1684.

ב־12 במארס 1685 ערך יוסף טולידאגו את ביקורה פרידה אצל אסיפת־המעמ­דות, אולם הוא השתהה עוד זמן־מה בארץ, כנראה כדי לעזור בהכנת טיוטה של הסכם לפדיון שבויים, כי שודדי סלא תפסו בינתיים שמונה ספינות נידרלאנדיות, ומספר השבויים שבידם גדל באופן ניכר.

עתה נשתפרו האפשרויות למסחר ער בין שתי הארצות. הפנדורפ וחיים טולידאנו עשו שותפות, והנידרלאנדים מספקים רובים ותחמושת למארוקו — המצר­כים החשובים ביותר בשביל המלך, בדומה למצב בימי הפליאג׳י. אמנם יש לפ­עמים עירעורים על טיב הנשק, והפנדורפ מסביר סיבתם בטיפול לא־מתאים מצד הכושים שבחיל־המשמר של אסמאעיל. בראשית 1688 עיינה אסיפת־המעמדות במינוי קונסול בסלא במקומו של הפנדורפ שביקש להתפטר, אולם לבסוף נשאר בתפקידו. בחודש מאי של אותה שנה הגיש יוסף טולידאנו את כתב־האמנתו לאסיפת־המעמדות.

בראשית שנות התשעים נתקשרה מתיחות בין שתי המדינות. מסתבר שנגרמה על־ידי הפסק הספקת נשק ותחמושת מצד הנידרלאנדים. אסמאעיל ראה בדבר רמז שרצונם לכלות את חוזה־השלום, ומצידו הירהר על ביטול החוזה. בכל־זאת החליט, בהשפעתם של אברהם מאימראן והפנדורפ, לשגר אל ארצות־השפילה את חיים טולידאנו, שאחיו יוסף נמצא בה כבר בתפקיד שגריר, כדי לתהות על כוונות אסיפת־המעמדות, לבקש תחמושת ולהציע תמורתה חנקת־אשלגן. חיים טולידאנו יצא בשליחות יחד עם הפנדודפ. אסיפת־המעמדות הכחישה בשורה של החלטות כל כוונה לנתק את הקשרים, אף הצהירה על רצונה לשפר את היחסים. בעקבות זאת הוסכם ב־1692 עם חיים טולידאנו להאריך את החוזה של 1684. כמחווה של רצון טוב שיחרר אסמאעיל שבויים נידרלאנדים, שנתפסו בספינה צרפתית. הנידרלאנדים הבינו שמחובתם לעשות מאמצים כדי לייעל את אספקת הנשק שמבקש אסמאעיל, לדאוג לשיפור טיבו, שעליו נשמעו תלונות, ומאימראן וחיים טולידאנו ניסו לשווא לקבל עליו עריבות מהסוחרים, ולהזמין מלונדון את הדגמים המבוקשים שאין מייצרים אותם בארצם. וכן דאגו למתנות בשביל קיסר מארוקו ונכ­בדים אחדים בחצרו, וביניהם אברהם מאימראן, בזכות אביו, שהכין את חוזה 1683. אולם הוחלט שהמתנות (תותחים ונשק אחר) תימסרנה לתעודתן רק לאחר שיאושר ההסכם על המשך חלותו של חוזה 1684, וכן לאחר שישוחררו ללא כל תשלום השבויים שנלקחו בשבי לאחר שתם תוקפו של חוזה זה.

יותר קל היה לאסיפת־המעמדות לקבל החלטות נמרצות בהאג מאשר להפנדורפ ולחיים טולידאנו לבצען במכנאם. כבר בהפליגם בים בראשית 1694 הירהרו שני השגרירים בדבר, כיצד יוכלו לבוא בידיים ריקות ולדרוש תחילה את אישור ההסכם ושיחרור השבויים׳ ולהתנות את מסירת המתנות במילוי דרישות אלה. אותה שעה כותב הפנדורפ שנמאס לו כבר השירות בברבריה, וכי טולידאנו המס­כן חלצתו חמה בפחדו מפני אדוניו, על ששהה זמן כה רב בארצות־השפילה. ואמ­נם קיבל הפנדורפ ייפוי־כוח למנות מישהו שימלא את מקומו במארוקו. בהגיעם לתנג׳ה שלח חיים טולידאנו מיד אל אחיו, שהפנדודפ אינו נוקב בשמו, לבקש שיסלול את הדרך למשא־ומתן אדיב עם השלטונות. המשנה־למלך בתנג׳ה דרש להעביר לרשותו מיד את המתנות לפני מילוי התנאים של אסיפת־המעמדות. טולידאנו חשש, שסירוב לדרישה זו עלול לשים לאל את כל המאמצים שהושקעו במשא־ומתן בין מארוקו ובין ארצות־השפילה במשא־ומתן ולסכן את משפחתו, ולכן לחץ על הפנדורפ למסור את המתנות. בתור עירבון הפקיד ביד הקונסול את כל המתנות שהביא הוא עצמו, באופן פרטי, למלך. הפנדורפ הסכים להצעתו של טולידאנו, גם מאחר שידע, כי טולידאנו ואברהם מאימראן יעשו כל מאמץ כדי למלא את דרישות אסיפת־המעמדות, וכן שקל את הסכנות הצפויות מצד הספרדים לספינה הטעונה נשק ותחמושת, שנמ­צאה עדיין בקאדיקס. ופעם, כשהביאה ספינה נידרלאנדית מטען נשק מאיכות מפוקפקת, שהיה צריך לשמש כופר בעבור שבויים, ונשקפה סכנה שהמשא־ומתן ייכשל, נעשה ערב אברהם מאימראן לטיב הסחורה.

מהמשך מכתביו של הפנדורפ אנו למדים כמה קשיים נערמו בדרך לאישור ההסכם. אולם הוא היה בטוח בהצלחת פעילותם של מאימראן וטולידאנו, שאם לא כן יפסידו את כל הונם. ב־1698 הגיע לארצות־השפילה משה טולידאנו, שנשלה לשכנע את אסיפת המעמדות בכנות כוונותיו של אסמאעיל כלפי ארצות־השפילה.

זמן קצר לאחר־מכן(בתחילת 1699) סיים הפנדורפ את תפקידו כקונסול במארוקו. נוכחות קונסול הכרחית היתה עתה, כשהוארך חוזה־השלום, אלא שלא נמצא מועמד למשרה זו. אסיפת־המעמדות לא היתה משלמת משכורת שנתית, והאגרות הקונסולאריות לא הכניסו סכומים ניכרים, והקונסולים בכל ארצות ברבריה נאלצו להתפרנס מרווחיהם הפרטיים. בכל ערי־החוף של מארוקו לא גר אף סוחר נוצרי אזרח ארצות־השפילה, והפנדורפ נאלץ למנות כממלא־מקומו את גדעון מנדיס, הידוע לנו(עיין למעלה, עמ׳ 266), שבנו התגורר באמשטרדם. אבל קברניטיהן של שתי ספינות נידרלאגדיות שעגנו בסלא מיאנו לשלם את האגרות למנדיס, ופנו ליהודי אחר, דניאל נונס ד׳אנדראדה [Daniel Nunes d’Andrada]. ובעקבותיהם הלכו קבר­ניטים אחרים. כדי לחזק את מעמדו של מנדיס העניקה לו אסיפת־המעמדות ב־20 למארס 1700 כתב־מינוי לקונסול בסלא.

רבות מבין ההחלטות של אסיפת־המעמדות בשנים 1699—1700 קשורות בעס­קיהם של משה טולידאגו ואברהם מאימראן עם ארצות־השפילה והתביעות הכס­פיות שהיו להם׳ והן כלולות בתיק כרסתני מיוחד, ׳מסמכים על המו״מ עם שגריר מארוקו 1699׳. משה טולידאנו נתקבל לריאיון על־ידי האסיפה ביולי 1699, ולפי הצעתו נתמנתה ועדה מיוחדת כדי לחקור את צדקת התביעות. בעוד הדיונים בוועדה נמשכים עסק טולידאנו בייצור קני־רובים. בסוף זכה בתביעתו וקיבל סך של 6,000 פלורינים.

 

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- שלטון אסמאעיל

סיום פרק משא ומתן

קוֹרְאֵי עֹנֶג שִׁירוּ יַחְדָּו-בקשה לשבת פרשת וירא-רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל

אעירה שחר חלק א

80-פרשת וירא / סדרה ד׳|

דודי ירד לגנו — חגאז משרקי

ידיד נפש — נועם ״אם קמי עלו על ראשי״

בקשה — קוראי עונג. נועם ״בוא יבוא נא״

(80) — בקשה — סי׳ פרג׳י

 

 

הפורה והמעולה שבפיטני תוניסיה. נולד בפאס בסוף המאה ה-16 ונפטר במאה ה-17. שירתו חביבה על כל יהודי צפון אפריקה, וזכתה לתפוצה נרחבת. ר' פרג'י עבר לבאג'ה שבתוניסיה, ונודע שם כאחת מתלמידי החכמים המרוקנים שמצאו מקומם בתוניסיה. הוא היה פיטן ומקובל. בשמו נכרכו אגדות, ואודות סיפור חייו ומיתתו נוצר שיר בערבית-יהודית.

ר' פרג'י כתב פיוטים למועדים שונים ממעגל השנה ולאירועים ממעגל החיים. כמו כן יצר שירים דידקטיים להנהרת הלכות. הנושא המרכזי בפיוטיו הוא גלות וגאולה. אף שירים שעוסקים בשבת, בתורה ובאירועים ממעגל החיים רוויים בתכנים לאומיים אלו. מפיוטיו, ובעיקר מאלו שעוסקים ברשב"י ובספירות, ניכרת גדולתו בקבלה. 

ר' פרג'י שוואט כתב את רוב שיריו לזמרה בלחנים ידועים – בשמחה המשפחתית או בסעודה בבית ובבית הכנסת. לצד הפיוט היה רושם את הלחן שעבורו נכתבו המלים, על ידי אזכור המלים הפותחות הידועות כמלותיו של לחן זה. עם היקלטותו של הפיוט החדש, היה הלחן זוכה למנגינות חדשות, והחל לשמש בעצמו כסימן היכר ללחנים אלו.

שירתו כתובה בסגנון נקי, הניזון בעיקר מן העברית המקראית, אך באחדים מפיוטיו ניתן למצוא גם ארמית זהרית. כמו כן מופיעות אצלו צורות פיטניות וחידושי לשון מקוריים. הוא הושפע מר' ישראל נג'ארה, אך לצד כתיבתו במשקל הכמותי ניכרת בשירתו ההינתקות מן החרוז המבריח. רוב שיריו כתובים בתבניות סטרופיות מגוונות. פרג'י גם חידש צורות שיר מקוריות.

שיריו התקבלו על ידי יהודי צפון אפריקה והם מזומרים עד היום.

אפרים חזן-אתר הזמנה לפיוט

 

קוֹרְאֵי עֹנֶג שִׁירוּ יַחְדָּו / שִׁיר מְנוּחַת חַי הָעוֹלָמִים

יוֹם אֲשֶׁר כֻּלּוּ מַעְבָּדָיו / בֵּרְכוֹ מִכָּל־הַיָּמִים:

 

פַּאֲרוּ, עַמִּי, יוֹם שַׁבָּת / הַמְּפוֹאָר לִפְנֵי עֶלְיוֹן

חֹק־שְׁמִירָתוֹ בַּל יֻשְׁבַּת / לַעֲשׂוֹתוֹ בִּלְתִּי רִפְיוֹן

אִם יְדַעְתֶּם אַנְשֵׁי חִבַּת / לֹא נְתָנוֹ שׁוֹכֵן חֶבְיוֹן —

 

לֹא לְזָרִים עוֹבְדֵי בִּלְעָדָיו / הוֹלְכִים עַל דֶּרֶךְ לֹא־תָּמִים

רַק אֲלֵיכֶם זֶרַע דּוֹדָיו / עַם בְּחוֹתָמוֹ נֶחְתָּמִים:

 

רָם בְּקָרְאוֹ לִיקוּתִיאֵל / לַעֲלוֹת אֵלָיו הָהָרָה

אָז בְּעָמְדוֹ שָׁם לִפְנֵי אֵ־ל / שָׁת בְּרֹאשׁוֹ צִיץ וַעְטָרָה

וּלְעַמּוֹ בֵּית יִשְׂרָאֵל / מִלְּפָנָיו הוֹרִיד תּוֹרָה —

 

הַיְּקָרָה מִכֹּל־מַחְמַדָּיו / מִפְּנִינִים מִפָּז וּכְתָמִים

מִשְׁפְּטֵי שַׁבָּת עִם סוֹדָיו / עַל סְפָרֶיהָ נִרְשָׁמִים:

 

גַּם יְקוּתִיאֵל חָשׁ _וַיְצַ- / -וֶה לְעַם מִדְבָּר הִנְהִיגָם

תִּשְׁמְרוּ, עַמִּי, יוֹם נִרְצָה / מֵעֲשׁוֹת בּוֹ דֹּפִי וּפְגָם

הֵן מְקוֹשֵׁשׁ עֵת בּוֹ נִמְצָא / בָּאֲבָנִים רָגוֹם נִרְגָּם

 

כֵּן לְכָל־עוֹבְרִים עַל פִּקּוּדָיו / בָּאֲבָנִים יִהְיוּ נִרְגָּמִים

רַק אֲשֶׁר יִשְׁמוֹר מִצְּעָדָיו / יִשְׁמְרֵהוּ רָם עַל רָמִים:

 

יִמְצְאוּ מַרְגּוֹעַ הַיּוֹם / הָעֲמֵלִים קִצְרֵי רוּחַ

לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אֵ-ל אָיֹם / מִשְׁפְּטֵי יוֹם הַמָּנוֹחַ

עַד יְמַהֵר לָכֶם פִּדְיוֹם / גַּם דְּרוֹרִים יִפְקַח קוֹחַ

 

רַחֲמָיו לֹא כַלוּ וַחְסָדָיו / לֹא לְעוֹלָם יִטּוֹר לָאְשֵׁמִים

יֶאֱסוֹף עַמּוֹ צֹאן יָדָיו/ אֶל דְּבִירוֹ מִבֵּין עַמִּים:

 

כנפי שחר

(80) הנושא: שבת.

מעבדיו — מעשיו. פארו — כבדו. דודיו — ידידיו. בחותמו — אות ברית קודש. ליקותיאל — משמותיו של משה רבינו. וכתמים — זהב נבחר. מצעדיו — דרכיו של הי. מרגוע — מנוחה. יפקח קוח — ער ימהר…עד יפקח קוח, יתיר הכבל, ישחרר.

רפאל בן שמחון-החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א-סלא-הפטרת שבת נחמו בתרגום לסארח

הווי ומסורת רפאל בן שמחון

דוגמה ל-סאראח (תרגום לערבית)

כאמור חלק ניכר מתוכנית הלימודים הוקדש לענייני תפילה ובית הכנסת, במיוחד לפרשה ולהפטרה בטעמי המקרא ובביאורן בסאראח.

מאחר ורוב השמחות ובמיוחד חגיגות הבר-מצווה נערכו בשבת נחמו, אנו מביאים כאן את ההפטרה של פרשת ואתחנן (ישעיהו, מ, א-כח עם תרגום לערבית (סאראח)

רפאל בן שמחון-החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א-סלא

תיסבברו תיסבברו יא קאוומי, קאל אילאהכום:

דברו על־לב ירושלם וקראו אליה, כי מלאה צבאה, כי נרצה עונה, כי לקחה מיד ה׳ כפלים בכל־חטאתיה:

תיכללמו עלא קלב מדינת-סלאם ובררחו אילהא, אין תיעממר זיסהא, אין תירג'ב דנובהא, אין נדראבת מן יד אללאה, בלמתני ׳פזמיע כיטאייתיהא:

קול קורא במדבר, פנו דרך ה׳ ישרו בערבה מסלה לאלהינו:

שאווט אללאה יבררח פילברר, כ'ממלו טריק־אללאה, סנעו פ'לוטא ערידה, טריק לילאהנא.

כל־גיא ינשא וכל-הר וגבעה ישפלו והיה העקב למישור והרכסים לבקעה:

זמיע כל ׳כנדק יתיעללא, וזמיע כל זבל וגדייא ינחדרו, וויבון למעווז לתיסניס, וזבאל למזאנבין, אל-לוטא:

ונגלה כבוד ה׳ וראו כל־בשר יחדו, כי פי ה׳ דבר:

ווידזללא נאוור אללאה, וויראוו זמיע כל-מכ'לוק אזמעי, אין אמר אללאה תכ'ללם:

קול אמר קרא, ואמר מה אקרא, כל הבשר חציר וכל־חסדו כציץ השדה:

שאווט יקול תנבא, וקאל אס נתנבא, זמיע למכאלאק לקבאח קסיל, וזמיע פדלו כיף נואר לכלא:

יבש חציר נבל ציץ, כי רוח ה׳ נשבה בו אכן חציר העם:

ייאבס לקסיל תסקט (תלווח) נוארא אין אנבייאת אללאה נפ'כ'ית פייה, בלחק קסיל לקאוום לקביח

יבש חציר נבל ציץ, ודבר אלהינו יקום לעולם:

ייאבס לקסיל תסקט נוארא, וכלאם אילאהנא יתבת אל-לאבדדא:

על הר-גבה עלי־לך מבשרת ציון הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים, הרימי אל־תיראי אמרי לערי יהודה הנה אלהיכם:

עלא זבל עאלי, טלע׳ איליכּ , מבססרת ציון, רפעי בזזהד שאווטב מבססרת מדינת-סלאם, רפיעי לא מן תכיאפי, עלמי מדון יהודה, האווא אילאהכּום:

הנה אדני ה׳ בחזק יבוא וזרעו משלה לו, הנה שכרו אתו ופעלתו לפניו:

האוודא אללה אטאייאק בלקקאווא יזי, ודראעו חאכם אילו, האוודא יזארתו מעאה, ופיעאלתו מקאבלתו:

כרעה עדרו ירעה, בזרעו יקבץ טלאים ובחיקו ישא, עלות ינהל:

כיף ראעי קטעתו (ד ו ל א) ירעי, ובדראעו יזמע לכירפיאן, ופסונו ירפד, למרדעאת יקדדם:

 מי-מדד בשעלו מים ושמים בזרת תכן וכל בשלש עפר הארץ ושקל בפלס הרים וגבעות במאזנים:

סכון ד׳ עבר בחפאניה למא, וסמא כ'ייט בסבר תיסאווב, ועבר בתלת תראב אל- ארד, או אזזן בררמאנא זבאל, ולגדייאת בלמיזאן:

מי־תכן את-רוח ה׳ ואיש עצתו יודיענו:

סכון סאווב רוח מקדדסא פי פיס לאנבייא, וראזל ראיו ׳ערפו.

את מי נועץ ויבינהו וילמדהו בארה משפט וילמדהו דעת ודרך תבונות יודיענו:

מעא מן תיראייא ופיהמו, ועללמו טרוק שראע ולחק, ועללמו לעקל, וטריק לפיהאמא עררפו:

הן גוים כמר מדלי, וכשחק מאזנים נחשבו, הן איים כדק יטול:

האוודא לומאם כיף נקטא מררא מן דלו, וכיף לג'ברא דלמיזאן ינחסאבו, האוודא דזירת כיף לגברא רקיקא תחללי.

ולבנון אין די בער וחיתו אין די עולה:

וסוזור לבנון, לאייס יכפו לסועאל אל אוחיסתו לאייס תיכיפי לסעידא.

כל־הגוים כאין נגדו, מאפס ותהו נחשבו־לו:

זמיע לומאם כיף לאייס מקאבלתו, מן להתוף ותיה ינחסאבו אילו:

ואל־מי תדמיון אל ומה-דמות תערכו־לו

ולאמן ת׳סאבהל א-טאייק׳ וואס מן תסביהא תיקארנו איליה;

הפסל נסך חרש וצרף בזהב ירקענו ורתקות כסף צורף:

א-סנאס פרג׳ לחדדאד, וססייאג' בדהב יכ'ססיה, וסנאסל דלפדדא, א-סייאג, יזבדו

ביהום.

המסכן תרומה, עץ לא־ירקב יבחר, חרש חכם יבקש־לו, להכין פסל לא ימוט:

למסכין אללי, יעטי רפ׳יעא, לעוד די מא יתסווס יכיתיאר, נזזאר כייס י׳פ׳תז אללי, אללי יסאווב א-סנאס אללי מא ימיל.

הלוא תדעו, הלא תשמעו, הלא הנד מראש לכם, הלוא הבינותם מוסדות הארץ :

וואס לאייס תערפו, וואס לאייס ת׳סמעו, וואס תכככר מללוול אילכום, וואס לאייס פ׳המתו אל-סאייס לאראד.

הישב על-חוג הארץ וישביה כחגבים, הנוטה כדק שמים, וימתחם כאהל לשבת:

די גאלס עלא דאבד אל-ארד, וסככאנהא כיף א-זראד די באסאט כיף ספיח א-סמא לובסטהום כיף לקבבא לסכנאן,

הנותן רוזנים לאין שפטי ארץ כתהו עשה:

די זעל לוזארא לאייס שארעין לאראד, כיף תיה עמל.

אף בל־נטעו, אף בל־זרעו, אף בל-שרש בארץ גזעם וגם נשף בהם, ויבשו וסערה כקש תשאם:

חת׳א בלאייס נגרסו, חת׳א בלאייס נזרעו, חת׳א בלאייס דזדדר פ׳לארד ערקהום, וחתא נפיך פיהום וייבסו, ללעזאזא כיף לגת (א-תבן) תהזזהום.

 כה. ואל-מי תדמיוני ואשוה, יאמר קדוש:

ולימן תסכבהוני ונתקארן מעאה, יקול מקדדס.

שאו־מרום עיניכם וראו, מי־ברא אלה, המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא, מרב אונים ואמיץ כח, איש לא נעדר:

רפדו לסמא עינכום, ונדרו ספון כ'לק האדו די מכ׳ררז בלעאדאד זיוסהום, לכללהום בליסם יבררח, מן כת׳רת לקוויין ומן סחאח א-זהד, ראזל לא מן ינר׳אס

הערת המחבר: תודתי נתונה למכון ״בן־צבי” בירושלים, על הרשות שניתנה לי לעיין בתרגומי התורה לערבית מונרכית, במיוחד של ההפטרות, דבר שסייע לי בעבודתי.

רפאל בן שמחון-החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א-סלא

ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-תבניות צורניות בכתיבה הפיוטית על סול הצדקת

סוליקה הקדושה

ה. קריאת שמע

ההשוואה להרוגי המלכות מושכת אחריה את הצגת סול כעלמה השוקדת לומר ״שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד״ לפני עריפת ראשה. הנקודה הזאת נראית מובנת מאליה עד כדי כך שלא עולה על הדעת לבדוק את תוקפה מבחינת האמת ההיסטורית.

חלואה משווה אותה לחנה ואינו מציין את עשרה הרוגי מלכות, אבל קריאת ״שמע ישראל״ עם עקרון האמונה באל אחד משתית את דרך עיצובה של הדמות ואת צורות הפיוט המתמקדות במילים ״אחד״ ו״מיוחד״.

 

יָחִיד בְּלִי שֵׁנִי / תּוֹרָתוֹ יְחִידָה [".]

אֱלֹהֵינוּ אֶחָד / וּנְבִיאוֹ מְיֻחָד

[…]

לִפְנֵי אַל הַמְּיֻחָד / יוֹנָה פִּיהָ פָּתְחָה

נִשְׁמָתָהּ בְּאֶחָד / יָצְאָה עוֹלָה מִנְחָה

קָבְעוּ לָהּ עִם חַנָּה / מְנוּחָה נְכוֹנָה

 

עשרה הרוגי מלכות מוזכרים כאן ברמז דרך הדפוס הלשוני שבאמצעותו מלמדים זכות על הקדושים, ״יונה פיה פתחה, נשמתה באחד יצאה". נשמתה יצאה כאשר הגיעה ל״אחד" בקריאת "שמע ישראל", זאת על פי הסיפור בתלמוד על רבי עקיבא (מעשרה הרוגי מלכות) שיצאה נשמתו ב״אחד״ (ברכות סא ע״ב). אלבאז חוזר על הדפוס הלשוני בהסתמכו על אותו המקור התלמודי:

 

אֶת שִׁמְךָ הִזְכִּירָה / בְּמוֹרָא וָפַחַד

עָנְתָה חַי וְנוֹרָא / הוּא אֶל הַמְּיֻחָד

אָז יָצְאָה בִּמְהֵרָה / נִשְׁמָתָהּ בְּאֶחָד

 

כמעט בכל הגרסאות של הקצות על אודות סול נאמר שקראה קריאת שמע לפני הוצאתה להורג, אבל לא נאמר שנשמתה יצאה ב״אחד״. היצירות של בני חוג המשכילים והיצירות העממיות תמימות דעים באשר לקריאת שמע לפני מותה.

לא עמדה לפניהם השאלה, האם נערה מטנג׳יר הייתה עשויה לדעת קריאת שמע. המחברים לא ידעו דבר על טיב חינוכה. נאמנותה לדת היהודית לא חייבה ידע ביהדות, אפילו הבסיסי ביותר. נשים יהודיות במרוקו במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה, שלא ידעו קרוא וכתוב, יכלו לקיים אורח חיים דתי מבלי לקרוא בספר. המחברים יצאו מתוך הנחה שנערה שהייתה מוכנה למסור את נפשה על הדת היהודית, שומה עליה לדעת קריאת שמע. נשים ממכנאס, מצפרו ומפאס שגרו בקרבת בתי הכנסת קלטו תפילות וברכות מסוימות, עד שאחדות מהן הצליחו לדעת אותן בעל־פה, כולל ה״שמע״ שחובה לומר לפני השינה. וכך, נשים חשובות, גם אלה שלא ידעו לקרוא בסידור, אמורות היו לדקדק בקיום המצווה הזאת. האם הדבר תקף גם באשר לסול חשואל מטנג׳יר? הפייטנים דנים אותה על פי אחריתה ומעתירים עליה שבחים. מעל לכול, היא ״גבירה״! היא ״רמת המעלה״ המצטרפת לאותן נשים חשובות וידעניות העשויות להכיר את ה״שמע״, ואפילו את כל הפרשה הראשונה, "ואהבת את ה, אלהיף׳ עד ״וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך״ (דברים ו, ד-ט). סול אמורה הייתה להגיד את הפתיחה, כלומר את פסוק ד בלבד, וגם להבין את תוכנה. על פי זעפרני, 1998, למדו הבנות מטנג׳יר את חוקי הכשרות, השבת, החגים והמועדים מפי אימותיהן, ויכלו להתוודע לכמה פרשיות מהתורה מתוך האנתולוגיה הספרדית היהודית"מעם לועז״, שהייתה נפוצה בקרב נשות טנג׳יר כבר במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה.

 

עדות נדירה המלמדת על חינוכן של בנות טנג׳יר ב־1832, כשנתיים לפני הוצאתה להורג של סול, כלולה בסקיצה של הצייר דלקרואה. מדובר בסקיצה המתארת את ז׳מילה בוזגלו, בתו של אדם נשוא פנים, יעקב בוזגלו, שבביתו התארחו הצייר ומכובדים צרפתים אחרים ביום ראשון 28 באפריל 1832. באותו ביקור רשם דלקרואה סקיצה של הבת, ועליה כתבה ז׳מילה בספרדית־יהודית(לדינו) באותיות עבריות בכתב קורסיבי(המכונה בפי רבים ״כתב רש״י״) משפט שאנו מביאים כאן לראשונה בתרגום לעברית:

מר דלקרואה, מר מורניי, מר פרייסינט, מר מרקוסן הואילו בטובם לבקר אותי ביום ראשון 28 באפריל 1832.

(חתומה) ז׳מילה בוזגלו

 

בשנת 1832 הייתה ז׳מילה בוזגלו נערה רווקה, כנראה בת גילה של סול. אם כן, ברור הדבר שנערות משכבה מכובדת עשויות היו לדעת לכתוב ספרדית־יהודית באותיות רש״י. ז׳מילה בוזגלו יכלה לקרוא ״מעם לועז״ ולספוג ממנו מידע ביהדות, לכן סביר שידעה את ה״שמע״ והבינה את תוכנו. באשר לסול, העניין אינו ודאי בשל חוסר ראיות. על פי מה שנודע לנו ממכתבו של השגריר דרומון היי, 1844, הייתה שייכת סול לשכבה סוציו־אקונומית נמוכה, וההנחה שאולי ידעה לכתוב אינה סבירה. ריי, 1844, האדם שחיבר את קורותיה בצרפתית, אומר על בנות משפחתה של סול שלא ידעו קרוא וכתוב. כיוון שאסף את המידע על הפרשה מקרוב משפחה, אחיה (כך הוא טוען), סביר להניח שפרט משמעותי כמו ידיעת קרוא וכתוב אצל נערה יהודייה בטנג׳יר של 1834 היה מובלט על ידי בני משפחתה ועל ידי הסובבים אותה, אילו היה נכון. סול אינה מצטיירת בכתבים בשפות לועזיות כנערה מטופחת כמו בנות המשפחות האמידות, כך שתיאורה כרבי עקיבא שיצאה נשמתו ב״אחד״ הוא דבר המעוגן במוסכמה תרבותית וספרותית המלכדת את אלה שחיברו עליה פיוטים ואת אלה שחיברו עליה קצות. כוחה של המוסכמה הזאת נובע מההנחה שאין היא מעמידה עובדות העלולות לפתור אמת היסטורית. המוסכמה חייבת להשתלב יפה במערך של הסתברויות. באשר לפרשת סול חשואל, למרות המעמד של משפחתה אפשרי הדבר שידעה את הפסוק הראשון של הפרשה הראשונה של קריאת שמע, ואפשרי הדבר שהבינה את תוכנו ואמרה אותו לפני הוצאתה להורג. מדובר באפשרות ולא בוודאות. איש לא זכה לתאר עדות חיה של רגע הוצאתה להורג ושל יציאת נשמתה.

ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-תבניות צורניות בכתיבה הפיוטית על סול הצדקת

עמוד 40

Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912- -Le tritel de Fès vu par un journaliste français

tritel

A2 Le tritel de Fès vu par un journaliste français

התריתל מנקודת מבטו של עיתונאי צרפתי

שעות אחדות אחרי שוד המלאח חצה הובר ז׳ק, כתב בעיתון ״לה טם״, את הרובע היהודי השדוד וההרוס ותיאר את החורבן ואת מצבם של הפליטים בארמון הסולטן. 

Tandis qu’une partie des révoltés et de la population civile se livrait aux atrocités que nous venons d’exposer, le reste des émeutiers, transformés en pillards, se ruait sur le quartier du Mellah. En traversant, quelques jours après, les rues dévastées de ce mellah nous avons eu une vision d’horreur rappelant celle que nous avions déjà éprouvée au moment du bombardement de Casablanca.

Pendant plusieurs heures nous avons erré au milieu d’une ville déserte, silencieuse, pillée de fond en comble, à moitié en ruines. La grande rue centrale qui traverse tout le mellah n’est plus qu’un monceau de décombres fumants d’où émergent des poutres calcinées et des débris humains. Tout le mellah de Fez-Djedid, comprenant 12.000 habitants environ, a été totalement pillé incendié en partie. Il ne reste plus le moindre objet dans la plus petite des boutiques, le moindre meuble dans la plus grande des maisons. Tout ce qui, par son poids ou son volume, n’a pu être emporté a été brisé sur place. Il ne reste plus un seul habitant de ce quartier naguère grouillant d’une vie intense. Tout est mome, lugubre, désolé dans ce milieu jadis éclatant de couleur et de lumière. Deux mille askris et on ne saura jamais combien de citadins de Fez ont passé trois journées entières à piller, à massacrer!

Une cinquantaine de cadavres juifs ont été retrouvés, plus du double gît encore sous quatre mètres de décombres. Ces décombres, dans des rues entières, s’élèvent à la hauteur d’un premier étage! Des maisons dont toute la façade est tombée laissent apercevoir les murailles opposées et toutes les, cloisons éventrées des appartements, ainsi que les séparations des étages, comme dans la coupe verticale d’un plan d’architecte. Quelques saillies marquent seules, dans d’autres maisons en ruines, les emplacements naguère occupés par les chambres et les étages. Une fumée acre, mêlée de vapeurs chaudes, monte de cet amas de débris. Le plus violent des tremblements de terre n’eût pas composé un tableau d’horreur plus effrayant et plus lugubre.

C’est vers midi et demi que l’alarme fut donnée au mellah. Aussitôt toutes les portes furent fermées, et les Juifs n’eurent plus qu’un seul espoir: celui que leurs portes pourraient résister aux assauts qu’elles allaient sûrement avoir à subir. Par suite de faits de contrebande de cartouches récemment signalés dans le mellah, l’autorité militaire avait fait rendre toutes les armes de ce quartier. Les malheureux, sans moyens de défense, se trouvaient donc, sans aucun secours possible, exposés à la fureur bien connue des émeutiers. De tout temps, en effet, et dans toutes les villes du Maroc, les mellahs ont excité la convoitise des musulmans fanatiques. Cette fois un mellah de 12 000 habitants sans défense était à leur libre disposition. Ils ne tardaient pas à en profiter copieusement! Vers deux heures, les portes, criblées de balles et attaquées au pic et à la hache, tombaient en livrant passage à un torrent de pillards.

Les Juifs terrorisés, tendentes ad sidéra palmas, leur dirent de prendre leurs biens et leurs richesses, mais de leur laisser la vie sauve.

— Nous allons commencer par vous dépouiller, leur fut-il répondu, demain nous reviendrons pour vous tuer. Et ils firent comme ils dirent.

Par bonheur, une porte nouvelle avait été récemment ouverte dans le mur d’enceinte, permettant de communiquer directement avec la route de Dar Debi-bagh. C’est par cette issue que presque tous réussirent à fuir pendant que les envahisseurs s’attardaient à piller. Dès que le Sultan fut prévenu de cette situation, il fit ouvrir une des portes du palais donnant près du mellah et offrit asile à tous les rescapés. Le Sultan eut ensuite à subvenir à la nourriture de ces 12 000 personnes qui n’avaient pas mangé depuis la veille, ayant, comme tout le monde, été surprises au moment de leur déjeuner.

Moulay-Hafid fit mettre immédiatement à leur disposition tout ce qu’il avait, ordonnant d’ouvrir et de distribuer les caisses de vivres qu’il comptait utiliser pour son prochain voyage. La faim des malheureux put être ainsi apaisée une soirée; mais la grosse question de la nourriture d’un nombre aussi considérable de personnes restait entière pour le lendemain et les jours suivants.

L’autorité militaire française fit distribuer mille petits pains arabes et le consul d’Angleterre douze cents. Mais là se bornait le premier effort, toutes les réserves de la ville étant épuisées. Le lendemain, les malheureux tombaient d’inanition sans qu’il fût possible de leur venir en aide, toute distribution d’argent étant inutile, les moyens manquant de distribuer 6000 kilogrammes de pain par jour. Les autorités prirent en hâte toutes les mesures propres à parer, dans la mesure du possible, à cette lamentable situation.

Nous parcourons, dans les innombrables bâtiments du palais, les emplacements réservés aux rescapés. Ils grouillent par centaines, entassés les uns sur les autres, dans de grandes cours, dans des couloirs, dans de vieux magasins, dans des écuries, sous des voûtes, derrière des portes, partout enfin où il y a le moindre emplacement. Mais le spectacle le plus original et le plus inattendu était celui de plusieurs centaines de femmes, de jeunes filles et d’enfants blottis dans des cages bardées de fer réservées aux bêtes féroces du sultan.

Dans l’immense cour de la ménagerie dont les quatre côtés sont formés par des cages garnies de barreaux quadrillés, on peut voir une cage occupée par deux lions superbes, à côté d’une autre où une cinquantaine de femmes allaitent des enfants à la mamelle. Plus loin un ours gris danse à côté de ménages faisant leur popote dans une cage voisine. En face sont des panthères agiles qui grimpent sur leurs barreaux, tandis que les enfants passent leurs têtes dans le compartiment à côté. Cà et là, des lionnes, des singes, des pumas alternent avec des jeunes femmes et des enfants.

Les malheureuses se sont réfugiées là pour être à l’abri des intempéries et ne pas coucher sous la pluie. Des petits campements improvisés sont installés dans d’autres cours où les réfugiés confectionnent tant bien que mal leur cuisine rudimentaire avec des restes innommables qu’ils font chauffer dans des contenants des plus disparates. Une femme privilégiée réussit à faire cuire une soupe de fèves sèches dans un vase intime en vieux fer émaillé que la rouille a rongé et dont les trous ont été bouchés avec des cailloux. Tous leurs voisins, le ventre vide, regardent d’un œil brillant d’envie le mets succulent qui va sortir de cette étrange marmite…

Pendant une quinzaine de jours, tous ces malheureux restèrent dans cette triste situation. Mais les secours affluant, ils purent, petit à petit, regagner leurs demeures hâtivement remises en état provisoire et reprendre leur vie de misère après avoir été complètement ruinés. Des dons généreux, provenant de souscriptions ouvertes en France, leur permirent ensuite de s’installer à nouveau dans leur mellah.

Hubert Jacques, Les Journées sanglantes de Fès, Paris, 1913, pp. 67-71. journaliste, l'auteur fut correspondant de guerre en Algérie et au Maroc pour le journal Le Matin. D’ailleurs il avait donné une première description de l'émeute dans Le Matin n° 10286 (26.04.1912), p. I -2.Voir Cl

Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912- -Le tritel de Fès vu par un journaliste français

Page 114

Le grand Rav Rafael Ben Mamane.

עמ-רם

Ses miracles :

Alors que le Rav Rafael Mamane était encore vivant, à l’âge de 61 ans, il tomba très gravement malade. Le médecin ne sachant plus que faire, lui administra un dernier remède en spécifiant que tout dépendrait des prochaines vingt-quatre heures. Le Rav David Atar, de mémoire bénie, maître de mon père, mon maître, le Rav Yeoshoua Mamane, que D.ieu bénisse ses jours, se tenait aux cotés du malade, lorsqu’il entendit le Rav Rafael Amram, en discussion avec des êtres célestes. Deux anges divins discutaient des mérites du Rav Rafael Mamane. L’un rappela le mérite qu’il avait de continuer à se déplacer pour circoncire les enfants d’Israël malgré sa condition physique très difficile et l’autre rappela qu’il maintenait toujours en bon état le seul Mikvé de la ville et ainsi de suite. Après cette discussion, on lui annonça qu’ils avaient décidé au Ciel, d’accorder encore quinze ans de vie au Rav. Et c’est effectivement quinze ans après cette maladie que le rav décéda.

 

Alors qu’il se faisait opérer de calculs rénaux le faisant atrocement souffrir, le Rav Rafael Amram rêva. Il vit trois de ses ancêtres, le Rav Yehoshoua Haim Aaron ben Mamane, le Rav Rafael Ben Mamane, et son père le Rav Rahamim Yossef Mamane. Ce dernier pleurait devant l’Etemel et l’implorait de guérir son fils, alors que le Rav Rafael Ben Mamane essuyait ses larmes, lui annonçant de la sorte que sa prière à été exaucé. C’est ainsi que le Rav Rafael Amram fut sauvé grâce à ses ancêtres.

 

à cette époque éclata une grande discussion entre deux grands Rabbanims du Maroc. C’est alors que le Rav Rafael Amram MAmane, rêva et vit ces deux rabbanims face au tribunal divin, chacun défendant ses positions jusqu'à ce que le verdict tombe et que l’un des deux soit condamné à mort. C’est ainsi que quelques jours plus tard, ce même Rav décéda.

Lors de sa première grossesse, ma mère Myriam Hanna, de mémoire bénie, connut de sérieuses complications lors du huitième mois. Les médecins lui conseillèrent de se faire opérer. Elle et mon père, mon maître, allèrent donc trouver le Rav Rafael Amram pour lui demander une bénédiction. Le Rav les bénit et leur dit qu’elle ne devait pas se faire opérer. Il pria avec ferveur pour eux, et c’est ainsi que tout revint dans l’ordre et que ma mère put accoucher sans aucune difficulté.

 

Sa femme, la rabbanite Estherilia, de mémoire bénie, rencontra de sérieuses complications au moment de son dernier accouchement. Le Rav Rafael, pria avec ferveur et donna à la sage femme une sorte d’amulette qu’il avait écrit. Il lui dit de la garder sur son front, et dès que le bébé sortirait, de la retirer. C’est ce qu’elle fit et l’accouchement se déroula sans problème.

Au moment où il existait des tensions dans la ville au sujet de l’autorité religieuse, on vint trouver le Rav Rafael, pour lui annoncer que ses adversaires avaient gagné et prit le pas sur lui. Le Rav en lut très touché et en fermant brusquement son livre d’étude, déclara : «Ce n’est ni pour l’honneur, ni pour l’argent que je suis triste, mais seulement parce que les choses ne se sont pas déroulées de la bonne façon, selon la loi de D.ieu.» Il dit à son fils, le Rav Yehoshoua MAmane qui était avec lui à la Yeshiva à ce moment là : «Ne t’inquiète pas mon fils, sache, que leurs actes ne sont pas bénis et qu’ils ne réussiront pas.» Et tel qu’il l’a dit, quelques temps plus tard, aucun d’eux ne fut apte à diriger la communauté et tous durent renoncer à leur projet.

 

La rabannit Esterilia du monter en Israël, à Hedera avec son fils le Rav Yossef Rahamim. La situation en Israël était très difficile et l’intégration se fit très lentement, à cause de cela, les tensions étaient nombreuses et Estherilia en souffrait énormément. La nièce du Rav Rafael, Raliel, qui habitait elle à Kiryat Ata, venait la voir, dès que la situation devenait difficile. Le Rav Rafael lui apparaissait et c’est lui qui lui annonçait qu’elle devait se rendre à Hedera.

Après la mort de sa première femme, qui lui laissa une fille et le Rav Pinhas, de mémoire bénie, le Rav Rafael MAmane épousa une femme qui ne vécut pas longtemps. Il dut alors se remarier pour la troisième fois, avec une femme qui ne méritait pas cet honneur. Quelques temps après, le Rav tomba gravement malade. C’est alors que son père, le Rav Rahamim Yossef lui apparu en rêve et lui dit qu’il était marié à une femme qui ne le méritait pas et qu’il devait absolument divorcer. C’est ce qu’il fit, an grand étonnement de tout le monde. Quelques temps après, il guérit et pu ainsi épouser la sage Estherilia, bien plus jeune que lui et qui lui offrit cinq fils.

 

Après la mort du Rav Rafael Mamane, son fils le Rav Yossef continuait à enseigner le Talmud à Sefrou. Peu de temps après, alors qu’il enseignait, le président de la communauté vint le trouver et lui annonça devant tout le monde qu’il lui retirait ses fonctions et qu’il était renvoyé. Le Rav Yossef ne dit rien, mais le lendemain, alors que tout le monde se demandait ce qu’il se passerait, le Rav arrive comme à son habitude. Le président de la communauté vient alors à sa rencontre et s’inclina en lui souhaitant la bienvenue. Tout le monde fut stupéfait et le Rav Yossef lui-même ne sut pas ce qu’il était arrivé. Un proche du président vint le trouver et lui raconta qu’après l’avoir renvoyé, il avait vu son père le Rav Rafael en rêve, lui expliquant à quel point sa faute était grave, et que son fils était en danger.

C’est alors qu’on apprit que le Rav Yossef, avant que son père ne quitte ce monde l’avait supplié de rester en lui demandant qui allait le protéger de tous ses ennemis, une fois qu’il serait parti. Le Rav Rafael lui répondit qu’il continuerait de le protéger de la même façon que de son vivant.

 

En guise de résumé, il est intéressant de qualifier de miraculeuse l’histoire de la maison qu’occupait la dynastie Mamane à Sefrou, de génération en génération.

Avec la dernière vague d’immigration vers Israël, Les juifs quittèrent Sefrou, et ainsi, la maison du Rav Rafael fut fermée. Les arabes, voulurent donc s’y installer.

Ainsi, une famille arabe vint s’installer dans la maison, mais peu de temps après, le chef de famille mourut et ils durent quitter les lieux.

Une autre famille vint s’installer, mais de la même façon, le chef de famille mourut. Après le décès, un des membres de la famille, bouleversé, raconta qu’il avait rêvé d’un vieil homme lui annonçant qu’il fallait qu’ils quittent la maison car elle était trop sainte.

Ainsi, le gouvernement condamna la maison, en tant que site national sacré.

Ma famille Mamane, issue de la famille du Rambam-Maimonide

Page 24

פגיעה והתעללות בנשים יהודיות-אליעזר בשן-התנפלויות לנשים יהודיות במוגדור ובדמנאת.

נשים יהודיות

תעודה מספר 42

התנפלויות לנשים יהודיות במוגדור ובדמנאת

ב־25 באפריל 1864 הגישו קהילות שונות במרוקו תזכיר להנהגה של קהילת טנג׳יר על אכזריות המושלים כלפי היהודים, המתבטאת בין השאר בהלקאות. במוגדור נאלצו נשים יהודיות לתפור בגדים לממשל ללא תמורה, ובדמנאת היו התנכלויות לנשים. הקטעים הדנים באלה מובאים להלן.

המכתב נכתב כחודשיים וחצי לאחר שהסולטאן מוחמד הרביעי מסר למשה מונטיפיורי — ב־5 בפברואר 1864 — הצהרה מלכותית(ט׳היר) שהועברה למושלים. נאמר בה בין השאר כי עליהם לנהוג בחסד כלפי היהודים ״ששמם אללה תחת חסותנו במדינתנו, לפי מידת הצדק והשוויון ביניהם ובין זולתם, כדי שלא ייפגע אחד מהם. …לא ישיגם פגע רע או עושק… לא את נפשם ולא את ממונם, ולא ישתמשו בבעלי מקצוע מתוכם אלא מרצונם, ובתנאי שיוקפד על המגיע להם בעד עבודתם״.

 

גברים ונשים יהודים היו חייבים בעבודות לממשל. שמואל רומאנילי מאיטליה, שביקר במרוקו בשנים, 1790-1787 כתב ביומנו:

"אשר הרגיז בטני וחמר רוחי הוא המשא הזה אשר חזיתי. ביום השבת והנה ארחת ערביאים שומרי המלך באה, בבית הכנסת בשפעת משחיתים וישאו כל עושי מלאכה, כל נושא סבל ויבהילו להביאם לעמוד לשרת במלאכת המלך איש איש על עבודתו ועל משאו, וכן כל הנשים המתפרות כסתות או עושות מספחות לעשות מלאכתן חנם. הנוגשים אצים במקל יד באבן או באגרוף, יחזיקום בשפת בגדיהם על החזה ויסחבום באין חמלה, ואד לבורח".

 

טנג׳יר 25 באפריל 1864

ממוגדור

מושל מוגדור כופה על נשים יהודיות לתפור בגדים, ובמקרה אחד תבע זאת ימים אחדים לפני החג. כשנשאל מהו השכר שישולם תמורת העבודה ענה: מאה וחמישים מלקות. הרב הראשי התייצב לפניו וטען שהדבר מנוגד להצהרה המלכותית, ועל כך השיב המושל שהוא מוכן להלקות אותו אלף מלקות, ושהנושא אינו מעניין אותו…

מדמנאת

התנהגותו של מושל דמנאת [השוכנת כ־110 ק״מ ממזרח למראכש] שערורייתית יותר: הוא תופס נשים וממיט עליהן כליה. הדבר נעשה כבר לפני ביקורו של מונטיפיורי, ובעת ביקורו כמה מאנשי הקהילה ניסו ליידע אותו על מצוקתם אבל לא הורשו לצאת את ביתם, וניתנה הוראה כי מי שיעז לצאת ייענש במלוא החומרה. לבסוף עלה בידם להעביר לו את טענותיהם במכתב. כשחזר מונטיפיורי ממראכש התייצבו שלושה יהודים מקהילה זו לפני הקונסול ריד, וזה אמר להם כי מסר את עניינם לווזיר הראשי סידי טייב, והלה הבטיח שהתנכלויות אלה יופסקו. אף לא אחת מההבטחות קוימה. במשך חודש שלחו היהודים בקשות לווזיר הראשי, וזה ענה להם בכעס שאינו מתערב בעניין זה. הם נאלצו לעזוב את בתיהם, ומצאו מקלט במקום קדוש למוסלמים כדי להינצל מן העונשים הקשים שסבלו אחיהם. אף־על־פי שהיו בחסות המקום הקדוש, הפגיעות נמשכו וחמישה יהודים נאסרו ונכבלו בנחושתיים.

ההתכתבות בקשר ליהודי דמנאת נמשכה. שמונה מיהודי העיר שמצאו מקלט במקום הקדוש כתבו למונטיפיורי ב־4 ביולי 1864, ושיבחו את הווזיר הראשי טייב אלימני שתמך בהם, וכן את המושל שהשיג הצהרה מהסולטאן להגנתם. ב־1 באוגוסט כתב הווזיר לג׳והן דרומונד האי כי מכתבם של יהודי דמנאת הועבר לסולטאן, וזה הורה לחקור את הנושא, וכי יהודי דמנאת הורשו להעביר את כל תלונותיהם, וכך באו על סיפוקם. אבל — הוסיף הווזיר — יש גם ביקורת עליהם והאשמה שהם שגרמו ליחס השלילי כלפיהם. הם התחצפו, חשבו שכבר אינם נתונים לפיקוח הממשל, ועתה נוכחו בטעותם. ב־7 באוגוסט דיווח דרומונד האי לשר־החוץ ראסל, כי זקני היהודים בטנג׳יר הודיעו ב־1 ביוני, כי לא קוימו ההבטחות שהובטחו להם שינהגו כלפיהם בצדק ושמעשי האכזריות של המושל ייפסקו. הסולטאן הסכים לקבל משלחת שלהם. לדעתו של ג׳והן דרומונד האי יש הפרזה בדבריהם, משום שהמושל, המכהן כבר 40-30 שנה, הוא אדם זקן. הוא צירף את מכתבם מ־4 ביולי הנ״ל. שיתוף פעולה בין השגרירים האירופים הביא לפיטוריו של המושל." לבסוף הוציא הסולטאן באמצעות מונטיפיורי, הצהרה מיוחדת למען יהודי דמנאת, ובה ציווה על המושל, שלא לאסור אותם ולחדול מן המעשים הרעים שהם מלינים עליהם, ובין השאר — לשפוט אותם לפי דיניהם, ובכללם דיני ירושה.

מצבם של יהודי דמנאת הגיע לידיעת אנשי כי״ח בפריס ולידיעת ׳אגודת אחים׳ בלונדון, והם פרסמו את דבר ההתנכלויות. הם פרסמו זאת גם באפריל 1880 לקראת התכנסות ועידת מדריד במאי אותה שנה.

לפי ידעה שפורסמה בגרמניה ב־1864, צעירה יהודייה נחטפה בדמנאת. החוטף צעיר, קרובו של הסולטאן, וכל הפניות לממשל הושבו ריקם, ולא עוד אלא שגרמו ליחס קשה יותר כלפי היהודים. הנושא הגיע לידיעת הקהילה בטנג׳יר. היא פנתה לשגרירים הזרים והם הודיעו על כך לסולטאן. מיד הוחזרה הצעירה למשפחתה והצעיר נענש. הסולטאן הוציא הוראה להבטחת ביטחונם של היהודים; עוד הורה כי בכל משפט הנוגע להם ייצגם יהודי, וכי יש לו הזכות לערער בפני הסולטאן.

פגיעה והתעללות בנשים יהודיות-אליעזר בשן-התנפלויות לנשים יהודיות במוגדור ובדמנאת.

עמוד 112

ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״- הרציונל הכלכלי

ש"ס דליטא

ב. הרציונל הכלכלי

קיומה של ״חברת הלומדים״ כוללת תחומים רבים מלבד הכלכלה. תוך כדי גיבושה של ״חברת הלומדים״ הוקמה מערכת סעד מלאה שתומכת במתבגר הצעיר ומלווה אותו בנישואיו כמשפחה צעירה, דואגת לו לקורת גג ולשחרורו מחובת הגיוס לצבא. מערכת סעד ענפה זו הפכה עם השנים למערכת ממלכתית, באמצעות חוקי הביטוח הלאומי, משרד הדתות ומערכות אחרות ש״תפורות״ בין היתר על פי הצרכים היהודיים של ״חברת הלומדים״ (גם אם הדברים לא נאמרים במפורש בלשון החוקים והתקנות). ניתן לבחון זאת באמצעות ניתוח מצבם של תלמידי הכוללים.

 

כ־40% מהשכר הממוצע במשק. למרות התנגדות הממשלה, הצעת החוק עברה בכנסת. עם יישומו של החוק, יכול היה אברך צעיר נשוי ואב לארבעה או חמישה ילדים להגיע באמצעות מערכת התמיכות והסעד שהמדינה והחברה החרדית העמידה לרשותו, להכנסה של 4,500 עד 6,000 שקלים נטו לחודש. מספר הילדים במשפחה החרדית הממוצעת עמד על 7.8 ילדים למשפחה, לכן קצבת הילדים הממוצעת גדלה עם כניסת החוק החדש לתוקף ל־4,797 ש״ח לחודש. אברך שהוא אב לשמונה ילדים ואשתו אינה עובדת יכול היה להגיע להכנסה של 8,800 ש״ח נטו לחודש. לשם השוואה יש לציין שהשכר הממוצע במשק, נכון לחודש יוני שנת 2000, עמד על 6,928 ש״ח ברוטו.

 

מערכת הסעד שעמדה לרשות אברך נשוי ואב לילדים כללה את מלגת ה״כולל״, הבטחת ההכנסה ממשרד הדתות, קצבאות הילדים, פטור מארנונה, מענקי הלידה המוגדלים, הנחות במעונות יום וגני הילדים, ותשלום סמלי בלבד לביטוח הלאומי ולביטוח בריאות. סעדים אלו השאירו בידי משפחת האברך הכנסה חודשית נקייה ממס מעל ומעבר למה שנשאר בידי משפחה ממוצעת שלה מפרנס אחד, המשתכר ברמה של השכר הממוצע במשק. גם אם נשווה את הכנסתו של האברך להכנסת משפחה המקבילה בגודלה למשפחתו (המקבלת קצבאות ילדים באותה רמה), כאשר ראש המשפחה עובד ומשתכר ברמת השכר הממוצעת במשק, הבדל הנטו ביניהן יהיה קטן ביותר. במבחן ההכנסות למשקי בית, הכנסתם של האברכים הציבה אותם באמצע, בין משק בית ותיק לבין משקי הבית של העולים החדשים והערבים אזרחי מדינת ישראל. הכנסה זו אפשרה קיום מכובד (אמנם צנוע) למשפחות האברכים בסטנדרטים ישראלים.

חוק תוכנית החירום הכלכלית שהתקבל בכנסת במרץ 2003, הפחית חלק מקצבאות הביטוח הלאומי ובתוכן קצבאות הילדים. מעתה, קצבאות הילדים שיישולמו יהיו שוות לכל ילד ללא קשר למקום הילד במשפחה. כיוון שהמשפחות החרדיות הן מרובות ילדים, תהיה זו פגיעה משמעותית בהכנסתיהן כמו גם במדרג הסוציו־אקונומי של משפחות אלו בחברה הישראלית.

 

על פי הדו״ח השנתי על מצב העוני בישראל, שהוצג ב־19.12.2000 על ידי המוסד לביטוח לאומי, נקבע רף העוני על ״50% מההכנסה החיצונית הפנויה במשק״. קו העוני למשפחה של שש נפשות הוא 5,404 ש״ח לחודש, ולעשר נפשות הוא 8,848 ש״ח. על פי קריטריונים אלו משפחות האברכים מצטרפות למשפחות החילוניות הנושקות לקו העוני.

ניתן לתאר את העוני בחברה החרדית כ״עוני סטטיסטי״, כיוון שהמערכת הקהילתית והעזרה ההדדית מפותחות מאוד במגזר זה, והן מהוות בלם כנגד הידרדרות של פרטים או משפחות לעוני עמוק שמביא לידי התפוררות. על פי דו״ח הביטוח הלאומי, העיר הענייה ביותר בישראל היא ירושלים ואחריה בני ברק. ההסבר לנתון זה נעוץ בריכוז הרב של משפחות חרדים המתגוררות בערים אלו.

 

מימון תלמידי הישיבות אינו הדרך היחידה בה מדינת ישראל מסייעת לגיבושה של ״חברת הלומדים״. המדינה פטרה למעשה מחובת השירות הצבאי אברכים שהוגדרו ככאלה ש״תורתם אומנותם״, ובכך יצרה מציאות שבה רוב הזכרים הנולדים בתוך החברה החרדית הופכים בבגרותם לתלמידי ישיבות ש״תורתם אומנותם״, גם אם אינם מתאימים ללמוד בהן. רובם ממשיכים בלימודים עד אחרי גיל 41, שבו יקבלו פטור כללי מהשירות הצבאי. המפלגות החרדיות ״הנציחו״ מציאות זו על מנת לבצר את חומות ה״גיטו״ התרבותי ולמנוע מהצעיר המתבגר כל קשר עם הסביבה החילונית, שלטעמן היא עלולה להשפיע עליו לרעה.

 

במהלך גיבוש ובניית ״חברת הלומדים״ חל שינוי בגישות השמרניות לגבי עבודת נשות האברכים. לאחרונה, שלא כמו בשנים קודמות, החברה החרדית מעודדת את נשות האברכים לצאת לעבודה, והן מתפרנסות בדרך כלל במקצועות ההוראה, ניהול חשבונות, פקידות, ובשנים האחרונות אף פנו לתחומים טכנולוגיים. בחברה החרדית חל מהפך בחלוקת התפקידים הקלאסית במשפחה הגרעינית, האשה יוצאת לעבודה בעוד שהבעל מתמסר לחלוטין ללימוד תורה. אמנם, חברה זו מגבילה את קשת המקצועות המיועדת לנשות האברכים ויציאת נשים לעבודה מתבצעת תחת עין בוחנת ופיקוח הדוק של הרבנים, אך כורח המציאות המחייב לפרנס את האברכים שמתמסרים ללימוד התורה הוא חזק יותר. הלגיטימציה ליציאת האשה לעבודה נומקה באופן הלכתי על בסיס עקרון השותפות בין יששכר (לומדי תורה) וזבולון(מחזיקי תורה המממנים את האברכים). הפסיקה ההלכתית קבעה שאשה המקיימת בעבודתה את בעלה ומשפחתה, ומאפשרת לו להקדיש את עצמו ללימוד תורה היא שותפה מלאה לבעלה, ו״שכרו״ בעולם הבא מתחלק שווה בשווה ביניהם. מהפכה זו הונהגה על ידי ״החזון איש״, הרב אברהם ישעיהו קרליץ, מנהיג החברה החרדית בשנות החמישים. הנשים נענו בהתלהבות לאתגר זה, למרות שהן מטופלות בילדים רבים, כיוון שחשו שהן שותפות למעשה ערכי שהעניק להן ״מעמד שווה״ בחברה שבתוכה הן חיות. כתוצאה משינויים אלו שהונהגו תוך כדי גיבושה של ״חברת הלומדים״, התפתח גם האינטרס הכלכלי האישי של תלמיד הישיבה. באופן סכמתי ניתן לתארו כך: להינשא מוקדם ככל האפשר, להוליד שני ילדים (נתון שמאפשר לו שחרור משירות צבאי), ללמוד ב״כולל״ ולהקים משפחה גדולה, ואחרי מספר שנים להשתלב באחד התפקידים הכלכליים במערכת מוסדות החינוך או שירותי הדת שהחברה החרדית מציעה.

הערת המחבר: אין להסיק מהאמור שרק שיקול זה עומד בבסיס המוטיבציה של האברך להינשא ולהביא הרבה ילדים. משולב ראן עניין אמוני ותרבותי. הרציונל שמוצג להלן הוא הכלכלי בלבד.ע"כ

 

כלכלתו של הצעיר החרדי המנהל את חייו כתלמיד ישיבה וכאברך צעיר נשוי ואב לילדים, תלויה לחלוטין במערכת הקהילתית שבה הוא חי, והמערכת הקהילתית תלויה באופן מוחלט בתקציב המדינה. אולם לא רק כלכלת הצעיר תלויה במסגרת בה הוא חי, גם הוריו תלויים בה. לזוג צעיר נדרשים דירה, רהיטים, כלי בית – ״סידור״ כפי שמקובל לכנות זאת בחברה החרדית. ״סידור מלא״ ניתן לאברכים המוגדרים כעילויים ואילו לאברך רגיל מספקים ״חצי סידור״. נטל ה״סידור״ חל בעיקר על הורי הכלה. כיוון שבמרבית המשפחות יש גם בנים וגם בנות הרי שנטל ה״סידור״ חל על כולן, וזו מעמסה כספית כבדה שאינה מצויה בהישג ידן של משפחות רבות. חלק מההורים היו בעצמם תלמידי ישיבות ומצבם הכלכלי אינו מאפשר להם הוצאות כספיות גבוהות. כיוון שמספר ילדים רב דורש במהלך חיים רגיל ״סידורים״ רבים, גם ההורים החלו להיסמך מבחינה כלכלית על הקהילה בה הם חיים ובפתרונות שהיא מסוגלת לספק.

 

אחת הבעיות הקשות ביותר למשפחות צעירות מרובות ילדים היא בעיית הדיור. ב״חברת הלומדים״ ואורחות חייה הבעיה כה החריפה עד שהמפלגות החרדיות עשו כל מאמץ לשלוט במשרד השיכון, ולבנות קריות למגזר החרדי.

 בשנים האחרונות נבנו אלפי דירות בקריות שמיועדות לציבור החרדי (על פלגיו השונים) כגון: העיר עמנואל בשומרון, בית״ר, אלעד, רמת בית שמש, מודיעין עילית, תל־ ציון, קריית ספר, אחוזת ברכפלד, כפר חסידים, רכסים, רכס שועפת (ליד רמות בירושלים). לפי נתוני משרד הפנים הגידול שחל בשנת 1999 במספר המתנחלים נבע בעיקר מהגידול הרב ביישובים החרדים: בית״ר גדלה ב־19% וקריית ספר גדלה ב־29%, ביתר המקומות נרשמו עליות הרבה יותר קטנות. הבנייה המואצת של הקריות החרדיות נעשית פעמים רבות תוך אפליה ואי שוויון כלפי זוגות צעירים מהמגזר החילוני. נציגים של זוגות חילוניים הזקוקים לפתרונות דיור, פנו לבג״ץ בתביעה שיתערב וימנע את האפליה כלפי הציבור החילוני.

 

כיוון ש״חברת הלומדים״ גדלה מאוד והיא נזקקת למשאבים שאין בכוחה הכלכלי של הקהילה החרדית לספק, שוב התהפכו היוצרות במדינת ישראל בהשוואה לחזונו של משה שיינפלד. עבור הצעיר החרדי הכניסה לישיבה אינה מהווה כיום מרד ובריחה מחיי ״תכלית״ לחיי לימוד ורוחניות טהורה, אלא גם ברירת מחדל המסייעת להגיע ל״תכלית״ ולהימנע מהשירות הצבאי. כיצד יכול צעיר חסר השכלה ומקצוע, שכל חייו עסק בלימוד תלמוד, לחסוך כסף רב או לקחת על עצמו חובות של מאות אלפי שקלים להם הוא זקוק להקמת משפחה? הדרך היחידה היא באמצעות קהילתו וכוחה הפוליטי הרב. זו יצרה עבורו בחברה הישראלית כלים מתאימים להתמודד עם הבעיה הכלכלית ולפתור אותה בצורה סבירה.

ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״– הרציונל הכלכלי

עמוד 182

חיי היהודים במרוקו- תערוכה מוזיאון ישראל 1973-מחזור השנה-חגים ומועדים במארוקו

מחזור השנה – חג ומועד

חגים ומועדים במארוקו

החג, נוסף על תפקידו הדתי־הלאומי, משמש גם הזדמנות להשתחרר מחיי־היומיום האפורים והשיגרתיים של הפרט ולהשתתף בחיי הכלל. החג יש בו גם משום טשטוש מעמדות, שכן על־אף העובדה שכל אחד חוגג את חגו בהתאם למצבו ולמעמדו, הרי יש בכל חג חוויות כלליות, המלכדות את כל הקהילה. המצה, הסוכה, הלולב וכו' אינם רק סמלים לחגים, כי־אם גם סמלים לליכוד העדה.

שבועות אחדים לפני בוא החג כבר מתחילות ההכנות לקראתו. בתוך הבית שוררת אנדרלמוסיה: מסיידים את הקירות, צובעים את הדלתות ואת החלונות, ואין דבר, קטן כגדול, שלא תעבור עליו רחיצה, שטיפה או מריקה. גם הרחוב לובש צורה אחרת: בעלי החנויות מוציאים את מרכולתם החוצה כדי לסייד ולצבוע את חנויותיהם, וחזיתות הבתים עוטות סיד לבן וצבעים רבים.

מנורת זכרון {קנדיל) מיוחדת לשבת כנראה ממוגאדור, נמאה העשרים

כסף מעשה קודוח וחיקוק, השווה דפנות החנועיות וכיסויי המזוזות

הגובה 29 ס"מ, הרוחב 14 ס"מ.

אוסף מיכאל קניאל, ירושלים

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- אברהם מאימראן

תולדות. הירשברג

אברהם מאימראן

אברהם מאימראן קשור היה בענייני פדיון שבויים לפחות משנת 1688. בשנת 1690 מודיע אסטל [J. B. Estelle], הקונסול הצרפתי בסלא, כי אברהם קיבל זיכיון לגבות אחוז אחד ממאה מכל הסחורות הבאות או היוצאות דרך נמלי מארוקו; לאחר־מכן הופ­חתה אגרה זו למחצית האחוז. בזמן ביקוריו במכנאס היה אסטל מתגורר בביתו של אברהם, וכן ביקר אותו השגריר הצרפתי פראנסוא פידו [Pidou de Saint Olon]. על קשריו עם ארצות השפילה כבר שמענו, ויש עדויות שהוא השתדל לטובת הסוחרים והשבויים הנידרלאנדיים. אסמאעיל הגן על משרתו, וכשנתפסה בשנת 1693 בקאדיקס ספינה נידרלאנדית עם סחורותיו של מאימראן ציווה לשים בבית־הסוהר את כל הנזירים הפראנציסקאנים, שעסקו במיסיון ובפדיון שבויים. הנזירים שיערו — בוודאי בדין — כי הדבר נעשה לפי דרישתו של מאימראן, והשתמשו בדבר כדי להסית נגד היהודים, וזאת אף כי ידועה היתה עמדתם הפרו־צרפתית של בני מאימראן, שהתנגדו להשפעות אנגליות. לפי הדו״חים של אסטל השתתף מאימראן גם בשי­חות של חוזי־השלום ושל פדיון שבויים, שהיו כרגיל כרוכות אלה באלה, אשר התנהלו בין צרפת ופורטוגאל ובין מארוקו, ובניסוח ההצעות של חוזי־השלום. לצרפתים נראה משונה הדבר, כשהסביר להם מאימראן, כי יש לתת שוחד לפקידי המלך. מובן שמאימראן לא הזניח גם את ענייניו הפרטיים, ואסטל מטעים, שהוא ידע לגרום את כשלונם של סוחרים נוצריים.

אביו של אברהם מאימראן מת, כמסופר, מיתה טראגית, ובדבר הזה קרה גם לאחיו. אסטל מוסר, שפעם, כששהה אברהם בצפון הארץ, בתנג׳ה ובתטואן, הרג אחמד אל־ד׳הבי, אחד מבניו של אסמאעיל, בירייה את אחיו, שהיה בשירותו של אסמאעיל בסלא. אסטל מלא שבח לנרצח, שהיה האדם הראוי ביותר לתהילה בארץ זו, ידיד־נפש של אסטל, ודואג להצלחת המסחר הצרפתי. אסמאעיל לא ענש את בנו, כי אמו, שהיתה אשתו האהובה של אסמאעיל, ביקשה רחמים עליו. לדעת אס־טל ישפיע מעשה זה לרעה על המשך הדיונים עם הנידרלאנדים, שלא יוכלו לע­שות דבר בלי מאימראן.

מעמדו של אברהם מאימראן בחצר אסמאעיל וקשריו עם מדינות אירופה העלו את כבודו בעיני בני־עמו, והוא נחשב ל׳נגיד המעולה׳ בין חבריו הנגידים במקו­מותיהם. אבל בעוד שיחסיו עם בני משפחת טולידאנו היו טובים, גם בשל קירבת־משפחה, והם היו שותפים לפעולות רבות, קיימת היתה התחרות בינו לבין משה בן־עטר, שעליה מסופר בצורה אנקדוטית, כי כל אחד ביקש לסלק את יריבו על­ ידי מתן סכום רב לאסמאעיל, אולם זה השלים ביניהם, ובן־עטר נשא את בתו של מאימראן לאשה. אברהם מאימראן מת בשנת תפ״ג/1723, לפי המסופר ברעל ש­שם לו רופא מוסלמי לתוך תרופה.

 

מן הראוי להזכיר כאן את הערכתו של בּינו, שעמד במשך שנים בקשרים קבו­עים עם אברהם מאימראן. הוא מתאר אותו כאדם פיקח מאוד, בעל ניסיון רב, ואילו רצה היה ביכולתו לשרת את ענייני הנוצרים. הוא היה מקבל את השליחים שבאו בעניין פדיון שבויים ונוהג כלפיהם לפי טקסי שגרירים. הם היו מתאכסנים במ­לאח של מכנאם, שרחובותיו מרווחים וחנויותיו מלאות כל טוב — בניגוד למצב בעיר הערבית. אברהם היה מספק את כל צורכיהם, אבל בסוף היה מגיש חשבון על כל דבר — ואין אנו יודעים אם דבר זה נעשה על־פי פקודה מגבוה, או שתאוות־בצע הניעה את אברהם, מסיים האב בינו

 

משה ן׳ עטר ואברהם בן קיקי בשירותו של אסמאעיל

מוצאו של משה בן שם טוב ן׳ עטר ממלא, שבה נודעו בני המשפחה בתורתם ובכש­רונותיהם המסחריים. בסוף ימיו גר אביו במכנאס ושם נפטר (בשנת תם״א/1701). לפי המסופר ב׳דברי הימים׳ של פאס (עיין למעלה עט׳ 264) נקלע משה לראשונה לתארודאנת ושירת שם את אחד מבני אסמאעיל. בעשור השני של המאה השמונה־עשרה עבר למכנאס והתחיל לספק כאן לחצר אסמאעיל תכשיטים וסחורות אחרות. מחליפת־המכתבים הדיפלומאטית יש להסיק, כי עסק במסחר עם מדינות אירופה ובפדיון שבויים, ומן־הסתם היה עשיר. במקורות אלה הוא נקרא גזבר־המלך, אולם נראה כי ראוי היה לקרוא לו ׳אוצר׳ המלך, כי אסמאעיל היה סוחט ממנו סכומים רבים בצורת קנסות שהטיל עליו. ועם זה היה רוחש אמון אליו׳ ובשלב מסוים הטיל עליו תפקיד קשה, לנהל את שיחות־השלום עם אנגליה.

לפי ׳דברי הימים׳ מינה אסמאעיל לאחר מותו של אברהם מאימראן את משה לנגיד על כל היהודים שבממלכתו (תפ״ד/1724). הידיעה על המינוי הרשמי מתאשרת בדבריו של ר׳ יעקב אבן צור, האומר עליו: ׳להיותו רב ונגיד, אין שום אדם יכול לי תן לו כתף סוררת כנודע ומפורסם׳. הוא לא האריך במשרה זו, כי מת לשנה הבאה. ייתכן כי ראובן בן קיקי מילא אחריו את התפקיד של הנגיד בחצרו של אסמאעיל.

שמו של משה ן׳ עטר נתפרסם כאחד ממיופי־הכוח של אסמאעיל, שכרתו ב־ 1721 את חוזה־השלום בינו ובין מלך אנגליה ג׳ורג׳ הראשון. החומר הרשמי העוסק בפרשה זו מאפשר לנו דרך אגב להרחיב גם את ידיעותינו על משה עצמו ואופי עסקיו.

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג– אברהם מאימראן

עמוד 274

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
נובמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר