ארכיון חודשי: נובמבר 2020


מי אתה ישראל מיר – עוזיאל חזן

מי אתה ישראל מיר

מי אתה ישראל מיר

עוזיאל חזן

הרומן ״מ׳ אתה ישראל מיר״ פורס לפנינו מקרה אמיתי ומרגש, עם חוט בלשי, המספר את קורותיו של יעקב ממן. ממן היה בחור מוכשר ויפה תואר מהעיר פס, במרוקו. יעקב רצה לממש חלום של חופש ועצמאות אישיים ומוצא עצמו נלחם על עצמאותה של ארץ, בה הוא ראה את מקומו האמיתי, יחד עם חבריו, אשר למרביתם לא הייתה ההכשרה והאימון המתאימים לטבילת אש ראשונה.

כל זאת, על רקע מלחמת תש״ח, דרך העלייה הבלתי ליגלית, ההגליה למחנות המעצר הבריטים בקפריסין וההתגייסות לפלמ"ח. גרעין הסיפור מתמקד בדמויותיהן של שני גיבורים טרגיים: יעקב ממן וישראל מיר. האחד, מציאותי והשני הזוי ומסתורי. הסיפור רקום בפרשיית אהבה מרגשת בין גיבור הספר, צעיר מצפון אפריקה, ובין עלמה ניצולת שואה. שפת הקשר ביניהם הייתה לשון היידיש, אותה למד ממן, בעל חוש לקליטת שפות, בשהותו במחנות המעצר בקפריסין, שם פגש בה לראשונה.

עוזיאל חזן, סופר וחוקר, כותב בין השאר על אורח חייהם של יהודי מרוקו ועל העיר ירושלים, בה הוא מתגורר. בין ספריו הקודמים: קובץ הסיפורים: "נביחות אל ירח כבו׳״; הנובלה "ארמנד" וספר הילדים "אל שלגי האטלס", שנכללו בזמנו בתוכנית הלימודים לבתיה״ס. הרומנים ״חותם ברברית", "מבחן החלב" ו״בוא אלי לאימלשיל"; המחזה "כקליפת אגוז"; ספר החניכה "ילדי הנמל" והספר-אלבום האיזוטרי"סיפור וקמע". ספרו"מבחן החלב" הופק כסרט בשם זה. חזן הוא זוכה פרם ראש הממשלה לסופרים לשנת תשנ״ח, והפרס הספרותי של הסוכנות היהודית לרגל שנת היובל לעליית הנוער. מיצירותיו תורגמו לשפות זרות.

דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005- שבועת אמונים להגנה

דפים מיומן - ג'ו גולן

הבית במושב

אביחיל של אותם ימים היה כפר חבוי בין פרדסים וירק. שישים בתים, זהים, שני חדרים, אמבטיה, מטבח ומרפסת הנפתחת אל הגינה. כל משפחה השקיעה בבית משהו משלה, לשפר, להרחיב, ועם הזמן היה לכל בית אופי ייחודי משלו. אביחיל נוסדה בידי ותיקי הקרבות של ״המלחמה הגדולה״, על אדמות שרכשה הקרן הקיימת.

יאשה אבי מעולם לא חשב להיות חבר מושב. הרוח החיה מאחורי המיזם הזה, סמל (בדימוס) בּוֹבּרוֹב מגדוד נהגי הפרדות, ביקש ממנו להצטרף אל קבוצת המייסדים. יאשה הסכים מתוך סולידריות חברית. מאז אותו חודש מאי 1934 היה שולח בקביעות דמי־חבר ל״מושב־שבדרך״.

הרעיון להתיישב ביום מן הימים באביחיל היה חשוב לבתיה אמי. היא הכירה את המיזם לפרטי פרטיו. לכל יחידה יהיו עשרים דונם אדמה: ארבעה צמודים לבית, עשרה לפרדס, וארבעה נוספים באדמות הבוציות של העמק (חפר), לגידולי מספוא. התכנון היה שלכל משק יהיו כמה פרות חולבות. עוד לפני

החלוקה ליחידות הופרשו מכל נחלה שני דונם לצורכי ציבור: דרכים פנימיות, תחנת שאיבה, בית ספר, מרפאה, בית כנסת, גן ציבורי, בית נוער, מכולת, מאפייה וכו.

עם השלמת התשתיות ובניית הבתים, נבחרו החלקות על פי הגרלה. ליאשה כלל לא הודיעו על כך, ולא הוקצתה לו חלקה. כשחזר לארץ ישראל, בעיצומה של המלחמה, היו ידיהם של הגופים המיישבים מלאות עבודה, ולאיש לא היה זמן להתעסק בבניית בית נוסף באביחיל. אבל בתיה עמדה על כך שתוכל להתיישב על אדמותיה. מפעם לפעם הייתה מבקרת באביחיל, לראות אם אין מישהו שרוצה לעזוב את המושב ולמכור את המשק שלו. ואכן, הזדמנות כזאת צצה כששומר הפרדסים מצא עבודה בעיר. אך קניית נחלה במושב אינה הליך פשוט. תסבוכת מינהלית אמיתית עיכבה את המבצע. בתיה לא ידעה כיצד לנהל את הפרשייה הזאת, ויאשה ידע עוד פחות ממנה. העניין היה תלוי בשלושה ארגונים שונים – הקרן הקיימת, שהייתה בעלת האדמות והחכירה אותן למתיישבים לתקופה מתחדשת של חמישים שנה, הסוכנות היהודית, שהכשירה את הקרקעות האלה לחקלאות ומימנה את בניית התשתיות והבתים, וההסתדרות הכללית, שהמושב היה מסונף אליה. כל אחד משלושת הארגונים האלה ביקש לכפות את הנהלים שלו. ברוב ייאושה הלכה בתיה אל ידידה יצחק בן צבי, שהתערב אישית והביא להתרת הפקעת הסבוכה.

מבלי לאבד רגע התיישבה המשפחה באביחיל. אשר ובנו התקבלו לתיכון החקלאי מקווה ישראל, ובתיה קיוותה שאחרי סיום הלימודים יתיישבו שניהם, או לפחות אחד מהם, במושב, ויהפכו את היחידה למשק משגשג.

מיד עם הגיעה למושב, התעקשה בתיה להיות חלק מן היוזמות החקלאיות, מן הסתם כדי לתת משנה תוקף להשתייכותה. בעת ההיא העביר הצבא הבריטי הזמנה לדלועים שישמשו להכנת ריבות, ובתיה גייסה את שני אחי הצעירים, החקלאים לעתיד, לגידול דלועים באדמות הביצה שבעמק. היבולים היו מצוינים. אלא שהאנגלים נמלכו בדעתם פתאום, והחליטו להעדיף תפוזים מרים. לא הייתה שום דרך למכור את הדלועים לקניינים אחרים.

לא היינו היחידים ש״נתקעו״ עם דלועים. בתיה הורתה להעביר את היבול לחצר שליד הבית, והדלועים נערמו שם בפירמידה שגובהה עלה על שני מטרים. כדי לעשות בהן שימוש כלשהו, למרות הכול, הגישה לנו בתיה דלועים בכל הצורות ובכל הטעמים. ריבות דלעת, סלטי דלעת, מרקי דלעת, מחיות דלעת ומי יודע מה עוד – עד שכולנו פיתחנו סלידה אפילו ממראה של דלעת, תהא צורתה אשר תהא.

סופו של סיפור הדלועים הוא שאשר ובנו לקחו בהשאלה את הדחפור של השכן, ובשלושה מהלכים חפרו בור גדול וגרפו לתוכו את כל הדלועים, שכבר התחילו להרקיב. הבור כוסה באדמה. כדי לנחם את בתיה על הנזק ועוגמת הנפש, סיפרו לה שהדלעות יהפכו לקומפוסט מצוין לדישון העצים שנטענו רק זמן קצר קודם לכן. ההרפתקה החקלאית הראשונה הזאת הותירה עקבות עמוקים בחיינו. מאז ועד עצם היום הזה, אף אחד מהמשפחה לא מוכן לשמוע על דלעת, מכל סוג, צורה או צבע…

1940 – המלחמה

צבאותיהן של מדינות הציר עמדו בשערי מצרים, וביישוב היהודי בארץ ישראל החלה לנשב רוח ההתגייסות. משה שרתוק, כמו מנהיגים אחרים במפלגת הפועלים, יצא בקריאה לצעירים להתגייס ליחידות הצבאיות או הפרה־צבאיות. המטרה הייתה להקים מנגנון הגנה בתוך האוכלוסייה.

רציתי להתגייס מבלי לדעת למה בדיוק. האפשרות הראשונה הייתה הפלמ״ח, שהיה כידוע הזרוע הצבאית של ה״הגנה״. בן דודי אברהם ברמן היה בפלמ״ח. הלכתי לדבר איתו במשמר העמק, שם הוצב עם היחידה שלו. אברהם תיאר לי את ההרכב החברתי של הפלמ״ח, בעיקר צעירים יוצאי תנועות הנוער. אני הייתי זר בחוג הזה, והפלמ״ח נראה לי קצת כמו חניכי צופים נושאי נשק. לא בעזרת הצעירים האלה נעשה מלחמה, חשבתי לעצמי כשיצאתי מהפגישה עם אברהם בקיבוץ.

הרגשתי חסר תועלת, והייתי חייב להתגייס כדי להיחלץ מהסיוט שרדף אותי. הייתה האפשרות של הנוטרים – כוח מקביל לזה של המשטרה, מעין לגיון זרים. השירות שם אנונימי מדי, אמרו לי. התייצבתי, לא בלי ספקות, בלשכת הגיוס שלהם. האימון נמשך שלושה שבועות והתנהל ב״קישלה״, המבצר ההיסטורי שבעיר העתיקה בירושלים, שבזמנו שימש לטורקים בית כלא. במבצר הזה שוכנים עד היום המשטרה ושירותי הביטחון של העיר העתיקה.

מיד עם סיום האימונים הציבו אותי ליחידה שהופקדה על שמירת הר הצופים, שם היו בית החולים הדסה ומכוני המחקר שלו, האוניברסיטה העברית והמעבדות שלה, ובמיוחד – הספרייה הלאומית.

שותפי לשמירה בערב הראשון היה אחד רוז׳ינקה, גבר צנום, גרום פנים, שרצה להיות עיתונאי. כעבור שנים אחדות, עם קום המדינה, שינה את שמו לצימוקי. גם לו זו הייתה היציאה הראשונה לשמירה. הוראות הסמל שפיקד על היחידה היו ברורות: לפטרל סביב המיתחם של מרכזי המחקר ובית הספר לאחיות. הלילה היה בהיר, והשמים זרועי כוכבים. נדמה שחצי־הסהר צולל לעבר ים המלח. רודינקה ואני

צעדנו זה בצד זה, כל אחד נושא רובה טעון וכמה מחסניות, להבריח את האויב. ברגע מסוים נדמה היה לי שידיו ורגליו של שותפי רועדות. שאלתי אותו אם קר לו, כי באותו לילה של נובמבר היה קריר למדי על פסגת הר הצופים. ״לא, לא קר לי. אני מפחד״. ״מפחד ממי?״ ״מהאויבים״.

״אבל אין פה שום אויבים״. ״אם כך, מה אנחנו עושים כאן ?״

שבועת אמונים להגנה

כעבור כמה ימים הודיע לי יעקב פת, מפקד ה״הגנה״ בירושלים, שהוא מבקש להיפגש איתי. קבענו פגישה בלשכת המנהל של סניף קופת חולים, שנעדר באותו יום. פת אמר לי שאוכל להיות להם לעזר רב מפני שגדלתי בארץ ערבית. ״אתה מכיר אותם!״ אמר. הוא סיפר לי שהיה אצלנו בדמשק ושהכיר את אמי עוד לפני שהפליגה לאלכסנדריה. באותו יום של נובמבר 1940 נעשיתי חבר ב״הגנה״. נשבעתי אמונים בטקס רציני ומרגש, והרגע הזה נותר מאז חרות בזיכרוני. היינו חמישה־עשר גברים, מכל הגילים. בשעה היעודה התייצבתי במגדניית ״פת״, שהייתה בבעלות אחותו של יעקב. המקום היה סגור לרגל שיפוצים, כך שהיה אפשר לפעול בו באין מפריע. יעקב הסביר לנו מהי ה״הגנה״. אחר כך אמר שרק אלה המוכנים לשרת במטרה להגן על היישוב יוכלו להישבע אמונים. הוא קרא את הטקסט המיועד למעמד זה וביקש מאיתנו לחזור אחריו משפט משפט. אחר כך הנחנו, בזה אחר זה, את ידינו על התנ״ך, כיסינו את ראשינו ואמרנו בקול רם: ״אני מתחייב על התנ״ך לשרת את עמי וארצי ולהישמע להוראות מפקדי ההגנה״.

במבט לאחור אני וכמה מסתורי נשק, ידעו אנשי ה״הגנה״ שהם עתידים לגייס אותי לשורותיהם. והמפגש הזה במגדניית ״פת״ היה אקט הסיום הרשמי של תהליך הגיוס. הגב׳ פת הגישה תה ועוגיות, ואחר כך אמרו לנו לעזוב את המקום בזוגות או בשלשות.

ירושלים היא עיר קרה ועצובה, במיוחד בחורף. לא היה שום דבר מלהיב בחיי שם. בערבים הייתי משוטט ברחובות, ובסופו של דבר נוחת ב״פינק״, בר שהצעירים, לפעמים גם חיילים, במיוחד אוסטרלים, נהגו להיפגש בו. שם מצאתי תמיד מישהו לדבר איתו.

דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005 שבועת אמונים להגנה

מרוקו" בעריכת חיים סעדון-ירון צור- היהודים בתקופה הקולוניאלית

מרוקו - חיים סעדון

לקראת קבלת העצמאות

הדחף לעלייה הקיף רבבות יהודים מרוקאים, אך לא את כולם. הטרור והמצב הכלכלי הקשה השפיעו אמנם על כל מגזרי האוכלוסייה היהודית, אך חוגים רחבים במגזר המתמערב לא איבדו את אמונם בהמשך חייהם במרוקו. רבים הושפעו מן הגל הלאומי המרוקאי והחלו לבחון את שאלת הזדהותם הפוליטית. לפני תמורה זו, שסימניה הברורים ניכרו בקיץ 1955, נהנתה התנועה הלאומית המרוקאית מתמיכה בחוגי השמאל היהודי. כמו כן נהנתה האסתקלאל מתמיכה מסוימת בחוגי הבורגנות היהודית בפנים הארץ, בערים כמו פאס ומכנאס. התמיכה התרחבה במהירות; השכבות הרחבות במלאחים העירוניים הצטרפו להערצת הסולטאן, שהייתה אחד ממאפייניה העממיים של התסיסה הלאומית. חזרתו של מחמד החמישי למרוקו באוקטובר 1955 הביאה תמורה זו לשיא. עוד בדרכו לארצו, בשהותו בצרפת, הוא קיבל משלחות יהודיות שבאו להביע את תמיכתן בו. כשדרכו רגליו על אדמת מרוקו הצטרפו יהודים רבים להמוני המריעים.

לחזרת הסולטאן קדמה החלטת הצרפתים להעניק למרוקו עצמאות. משלהי 1955 נעשו אפוא הכנות למעבר השלטון. מועד העצמאות, מארס 1956, היה קרוב והצרפתים איבדו את עניינם ביהודים. כי״ח התקשתה להתרגל למצב החדש, אך סיסמת השעה הייתה העברה שלווה של השלטון וכינון יחסים טובים בין מרוקו העצמאית למעצמה המחזירה לה את ריבונותה. הכול ידעו מה היה תפקידה החברתי־החינוכי החיוני של כי״ח בחיי היהודים המקומיים, והמרוקאים, שהתכוונו להיעזר בצרפת בתחומים רבים, לא רצו לזעזע יתר על המידה את תפקודה של ספקית החינוך המודרנית הראשית לקהילות. נדרשו אפוא התאמות מסוימות של כי״ח לתנאים החדשים, ובראשן הגברה של הוראת הערבית, אך לא הפסקת פעולתה. גם הארגונים היהודיים המערביים האחרים לא נדרשו להפסיק את פעילותם, בשל תפקידם החיוני במערכת הסעד והבריאות של הקהילות היהודיות, ומשום שהתנועה המרוקאית נזקקה לתמיכה חיצונית והייתה רגישה לדעת הקהל הבין־לאומית. מעמדם האמריקאי של רוב הארגונים היהודיים, ובראשם הג׳וינט, העמיד אותם בעמדה נוחה מבחינה זו. גם בעת חילופי השלטון העניק ההיבט הפזורתי יתרונות חשובים ליהודים.

שונה היה מעמדה של הפעילות הישראלית במרוקו. עם ההחלטה הצרפתית לצאת ממרוקו כמו הופקר השטח להתמודדות בין שתי התנועות הלאומיות על נפש היהודים המקומיים: הציונות ומדינת ישראל מצד אחד וזו המרוקאית מצד שני. לישראל היה חשוב לקבל מן המרוקאים הבטחה שהעצמאות לא תפגע בעלייה, אך התנועה הלאומית המקומית הייתה מחויבת לעניין הפאן־ערבי, והסיכויים לכך היו קלושים. ישראל נאלצה, לפיכך, לפעול באופן נמרץ להוצאת עולים דווקא סמוך לקבלת העצמאות. כמו כן ניסתה ישראל להיעזר במעמדם של הארגונים היהודיים המערביים, והפעילה את הקונגרס היהודי העולמי כמתווך בינה לבין הכוחות הלאומיים. המרוקאים נזקקו לתמיכה בין־לאומית ולא הפריעו לעלייה לפני

קבלת העצמאות; הם אף הניחו לאנשי הקונגרס לחשוב שבעתיד יהיו מוכנים להגיע להסדר שיניח את דעת ישראל.

בניגוד לצרפתים, שביקשו לצייר את שלטונם במרוקו כתקופה של פיתוח וקידמה לארץ כולה וליהודים בפרט, הדגישו שלטונות ישראל והלאומיים המרוקאים את מצוקתם של יהודי מרוקו בתקופה הקולוניאלית, והציבו לפניהם שתי תכניות חברתיות שונות ומנוגדות. ישראל סברה כי במרוקו העצמאית לא ישתפר מצבם של היהודים. אדרבה, היא חזתה להם שחורות, במוקדם או במאוחר, וקראה להם להגר מארצם ולהצטרף ליהודים הבונים את מולדתם בארץ האבות. התנועה הלאומית המרוקאית טענה כי המצוקה היא פרי המצב הקולוניאלי שדיכא את המקומיים, וכי מצבם של היהודים, כמו זה של המוסלמים, ישתפר עם קבלת העצמאות. התנועה הלאומית המרוקאית הבטיחה ליהודים שוויון זכויות מוחלט במרוקו המשוחררת. כאות לכך מינה מחמד החמישי, אחרי חזרתו מן הגלות, שר יהודי בממשלתו – מעשה חסר תקדים בהיסטוריה של יהודי מרוקו. בידי השר, ד״ר ליאון בן־זקן, הופקד משרד הדואר.

תקופת המעבר משלטון קולוניאלי לעצמאות לא גררה עמה הכרעה ביחסי היהודים המרוקאים עם שתי הרשויות, הישראלית והמרוקאית, שביקשו למשוך אותם אליהן. אמת, העלייה הייתה גדולה באותה תקופה, כ־70,000 נפש, ומספר הנרשמים לעלייה היה אף גבוה יותר והתקרב ל־ססס,100, למעלה משליש מיהודי מרוקו באותה תקופה. עם זאת, רוב היהודים, כ־ססס,170, העדיף לנסות את החיים במרוקו העצמאית. החששות כמעט בכל חוגי האוכלוסייה היהודית היו רבים, אך הייתה בכך, בסופו של חשבון, הבעת אמון בשלטון המוסלמי החדש־ישן. העידן הקולוניאלי הביא בכנפיו זעזועים קשים לחיי האוכלוסיה המקומית ולרקמת הקשרים המסורתית, כולל בין היהודים למגינם המסורתי, הסולטאן. אך לא היה בהתפתחויות שהתרחשו בארץ בין השנים 1912 ל־ 1956 לקרוע לחלוטין את הזיקות שקשרו בין היהודים לסביבה המוסלמית, ולבטל את אמונם באפשרות לשקם, על בסיס חדש המתאים לתקופה המודרנית, את החיים המשותפים שניהלו למן התקופה העתיקה.                       

הדמוגרפיה

הגידול באוכלוסייה

הכיבוש הצרפתי של מרוקו פתח בהדרגה את הארץ כולה לתהליכי מודרניזציה, שאחד מסימניהם הראשונים הוא גידול מואץ באוכלוסייה. גידול זה נובע בעיקרו מירידה בתמותה: בשלב ראשון דפוסי הילודה אינם משתנים, אך התמותה יורדת מפני שההיערכות להתמודדות עם רעב ועם מגפות טובה מבעבר. בכל עשור גדל במידה ניכרת מספר תושבי מרוקו המוסלמים והיהודים.

הטבלה משמאל ממחישה בקווים כלליים את הגידול באוכלוסייה תחת שלטון הצרפתים. המספרים עצמם אינם מדויקים, אף שהם מוסרים תוצאות של מפקדים. עד השלמת הכיבוש באמצע שנות השלושים אי אפשר היה למנות את כל תושבי הארץ. יתרה מזאת, מפקדי 1936 ו־1947 אינם נחשבים לאמינים במיוחד. מדויק יותר היה כנראה המפקד שנערך בשנת 1951. ואולם, לשם הדגמת התמורה הדרמטית במספר התושבים שחלה בהשפעת התקופה הקולוניאלית אין חשיבות לדקדוקים מספריים, והתמונה ברורה: האוכלוסייה הכפילה עצמה בתוך כשלושים שנה, מהמפקד הראשון(1921) ועד האחרון (1951). ואף אם הגידול האמיתי היה מתון יותר, השינוי עדיין חד ומרשים. פערי הפיתוח המודרני בתוך מרוקו באו כמובן לידי ביטוי בהבדלים בשיעור הריבוי הטבעי, שכן בשנים הראשונות לכיבוש הצרפתי לא היה שינוי ניכר, ואף בהמשך היו סביבות חברתיות ומקומות שבהם לא חל שינוי עמוק בשיעורי התמותה. החוקרים מעריכים כי שיעור הריבוי הטבעי הממוצע בקרב יהודי מרוקו בתקופת השלטון הצרפתי היה כ־2.5 אחוזים.

מגמת גידול האוכלוסייה נמשכה גם בשנות החמישים, ובמפקד הראשון שנעשה אחרי קבלת העצמאות, בשנת 1960, נמנו יותר מ־11 מיליון מוסלמים. מספר היהודים היה באותה שנה נמוך בהרבה מזה של שנת 1951 – כ־ססס,160 , אך לא היה זה פרי תמורה בדפוסי הילודה והתמותה של יהודי מרוקו, אלא תוצאת ההגירה: החל מ־1947 החלו היהודים בתנועה של הגירה חיצונית, תחילה לארץ ישראל ולמדינת ישראל, ולאחר מכן גם ליעדים אחרים, ובמיוחד לצרפת. מבחינה זו הם הקדימו את המוסלמים, שהחלו בתנועה של הגירה חיצונית לאירופה, אמנם לא המונית כמו אצל היהודים, מאוחר יותר (בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים).

התמונה הדמוגרפית ממחישה את הדמיון ואת השוני בין מוסלמים ויהודים בתקופה הקולוניאלית. שתי הקבוצות נטלו חלק בתהליכים כלליים, כגידול האוכלוסייה; שתיהן נטלו חלק גם בתנועת ההגירה הפנימית, תופעה שנרחיב עליה את הדיבור בהמשך, ואולם המיעוט הקדים את הרוב, ופתח ראשון בהגירה כלפי חוץ בממדים גדולים.

כאמור, המספרים שננקבו במפקדים הצרפתיים אינם מדויקים, והגורמים היהודיים שנזקקו לאומדן מהימן של מספר יהודי מרוקו התלבטו בנושא זה. רוב הארגונים היהודיים החלו לפעול במרוקו סביב 1948, והערכותיהם בתקופה זו נעו בין 250,000 ל־ססס,300 יהודים. כלומר, בין 50,000 ל־ססס,100 אלף נפש יותר ממספרם במפקד של 1951 — הפרש נכבד לכל הדעות. אנשי הג׳וינט הסבירו את ההפרש במספר העולים בתקופת העלייה ההמונית, שהיה למעלה משלושים אלף נפש, בתוספת מספר היהודים שלא נמנו בידי הצרפתים במרוקו הספרדית: כ־25,000, והיהודים בעלי המעמד האירופי, שנמנו במפקדים בקטגוריה ״אירופים״. לפי הערכת הג׳וינט בשנת 1952 התקרב מספרם ל־ 30,000, אך ב־1943 הוערך מספרם רק בכ־15,000 נפש. דומה שהערכת מספר היהודים במרוקו ב־1948 בכ־280 אלף נפש קרובה למציאות.

מרוקו" בעריכת חיים סעדון-ירון צור היהודים בתקופה הקולוניאלית

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- שלטון אסמאעיל

תולדות. הירשברג

המשא־ומתן בין מארוקו ובין ארצות־השפילה

היוזמה לפתיחת המשא־ומתן באה מצד אסיפת־המעמדות — לפי עצתם של יהו­דים אחדים. יצחק בואנו די מיסקיטה [Isacq Bueno de Misquitta] הביא בראשית 1682 למלך מכתב מאת האסיפה ומתנות שונות והשיג ממנו הבטחה, שיעשה את החוזה תמורת 600 קווינטאלים של אבק־שריפה ומרכבה יפה. אולם באותו זמן הגיע עוד יהודי למכנאס, פרנאנדו מנדים, גם הוא תושב מארוקו באותו זמן, וגם הוא הביא הצעה דומה מאת אסיפת־המעמדות. באמשטרדם היוזמים להטלת תפקיד זה על פרנאנדו היו גדעון מנדיס, יעקב די אוליווירה  ודון מנוּאל די בְּלמונטה. כנהוג הביא מנדיס עמו מתנות והודיע על משלוח כמות גדולה של אבק־שריפה לצורכי השלטונות במארוקו. מצד אסמאעיל ניהל את המשא־ומתן במכנאם יוסף מאימראן, הממונה על החצר. המלך נטה לקבל כמתווך את מנדיס, שטען כי הוא הראשון שיזם את חידוש השיחות, אולם אסיפת־המעמדות החליטה בסוף להפקיד על המשא־ומתן את משפחת מיסקיטה. נראה, שיצחק די מיסקיטה חדל לטפל בעניין זה, כי בשנה שלאחריה ביקש דניאל די מיסקיטה, שישב באמשטרדם, את הפנדורפ לעזור לשני אחייניו יוסף ודניאל מיסקיטה בניהול השיחות. בשם חצר מארוקו יוצא עתה לארצות־השפילה יוסף טולידאנו, קרובו של יוסף מאימראן, כדי להביא לאישורם של השלטונות שם את נוסח החוזה, שהוכנסו בו שינויים בסעיפים 7 ו־9 לעומת נוסח החוזה עם אלג׳יריה. יוסף טולידאנו, בנו של דניאל, נבחר בשל מעמדו הרם של יוסף מאימראן, ובני מיסקיטה, וגם גדעון מנדיס, שליחו של יעקב די אוליווירה, שיכנעו אותו על־ידי מתנות רבות לצאת לארצות־השפילה. הוסכם שאת שכר־הטירחה שתשלם אסיפת־המעמדות בעבור התיווך יחלקו ביניהם בשווה שלושת הצדדים בניהול השיחות: בני מיסקיטה, יוסף טולידאגו ויוסף מאימראן, אך זה האחרון יקבל מכלל הסכום לפני החלוקה סך 400 פּאטאקוֹס. הפנדוֹרפּ לא היה מרוצה מן ההסדר. הוא ראה בו פגיעה ביוקרתו, כי לא הוזמן להביא את החוזה להאג, אף פסחו עליו לגמרי בחלוקת שכר־הטירחה. הוא כותב במרירות מסוימת, כי בהכנת החוזה לא הקפידו על כל ההוראות של אסיפת־המעמדות. אולם בגלל מעמדו של יוסף מאימראן הבליג על עלבונו הפרטי, ורק ביקש למסור את המתנות לאסמאעיל, שבזה יובלט מעמדו כקונסול של ארצו. יש לציין, כי הפנדורפ מדגיש בדו״חים שלו פעמים אחדות את תפקידו המכריע של יוסף מאימראן בסיום המוצ­לח של הכנת החוזה. הערכתו החיובית בולטת במיוחד לאור עמדתו המסתייגת כלפי הסוחרים היהודיים באמשטרדם, שנבעה קצתה מזה, שאלה היו מתחריו של אחיו, סוחר־יצואן בארצות־השפילה.

שליחותו של יוסף טולידאנו אל אסיפת־המעמדות הוכתרה בהצלחה. בשלביו האחרונים של המשא־ומתן היתה גם ידו של יצחק ששפורטש, המכונה קרובו של יוסף טולידאנו, שעליו הוטל להבהיר נקודות מסוימות. באותו פרק־זמן שימש הרב יעקב ששפורטש כמתרגם האיגרות הערביות לספרדית, ודוד טוריס [Torres] היה מתרגמן מספרדית ללשון הנידרלאנדים. החוזה אושר במאי של שנת 1683. וכן היתה חליפת־מכתבים בדבר החוזה מצד אברהם מאימראן, אף כי אביו יוסף עדיין היה בחיים. בדו״ח של הפנדורפ מיום 19 בנובמבר 1683 נזכר כי יוסף מאימראן מת, אבל לא ניתנה הסיבה למותו. ייתכן שאילו נכונות היו השמועות על מותו הטראגי שאותן מסרו בּינו ואחרים, היה גם הקונסול מציין דבר זה; אבל גם אין להוכיח דבר משתיקתו.

לאחר חתימת החוזה הגיעה השעה לשלוח את המתנות המובטחות (באוקטובר 1683). לשם קבלת אישורו הסופי של אסמאעיל יצאו במחצית 1684 למכנאס הפנדורפ, יוסף בואנו מיסקיטה, שני סוחרים נידרלאנדיים (כנראה נוצריים), ואחיו של יוסף טולידאנו — כפי הנראה חיים הנזכר במסמכים מאותו זמן. בחצרו של אסמאעיל פעיל היה כבר אברהם מאימראן. והמשלחת נתקבלה לריאיון ב־16 באַבגוּסט, 1684.

ב־12 במארס 1685 ערך יוסף טולידאגו את ביקורה פרידה אצל אסיפת־המעמ­דות, אולם הוא השתהה עוד זמן־מה בארץ, כנראה כדי לעזור בהכנת טיוטה של הסכם לפדיון שבויים, כי שודדי סלא תפסו בינתיים שמונה ספינות נידרלאנדיות, ומספר השבויים שבידם גדל באופן ניכר.

עתה נשתפרו האפשרויות למסחר ער בין שתי הארצות. הפנדורפ וחיים טולידאנו עשו שותפות, והנידרלאנדים מספקים רובים ותחמושת למארוקו — המצר­כים החשובים ביותר בשביל המלך, בדומה למצב בימי הפליאג׳י. אמנם יש לפ­עמים עירעורים על טיב הנשק, והפנדורפ מסביר סיבתם בטיפול לא־מתאים מצד הכושים שבחיל־המשמר של אסמאעיל. בראשית 1688 עיינה אסיפת־המעמדות במינוי קונסול בסלא במקומו של הפנדורפ שביקש להתפטר, אולם לבסוף נשאר בתפקידו. בחודש מאי של אותה שנה הגיש יוסף טולידאנו את כתב־האמנתו לאסיפת־המעמדות.

בראשית שנות התשעים נתקשרה מתיחות בין שתי המדינות. מסתבר שנגרמה על־ידי הפסק הספקת נשק ותחמושת מצד הנידרלאנדים. אסמאעיל ראה בדבר רמז שרצונם לכלות את חוזה־השלום, ומצידו הירהר על ביטול החוזה. בכל־זאת החליט, בהשפעתם של אברהם מאימראן והפנדורפ, לשגר אל ארצות־השפילה את חיים טולידאנו, שאחיו יוסף נמצא בה כבר בתפקיד שגריר, כדי לתהות על כוונות אסיפת־המעמדות, לבקש תחמושת ולהציע תמורתה חנקת־אשלגן. חיים טולידאנו יצא בשליחות יחד עם הפנדודפ. אסיפת־המעמדות הכחישה בשורה של החלטות כל כוונה לנתק את הקשרים, אף הצהירה על רצונה לשפר את היחסים. בעקבות זאת הוסכם ב־1692 עם חיים טולידאנו להאריך את החוזה של 1684. כמחווה של רצון טוב שיחרר אסמאעיל שבויים נידרלאנדים, שנתפסו בספינה צרפתית. הנידרלאנדים הבינו שמחובתם לעשות מאמצים כדי לייעל את אספקת הנשק שמבקש אסמאעיל, לדאוג לשיפור טיבו, שעליו נשמעו תלונות, ומאימראן וחיים טולידאנו ניסו לשווא לקבל עליו עריבות מהסוחרים, ולהזמין מלונדון את הדגמים המבוקשים שאין מייצרים אותם בארצם. וכן דאגו למתנות בשביל קיסר מארוקו ונכ­בדים אחדים בחצרו, וביניהם אברהם מאימראן, בזכות אביו, שהכין את חוזה 1683. אולם הוחלט שהמתנות (תותחים ונשק אחר) תימסרנה לתעודתן רק לאחר שיאושר ההסכם על המשך חלותו של חוזה 1684, וכן לאחר שישוחררו ללא כל תשלום השבויים שנלקחו בשבי לאחר שתם תוקפו של חוזה זה.

יותר קל היה לאסיפת־המעמדות לקבל החלטות נמרצות בהאג מאשר להפנדורפ ולחיים טולידאנו לבצען במכנאם. כבר בהפליגם בים בראשית 1694 הירהרו שני השגרירים בדבר, כיצד יוכלו לבוא בידיים ריקות ולדרוש תחילה את אישור ההסכם ושיחרור השבויים׳ ולהתנות את מסירת המתנות במילוי דרישות אלה. אותה שעה כותב הפנדורפ שנמאס לו כבר השירות בברבריה, וכי טולידאנו המס­כן חלצתו חמה בפחדו מפני אדוניו, על ששהה זמן כה רב בארצות־השפילה. ואמ­נם קיבל הפנדורפ ייפוי־כוח למנות מישהו שימלא את מקומו במארוקו. בהגיעם לתנג׳ה שלח חיים טולידאנו מיד אל אחיו, שהפנדודפ אינו נוקב בשמו, לבקש שיסלול את הדרך למשא־ומתן אדיב עם השלטונות. המשנה־למלך בתנג׳ה דרש להעביר לרשותו מיד את המתנות לפני מילוי התנאים של אסיפת־המעמדות. טולידאנו חשש, שסירוב לדרישה זו עלול לשים לאל את כל המאמצים שהושקעו במשא־ומתן בין מארוקו ובין ארצות־השפילה במשא־ומתן ולסכן את משפחתו, ולכן לחץ על הפנדורפ למסור את המתנות. בתור עירבון הפקיד ביד הקונסול את כל המתנות שהביא הוא עצמו, באופן פרטי, למלך. הפנדורפ הסכים להצעתו של טולידאנו, גם מאחר שידע, כי טולידאנו ואברהם מאימראן יעשו כל מאמץ כדי למלא את דרישות אסיפת־המעמדות, וכן שקל את הסכנות הצפויות מצד הספרדים לספינה הטעונה נשק ותחמושת, שנמ­צאה עדיין בקאדיקס. ופעם, כשהביאה ספינה נידרלאנדית מטען נשק מאיכות מפוקפקת, שהיה צריך לשמש כופר בעבור שבויים, ונשקפה סכנה שהמשא־ומתן ייכשל, נעשה ערב אברהם מאימראן לטיב הסחורה.

מהמשך מכתביו של הפנדורפ אנו למדים כמה קשיים נערמו בדרך לאישור ההסכם. אולם הוא היה בטוח בהצלחת פעילותם של מאימראן וטולידאנו, שאם לא כן יפסידו את כל הונם. ב־1698 הגיע לארצות־השפילה משה טולידאנו, שנשלה לשכנע את אסיפת המעמדות בכנות כוונותיו של אסמאעיל כלפי ארצות־השפילה.

זמן קצר לאחר־מכן(בתחילת 1699) סיים הפנדורפ את תפקידו כקונסול במארוקו. נוכחות קונסול הכרחית היתה עתה, כשהוארך חוזה־השלום, אלא שלא נמצא מועמד למשרה זו. אסיפת־המעמדות לא היתה משלמת משכורת שנתית, והאגרות הקונסולאריות לא הכניסו סכומים ניכרים, והקונסולים בכל ארצות ברבריה נאלצו להתפרנס מרווחיהם הפרטיים. בכל ערי־החוף של מארוקו לא גר אף סוחר נוצרי אזרח ארצות־השפילה, והפנדורפ נאלץ למנות כממלא־מקומו את גדעון מנדיס, הידוע לנו(עיין למעלה, עמ׳ 266), שבנו התגורר באמשטרדם. אבל קברניטיהן של שתי ספינות נידרלאגדיות שעגנו בסלא מיאנו לשלם את האגרות למנדיס, ופנו ליהודי אחר, דניאל נונס ד׳אנדראדה [Daniel Nunes d’Andrada]. ובעקבותיהם הלכו קבר­ניטים אחרים. כדי לחזק את מעמדו של מנדיס העניקה לו אסיפת־המעמדות ב־20 למארס 1700 כתב־מינוי לקונסול בסלא.

רבות מבין ההחלטות של אסיפת־המעמדות בשנים 1699—1700 קשורות בעס­קיהם של משה טולידאגו ואברהם מאימראן עם ארצות־השפילה והתביעות הכס­פיות שהיו להם׳ והן כלולות בתיק כרסתני מיוחד, ׳מסמכים על המו״מ עם שגריר מארוקו 1699׳. משה טולידאנו נתקבל לריאיון על־ידי האסיפה ביולי 1699, ולפי הצעתו נתמנתה ועדה מיוחדת כדי לחקור את צדקת התביעות. בעוד הדיונים בוועדה נמשכים עסק טולידאנו בייצור קני־רובים. בסוף זכה בתביעתו וקיבל סך של 6,000 פלורינים.

 

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- שלטון אסמאעיל

סיום פרק משא ומתן

קוֹרְאֵי עֹנֶג שִׁירוּ יַחְדָּו-בקשה לשבת פרשת וירא-רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל

אעירה שחר חלק א

פרשת וירא / סדרה ד׳|

דודי ירד לגנו — חגאז משרקי

ידיד נפש — נועם ״אם קמי עלו על ראשי״

בקשה — קוראי עונג. נועם ״בוא יבוא נא״

(80) — בקשה — סי׳ פרג׳י

 

 

הפורה והמעולה שבפיטני תוניסיה. נולד בפאס בסוף המאה ה-16 ונפטר במאה ה-17. שירתו חביבה על כל יהודי צפון אפריקה, וזכתה לתפוצה נרחבת. ר' פרג'י עבר לבאג'ה שבתוניסיה, ונודע שם כאחת מתלמידי החכמים המרוקנים שמצאו מקומם בתוניסיה. הוא היה פיטן ומקובל. בשמו נכרכו אגדות, ואודות סיפור חייו ומיתתו נוצר שיר בערבית-יהודית.

ר' פרג'י כתב פיוטים למועדים שונים ממעגל השנה ולאירועים ממעגל החיים. כמו כן יצר שירים דידקטיים להנהרת הלכות. הנושא המרכזי בפיוטיו הוא גלות וגאולה. אף שירים שעוסקים בשבת, בתורה ובאירועים ממעגל החיים רוויים בתכנים לאומיים אלו. מפיוטיו, ובעיקר מאלו שעוסקים ברשב"י ובספירות, ניכרת גדולתו בקבלה. 

ר' פרג'י שוואט כתב את רוב שיריו לזמרה בלחנים ידועים – בשמחה המשפחתית או בסעודה בבית ובבית הכנסת. לצד הפיוט היה רושם את הלחן שעבורו נכתבו המלים, על ידי אזכור המלים הפותחות הידועות כמלותיו של לחן זה. עם היקלטותו של הפיוט החדש, היה הלחן זוכה למנגינות חדשות, והחל לשמש בעצמו כסימן היכר ללחנים אלו.

שירתו כתובה בסגנון נקי, הניזון בעיקר מן העברית המקראית, אך באחדים מפיוטיו ניתן למצוא גם ארמית זהרית. כמו כן מופיעות אצלו צורות פיטניות וחידושי לשון מקוריים. הוא הושפע מר' ישראל נג'ארה, אך לצד כתיבתו במשקל הכמותי ניכרת בשירתו ההינתקות מן החרוז המבריח. רוב שיריו כתובים בתבניות סטרופיות מגוונות. פרג'י גם חידש צורות שיר מקוריות.

שיריו התקבלו על ידי יהודי צפון אפריקה והם מזומרים עד היום.

אפרים חזן-אתר הזמנה לפיוט

 

קוֹרְאֵי עֹנֶג שִׁירוּ יַחְדָּו / שִׁיר מְנוּחַת חַי הָעוֹלָמִים

יוֹם אֲשֶׁר כֻּלּוּ מַעְבָּדָיו / בֵּרְכוֹ מִכָּל־הַיָּמִים:

 

פַּאֲרוּ, עַמִּי, יוֹם שַׁבָּת / הַמְּפוֹאָר לִפְנֵי עֶלְיוֹן

חֹק־שְׁמִירָתוֹ בַּל יֻשְׁבַּת / לַעֲשׂוֹתוֹ בִּלְתִּי רִפְיוֹן

אִם יְדַעְתֶּם אַנְשֵׁי חִבַּת / לֹא נְתָנוֹ שׁוֹכֵן חֶבְיוֹן —

 

לֹא לְזָרִים עוֹבְדֵי בִּלְעָדָיו / הוֹלְכִים עַל דֶּרֶךְ לֹא־תָּמִים

רַק אֲלֵיכֶם זֶרַע דּוֹדָיו / עַם בְּחוֹתָמוֹ נֶחְתָּמִים:

 

רָם בְּקָרְאוֹ לִיקוּתִיאֵל / לַעֲלוֹת אֵלָיו הָהָרָה

אָז בְּעָמְדוֹ שָׁם לִפְנֵי אֵ־ל / שָׁת בְּרֹאשׁוֹ צִיץ וַעְטָרָה

וּלְעַמּוֹ בֵּית יִשְׂרָאֵל / מִלְּפָנָיו הוֹרִיד תּוֹרָה —

 

הַיְּקָרָה מִכֹּל־מַחְמַדָּיו / מִפְּנִינִים מִפָּז וּכְתָמִים

מִשְׁפְּטֵי שַׁבָּת עִם סוֹדָיו / עַל סְפָרֶיהָ נִרְשָׁמִים:

 

גַּם יְקוּתִיאֵל חָשׁ _וַיְצַ- / -וֶה לְעַם מִדְבָּר הִנְהִיגָם

תִּשְׁמְרוּ, עַמִּי, יוֹם נִרְצָה / מֵעֲשׁוֹת בּוֹ דֹּפִי וּפְגָם

הֵן מְקוֹשֵׁשׁ עֵת בּוֹ נִמְצָא / בָּאֲבָנִים רָגוֹם נִרְגָּם

 

כֵּן לְכָל־עוֹבְרִים עַל פִּקּוּדָיו / בָּאֲבָנִים יִהְיוּ נִרְגָּמִים

רַק אֲשֶׁר יִשְׁמוֹר מִצְּעָדָיו / יִשְׁמְרֵהוּ רָם עַל רָמִים:

 

יִמְצְאוּ מַרְגּוֹעַ הַיּוֹם / הָעֲמֵלִים קִצְרֵי רוּחַ

לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אֵ-ל אָיֹם / מִשְׁפְּטֵי יוֹם הַמָּנוֹחַ

עַד יְמַהֵר לָכֶם פִּדְיוֹם / גַּם דְּרוֹרִים יִפְקַח קוֹחַ

 

רַחֲמָיו לֹא כַלוּ וַחְסָדָיו / לֹא לְעוֹלָם יִטּוֹר לָאְשֵׁמִים

יֶאֱסוֹף עַמּוֹ צֹאן יָדָיו/ אֶל דְּבִירוֹ מִבֵּין עַמִּים:

 

כנפי שחר

(80) הנושא: שבת.

מעבדיו — מעשיו. פארו — כבדו. דודיו — ידידיו. בחותמו — אות ברית קודש. ליקותיאל — משמותיו של משה רבינו. וכתמים — זהב נבחר. מצעדיו — דרכיו של הי. מרגוע — מנוחה. יפקח קוח — ער ימהר…עד יפקח קוח, יתיר הכבל, ישחרר.

להאיר באור החיים – לפרשת וירא-הרב משה אסולין שמיר

 

להאיר באור החיים – לפרשת וירא,

מתוך הספר: להתהלך באור החיים",

להזמנת הספר: הרב משה אסולין שמיר. 0523-240-298

 

וירא אליו יהוה באלוני ממרא.

     וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו,

                    וירא וירץ לקראתם" (בר' יח, א-ב).

 

    "וירא {המלאך} וירץ {אברהם} לקראתם"

 ע"י ראיה רוחנית,

המלאך רפאל מרפא את אברהם אבינו,

לכן יכל לרוץ לקראת המלאכים.

 

הקב"ה משרה את שכינתו על אברהם אבינו ועלינו,

בזכות ברית קודש, והופך אותנו להיות מרכבה לשכינה.

 

 

מבוא.

פרשת "וירא", מתפרשת על פני 38 שנים. היא פותחת בקיום מצות הכנסת אורחים אותה קיימו אברהם ושרה לשלושת המלאכים. את המצוה הם קיימו מתוך זריזות וכיבוד כיד המלך – "וירץ לקראתם… ואל הבקר רץ אברהם, ויקח בן בקר רך וטוב" (בר' יח, א-ח).

כל זאת, למרות שזה היה ביום השלישי למילתו בו מופיע שיא הכאב, כדברי רבי חמא בר חנינא שאמר: יום ג' למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל בשלומו" (רש"י, ע"פ בבא מציעא פו ע"ב).

אברהם שהצטיין בהכנסת אורחים, התפלל לקב"ה שיציל את אנשי סדום, למרות התנגדותם האידאולוגית למצות הכנסת אורחים, דבר שבא לידי ביטוי בניסיונם לפגוע במלאכים, שבאו להתארח אצל לוט.

 

מסר חשוב: כאשר אדם מצטיין במידה מסוימת, יהיה לו קשה להתייחס באופן חיובי לפוגמים באותה מידה, כמו במקרה אנשי סדום. אברהם לעומת זאת, מלמד אותנו עד כמה חשובה מידת הכנסת אורחים, ועד כמה יש לכבד גם את מי שאינו נוהג כמונו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הניסיון העשירי – עקידת יצחק, בו חותמת הפרשה: "והאלוהים ניסה את אברהם – אמר 'והאלוהים'… לומר מלבד ניסיונות שקדמו – הוסיף לנסותו בגבורת הדין ניסיון עצום".

אחרי העקידה, הקב"ה מזכה את אברהם אבינו בתואר "ירא אלוהים", ומברך אותו ואת זרעו – "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים…" (בר' כב, יז–יח). "כי ברך אברכך" – ברכה כפולה.

 

"וירא אליו יהוה"

"מצד שרש נשמתו, זכה אברהם להיות – מרכבה לשכינה" (רבנו-אור-החיים-הק').

מרכבה: כמו שהרכב מציית לנהג,

גם אברהם אבינו מציית לנהג העולם הקב"ה – בכך שמקבל את הנהגתו.

כבניו של אברהם אבינו –   גם אנו ננהיג את הקב"ה עלינו.

 

 

  "וירא אליו יהוה" – הפרשנים דנים בשאלה, מדוע נאמר: "וירא אליו יהוה", ולא נאמר "וירא יהוה אליו" {נשוא + נושא}, כמו בפרשת "לך לך" שם נאמר: "וירא יהוה אל אברם" (יב, ז). כ"כ, מדוע לא נאמר תוכן דברי ה' לאברהם?

רבי חמא בר חנינא אומר על כך: "יום שלישי למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל לשלומו" (בבא מציעא פו' ע"ב).

 רש"י מביא בפירושו את דברי רבי חנינא. מדבריו עולה שההתגלות לאברהם לא הייתה לשם נבואה, אלא לשם מצות ביקור חולים, כיון שזה היה ביום שלישי למילתו בו שיא הכאב, לכן נאמר "וירא אליו ה'".

ניתן גם לומר שהתורה הקדימה את מילת הכינוי "אליו", כדי להדגיש את חשיבות ביקור חולים לכל אדם, ולא רק לאנשים חשובים כמו אברהם. לכן חשוב מאוד לבקר חולים גם אם הם לא מוכרים לנו, כפי שעושים רבים וטובים בבתי חולים.

 

הרמב"ם במורה נבוכים אומר: הפס' הראשון "וירא ה' אליו", מהווה כותרת לפסוקים הבאים, בהם מתואר תוכן הנבואה ע"י שלושת המלאכים הנפגשים עם אברהם, ומבשרים לו על הולדת בנו בעוד שנה.

הרמב"ן לעומת זאת, אומר שהפסוק "וירא אליו ה'", חותם את קיום מצוות ברית מילה מסוף הפרשה הקודמת "לך לך", כדי לכבד את אברהם על כך. וכדברי קודשו: "ואל תחוש להפסק הפרשה, כי העניין מחובר, ולכן אמר "וירא אליו" ולא "וירא יהוה אל אברהם". בפרשה הזאת רצה לסדר הכבוד הנעשה לו בעת שעשה המילה, כי נגלית עליו השכינה, ושלח אליו מלאכיו לבשר את אשתו וגם להציל את לוט אחיו בעבורו".

כלומר, הקב"ה בא להגיד לו שהוא מרוצה ממנו בגלל הברית שעשה. דוגמא לכך, התגלות ה' לעמ"י אחרי הקמת המשכן – "וירא כבוד יהוה אל כל העם" (ויקרא ט, כג).

 

רבינו-אור-החיים-הק' משיב לשאלה, מדוע נאמר "וירא אליו יהוה", ולא "וירא יהוה אליו".

א. הקב"ה השרה שכינתו על אברהם ונעשה מרכבה לשכינה. וכדברי קדשו:

"ולזה הקדים תיבת 'אליו' להזכרת ה', לומר שנתגלית עליו השכינה, מה שלא נשמע באומרו 'וירא יהוה אליו', כי {מילת} ה' יפסיק בין הגילוי למתגלה בו , והבן. ולזה תמצא שלא נאמר עוד 'וירא' בכל הנבואות הנאמרות לאברהם אחרי זאת, אלא 'ויאמר יהוה – כי מצוי הוא לפניו עטרה לראשו".

הרב משה פראנקו תלמידו של רבנו-אוה"ח-הק', כותב בספרו "מאור החיים" על כך: "וכל אלו הדיוקים, מתיישבים עם מה שדרש החכם מורי ורבי הרב חא"ע {חיים אבן עטר} נרו, בזו הלשון: דעו נא אחי ורעי שאין דבר ואות ומילה בתורתנו הק', בלי טעם וסוד… וסמך תיבת 'אליו' קודם ה', לרמוז שהשכינה לעולם הייתה עם אברהם, ומשום הכי 'אליו ה'. .. ועם היות שהשכינה מצויה עמו תמיד – נפל לשון 'וירא' ולשון 'אליו'…" (מאור החיים, וירא עמ' לה).

 

ב. אחרי השראת השכינה על אברהם ע"י הקב"ה, הוא נעשה מרכבה לשכינה. ובכך הגיע לשלוש השגות רוחניות:

  1. מצד שורש נשמתו, זכה להיות מרכבה לשכינה.
  2. מצד רוחו, זכה להשיג בשכלו כללות אור עליון: "וירא אליו יהוה" {הוי-ה}.
  3. מצד נפשו, זכה להארה ברמ"ח איבריו ע"י מצות המילה. אברהם = רמ"ח. ברמ"ח איבריו עבד את הקב"ה.

לדעת רבנו אוה"ח הק', אברהם זכה לשמש כמרכבה לשכינה, לאחר ברית המילה בו התגלה בבשרו: "יו"ד רשימו קדישא" כדברי הזוהר הק' (לך לך צה' א').  לפני הברית, הערל הוא בבחינת "שד". ואילו לאחר ברית המילה, הוא בבחינת ש-ד-י

ש – הנחיריים שלנו בצורת ש.

ד – הזרוע בבחינת ד.

י – ברית המילה בבחינת י.

כל זה ביחד מהווה = ש-ד-י. ע"י הברית, ה' מתגלה אלינו בשם "אל  ש-ד-י {חסד ורחמים}.

 

"מרכבה" – בא מהשורש "רכב". כמו שהרכב אינו מתערב בשיקולי הנהג, כך אבותינו הקדושים כלפי הקב"ה.

הם לא שאלו שאלות גם כשהתבקשו לבצע דברים תמוהים כמו פרשת העקידה, בדומה לרכב שאינו מצייץ גם אם הנהג יחליט לנסוע באור אדום. הסיבה לכך, אמונתם המוחלטת בה' כפי שנאמר אצל אברהם אחרי ברית בין הבתרים: "והאמן ביהוה – ויחשבה לו לצדקה" (בר' טו, ו).

 

ג. בקבלה, קושרים את ה"מרכבה לשכינה" למשכן. אוהל אברהם, הפך להיות מעין המשכן בו שרתה השכינה. כמו שבאוהלו של אברהם הייתה ברכה בעיסה, הנר דלק מערב שבת לערב שבת, והענן קשור על האהל (רש"י בר' כד, סז), כך במשכן: הנר המערבי דלק כל הזמן, לחם הפנים נשאר טרי וחם משבת לשבת, והענן על המשכן.   

 

כאשר הקב"ה הודיע לאברהם על מצות ברית מילה, אברהם נפל על פניו ככתוב "ויפול אברם על פניו, וידבר אתו אלוהים לאמר" (בר' יז, ג). אחרי קיום ברית המילה, נאמר "והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו" (בר' יח, ח).

הגוף שלנו הוא גשמי, וקשה לשאת קדושה שהיא רוחנית, לכן נאמר אצל אברם "ויפול אברם". אחרי ברית המילה ושמירתה, הגוף שלנו הופך להיות קדוש, ולכן הוא יכול לשאת את הקדושה, ואברהם יכול לעמוד מול מלאכים ככתוב "והוא עומד עליהם", או לשבת כשהקב"ה נראה אליו ככתוב: "וירא אליו יהוה באלוני ממרא – והוא יושב פתח האוהל כחום היום" (בר' יח, א).

השינוי הנ"ל בא לבטא את כוחה הרוחני של שמירת הברית, דרכה זוכה האדם להתגלות אלוקית בכל רמ"ח איבריו.

 

רבנו ישראל בעל שם טוב אומר: א-ב-ר-ם = רמ"ג = 243. אברם היה שמו לפני הברית. אחרי הברית, הוסיף לו הקב"ה את האות ה', ושמו נהפך לא-ב-ר-ה-ם = רמ"ח =  248 = רמ"ח איברים.

לפני הברית הייתה לו שליטה רק על רמ"ג איברים. אחרי הברית, נוספה לאברהם אבינו השליטה על עוד חמישה איברים: שתי עיניים, שתי אוזניים וברית מילה.

 

חמשת האיברים הנ"ל הם רוחניים, וכל השומר אותם, זוכה להתגלות השכינה.

לכן, אומר הבעש"ט: כל יהודי יכול לזכות בגילוי השכינה, במידה ויקדש את עיניו ואוזניו,

 בבחינת לא רואה ולא שומע שום דברי תועבה, וכך זוכה לשמירת ברית קודש.

 

הנשמה הטהורה יורדת לעולם כחומר לא מעובד, ורק ע"י קיום מצוות היא הופכת להיות כלי קיבול לקליטת שפע רוחני אלוקי בעקבות הארות רוחניות הנוצרות ממעשינו הטובים, ובפרט מעמידתנו בניסיונות היומיומיים.

הנשמה דומה לניצן של פרח המתפתח, בהתאם לטיפולו של הגנן.

כנ"ל לגבינו, ככל שנקיים את המצוות הנ"ל בהידור רב ומתוך קדושה – נזכה להאיר את נשמתנו.

 

אברהם אבינו זכה להדר במצוות כפי שעולה מקבלת האורחים בראשית הפרשה: "וירא וירוץ לקראתם… וימהר אברהם… מהרי שלש סאים קמח סולת, לושי ועשי עוגות. ואל הבקר רץ אברהם, ויקח בן בקר רך וטוב וכו'".

 גם בניסיון הקשה של העקידה, אברהם אבינו ממלא את רצון ה' ופועל כעלם צעיר העושה הכל בזריזות:

"וישכם אברהם בבוקר, ויחבוש את חמורו… וישלח אברהם את ידו, ויקח את המאכלת לשחוט את בנו".

מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף אסולין ע"ה נהג לשאול: מדוע נאמר "וישלח את ידו, ויקח את המאכלת", ולא נאמר "ויקח את המאכלת" בלבד? על כך הוא משיב: אברהם {בגימטריא} רמ"ח = 248. אברהם פעל מתוך זריזות, ורמ"ח איבריו נשמעו לו תמיד, פרט למקרה הזה, בו היה צריך להתאמץ כדי לשלוח את ידו, לכן נאמר: "וישלח את ידו".

 

 

  • "והקמותי את בריתי ביני ובינך, ובין זרעך אחריך…
  • ונתתי לך ולזרעך אחריך… את כל ארץ כנען…

ונמלתם את בשר עורלתכם,

והיה לאות ברית ביני וביניכם" (בר' יז, ז – יא).

 

ברית המילה וברית ארץ ישראל

 – והקשר ביניהם.

 

מצות המילה היא המצוה הראשונה שציוה הקב"ה את אברהם אבינו וזרעו אחריו.

את מצוות המילה, למדו חכמים מהכתוב: "וביום השמיני ימול בשר עורלתו" (ויקרא יב' ג'), אבל לעולם היא נקראת על שם אברהם אבינו, כפי שמופיע בברכה השניה על המילה: "ברוך אתה ה'… להכניסו בבריתו של אברהם אבינו".

המלאך רפאל ריפא את אברהם מכאבי הברית, בכך שהביט בו בלבד בבחינת "וירא", לכן אברהם יכל לרוץ לקראתם, ככתוב: "וירא – וירוץ לקראתם".

 

הקב"ה רצה שנהיה מוקפים במצוות בכל זמן ועת, ובכך נהיה קדושים ותמימים. לכן, הוא קבע בגופנו את מצוות ברית המילה שתהיה חלק אינטגרלי ומהותי מאתנו, כשהיא חרוטה וטבועה בגופנו, דבר שאינו ניתן לשינוי.

אברהם אבינו ובני ביתו עשו ברית מילה, בכל זאת רק אברהם זוכה לביקור חולים ע"י הקב"ה, וזוכה להיות מרכבה לשכינה, היות ורק אברהם הפנים עד כמה ניתן להתקדש בעבודת ה' דרך הברית.

 

כמו כן, רצה הקב"ה שעמ"י ידור בתוך מצוה. לכן, בנוסף למצות ברית המילה בגופו, הוסיף לו את מצות ארץ ישראל, דבר המסביר מדוע קשר הקב"ה את מצות המילה למצות ארץ ישראל.

 שתי הבריתות הנ"ל – ברית המילה וברית א"י, היו הבריתות הראשונות והיסודיות אותן כרת הקב"ה עם אבי האומה אברהם. הקב"ה רוצה שכל יהודי יהיה מוקף מצוות בגופו ובמקומו, ולכן הקב"ה קבע את המילה בבשרנו, ואת ארץ ישראל כאדמתנו ונחלתנו.

 

מצות המילה היא המצוה שנכנסת למרכז גופו של כל יהודי, וארץ ישראל היא המצוה שלתוכה הוא נכנס, דבר המסביר מדוע יהושע בן נון מל את עמ"י לפני כניסתו לארץ כדברי הכתוב: "וזה הדבר אשר מל יהושע כל העם היוצא ממצרים הזכרים וכו'" (יהושע ה, ד).

דברי רש"י לכתוב הנ"ל, מאששים את הקשר בין ברית מילה לארץ ישראל, וכדברי קודשו: "סבורים אתם לירש את הארץ ערלים? לא כך נאמר לאברהם "ואתה את בריתי תשמור… ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, את כל ארץ כנען לאחוזת עולם, והייתי להם לאלוקים" (בר' יז, ח).

 

 

"ויהי אחר הדברים האלה,

והאלוהים ניסה את אברהם" (בר' כב, א).

תכלית הניסיון – חישול האדם מבחינה רוחנית.

 

 

שלבי התגלות ה' לאברהם:

                       א. "לך לך" ב. "במחזה" ג. "וירא"

תרשים זרימה בתהליך התגלות הקב"ה – לכל אחד מאתנו.

 

תהליך התגלות הקב"ה לאברהם אבינו, ובעצם לכל אחד מאתנו, עובר דרך שלושת השלבים הבאים:

א. "לך לך".  בפרשת "לך לך", הקב"ה אינו מתראה עם אברהם כמו אצל משה רבנו בתחילת דרכו בסנה, אלא מצווה אותו: "לך לך אל הארץ אשר אראך", בבחינת "נעשה ונשמע", ללא נימוק {רבנו-אוה"ח-הק' בר' יב, א}. אברהם קם והלך לא"י.

ב. "במחזה".  "אחר הדברים האלה היה דבר יהוה אל אברהם במחזה". בברית בין הבתרים, הקב"ה נגלה לאברהם במחזה מתוך חלום בו הוא מבטיח לו זרע. גם פה אברהם "האמין ביהוה, ויחשבה לו צדקה" (בר' טו, ו).

ג. "וירא אליו יהוה. הקב"ה  מזכה את אברהם בראיה רוחנית לאחר שקיים את מצות ברית המילה, ובכך כל גופו התקדש ונעשה מרכבה לשכינה כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לעיל.

 

מהדברים הנ"ל עולה, שבכדי לעלות ולהתעלות בעבודת ה', יש להתחיל מתוך אמונה כמו אברהם אבינו שביצע את הציווי הראשון "לך לך" מבלי לשאול שאלות, גם אם הוא לא הבין מדוע יש רעב בא"י למרות הבטחות ה' – "ואברכך ואגדלה שמך, והיה ברכה וכו'", וכן מדוע חוטפים את שרה אשתו לבית פרעה וכו'.

אכן, ע"י ביצוע ציווי ה' – "לך לך", האדם זוכה בקרני אורות אלוקיים חלומיים כמו במחזה בין הבתרים. בהמשך, האדם זוכה לראיה רוחנית, בבחינת"וירא אליו יהוה".

 

"רבי לוי אומר: ניסיון ראשון כניסיון אחרון: ניסיון ראשון ב"לך לך מארצך", וניסיון אחרון ב"לך לך אל ארץ המוריה" (מ. תנחומא). מהלך חיי אברהם רצוף ניסיונות מגוונים ולא קלים. גם כל אחד מאתנו עובר את אותם ניסיונות, אם כי במינון המתאים לו.

בגופו הניסיון באור כשדים שם הושלך לכבשן האש ע"י נמרוד, בהמלצת תרח אביו, עקב אמונתו בה'.

באשתו כאשר שרה אמנו נחטפה ע"י פרעה, ואחר כך ע"י אבימלך. וכן בעקרות שרה.

בממונו "ויהי רעב בארץ", בניסיון השני.

בקרוביו הצלת לוט בן אחיו, תוך סיכון עצמי גבוה ביציאה למלחמה נגד ארבע המעצמות.

בהוריו בהתנגדותו חסרת הפשרות לאמונה האלילית של הוריו.

בבניו הניסיון הגדול מכולם כאשר נדרש להעלות את יצחק בנו האהוב לעולה.

 

ננסה להאיר בעזהי"ת את תכלית ניסיון העקידה, ואיך עלינו להתייחס לניסיונות הנוחתים עלינו חדשים לבקרים..

פרשנים כמו הרמב"ן, ספורנו, רבנו אוה"ח הק' וכו' שואלים:

וכי הקב"ה אינו יודע שאברהם אבינו אכן יעמוד בניסיון? כמו כן, מה תכלית הניסיון? שאלה נוספת, מדוע בברכות השחר קבעו לנו חכמי התפילה לומר על הבוקר: "ואל תביאנו… לידי ניסיון, ולא לידי ביזיון". ויש המסבירים את הקשר בין ניסיון לביזיון, בכך שעל ידי אי עמידה בניסיון, נבוא חלילא לידי ביזיון. שוב מתעצמת השאלה. איזו תועלת תצמח לנו מהניסיונות? בתורה לא רואים אנו שאברהם ביקש לעמוד בניסיון. עשרת הניסיונות, היו פרי יוזמתו של הקב"ה יתעלה שמו.

 

ניסיונות אברהם אבינו – היו מהקל אל הכבד:

  • אור כשדים. ב. לך לך. ג. רעב בארץ. ד. שרה בבית פרעה

ה. מלחמת המלכים. ו. ברית בין הבתרים. ז. ברית מילה בזקנותו.

ח. שרה בבית אבימלך. ט. גירוש הגר וישמעאל.

י. העקידה (אבות ה, מ"ג. ע"פ רבנו עובדיה מברטנורא).

הרמב"ם, מונה את הניסיונות מניסיון העקידה.

 

רבי אברהם אבי הגר"א: כל אחד מאתנו עובר ניסיונות שונים בחייו בדומה לאברהם, והכל בהתאם לאישיותו ושורש נשמתו:

  • בגופו – יכולותיו השכליות, וכן מחלות לא עלינו.
  • בממונו – עליות וירידות בפרנסה.
  • בבניו – חינוך הילדים מלווה בקשיים לא מעטים, ובפרט כשהילדים זקוקים לצרכים ייחודיים.
  • באשתו – בני זוג יחידי סגולה, זוכים שיקויים בהם דברי רבי עקיבא: "זכו – שכינה שורה ביניהם".

 

הרמב"ן: הקב"ה מביא ניסיונות רק על צדיקים היכולים לעמוד בהם כדברי דוד המלך: "יהוה צדיק יבחן…" (תהילים יא, ה), במטרה להוציא לפועל את צדקותם הגנוזה, ובכך להגדיל את שכרם, וכן לחשלם בהמשך עלייתם בעבודת ה'.  ובלשונו של הרמב"ן: "עניין הניסיון הוא לדעתי, בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו, אם ירצה – יעשה, ואם לא ירצה – לא יעשה. יקרא הניסיון מצד המנוסה אבל המנסה יתברך, יצווה להוציא הדבר מן הכוח לפעל להיות לו שכר מעשה טוב ולא שכר לב טוב בלבד". ולכן המלאך אומר לאברהם אחרי ניסיון העקידה:

"עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה, ולא חשכת את בנך, את יחידך ממני" (כב, יב). "עתה" – אחרי הניסיון.

 

הזוהר הק', רב סעדיה גאון, האברבנאל וכו'

ניסיון – נס – דגל. להראות לעולם עד כמה אברהם אבינו אהב את ה', וכדברי הזוהר: (תולדות קמ): "אמר רבי יהודה מהו "ניסה"? הרמת נס… ע"י זה, ה' הרים את דגל אברהם בעולם.

רבנו אברהם אזולאי = זקנו של החיד"א ומחבר "חסד לאברהם" אומר: על ידי הניסיון, ביקש הקב"ה להוציא לפועל את מחשבתו הטובה של אברהם כלפי הקב"ה. כדוגמא, ניתן לדבר על תלמיד שלמד לקראת המבחן, ואף השקיע מאמצים רבים בלימוד החומר. רק לאחר הצלחתו במבחן, תוכר יכולתו והשקעתו. הצלחת תלמיד נהיגה תוכר, רק אחרי הצלחתו בטסט.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: המיוחד בניסיון העקידה, הוא בכך שהקב"ה מנסה את אברהם גם במידת הדין, ולא רק במידת החסד בה הגיע לשלמות, ולכן התורה השתמשה בביטוי "והאלוהים ניסה את אברהם". ובלשון קודשו: "אמר והאלוהים… לומר, מלבד ניסיונות שקדמו, הוסיף לנסותו בגבורת הדין, ניסיון עצום".

כדוגמא לכך, ניתן לציין את ברכת יצחק ליעקב: "ויתן לך האלוהים, מטל השמים ומשמני הארץ…" (בר' כז, כח). שיעקב יזכה בברכה, גם מכוח מידת הדין בגלל צדקותו.

 

"ויהי אחר הדברים האלה – והאלוקים ניסה את אברהם".

הרשב"ם מסביר אחרי אלו דברים ניסה הקב"ה את אברהם בעקידה. רבנו טוען שהניסיון נעשה בגלל ההסכם שעשה אברהם עם אבימלך, ובו הוא ויתר לאבימלך על ארץ פלישתים הנחשבת כחלק מארץ ישראל, וכך דברי קדשו:

"כל מקום שנאמר אחר הדברים האלה, מחובר על הפרשה שלמעלה. אחר הדברים האלה {לעיל טו, א}. שהרג אברהם את המלכים, אמר לו הקב"ה: 'אל תירא אברם מן האומות… אף כאן, אחר הדברים שכרת אברהם ברית לאבימלך, לו ולנינו ולנכדו, ונתן לו שבע כבשות הצאן – וחרה אפו של הקב"ה על זאת, שהרי ארץ פלישתים בכלל גבול ישראל, והקב"ה ציוה עליהם: 'לא תחיה כל נשמה' (דברים כ, טז)… לכן והאלוהים ניסה את אברהם – קינתרו וציערו… כלומר, נתגאתה בבן שנתתי לך לכרות ברית בינכם ובין בניהם. ועתה, לך והעלהו לעולה ויראה מה הועילה כריתת ברית שלך…". 

 

בהמשך מביא הרשב"ם את העונשים אותם קיבלו בני ישראל בגלל אותה ברית: הארון נשבה בידי הפלישתים שבעה חודשים בגלל אותן שבע כבשות, וכן הריגת שבעה צדיקים: שמשון, חפני, פנחס, שאול ושלושת בניו וכו'.

 

מסקנה מדברי קדשו:

 איש אינו רשאי לוותר על שום גרגיר מארץ ישראל.

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

"כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך

ככוכבי השמים, וכחול אשר על שפת הים.

וירש זרעך את שער אויביו,

והתברכו בזרעך כל גויי הארץ" (בר' כב, יז – יח).

 

הברכה הכפולה לאברהם אבינו וזרעו:

הגלויה והסמויה

 

הברכה הכפולה: בעקבות ניסיון העקידה, אברהם וזרעו זוכים להתברך ע"י הקב"ה. מהכתובים עולה, שהברכה כפולה, בבחינת: "ברך אברכך" המהווה כותרת לתוכן הברכה, הכוללת ברכה גלויה וברכה סמויה.

הברכה הגלויה: "וירש זרעך את שער אויביו" – עם ישראל הדומה לכבשה אחת בין שבעים זאבים, כפי שעינינו רואות לאורך ההיסטוריה היהודית, ינצח בסופו של דבר את אויביו הרבים השוחרים לטרף.

הברכה הסמויה: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" – עמ"י נדרש להפיץ את האמונה בה' בעולם בדרכו של אברהם, ולשמש אור לגויים ככתוב בתפילת שלמה המלך, כאשר חנך את בית המקדש: "למען דעת כל עמי הארץ – כי יהוה הוא האלוהים, אין עוד" (מ"א, ח, ס). וכן כדברי הנביא זכריה: "והיה יהוה למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה יהוה אחד ושמו אחד" (יד, ט).

 

הברכות הנ"ל רמוזות בהתגלות הראשונה לאברהם אבינו, ומחולקות לארבעה שלבים (בר' יב, א-ב):

על השלבים ראשון ושני נאמר: "לך לך – לתועלתך" כדברי רבנו-אוה"ח-הק'. כלומר, בניית אישיותו הרוחנית עליה יהיה ניתן לבנות את הלאומיות בארץ ישראל, בבחינת "אל הארץ אשר אראך", שזה השלב השני.

 על השלב השלישי נאמר: "ואעשך לגוי גדול". זה רומז לעמ"י עליו נאמר: "כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו כיהוה אלוהינו בכל קראנו אליו. ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת" (דברים ד, ז-ח).

על השלב הרביעי נאמר: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" – הרומז לאחרית הימים בו העולם כולו יכיר במלכות שדי, כאשר עם ישראל יהיה בבחינת "ממלכת כהנים וגוי קדוש". {מעובד ע"פ הרב מרדכי גרינברג – שבת בשבתו}.

 

הדימוי של עם ישראל לכוכבי השמים, ומצד שני לחול הים.

רבנו –אור-החיים-הק' אומר, הרי מצאנו בהתגלות הקודמת לאברהם, שהקב"ה המשיל את עמ"י לעפר הארץ – "ושמתי את זרעך כעפר הארץ" (בר' יג, טז), ובמחזה ברית בין הבתרים המשילם לכוכבים – "הבט נא השמימה וספור הכוכבים… כה יהיה זרעך" (בר' טו, ה). אחרי העקידה, המשילם לחול הים ולכוכבים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שאברהם דאג מדימוי זרעו לעפר הארץ, וכלשון קדשו: "שלהיות שבשורת הזרע שאמר לו ה' אמר כעפר הארץ, ודבר ידוע כי הנמשלים לעפר הארץ – הם בני אדם הבזויים והפחותים שאין בהם נפש קדושה" (בר' טו ג), לכן הקב"ה אמר לו בהמשך 'וספור הכוכבים' – כה יהיה זרעך, והם הצדיקים המשולים לכוכבים, דכתיב: 'ומצדיקי הרבים ככוכבים' (דניאל י ביג). ובזה נחה דעתו" כדברי קדשו.

לכן בפרשת העקידה הקב"ה סגר מעגל, ודימה את עמ"י לכוכבים וגם לחול הים.

הדימוי לעפר: נצחיות העפר עלי אדמות, ויכולת פיזור בארצות. כולם דורכים עליו, והוא לא ניזוק. כנ"ל עמ"י.

הדימוי לכוכבים: נצחיות ורב גוניות. נראים קטנים מרחוק, אבל ככל שמתקרבים מתגלה גודלם וכוחם. כנ"ל עמ"י.

 

על אברהם אבינו נאמר בעקידה: "בהר יהוה יראה" (בר' כב, חי). אברהם דומה למטפס הרים שהצליח להגיע לפסגת ההר, משם הוא משקיף בהנאה למרחבים הפרושים לפניו, ובהם הוא רואה בעיני רוחו את עם ישראל הדבק בתורתו, ומפיץ את אורו בעולם, כאשר הוא יושב בארץ ישראל כפי שהובטחה לו ולזרעו. גם מצות ברית מילה המיוחסת לאברהם – "בריתו של אברהם אבינו", מתקיימת ע"י רוב רובו של על ישראל.

אכן, דרך שתי הבריתות: מילה וארץ ישראל – אורו של אברהם אבינו ממשיך להאיר את דרכנו כמגדל אור.

 

 

"כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו,

 ושמרו דרך יהוה לעשות צדקה ומשפט,

למען הביא יהוה על אברהם את אשר דיבר עליו" (בר' יח, יט).

 

בחירת אברהם אבינו – בגלל היותו איש חינוך לדורות.

"כי ידעתיו למען אשר יצוה – פירוש: ידע ה' כי אברהם ישתדל עם בניו להטיב,

לזה מודיעו 'למען יצוה את בניו', ויודיע אותם מעשיו יתברך,

ובזה 'ושמרו דרך ה'" (רבנו-אור-החיים-הק'. בר' יח, יח).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש בדבריו, שהקב"ה בחר באברהם כמנהיג, בגלל שהוא משתדל להיטיב עם בניו לשמור {"ושמרו} את דרך ה', לעשות צדקה ומשפט" (בר' יח, יט), והקב"ה סומך עליו שאכן הוא יצליח במשימתו, לכן הוא מצווה אותו, ובחר בו להיות האיש עליו תושתת האנושות האמונית, ועם ישראל בראשה.

מידת הצדק – "לעשות צדקה ומשפט" הנטועה באברהם, היא המידה הכי חשובה בגינה הקב"ה בוחר באברהם.

רבנו מדגיש "כי עיקר החיבוב לא לזרעו של אברהם, אלא חיבת אברהם היא העיקר" כדברי רש"י: "כי ידעתיו – לשון חיבה כמו מודע לאשה. 'הלא בועז מודעתנו. ואדעך בשם" (רות ג, ב).

 

הבחירה באברהם מופיעה בתחילת פרשת "וירא", לאחר הבשורה על לידת יצחק, ולפני הפיכת סדום. נשאלת השאלה מדוע דווקא פה, ולא בתחילת פרשת "לך לך" בהתגלות הראשונה?

מבחינת תורת השכל הישר, ניתן לומר שרק אם יהיו לו ילדים, יהיה לו במי לקיים את ציווי ה': "למען אשר יצוה את בניו", ואת מי לחנך. לכן, הבחירה נעשתה רק אחרי שהקב"ה הבטיח לו זרע.

לגבי החלק השני בשאלה, מדוע הבחירה באברהם נעשתה לפני הפיכת סדום, ניתן לומר שהקב"ה רצה להדגיש את מידת "צדקה ומשפט" הנטועה באברהם, בניגוד לאנשי סדום השטופים בגזל ככתוב: "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה, וחטאתם כי כבדה מאוד" (בר' יח, כ).

סיבה נוספת: אברהם מצטיין במידת הכנסת אורחים כפי שעולה מההכנות הרבות לשלושת המלאכים שנדמו לו כאנשים פשוטים. את המידה הנ"ל, הצליח לנטוע בלוט בן אחיו כפי שעולה מהאירוח המכובד למלאכים, בניגוד לאנשי סדום שרצו להתעלל בהם וטענו כלפי לוט: "האחד בא לגור – וישפוט שפוט" (בר' יט, ט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "ויאמר יהוה, זעקת סדום ועמורה כי רבה, וחטאתם כי כבדה מאוד" (בר' יח, כ): "אלא כי רבה זעקתם מכל האומות. וכפל 'זעקה וחטאת' – כנגד ב' רשעיות:

האחד, שהיו רעים לבריות וכמאמרם ז"ל (סנהדרין קט ע"א), וכמעשה של ריבה (שם).

והשני, רעים לשמים, וכמו שגילו מעשיהם שרצו אחר משכב זכור עם המלאכים שבדמות אנשים (בר' רבה נ ה), והוצרך ה' להודיעו הפלגת רשעם להיותם מעשה ידיו".  לכן, הבחירה נעשתה לפני הפיכת סדום ועמורה, כדי להראות שאברהם פועל לפי הצדק.

הקב"ה דורש מאברהם: "התהלך לפני והיה תמים – ואתנה בריתי ביני ובינך" (בר' יז, א-ב). הקב"ה כורת ברית עם אברהם, בגלל שבעתיד יתהלך לפני ה'. הביטוי 'התהלך' הוא בזמן עתיד.

כלומר, הבחירה באברהם היא כייעוד, בניגוד לנח שניצל מהמבול, בגלל שהיה צדיק, והקב"ה רצה לתגמל אותו.

 

דוגמא לכך, אנו מוצאים בבחירת יהושע בן נון למנהיג אחרי משה רבנו. משה אומר לה': 'יפקוד יהוה אלוהי הרוחוח לכל בשר, איש על העדה" (במ' כז, יז). משה מבקש מה', כשם שהוא 'אלוהי הרוחות לכל בשר' בין לצדיקים ובין לרשעים, כך ימנה מנהיג "שיהיה לכל בשר – שיאהב את כל ישראל במידה שווה" כדברי רבי לוי יצחק מברדיצ'וב.

כמו כן, המנהיג חייב להצטייד במידת הסבלנות כלפי כל אחד ואחד כפי רוחו, בבחינת – 'אלוהי הרוחות', וכן איש החף מעדתיות, בבחינת – 'איש על העדה' – מעל לעדתיות (רשב"ז).

 

את המידות הנ"ל אנו רואים אצל אברהם אבינו שהתפלל על אנשי סדום, למרות שהם התנהגו בניגוד גמור למידתו – מידת "צדקה ומשפט". ההיגיון אומר שאדם המהדר במצווה מסוימת, יהיה לו קשה לאהוב אנשים המזלזלים באותה מצוה. לא כן אברהם אבינו האוהב כל אדם באשר הוא, גם אם הוא טועה. יום אחד הוא ישוב.

 

 

 

 

"הנה נא מצא עבדך חן בעיניך,

ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי" (בר' יט, יט).

כאשר אנו מבקשים מהקב"ה – יש לבקש מכוח חסד ורחמים.

 

כאשר אברהם התפלל על סדום, הוא לא נענה, וכאמור סדום ועמורה נחרבו עד היסוד. ללוט לעומת זאת, נענו המלאכים ולא החריבו את העיר "צוער" ככתוב: "הנה נא מצא עבדך חן בעיניך, ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי. ואנוכי לא אוכל להמלט ההרה פן תדבקני הרעה ומתי. הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה, והיא מצער. אמלטה נא שמה הלא מצער היא, ותחי נפשי" (בר' יט, יט – כ).

תשובת המלאך: "ויאמר אליו: הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה לבלתי הפכי את העיר אשר דיברת" (בר' יט, כא).

 

רבנו אור-החיים-הק' מקשה: "ממה נפשך, אם נתחייבה העיר, מה יועיל בקשתו מהם. ועוד רואני כי שמעו לקולו ואמרו 'נשאתי פניך וגו', ואם לא נתחייבה, מבלי בקשתו של לוט – אין להם רשות להשחיתה". עד כאן דברי קדשו.

בתשובתו, רבנו מביא את דברי רבי אבין בגמרא (שבת י ע"ב) האומר: צוער הייתה בת נ"א שנים, וזה רמוז בדברי לוט: "אמלטה נא = 51", לעומת סדום שהייתה בת נ"ב שנים.

רבנו מוסיף שיש שוני בין קדם מתן הדין לביצוע, לבין מצב בו כבר ניתן. כאשר ניתנת רשות למשחית לפעול, אינו מבדיל בין צדיק לרשע כדברי הגמרא (ב"ק ס ע"א), לכן לוט ביקש על נפשו.

 

תשובה אחרת לשאלה הנ"ל, עם מוסר השכל:

 

אברהם ביקש על סדום מכוח מידת הדין – "האף תספה צדיק עם רשע… השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בר' יח, כג-כד).

 

לוט לעומת זאת, ביקש מכוח מידת החסד – "הנה נא מצא עבדך חן בעיניך, ותגדל חסדך אשר עשית עם עבדך" (בר' יט, יט).

 

כאשר רוצים אנו לבקש מהקב"ה – יש לבקש מכוח חסד ורחמים – מתנת חינם, בבחינת "אתה חונן לאדם דעת".

 

 

 

כוח ההולדה באות ה',

 בשמה של כל איש – ה.

 

בפרשתנו זכתה שרה אמנו לפרי בטן בדמותו של יצחק אבינו שזכה להיות כעולה תמימה, החי כמלאך ה' צבאות מאז העקידה, ולכן שמו לא השתנה דוגמת אברהם (אברם) ויעקב (ישראל). 

שרה ורחל אמנו היו עקרות. אלוקים לקח את האות יוד מ-"שרי" שהיה השם הקודם שלה, וחילק אותו לשניים:  פעמיים ה' + ה'. אחד לאברם שהפך לאבר-ה– ם, והשני לשרי שהפכה לשר- ה.

לרחל אמנו, לקח הקב"ה  ה' אחד מבלהה שפחת רחל, כך שגם בלהה וגם רחל ילדו, ולכן רחל אמרה: "ותאמר {רחל} הנה אמתי בלהה בא אליה ותלד על ברכי  – ואבנה גם אנוכי ממנה" (בר', ל, ג).

 האות ה' מהווה סגולה להולדה, להצלחה ולשמירה, ולכן  יש החורטים אותה ותולים אותה.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

לרבי יהודה הלוי – המשורר הלאומי.

 רבים משיריו, כמו "לבי במזרח" ו"ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך",

מבטאים את כמיהתו/כמיהת עמ"י – לעלות לא"י, כפי שאכן עשה.

 

סוד עליית רבי יהודה הלוי לארץ,

  בעקבות אברהם אבינו, שזה גם סוד עלייתנו.

 

רבי יהודה הלוי נולד בטודלה {טולדו} שבספרד לפני שנת 1075, גם רבי אברהם אבן עזרא נולד שם, ויש אומרים שהיה חתנו. הוא נדד בספרד בגלל המלחמות בין הנוצרים למוסלמים.

בראשית דרכו, הוא למד עם הרי"ף ותלמידו רבי יוסף אבן מיגש, רבו של רבי מימון הדיין הספרדי, אביו של הרמב"ם בעיר אליסנה שבדרום ספרד.

רבי יהדה הלוי היה משורר פורה שכתב מעל 750 שירים, מהם כ- 300 שירי קודש, פרשנות לתורה, ספר הכוזרי.

התפרנס מן הרפואה בשירות המלך, עסק במסחר מול חברו במצרים חלפון הלוי. כך שמעמדו הכלכלי והחברתי היה גבוה מאוד, ובכל זאת החליט לעלות לארץ ישראל עם רבי יצחק בנו של רבי אברהם אבן עזרא בשנת 1140 כשהוא בן 65. ידוע לנו שהגיע לאלכסנדריה באלול תת"ק (8/9/1140) שם זכה לכבוד מלכים.

 

רבי גדליה בן יחיא בעל "שלשלת הקבלה" משנת 1587 מספר על אחריתו של רבי יהודה הלוי:

"וקבלתי מזקן אחד שבהגיעו אל שערי ירושלים, קרע את בגדיו והלך בקרסוליו על הארץ לקיים מה שנאמר "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". והיה אומר הקינה שהוא חיבר, האומרת: "ציון הלא תשאל לשלום אסיריך" {המתארת את סגולותיה של ציון ואת הכאב על חורבנה. את הגעגועים אליה ואת התקווה לגאולה קרובה, וחידוש חיי העם היהודי בארץ ישראל}, וישמעאל אחד לבש קנאה עליו מרוב דבקותו – ודרך עליו בסוסו וירמסהו וימיתהו".

בנושא עלייתו לארץ ישראל, ישנן דעות אחרות המעוגנות במחקר האקדמי ספרותי.

 

רבי יהודה הלוי מחליט לעלות לא"י (סוף "הכוזרי"). מלך כוזר מתקשה להיפרד ממנו ושואל אותו שאלות נוספות:

א. הלא העליה לארץ ישראל תטיל עליך עול נוסף של מצוות התלויות בארץ?

ב. כמו כן, האם לא מספיק בכך שאתה חושק בארץ ישראל?

 

לשאלה הראשונה הוא השיב: האדם משתדל להשתחרר משעבוד לבני אדם, אבל השעבוד לקב"ה מהווה את שיא החרות. {"אל תקרא חרוט על הלוחות אלא – חרות", חז"ל}.

את השאלה השנייה יישב כך: לא מספיק לרצות את הארץ, אלא יש לבצע את הרצון ולעלות כדברי דוד המלך: "כי רצו עבדיך את אבניה – ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב, טו). ישנם פה שני פעלים: "רצו", "יחוננו".  וכדברי קודשו: "כי ירושלים אמנם תבנה – כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה", כפי שעשה עם עלייתו לארץ ישראל לעת זקנותו.      

 לא מספיק לרצות, אלא יש לחונן את עפר א"י כפי שעשו עולים רבים מדורי דורות.

 

זוכר אני שכאשר דרכה רגלנו על רגבי ארץ קדשנו, מו"ר אבי ע"ה השתטח במלוא קומתו על הארץ כדי לחונן את עפרה. כמו כן, לקראת עלייתנו ארצה, הורי עזבו את רכושם הרב בעיר תינג'יר, ועברו עם ב"ב לגור בעיר הגדולה מראקש שם פעלו נציגי הסוכנות. במשך קרוב לשנה, ישבו על מזוודות בדירה שכורה, כשהמטען ארוז במחסן, ומוכן לעת פקודה.

אכן, בחול המועד פסח תשכ"ג, התקבל האישור המיוחל כמו ביציאת מצרים, ותוך ימים אחדים, עשינו את דרכנו ל"ארץ חפצנו בה חפצנו, והגענו אליה ביום י"ג אייר, ערב ההילולה של רבי מאיר בעל הנס, זכותו תגן בעדינו.

 

 

שבת שלום ומבורך

 משה אסולין שמיר.

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר, לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לרכישתו ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. דניאל ושרה בני מרלין.

 

 

 

 

 

 

 

 

רפאל בן שמחון-החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א-סלא-הפטרת שבת נחמו בתרגום לסארח

הווי ומסורת רפאל בן שמחון

דוגמה ל-סאראח (תרגום לערבית)

כאמור חלק ניכר מתוכנית הלימודים הוקדש לענייני תפילה ובית הכנסת, במיוחד לפרשה ולהפטרה בטעמי המקרא ובביאורן בסאראח.

מאחר ורוב השמחות ובמיוחד חגיגות הבר-מצווה נערכו בשבת נחמו, אנו מביאים כאן את ההפטרה של פרשת ואתחנן (ישעיהו, מ, א-כח עם תרגום לערבית (סאראח)

רפאל בן שמחון-החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א-סלא

תיסבברו תיסבברו יא קאוומי, קאל אילאהכום:

דברו על־לב ירושלם וקראו אליה, כי מלאה צבאה, כי נרצה עונה, כי לקחה מיד ה׳ כפלים בכל־חטאתיה:

תיכללמו עלא קלב מדינת-סלאם ובררחו אילהא, אין תיעממר זיסהא, אין תירג'ב דנובהא, אין נדראבת מן יד אללאה, בלמתני ׳פזמיע כיטאייתיהא:

קול קורא במדבר, פנו דרך ה׳ ישרו בערבה מסלה לאלהינו:

שאווט אללאה יבררח פילברר, כ'ממלו טריק־אללאה, סנעו פ'לוטא ערידה, טריק לילאהנא.

כל־גיא ינשא וכל-הר וגבעה ישפלו והיה העקב למישור והרכסים לבקעה:

זמיע כל ׳כנדק יתיעללא, וזמיע כל זבל וגדייא ינחדרו, וויבון למעווז לתיסניס, וזבאל למזאנבין, אל-לוטא:

ונגלה כבוד ה׳ וראו כל־בשר יחדו, כי פי ה׳ דבר:

ווידזללא נאוור אללאה, וויראוו זמיע כל-מכ'לוק אזמעי, אין אמר אללאה תכ'ללם:

קול אמר קרא, ואמר מה אקרא, כל הבשר חציר וכל־חסדו כציץ השדה:

שאווט יקול תנבא, וקאל אס נתנבא, זמיע למכאלאק לקבאח קסיל, וזמיע פדלו כיף נואר לכלא:

יבש חציר נבל ציץ, כי רוח ה׳ נשבה בו אכן חציר העם:

ייאבס לקסיל תסקט (תלווח) נוארא אין אנבייאת אללאה נפ'כ'ית פייה, בלחק קסיל לקאוום לקביח

יבש חציר נבל ציץ, ודבר אלהינו יקום לעולם:

ייאבס לקסיל תסקט נוארא, וכלאם אילאהנא יתבת אל-לאבדדא:

על הר-גבה עלי־לך מבשרת ציון הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים, הרימי אל־תיראי אמרי לערי יהודה הנה אלהיכם:

עלא זבל עאלי, טלע׳ איליכּ , מבססרת ציון, רפעי בזזהד שאווטב מבססרת מדינת-סלאם, רפיעי לא מן תכיאפי, עלמי מדון יהודה, האווא אילאהכּום:

הנה אדני ה׳ בחזק יבוא וזרעו משלה לו, הנה שכרו אתו ופעלתו לפניו:

האוודא אללה אטאייאק בלקקאווא יזי, ודראעו חאכם אילו, האוודא יזארתו מעאה, ופיעאלתו מקאבלתו:

כרעה עדרו ירעה, בזרעו יקבץ טלאים ובחיקו ישא, עלות ינהל:

כיף ראעי קטעתו (ד ו ל א) ירעי, ובדראעו יזמע לכירפיאן, ופסונו ירפד, למרדעאת יקדדם:

 מי-מדד בשעלו מים ושמים בזרת תכן וכל בשלש עפר הארץ ושקל בפלס הרים וגבעות במאזנים:

סכון ד׳ עבר בחפאניה למא, וסמא כ'ייט בסבר תיסאווב, ועבר בתלת תראב אל- ארד, או אזזן בררמאנא זבאל, ולגדייאת בלמיזאן:

מי־תכן את-רוח ה׳ ואיש עצתו יודיענו:

סכון סאווב רוח מקדדסא פי פיס לאנבייא, וראזל ראיו ׳ערפו.

את מי נועץ ויבינהו וילמדהו בארה משפט וילמדהו דעת ודרך תבונות יודיענו:

מעא מן תיראייא ופיהמו, ועללמו טרוק שראע ולחק, ועללמו לעקל, וטריק לפיהאמא עררפו:

הן גוים כמר מדלי, וכשחק מאזנים נחשבו, הן איים כדק יטול:

האוודא לומאם כיף נקטא מררא מן דלו, וכיף לג'ברא דלמיזאן ינחסאבו, האוודא דזירת כיף לגברא רקיקא תחללי.

ולבנון אין די בער וחיתו אין די עולה:

וסוזור לבנון, לאייס יכפו לסועאל אל אוחיסתו לאייס תיכיפי לסעידא.

כל־הגוים כאין נגדו, מאפס ותהו נחשבו־לו:

זמיע לומאם כיף לאייס מקאבלתו, מן להתוף ותיה ינחסאבו אילו:

ואל־מי תדמיון אל ומה-דמות תערכו־לו

ולאמן ת׳סאבהל א-טאייק׳ וואס מן תסביהא תיקארנו איליה;

הפסל נסך חרש וצרף בזהב ירקענו ורתקות כסף צורף:

א-סנאס פרג׳ לחדדאד, וססייאג' בדהב יכ'ססיה, וסנאסל דלפדדא, א-סייאג, יזבדו

ביהום.

המסכן תרומה, עץ לא־ירקב יבחר, חרש חכם יבקש־לו, להכין פסל לא ימוט:

למסכין אללי, יעטי רפ׳יעא, לעוד די מא יתסווס יכיתיאר, נזזאר כייס י׳פ׳תז אללי, אללי יסאווב א-סנאס אללי מא ימיל.

הלוא תדעו, הלא תשמעו, הלא הנד מראש לכם, הלוא הבינותם מוסדות הארץ :

וואס לאייס תערפו, וואס לאייס ת׳סמעו, וואס תכככר מללוול אילכום, וואס לאייס פ׳המתו אל-סאייס לאראד.

הישב על-חוג הארץ וישביה כחגבים, הנוטה כדק שמים, וימתחם כאהל לשבת:

די גאלס עלא דאבד אל-ארד, וסככאנהא כיף א-זראד די באסאט כיף ספיח א-סמא לובסטהום כיף לקבבא לסכנאן,

הנותן רוזנים לאין שפטי ארץ כתהו עשה:

די זעל לוזארא לאייס שארעין לאראד, כיף תיה עמל.

אף בל־נטעו, אף בל־זרעו, אף בל-שרש בארץ גזעם וגם נשף בהם, ויבשו וסערה כקש תשאם:

חת׳א בלאייס נגרסו, חת׳א בלאייס נזרעו, חת׳א בלאייס דזדדר פ׳לארד ערקהום, וחתא נפיך פיהום וייבסו, ללעזאזא כיף לגת (א-תבן) תהזזהום.

 כה. ואל-מי תדמיוני ואשוה, יאמר קדוש:

ולימן תסכבהוני ונתקארן מעאה, יקול מקדדס.

שאו־מרום עיניכם וראו, מי־ברא אלה, המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא, מרב אונים ואמיץ כח, איש לא נעדר:

רפדו לסמא עינכום, ונדרו ספון כ'לק האדו די מכ׳ררז בלעאדאד זיוסהום, לכללהום בליסם יבררח, מן כת׳רת לקוויין ומן סחאח א-זהד, ראזל לא מן ינר׳אס

הערת המחבר: תודתי נתונה למכון ״בן־צבי” בירושלים, על הרשות שניתנה לי לעיין בתרגומי התורה לערבית מונרכית, במיוחד של ההפטרות, דבר שסייע לי בעבודתי.

רפאל בן שמחון-החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א-סלא

ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-תבניות צורניות בכתיבה הפיוטית על סול הצדקת

סוליקה הקדושה

ה. קריאת שמע

ההשוואה להרוגי המלכות מושכת אחריה את הצגת סול כעלמה השוקדת לומר ״שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד״ לפני עריפת ראשה. הנקודה הזאת נראית מובנת מאליה עד כדי כך שלא עולה על הדעת לבדוק את תוקפה מבחינת האמת ההיסטורית.

חלואה משווה אותה לחנה ואינו מציין את עשרה הרוגי מלכות, אבל קריאת ״שמע ישראל״ עם עקרון האמונה באל אחד משתית את דרך עיצובה של הדמות ואת צורות הפיוט המתמקדות במילים ״אחד״ ו״מיוחד״.

 

יָחִיד בְּלִי שֵׁנִי / תּוֹרָתוֹ יְחִידָה [".]

אֱלֹהֵינוּ אֶחָד / וּנְבִיאוֹ מְיֻחָד

[…]

לִפְנֵי אַל הַמְּיֻחָד / יוֹנָה פִּיהָ פָּתְחָה

נִשְׁמָתָהּ בְּאֶחָד / יָצְאָה עוֹלָה מִנְחָה

קָבְעוּ לָהּ עִם חַנָּה / מְנוּחָה נְכוֹנָה

 

עשרה הרוגי מלכות מוזכרים כאן ברמז דרך הדפוס הלשוני שבאמצעותו מלמדים זכות על הקדושים, ״יונה פיה פתחה, נשמתה באחד יצאה". נשמתה יצאה כאשר הגיעה ל״אחד" בקריאת "שמע ישראל", זאת על פי הסיפור בתלמוד על רבי עקיבא (מעשרה הרוגי מלכות) שיצאה נשמתו ב״אחד״ (ברכות סא ע״ב). אלבאז חוזר על הדפוס הלשוני בהסתמכו על אותו המקור התלמודי:

 

אֶת שִׁמְךָ הִזְכִּירָה / בְּמוֹרָא וָפַחַד

עָנְתָה חַי וְנוֹרָא / הוּא אֶל הַמְּיֻחָד

אָז יָצְאָה בִּמְהֵרָה / נִשְׁמָתָהּ בְּאֶחָד

 

כמעט בכל הגרסאות של הקצות על אודות סול נאמר שקראה קריאת שמע לפני הוצאתה להורג, אבל לא נאמר שנשמתה יצאה ב״אחד״. היצירות של בני חוג המשכילים והיצירות העממיות תמימות דעים באשר לקריאת שמע לפני מותה.

לא עמדה לפניהם השאלה, האם נערה מטנג׳יר הייתה עשויה לדעת קריאת שמע. המחברים לא ידעו דבר על טיב חינוכה. נאמנותה לדת היהודית לא חייבה ידע ביהדות, אפילו הבסיסי ביותר. נשים יהודיות במרוקו במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה, שלא ידעו קרוא וכתוב, יכלו לקיים אורח חיים דתי מבלי לקרוא בספר. המחברים יצאו מתוך הנחה שנערה שהייתה מוכנה למסור את נפשה על הדת היהודית, שומה עליה לדעת קריאת שמע. נשים ממכנאס, מצפרו ומפאס שגרו בקרבת בתי הכנסת קלטו תפילות וברכות מסוימות, עד שאחדות מהן הצליחו לדעת אותן בעל־פה, כולל ה״שמע״ שחובה לומר לפני השינה. וכך, נשים חשובות, גם אלה שלא ידעו לקרוא בסידור, אמורות היו לדקדק בקיום המצווה הזאת. האם הדבר תקף גם באשר לסול חשואל מטנג׳יר? הפייטנים דנים אותה על פי אחריתה ומעתירים עליה שבחים. מעל לכול, היא ״גבירה״! היא ״רמת המעלה״ המצטרפת לאותן נשים חשובות וידעניות העשויות להכיר את ה״שמע״, ואפילו את כל הפרשה הראשונה, "ואהבת את ה, אלהיף׳ עד ״וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך״ (דברים ו, ד-ט). סול אמורה הייתה להגיד את הפתיחה, כלומר את פסוק ד בלבד, וגם להבין את תוכנה. על פי זעפרני, 1998, למדו הבנות מטנג׳יר את חוקי הכשרות, השבת, החגים והמועדים מפי אימותיהן, ויכלו להתוודע לכמה פרשיות מהתורה מתוך האנתולוגיה הספרדית היהודית"מעם לועז״, שהייתה נפוצה בקרב נשות טנג׳יר כבר במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה.

 

עדות נדירה המלמדת על חינוכן של בנות טנג׳יר ב־1832, כשנתיים לפני הוצאתה להורג של סול, כלולה בסקיצה של הצייר דלקרואה. מדובר בסקיצה המתארת את ז׳מילה בוזגלו, בתו של אדם נשוא פנים, יעקב בוזגלו, שבביתו התארחו הצייר ומכובדים צרפתים אחרים ביום ראשון 28 באפריל 1832. באותו ביקור רשם דלקרואה סקיצה של הבת, ועליה כתבה ז׳מילה בספרדית־יהודית(לדינו) באותיות עבריות בכתב קורסיבי(המכונה בפי רבים ״כתב רש״י״) משפט שאנו מביאים כאן לראשונה בתרגום לעברית:

מר דלקרואה, מר מורניי, מר פרייסינט, מר מרקוסן הואילו בטובם לבקר אותי ביום ראשון 28 באפריל 1832.

(חתומה) ז׳מילה בוזגלו

 

בשנת 1832 הייתה ז׳מילה בוזגלו נערה רווקה, כנראה בת גילה של סול. אם כן, ברור הדבר שנערות משכבה מכובדת עשויות היו לדעת לכתוב ספרדית־יהודית באותיות רש״י. ז׳מילה בוזגלו יכלה לקרוא ״מעם לועז״ ולספוג ממנו מידע ביהדות, לכן סביר שידעה את ה״שמע״ והבינה את תוכנו. באשר לסול, העניין אינו ודאי בשל חוסר ראיות. על פי מה שנודע לנו ממכתבו של השגריר דרומון היי, 1844, הייתה שייכת סול לשכבה סוציו־אקונומית נמוכה, וההנחה שאולי ידעה לכתוב אינה סבירה. ריי, 1844, האדם שחיבר את קורותיה בצרפתית, אומר על בנות משפחתה של סול שלא ידעו קרוא וכתוב. כיוון שאסף את המידע על הפרשה מקרוב משפחה, אחיה (כך הוא טוען), סביר להניח שפרט משמעותי כמו ידיעת קרוא וכתוב אצל נערה יהודייה בטנג׳יר של 1834 היה מובלט על ידי בני משפחתה ועל ידי הסובבים אותה, אילו היה נכון. סול אינה מצטיירת בכתבים בשפות לועזיות כנערה מטופחת כמו בנות המשפחות האמידות, כך שתיאורה כרבי עקיבא שיצאה נשמתו ב״אחד״ הוא דבר המעוגן במוסכמה תרבותית וספרותית המלכדת את אלה שחיברו עליה פיוטים ואת אלה שחיברו עליה קצות. כוחה של המוסכמה הזאת נובע מההנחה שאין היא מעמידה עובדות העלולות לפתור אמת היסטורית. המוסכמה חייבת להשתלב יפה במערך של הסתברויות. באשר לפרשת סול חשואל, למרות המעמד של משפחתה אפשרי הדבר שידעה את הפסוק הראשון של הפרשה הראשונה של קריאת שמע, ואפשרי הדבר שהבינה את תוכנו ואמרה אותו לפני הוצאתה להורג. מדובר באפשרות ולא בוודאות. איש לא זכה לתאר עדות חיה של רגע הוצאתה להורג ושל יציאת נשמתה.

ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-תבניות צורניות בכתיבה הפיוטית על סול הצדקת

Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912- -Le tritel de Fès vu par un journaliste français

tritel

A2 Le tritel de Fès vu par un journaliste français

התריתל מנקודת מבטו של עיתונאי צרפתי

שעות אחדות אחרי שוד המלאח חצה הובר ז׳ק, כתב בעיתון ״לה טם״, את הרובע היהודי השדוד וההרוס ותיאר את החורבן ואת מצבם של הפליטים בארמון הסולטן. 

Tandis qu’une partie des révoltés et de la population civile se livrait aux atrocités que nous venons d’exposer, le reste des émeutiers, transformés en pillards, se ruait sur le quartier du Mellah. En traversant, quelques jours après, les rues dévastées de ce mellah nous avons eu une vision d’horreur rappelant celle que nous avions déjà éprouvée au moment du bombardement de Casablanca.

Pendant plusieurs heures nous avons erré au milieu d’une ville déserte, silencieuse, pillée de fond en comble, à moitié en ruines. La grande rue centrale qui traverse tout le mellah n’est plus qu’un monceau de décombres fumants d’où émergent des poutres calcinées et des débris humains. Tout le mellah de Fez-Djedid, comprenant 12.000 habitants environ, a été totalement pillé incendié en partie. Il ne reste plus le moindre objet dans la plus petite des boutiques, le moindre meuble dans la plus grande des maisons. Tout ce qui, par son poids ou son volume, n’a pu être emporté a été brisé sur place. Il ne reste plus un seul habitant de ce quartier naguère grouillant d’une vie intense. Tout est mome, lugubre, désolé dans ce milieu jadis éclatant de couleur et de lumière. Deux mille askris et on ne saura jamais combien de citadins de Fez ont passé trois journées entières à piller, à massacrer!

Une cinquantaine de cadavres juifs ont été retrouvés, plus du double gît encore sous quatre mètres de décombres. Ces décombres, dans des rues entières, s’élèvent à la hauteur d’un premier étage! Des maisons dont toute la façade est tombée laissent apercevoir les murailles opposées et toutes les, cloisons éventrées des appartements, ainsi que les séparations des étages, comme dans la coupe verticale d’un plan d’architecte. Quelques saillies marquent seules, dans d’autres maisons en ruines, les emplacements naguère occupés par les chambres et les étages. Une fumée acre, mêlée de vapeurs chaudes, monte de cet amas de débris. Le plus violent des tremblements de terre n’eût pas composé un tableau d’horreur plus effrayant et plus lugubre.

C’est vers midi et demi que l’alarme fut donnée au mellah. Aussitôt toutes les portes furent fermées, et les Juifs n’eurent plus qu’un seul espoir: celui que leurs portes pourraient résister aux assauts qu’elles allaient sûrement avoir à subir. Par suite de faits de contrebande de cartouches récemment signalés dans le mellah, l’autorité militaire avait fait rendre toutes les armes de ce quartier. Les malheureux, sans moyens de défense, se trouvaient donc, sans aucun secours possible, exposés à la fureur bien connue des émeutiers. De tout temps, en effet, et dans toutes les villes du Maroc, les mellahs ont excité la convoitise des musulmans fanatiques. Cette fois un mellah de 12 000 habitants sans défense était à leur libre disposition. Ils ne tardaient pas à en profiter copieusement! Vers deux heures, les portes, criblées de balles et attaquées au pic et à la hache, tombaient en livrant passage à un torrent de pillards.

Les Juifs terrorisés, tendentes ad sidéra palmas, leur dirent de prendre leurs biens et leurs richesses, mais de leur laisser la vie sauve.

— Nous allons commencer par vous dépouiller, leur fut-il répondu, demain nous reviendrons pour vous tuer. Et ils firent comme ils dirent.

Par bonheur, une porte nouvelle avait été récemment ouverte dans le mur d’enceinte, permettant de communiquer directement avec la route de Dar Debi-bagh. C’est par cette issue que presque tous réussirent à fuir pendant que les envahisseurs s’attardaient à piller. Dès que le Sultan fut prévenu de cette situation, il fit ouvrir une des portes du palais donnant près du mellah et offrit asile à tous les rescapés. Le Sultan eut ensuite à subvenir à la nourriture de ces 12 000 personnes qui n’avaient pas mangé depuis la veille, ayant, comme tout le monde, été surprises au moment de leur déjeuner.

Moulay-Hafid fit mettre immédiatement à leur disposition tout ce qu’il avait, ordonnant d’ouvrir et de distribuer les caisses de vivres qu’il comptait utiliser pour son prochain voyage. La faim des malheureux put être ainsi apaisée une soirée; mais la grosse question de la nourriture d’un nombre aussi considérable de personnes restait entière pour le lendemain et les jours suivants.

L’autorité militaire française fit distribuer mille petits pains arabes et le consul d’Angleterre douze cents. Mais là se bornait le premier effort, toutes les réserves de la ville étant épuisées. Le lendemain, les malheureux tombaient d’inanition sans qu’il fût possible de leur venir en aide, toute distribution d’argent étant inutile, les moyens manquant de distribuer 6000 kilogrammes de pain par jour. Les autorités prirent en hâte toutes les mesures propres à parer, dans la mesure du possible, à cette lamentable situation.

Nous parcourons, dans les innombrables bâtiments du palais, les emplacements réservés aux rescapés. Ils grouillent par centaines, entassés les uns sur les autres, dans de grandes cours, dans des couloirs, dans de vieux magasins, dans des écuries, sous des voûtes, derrière des portes, partout enfin où il y a le moindre emplacement. Mais le spectacle le plus original et le plus inattendu était celui de plusieurs centaines de femmes, de jeunes filles et d’enfants blottis dans des cages bardées de fer réservées aux bêtes féroces du sultan.

Dans l’immense cour de la ménagerie dont les quatre côtés sont formés par des cages garnies de barreaux quadrillés, on peut voir une cage occupée par deux lions superbes, à côté d’une autre où une cinquantaine de femmes allaitent des enfants à la mamelle. Plus loin un ours gris danse à côté de ménages faisant leur popote dans une cage voisine. En face sont des panthères agiles qui grimpent sur leurs barreaux, tandis que les enfants passent leurs têtes dans le compartiment à côté. Cà et là, des lionnes, des singes, des pumas alternent avec des jeunes femmes et des enfants.

Les malheureuses se sont réfugiées là pour être à l’abri des intempéries et ne pas coucher sous la pluie. Des petits campements improvisés sont installés dans d’autres cours où les réfugiés confectionnent tant bien que mal leur cuisine rudimentaire avec des restes innommables qu’ils font chauffer dans des contenants des plus disparates. Une femme privilégiée réussit à faire cuire une soupe de fèves sèches dans un vase intime en vieux fer émaillé que la rouille a rongé et dont les trous ont été bouchés avec des cailloux. Tous leurs voisins, le ventre vide, regardent d’un œil brillant d’envie le mets succulent qui va sortir de cette étrange marmite…

Pendant une quinzaine de jours, tous ces malheureux restèrent dans cette triste situation. Mais les secours affluant, ils purent, petit à petit, regagner leurs demeures hâtivement remises en état provisoire et reprendre leur vie de misère après avoir été complètement ruinés. Des dons généreux, provenant de souscriptions ouvertes en France, leur permirent ensuite de s’installer à nouveau dans leur mellah.

Hubert Jacques, Les Journées sanglantes de Fès, Paris, 1913, pp. 67-71. journaliste, l'auteur fut correspondant de guerre en Algérie et au Maroc pour le journal Le Matin. D’ailleurs il avait donné une première description de l'émeute dans Le Matin n° 10286 (26.04.1912), p. I -2.Voir Cl

Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912- -Le tritel de Fès vu par un journaliste français

Page 114

Le grand Rav Rafael Ben Mamane.

עמ-רם

Ses miracles :

Alors que le Rav Rafael Mamane était encore vivant, à l’âge de 61 ans, il tomba très gravement malade. Le médecin ne sachant plus que faire, lui administra un dernier remède en spécifiant que tout dépendrait des prochaines vingt-quatre heures. Le Rav David Atar, de mémoire bénie, maître de mon père, mon maître, le Rav Yeoshoua Mamane, que D.ieu bénisse ses jours, se tenait aux cotés du malade, lorsqu’il entendit le Rav Rafael Amram, en discussion avec des êtres célestes. Deux anges divins discutaient des mérites du Rav Rafael Mamane. L’un rappela le mérite qu’il avait de continuer à se déplacer pour circoncire les enfants d’Israël malgré sa condition physique très difficile et l’autre rappela qu’il maintenait toujours en bon état le seul Mikvé de la ville et ainsi de suite. Après cette discussion, on lui annonça qu’ils avaient décidé au Ciel, d’accorder encore quinze ans de vie au Rav. Et c’est effectivement quinze ans après cette maladie que le rav décéda.

 

Alors qu’il se faisait opérer de calculs rénaux le faisant atrocement souffrir, le Rav Rafael Amram rêva. Il vit trois de ses ancêtres, le Rav Yehoshoua Haim Aaron ben Mamane, le Rav Rafael Ben Mamane, et son père le Rav Rahamim Yossef Mamane. Ce dernier pleurait devant l’Etemel et l’implorait de guérir son fils, alors que le Rav Rafael Ben Mamane essuyait ses larmes, lui annonçant de la sorte que sa prière à été exaucé. C’est ainsi que le Rav Rafael Amram fut sauvé grâce à ses ancêtres.

 

à cette époque éclata une grande discussion entre deux grands Rabbanims du Maroc. C’est alors que le Rav Rafael Amram MAmane, rêva et vit ces deux rabbanims face au tribunal divin, chacun défendant ses positions jusqu'à ce que le verdict tombe et que l’un des deux soit condamné à mort. C’est ainsi que quelques jours plus tard, ce même Rav décéda.

Lors de sa première grossesse, ma mère Myriam Hanna, de mémoire bénie, connut de sérieuses complications lors du huitième mois. Les médecins lui conseillèrent de se faire opérer. Elle et mon père, mon maître, allèrent donc trouver le Rav Rafael Amram pour lui demander une bénédiction. Le Rav les bénit et leur dit qu’elle ne devait pas se faire opérer. Il pria avec ferveur pour eux, et c’est ainsi que tout revint dans l’ordre et que ma mère put accoucher sans aucune difficulté.

 

Sa femme, la rabbanite Estherilia, de mémoire bénie, rencontra de sérieuses complications au moment de son dernier accouchement. Le Rav Rafael, pria avec ferveur et donna à la sage femme une sorte d’amulette qu’il avait écrit. Il lui dit de la garder sur son front, et dès que le bébé sortirait, de la retirer. C’est ce qu’elle fit et l’accouchement se déroula sans problème.

Au moment où il existait des tensions dans la ville au sujet de l’autorité religieuse, on vint trouver le Rav Rafael, pour lui annoncer que ses adversaires avaient gagné et prit le pas sur lui. Le Rav en lut très touché et en fermant brusquement son livre d’étude, déclara : «Ce n’est ni pour l’honneur, ni pour l’argent que je suis triste, mais seulement parce que les choses ne se sont pas déroulées de la bonne façon, selon la loi de D.ieu.» Il dit à son fils, le Rav Yehoshoua MAmane qui était avec lui à la Yeshiva à ce moment là : «Ne t’inquiète pas mon fils, sache, que leurs actes ne sont pas bénis et qu’ils ne réussiront pas.» Et tel qu’il l’a dit, quelques temps plus tard, aucun d’eux ne fut apte à diriger la communauté et tous durent renoncer à leur projet.

 

La rabannit Esterilia du monter en Israël, à Hedera avec son fils le Rav Yossef Rahamim. La situation en Israël était très difficile et l’intégration se fit très lentement, à cause de cela, les tensions étaient nombreuses et Estherilia en souffrait énormément. La nièce du Rav Rafael, Raliel, qui habitait elle à Kiryat Ata, venait la voir, dès que la situation devenait difficile. Le Rav Rafael lui apparaissait et c’est lui qui lui annonçait qu’elle devait se rendre à Hedera.

Après la mort de sa première femme, qui lui laissa une fille et le Rav Pinhas, de mémoire bénie, le Rav Rafael MAmane épousa une femme qui ne vécut pas longtemps. Il dut alors se remarier pour la troisième fois, avec une femme qui ne méritait pas cet honneur. Quelques temps après, le Rav tomba gravement malade. C’est alors que son père, le Rav Rahamim Yossef lui apparu en rêve et lui dit qu’il était marié à une femme qui ne le méritait pas et qu’il devait absolument divorcer. C’est ce qu’il fit, an grand étonnement de tout le monde. Quelques temps après, il guérit et pu ainsi épouser la sage Estherilia, bien plus jeune que lui et qui lui offrit cinq fils.

 

Après la mort du Rav Rafael Mamane, son fils le Rav Yossef continuait à enseigner le Talmud à Sefrou. Peu de temps après, alors qu’il enseignait, le président de la communauté vint le trouver et lui annonça devant tout le monde qu’il lui retirait ses fonctions et qu’il était renvoyé. Le Rav Yossef ne dit rien, mais le lendemain, alors que tout le monde se demandait ce qu’il se passerait, le Rav arrive comme à son habitude. Le président de la communauté vient alors à sa rencontre et s’inclina en lui souhaitant la bienvenue. Tout le monde fut stupéfait et le Rav Yossef lui-même ne sut pas ce qu’il était arrivé. Un proche du président vint le trouver et lui raconta qu’après l’avoir renvoyé, il avait vu son père le Rav Rafael en rêve, lui expliquant à quel point sa faute était grave, et que son fils était en danger.

C’est alors qu’on apprit que le Rav Yossef, avant que son père ne quitte ce monde l’avait supplié de rester en lui demandant qui allait le protéger de tous ses ennemis, une fois qu’il serait parti. Le Rav Rafael lui répondit qu’il continuerait de le protéger de la même façon que de son vivant.

 

En guise de résumé, il est intéressant de qualifier de miraculeuse l’histoire de la maison qu’occupait la dynastie Mamane à Sefrou, de génération en génération.

Avec la dernière vague d’immigration vers Israël, Les juifs quittèrent Sefrou, et ainsi, la maison du Rav Rafael fut fermée. Les arabes, voulurent donc s’y installer.

Ainsi, une famille arabe vint s’installer dans la maison, mais peu de temps après, le chef de famille mourut et ils durent quitter les lieux.

Une autre famille vint s’installer, mais de la même façon, le chef de famille mourut. Après le décès, un des membres de la famille, bouleversé, raconta qu’il avait rêvé d’un vieil homme lui annonçant qu’il fallait qu’ils quittent la maison car elle était trop sainte.

Ainsi, le gouvernement condamna la maison, en tant que site national sacré.

Ma famille Mamane, issue de la famille du Rambam-Maimonide

Page 24

פגיעה והתעללות בנשים יהודיות-אליעזר בשן-התנפלויות לנשים יהודיות במוגדור ובדמנאת.

נשים יהודיות

תעודה מספר 42

התנפלויות לנשים יהודיות במוגדור ובדמנאת

ב־25 באפריל 1864 הגישו קהילות שונות במרוקו תזכיר להנהגה של קהילת טנג׳יר על אכזריות המושלים כלפי היהודים, המתבטאת בין השאר בהלקאות. במוגדור נאלצו נשים יהודיות לתפור בגדים לממשל ללא תמורה, ובדמנאת היו התנכלויות לנשים. הקטעים הדנים באלה מובאים להלן.

המכתב נכתב כחודשיים וחצי לאחר שהסולטאן מוחמד הרביעי מסר למשה מונטיפיורי — ב־5 בפברואר 1864 — הצהרה מלכותית(ט׳היר) שהועברה למושלים. נאמר בה בין השאר כי עליהם לנהוג בחסד כלפי היהודים ״ששמם אללה תחת חסותנו במדינתנו, לפי מידת הצדק והשוויון ביניהם ובין זולתם, כדי שלא ייפגע אחד מהם. …לא ישיגם פגע רע או עושק… לא את נפשם ולא את ממונם, ולא ישתמשו בבעלי מקצוע מתוכם אלא מרצונם, ובתנאי שיוקפד על המגיע להם בעד עבודתם״.

 

גברים ונשים יהודים היו חייבים בעבודות לממשל. שמואל רומאנילי מאיטליה, שביקר במרוקו בשנים, 1790-1787 כתב ביומנו:

"אשר הרגיז בטני וחמר רוחי הוא המשא הזה אשר חזיתי. ביום השבת והנה ארחת ערביאים שומרי המלך באה, בבית הכנסת בשפעת משחיתים וישאו כל עושי מלאכה, כל נושא סבל ויבהילו להביאם לעמוד לשרת במלאכת המלך איש איש על עבודתו ועל משאו, וכן כל הנשים המתפרות כסתות או עושות מספחות לעשות מלאכתן חנם. הנוגשים אצים במקל יד באבן או באגרוף, יחזיקום בשפת בגדיהם על החזה ויסחבום באין חמלה, ואד לבורח".

 

טנג׳יר 25 באפריל 1864

ממוגדור

מושל מוגדור כופה על נשים יהודיות לתפור בגדים, ובמקרה אחד תבע זאת ימים אחדים לפני החג. כשנשאל מהו השכר שישולם תמורת העבודה ענה: מאה וחמישים מלקות. הרב הראשי התייצב לפניו וטען שהדבר מנוגד להצהרה המלכותית, ועל כך השיב המושל שהוא מוכן להלקות אותו אלף מלקות, ושהנושא אינו מעניין אותו…

מדמנאת

התנהגותו של מושל דמנאת [השוכנת כ־110 ק״מ ממזרח למראכש] שערורייתית יותר: הוא תופס נשים וממיט עליהן כליה. הדבר נעשה כבר לפני ביקורו של מונטיפיורי, ובעת ביקורו כמה מאנשי הקהילה ניסו ליידע אותו על מצוקתם אבל לא הורשו לצאת את ביתם, וניתנה הוראה כי מי שיעז לצאת ייענש במלוא החומרה. לבסוף עלה בידם להעביר לו את טענותיהם במכתב. כשחזר מונטיפיורי ממראכש התייצבו שלושה יהודים מקהילה זו לפני הקונסול ריד, וזה אמר להם כי מסר את עניינם לווזיר הראשי סידי טייב, והלה הבטיח שהתנכלויות אלה יופסקו. אף לא אחת מההבטחות קוימה. במשך חודש שלחו היהודים בקשות לווזיר הראשי, וזה ענה להם בכעס שאינו מתערב בעניין זה. הם נאלצו לעזוב את בתיהם, ומצאו מקלט במקום קדוש למוסלמים כדי להינצל מן העונשים הקשים שסבלו אחיהם. אף־על־פי שהיו בחסות המקום הקדוש, הפגיעות נמשכו וחמישה יהודים נאסרו ונכבלו בנחושתיים.

ההתכתבות בקשר ליהודי דמנאת נמשכה. שמונה מיהודי העיר שמצאו מקלט במקום הקדוש כתבו למונטיפיורי ב־4 ביולי 1864, ושיבחו את הווזיר הראשי טייב אלימני שתמך בהם, וכן את המושל שהשיג הצהרה מהסולטאן להגנתם. ב־1 באוגוסט כתב הווזיר לג׳והן דרומונד האי כי מכתבם של יהודי דמנאת הועבר לסולטאן, וזה הורה לחקור את הנושא, וכי יהודי דמנאת הורשו להעביר את כל תלונותיהם, וכך באו על סיפוקם. אבל — הוסיף הווזיר — יש גם ביקורת עליהם והאשמה שהם שגרמו ליחס השלילי כלפיהם. הם התחצפו, חשבו שכבר אינם נתונים לפיקוח הממשל, ועתה נוכחו בטעותם. ב־7 באוגוסט דיווח דרומונד האי לשר־החוץ ראסל, כי זקני היהודים בטנג׳יר הודיעו ב־1 ביוני, כי לא קוימו ההבטחות שהובטחו להם שינהגו כלפיהם בצדק ושמעשי האכזריות של המושל ייפסקו. הסולטאן הסכים לקבל משלחת שלהם. לדעתו של ג׳והן דרומונד האי יש הפרזה בדבריהם, משום שהמושל, המכהן כבר 40-30 שנה, הוא אדם זקן. הוא צירף את מכתבם מ־4 ביולי הנ״ל. שיתוף פעולה בין השגרירים האירופים הביא לפיטוריו של המושל." לבסוף הוציא הסולטאן באמצעות מונטיפיורי, הצהרה מיוחדת למען יהודי דמנאת, ובה ציווה על המושל, שלא לאסור אותם ולחדול מן המעשים הרעים שהם מלינים עליהם, ובין השאר — לשפוט אותם לפי דיניהם, ובכללם דיני ירושה.

מצבם של יהודי דמנאת הגיע לידיעת אנשי כי״ח בפריס ולידיעת ׳אגודת אחים׳ בלונדון, והם פרסמו את דבר ההתנכלויות. הם פרסמו זאת גם באפריל 1880 לקראת התכנסות ועידת מדריד במאי אותה שנה.

לפי ידעה שפורסמה בגרמניה ב־1864, צעירה יהודייה נחטפה בדמנאת. החוטף צעיר, קרובו של הסולטאן, וכל הפניות לממשל הושבו ריקם, ולא עוד אלא שגרמו ליחס קשה יותר כלפי היהודים. הנושא הגיע לידיעת הקהילה בטנג׳יר. היא פנתה לשגרירים הזרים והם הודיעו על כך לסולטאן. מיד הוחזרה הצעירה למשפחתה והצעיר נענש. הסולטאן הוציא הוראה להבטחת ביטחונם של היהודים; עוד הורה כי בכל משפט הנוגע להם ייצגם יהודי, וכי יש לו הזכות לערער בפני הסולטאן.

פגיעה והתעללות בנשים יהודיות-אליעזר בשן-התנפלויות לנשים יהודיות במוגדור ובדמנאת.

עמוד 112

ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״- הרציונל הכלכלי

ש"ס דליטא

ב. הרציונל הכלכלי

קיומה של ״חברת הלומדים״ כוללת תחומים רבים מלבד הכלכלה. תוך כדי גיבושה של ״חברת הלומדים״ הוקמה מערכת סעד מלאה שתומכת במתבגר הצעיר ומלווה אותו בנישואיו כמשפחה צעירה, דואגת לו לקורת גג ולשחרורו מחובת הגיוס לצבא. מערכת סעד ענפה זו הפכה עם השנים למערכת ממלכתית, באמצעות חוקי הביטוח הלאומי, משרד הדתות ומערכות אחרות ש״תפורות״ בין היתר על פי הצרכים היהודיים של ״חברת הלומדים״ (גם אם הדברים לא נאמרים במפורש בלשון החוקים והתקנות). ניתן לבחון זאת באמצעות ניתוח מצבם של תלמידי הכוללים.

 

כ־40% מהשכר הממוצע במשק. למרות התנגדות הממשלה, הצעת החוק עברה בכנסת. עם יישומו של החוק, יכול היה אברך צעיר נשוי ואב לארבעה או חמישה ילדים להגיע באמצעות מערכת התמיכות והסעד שהמדינה והחברה החרדית העמידה לרשותו, להכנסה של 4,500 עד 6,000 שקלים נטו לחודש. מספר הילדים במשפחה החרדית הממוצעת עמד על 7.8 ילדים למשפחה, לכן קצבת הילדים הממוצעת גדלה עם כניסת החוק החדש לתוקף ל־4,797 ש״ח לחודש. אברך שהוא אב לשמונה ילדים ואשתו אינה עובדת יכול היה להגיע להכנסה של 8,800 ש״ח נטו לחודש. לשם השוואה יש לציין שהשכר הממוצע במשק, נכון לחודש יוני שנת 2000, עמד על 6,928 ש״ח ברוטו.

 

מערכת הסעד שעמדה לרשות אברך נשוי ואב לילדים כללה את מלגת ה״כולל״, הבטחת ההכנסה ממשרד הדתות, קצבאות הילדים, פטור מארנונה, מענקי הלידה המוגדלים, הנחות במעונות יום וגני הילדים, ותשלום סמלי בלבד לביטוח הלאומי ולביטוח בריאות. סעדים אלו השאירו בידי משפחת האברך הכנסה חודשית נקייה ממס מעל ומעבר למה שנשאר בידי משפחה ממוצעת שלה מפרנס אחד, המשתכר ברמה של השכר הממוצע במשק. גם אם נשווה את הכנסתו של האברך להכנסת משפחה המקבילה בגודלה למשפחתו (המקבלת קצבאות ילדים באותה רמה), כאשר ראש המשפחה עובד ומשתכר ברמת השכר הממוצעת במשק, הבדל הנטו ביניהן יהיה קטן ביותר. במבחן ההכנסות למשקי בית, הכנסתם של האברכים הציבה אותם באמצע, בין משק בית ותיק לבין משקי הבית של העולים החדשים והערבים אזרחי מדינת ישראל. הכנסה זו אפשרה קיום מכובד (אמנם צנוע) למשפחות האברכים בסטנדרטים ישראלים.

חוק תוכנית החירום הכלכלית שהתקבל בכנסת במרץ 2003, הפחית חלק מקצבאות הביטוח הלאומי ובתוכן קצבאות הילדים. מעתה, קצבאות הילדים שיישולמו יהיו שוות לכל ילד ללא קשר למקום הילד במשפחה. כיוון שהמשפחות החרדיות הן מרובות ילדים, תהיה זו פגיעה משמעותית בהכנסתיהן כמו גם במדרג הסוציו־אקונומי של משפחות אלו בחברה הישראלית.

 

על פי הדו״ח השנתי על מצב העוני בישראל, שהוצג ב־19.12.2000 על ידי המוסד לביטוח לאומי, נקבע רף העוני על ״50% מההכנסה החיצונית הפנויה במשק״. קו העוני למשפחה של שש נפשות הוא 5,404 ש״ח לחודש, ולעשר נפשות הוא 8,848 ש״ח. על פי קריטריונים אלו משפחות האברכים מצטרפות למשפחות החילוניות הנושקות לקו העוני.

ניתן לתאר את העוני בחברה החרדית כ״עוני סטטיסטי״, כיוון שהמערכת הקהילתית והעזרה ההדדית מפותחות מאוד במגזר זה, והן מהוות בלם כנגד הידרדרות של פרטים או משפחות לעוני עמוק שמביא לידי התפוררות. על פי דו״ח הביטוח הלאומי, העיר הענייה ביותר בישראל היא ירושלים ואחריה בני ברק. ההסבר לנתון זה נעוץ בריכוז הרב של משפחות חרדים המתגוררות בערים אלו.

 

מימון תלמידי הישיבות אינו הדרך היחידה בה מדינת ישראל מסייעת לגיבושה של ״חברת הלומדים״. המדינה פטרה למעשה מחובת השירות הצבאי אברכים שהוגדרו ככאלה ש״תורתם אומנותם״, ובכך יצרה מציאות שבה רוב הזכרים הנולדים בתוך החברה החרדית הופכים בבגרותם לתלמידי ישיבות ש״תורתם אומנותם״, גם אם אינם מתאימים ללמוד בהן. רובם ממשיכים בלימודים עד אחרי גיל 41, שבו יקבלו פטור כללי מהשירות הצבאי. המפלגות החרדיות ״הנציחו״ מציאות זו על מנת לבצר את חומות ה״גיטו״ התרבותי ולמנוע מהצעיר המתבגר כל קשר עם הסביבה החילונית, שלטעמן היא עלולה להשפיע עליו לרעה.

 

במהלך גיבוש ובניית ״חברת הלומדים״ חל שינוי בגישות השמרניות לגבי עבודת נשות האברכים. לאחרונה, שלא כמו בשנים קודמות, החברה החרדית מעודדת את נשות האברכים לצאת לעבודה, והן מתפרנסות בדרך כלל במקצועות ההוראה, ניהול חשבונות, פקידות, ובשנים האחרונות אף פנו לתחומים טכנולוגיים. בחברה החרדית חל מהפך בחלוקת התפקידים הקלאסית במשפחה הגרעינית, האשה יוצאת לעבודה בעוד שהבעל מתמסר לחלוטין ללימוד תורה. אמנם, חברה זו מגבילה את קשת המקצועות המיועדת לנשות האברכים ויציאת נשים לעבודה מתבצעת תחת עין בוחנת ופיקוח הדוק של הרבנים, אך כורח המציאות המחייב לפרנס את האברכים שמתמסרים ללימוד התורה הוא חזק יותר. הלגיטימציה ליציאת האשה לעבודה נומקה באופן הלכתי על בסיס עקרון השותפות בין יששכר (לומדי תורה) וזבולון(מחזיקי תורה המממנים את האברכים). הפסיקה ההלכתית קבעה שאשה המקיימת בעבודתה את בעלה ומשפחתה, ומאפשרת לו להקדיש את עצמו ללימוד תורה היא שותפה מלאה לבעלה, ו״שכרו״ בעולם הבא מתחלק שווה בשווה ביניהם. מהפכה זו הונהגה על ידי ״החזון איש״, הרב אברהם ישעיהו קרליץ, מנהיג החברה החרדית בשנות החמישים. הנשים נענו בהתלהבות לאתגר זה, למרות שהן מטופלות בילדים רבים, כיוון שחשו שהן שותפות למעשה ערכי שהעניק להן ״מעמד שווה״ בחברה שבתוכה הן חיות. כתוצאה משינויים אלו שהונהגו תוך כדי גיבושה של ״חברת הלומדים״, התפתח גם האינטרס הכלכלי האישי של תלמיד הישיבה. באופן סכמתי ניתן לתארו כך: להינשא מוקדם ככל האפשר, להוליד שני ילדים (נתון שמאפשר לו שחרור משירות צבאי), ללמוד ב״כולל״ ולהקים משפחה גדולה, ואחרי מספר שנים להשתלב באחד התפקידים הכלכליים במערכת מוסדות החינוך או שירותי הדת שהחברה החרדית מציעה.

הערת המחבר: אין להסיק מהאמור שרק שיקול זה עומד בבסיס המוטיבציה של האברך להינשא ולהביא הרבה ילדים. משולב ראן עניין אמוני ותרבותי. הרציונל שמוצג להלן הוא הכלכלי בלבד.ע"כ

 

כלכלתו של הצעיר החרדי המנהל את חייו כתלמיד ישיבה וכאברך צעיר נשוי ואב לילדים, תלויה לחלוטין במערכת הקהילתית שבה הוא חי, והמערכת הקהילתית תלויה באופן מוחלט בתקציב המדינה. אולם לא רק כלכלת הצעיר תלויה במסגרת בה הוא חי, גם הוריו תלויים בה. לזוג צעיר נדרשים דירה, רהיטים, כלי בית – ״סידור״ כפי שמקובל לכנות זאת בחברה החרדית. ״סידור מלא״ ניתן לאברכים המוגדרים כעילויים ואילו לאברך רגיל מספקים ״חצי סידור״. נטל ה״סידור״ חל בעיקר על הורי הכלה. כיוון שבמרבית המשפחות יש גם בנים וגם בנות הרי שנטל ה״סידור״ חל על כולן, וזו מעמסה כספית כבדה שאינה מצויה בהישג ידן של משפחות רבות. חלק מההורים היו בעצמם תלמידי ישיבות ומצבם הכלכלי אינו מאפשר להם הוצאות כספיות גבוהות. כיוון שמספר ילדים רב דורש במהלך חיים רגיל ״סידורים״ רבים, גם ההורים החלו להיסמך מבחינה כלכלית על הקהילה בה הם חיים ובפתרונות שהיא מסוגלת לספק.

 

אחת הבעיות הקשות ביותר למשפחות צעירות מרובות ילדים היא בעיית הדיור. ב״חברת הלומדים״ ואורחות חייה הבעיה כה החריפה עד שהמפלגות החרדיות עשו כל מאמץ לשלוט במשרד השיכון, ולבנות קריות למגזר החרדי.

 בשנים האחרונות נבנו אלפי דירות בקריות שמיועדות לציבור החרדי (על פלגיו השונים) כגון: העיר עמנואל בשומרון, בית״ר, אלעד, רמת בית שמש, מודיעין עילית, תל־ ציון, קריית ספר, אחוזת ברכפלד, כפר חסידים, רכסים, רכס שועפת (ליד רמות בירושלים). לפי נתוני משרד הפנים הגידול שחל בשנת 1999 במספר המתנחלים נבע בעיקר מהגידול הרב ביישובים החרדים: בית״ר גדלה ב־19% וקריית ספר גדלה ב־29%, ביתר המקומות נרשמו עליות הרבה יותר קטנות. הבנייה המואצת של הקריות החרדיות נעשית פעמים רבות תוך אפליה ואי שוויון כלפי זוגות צעירים מהמגזר החילוני. נציגים של זוגות חילוניים הזקוקים לפתרונות דיור, פנו לבג״ץ בתביעה שיתערב וימנע את האפליה כלפי הציבור החילוני.

 

כיוון ש״חברת הלומדים״ גדלה מאוד והיא נזקקת למשאבים שאין בכוחה הכלכלי של הקהילה החרדית לספק, שוב התהפכו היוצרות במדינת ישראל בהשוואה לחזונו של משה שיינפלד. עבור הצעיר החרדי הכניסה לישיבה אינה מהווה כיום מרד ובריחה מחיי ״תכלית״ לחיי לימוד ורוחניות טהורה, אלא גם ברירת מחדל המסייעת להגיע ל״תכלית״ ולהימנע מהשירות הצבאי. כיצד יכול צעיר חסר השכלה ומקצוע, שכל חייו עסק בלימוד תלמוד, לחסוך כסף רב או לקחת על עצמו חובות של מאות אלפי שקלים להם הוא זקוק להקמת משפחה? הדרך היחידה היא באמצעות קהילתו וכוחה הפוליטי הרב. זו יצרה עבורו בחברה הישראלית כלים מתאימים להתמודד עם הבעיה הכלכלית ולפתור אותה בצורה סבירה.

ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״– הרציונל הכלכלי

עמוד 182

חיי היהודים במרוקו- תערוכה מוזיאון ישראל 1973-מחזור השנה-חגים ומועדים במארוקו

מחזור השנה – חג ומועד

חגים ומועדים במארוקו

החג, נוסף על תפקידו הדתי־הלאומי, משמש גם הזדמנות להשתחרר מחיי־היומיום האפורים והשיגרתיים של הפרט ולהשתתף בחיי הכלל. החג יש בו גם משום טשטוש מעמדות, שכן על־אף העובדה שכל אחד חוגג את חגו בהתאם למצבו ולמעמדו, הרי יש בכל חג חוויות כלליות, המלכדות את כל הקהילה. המצה, הסוכה, הלולב וכו' אינם רק סמלים לחגים, כי־אם גם סמלים לליכוד העדה.

שבועות אחדים לפני בוא החג כבר מתחילות ההכנות לקראתו. בתוך הבית שוררת אנדרלמוסיה: מסיידים את הקירות, צובעים את הדלתות ואת החלונות, ואין דבר, קטן כגדול, שלא תעבור עליו רחיצה, שטיפה או מריקה. גם הרחוב לובש צורה אחרת: בעלי החנויות מוציאים את מרכולתם החוצה כדי לסייד ולצבוע את חנויותיהם, וחזיתות הבתים עוטות סיד לבן וצבעים רבים.

מנורת זכרון {קנדיל) מיוחדת לשבת כנראה ממוגאדור, נמאה העשרים

כסף מעשה קודוח וחיקוק, השווה דפנות החנועיות וכיסויי המזוזות

הגובה 29 ס"מ, הרוחב 14 ס"מ.

אוסף מיכאל קניאל, ירושלים

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 170 מנויים נוספים

נובמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר