ארכיון יומי: 7 בדצמבר 2020


רשמקול וכלב נחייה-עוזיאל חזן- חלק 1/3

עוזיאל חזן

עוזיאל חזן-רשמקול וכלב-נחייה

אורות וצללים, זה כל מה שהיא ראתה, גם צורות של עצמים לעתים. אבל היא הסתדרה עם זה לא רע. כל בוקר היא עשתה את דרכה מאחד המרכזים האלה לקשישים ולנכים, המספקים תעסוקה בעבודות יזומות, יותר כדי להשכיח את החושך הזה שמאחורי העיניים, מאשר בשביל הפרנסה.

 

פגשתי אותה באחת מאותן הפסקות שלי של צהריים, שיש בהן תמיד התחבטות למציאת מסעדה תורנית; אתנחתאות של מרווח נשימה, של נטישת הניירת המלחיצה על שולחן העבודה. אותה אנחת רווחה שבדחיפת כורסת הישיבה לאחור. אחרי כן ההתפרצות הזו אל הרחוב. הארוחה, ואחריה השוטטות ללא יעד. סקירה אקראית של פרצופים חולפים בתוך ביבר של אוויר. שטף הגירויים הזה הפועל על כל החושים, בצבעים, בריחות, בקולות, במראות, במגע של התחככות – כל מה שמעוררות הדמויות, הלבוש, הפנים, הגוף, העצמים, התנועה של החומר ושל הבשר…

 

אורות וצללים זה כל מה שראתה רג'ינה. סתיו 1995. קלטתי אותה כשמדדה את מעבר החצייה לכיוון כיכר "המשביר". מקום מועדף לחבירה זו או אחרת, לפגישות עיוורות, להפגנות מזדמנות ולהחתמת עצומות. זה גם האתר לנגנים עולים ולמנורת הקנים של חב"ד בימי החנוכה. שרידיה של טליטא-קומי היקנו לכיכר יחוד נוסף, נופך ארכיטקטוני-היסטורי שהרשויות הותירו בה בסמליות עלובה. זאת כדי לצאת ידי חובת תפארת העבר, בד בבד עם ריצויים של גורמים הסותרים זה את זה: "הנודניקים" הדבקים ב"חורבות" העבר לעומת אנשי הקידמה, חובבי גורדי השחקים, והקבלנים, המשלשלים לקופת העיריה המדולדלת אגרות בניה והיטלי-השבחה שמנים.

 

עתה נותר שם כותל זכרון לדאבה. השעון המקורי העתיק שננעץ בראשו של קיר מחודש, תקתק בהתרסה את עליבותו של הזמן. שלט העץ המקורי של בית-היתומים ניצב שם מעל בית שאיננו. הוא נראה מיותם באותיות לטיניות גדולות החרותות על מצבה. כל כך הרבה בתים יפים ועתיקים מתים בעיר הזאת המתחדשת בקצב מצמרר, משכיח.

 

אבל רג'ינה מה לה מכל אלה. כל עולמה הינו אורות וצללים. כמו הצל הזה שלי שחסם לה את משטח האור הקרוב, מייד לאחר שניתקה ממעבר החצייה והניחה את פסיעתה הראשונה על מרצפות האבן של כיכר המשביר. נעמדה מול עגלת הנכים של מוכר האסימונים שנופף בידו וקרא בקול: "אסימונים, טלכארט".

"שלום רג'ינה" הקדמתי, לפני שתצעד הלאה לעולמה הסגור ואני לא אוכל לעכב בעדה.

"מי אתה?" שאלה רכות וללא רתיעה, כפנייה למכר נשכח.

אולי היה זה הקול שלי מן העבר ואולי היתה זו ההבחנה הטמירה הזו המוקנית לעיוורים.

"חבר לשעבר של שייקה, למדנו יחד" אמרתי ללא הקדמות מיותרות כדי לצמצם את מרווח המבוכה והזמן.

נאנחה, מה זה עוררתי בה. ככה זה כשאתה מדלג על השנים והארועים ונופל למישהו בהפתעה, עם חוליות רבות חסרות. היא זכרה משהו אך לא הייתי בטוח שזיהתה אותי בבירור.

"הוא נפטר לפני שנה" אמרה בנגיסת שפתיים. חיוכה הומר במבט חתום מאחורי השתיקה והחושך. לחייה ומצחה נותרו עגולים, בוהקים, ללא קמט של גיל או של הבעה.

פנים לא פגומים, נקיים מכל אותם רשמי חוץ מזיקים. שמורים מאחורי המסך השקוף הזה של אורות וצללים.

"כן, הפציעה הקשה במלחמת ההתשה הכריעה אותו לבסוף" אמרה רג'ינה בינה לבינה לאחר דקות של דומיה, דברים שהיו מוכרים לי. כך, הפציעה הכריעה אותו לבסוף. נשכתי את שפתי.

רג'ינה חייכה נוגות מתוך השתיקה. סדקים זויתיים מבין עיניים כבויות. היא רק כאבה אותו מבפנים. נוגעת בזכרון פניו. למרות זאת היתה שמחת החיים שלה שלימה. אולי מתוך השלמה מוחלטת, של סוף ידוע מראש עוד מראשית הכירותה אתו. שמחת חיים – אולי מתוך הרצון לשמר בה את החיוניות הזו עבור ילדיה; ואולי משום שלא ראתה את פניו מעולם, רק חשה אותו, קוראת אותו מבעד למסך של אורות וצללים. בכך נחסכה ממנה ההתמודדות עם זכר דמותו, עם תווי פניו – אלה התמונות החולפות מן העינים אל תאי הזכירה ומשם מחלחלות אל קרקעית הנפש ושבות ועולות על גלי החשמל.

"את זוכרת אותי?" ביקשתי לשחררה ממועקה מצטברת.

"כן" השיבה בהיסוס ואני היקלתי על מבוכתה כאשר שבתי לשנת 1970, לבניין רוזנבלום, למחזור הראשון של הפקולטה למשפטים בהר הצופים. שייקה החסיר שעורים. אני נסעתי פעמיים בשבוע לביתו ברחוב הרב-ברלין כדי להקליט לו את החסר.

"אתה מיכאל" קבעה בסומק פנים, בנימה של גילוי. המבוכה האצורה נמוגה ממבטה. שלחה ידיה אל פני, מבקשת בהם תווי זיהוי, מציירת בהם רשמי עבר, מחייה דמות נשכחת בלטף אצבע. אני זכרתי ושאלתי לשלום הילדים גיא והילה, ילדים יפים כל כך, כמו נוצק בהם כל הנוגה שנחסך מהוריהם.

ואני נזכר בוויכוח ביניהם על עתיד ילדיהם ועל שנות אחרית. האם לכשיגדלו ישלחו אותם ליחידות קרביות. ורג'ינה מצננת את זעמו, הבא בכאבו, ואומרת באופטימיות שעד שיגדלו לא יהיה צורך בצבא לוחם. ושייקה משיב לה, שלעולם יהיה צבא כל עוד קיים היצר הרע. אחרי כן מתלהט בדבריו ונסחף לתחזיות מרות וקודרת על פרחי נערים שהורים יגדלו ויאהבו והם ילבשו מדים, יפצעו וימותו, אז מה הערך לכל ההמשכיות הזו? הוא מביא לה את דבריו של חברו ליחידה, חיים הצבע, אותו פגש בלוס-אנג'לס, כששייקה נסע לאחד מביקוריו לצורכי ניתוח בראשו. חיים אמר לו שמייד אחרי מלחמת ששת-הימים הוא לקח את משפחתו ובא לכאן, כדי שבניו לא יהרגו במלחמה הבאה.

רג'ינה מהסה אותו בהינף יד שאינו מגיע לעיניו, להכרתו. היא מכנה את בעלה רואה שחורות ואת חברו – פחדן. אבל שייקה מדבר מתוך הכאב שלו, הווא יודע שאת הגנים שלו איש לא יוכל לקחת מילדיו; הם בודאי לא ישאלו את ההורים וילכו בעקבותיו ליחידה לוחמת. לא כרבים בדור הזה היודעים לחמוק מסכנה, חכמים לשרוד, אוחזים החיים בגרונם, יונקים מפטמות ההנאה הרגעית ולא מפי הסכנה, הכבוד והגבורה…

 

רג'ינה מסרבת בנימוס לכוס קפה. היא אינה רגילה להתעכב זמן רב במרוצה. היא בוצעת את האור בתנועה. התנועה עוזרת לה לשכוח. היא חותכת מילות פרידה מנומסות. מנתקת מגע ומוחקת רשמים מעיקים. הסבתי מבטי אחריה. זקופה וגאה הלכה בין ההמון הרואה, אסופה בעולמה הסגור, אפופה באפלולית הצוננת שמאחורי עיניה. ואני ביקשתי למלא את תחושת הייתור הזו הבאה בריקנות. אמרתי אלך אל העצמים עתירי הצבעים, הנושמים חיים.

נשאתי את הבל פיהם וזיק מבטם של העוברים ושבים. בפתח הכל-בו חיטטו השומרים בכלי. מצאתי את עצמי תועה בין מדפיו של מדור הבשמים. דיילת ניסתה לפתות אותי במי גילוח חדשים. התרוצצתי בדופק מוגבר בתוך הרחש והמלל, המישוש, החיכוך והרשרוש. אני קונה, משמע אני קיים! מעמיד במבחן את כל החושים. יצאתי והתישבתי על ספסלי האבן הצמודים לכותל טליטא-קומי, קשת מחוררת בפתחים עגולים. אנשים התמכרו בעיניים עצומות לשמש סתוית.

הרהרתי בשייקה המת, נזכרתי בשייקה החי במלוא תפארת המטר תשעים שלו, כעמוד קורינתי יצוק בתשעים וחמשה קילוגרם של שיש קררה. חצי יובל שנים חלף מאז נעניתי למודעה הקטנה שנתלתה על לוח המודעות של בניין רוזנבלום, הבניין הישן והמסוגנן על ההר: "דרוש סטונדנט למשפטים בשכר להקלטת שיעורים לסטודנט עיוור, בביתו. נא לפנות לשייקה. טלפון…"

התקשרתי, קול עמוק הדהד מעברו השני של הקו.

שייקה שאל ללא כל שאלות הבהרה אם אני מוכן להתחיל מייד. קבענו להיפגש בכניסה לבניין, ליד הדלפק של השומר מאיר. זה היה תמיד מזכיר לי במאור פנים ובמבטא מרוקאי כבד: "הכרתי את אבא שלך בקזבלנקה" ואני הייתי מתעכב לידו ומניח לו להפליג על גלי הערגה של ימי נעוריו. שייקה הגיע. מבנה גופו התאים לעוצמת קולו. הוא פסע בטוחות וכלב-הנחייה מותח את רצועת העור לפניו. ניראה כספינקס הצופה פני המדבר. עיניים אפורות כבויות. ימינו אוחזת ברסן כלבו ושרוול שמאלו הקטועה אסוף בפיתולי קמט לתוך כיס מכנסיו. לבש אפודת צמר עבה ונראה כרועה קדמון וכלבו. מיהרתי אליו, נוגע בכתפו, מקדים מגע למלים, מפזיל מבט הערצה לעבר הכלב המאולף שטלטל לעברי עיניים זגוגיות. שייקה חש בודאי יום יום, אף כי לא יכול היה לראות, את כל טוב הלב הזה שיש בכלב ואין באדם.

"שלום שייקה", הושטתי מוכנית יד ומייד שמטתי אותה.

"אתה מיכאל"

"כן"

"וזה רקסי", אמר וקידם את הכלב לעברי.

"כבר היכרנו במבטים"

התיישבנו על גדר האבן, הרחק מהמולת הטרקטורים והדחפורים שפצעו וגימדו את ההר הציורי הזה, של צופי המקדש, של אביגדור המאירי. באותם ימים של ראשית שנות ה – 70 היו בניין רוזנבלום ובית-חולים הדסה בין הבנינים הבודדים על ההר.

שייקה טפח לי על כתפי וחייך. רגע של אושר או של שביעות רצון. ואני חששתי שעיוורים אינם מחייכים. שאלתי איך הסכים מייד מבלי להכיר אותי והוא ענה שהוא יכול לנתח אופי לפי קולו של אדם. אחרי כן מתח חיוך צלקתי על פניו שהפעם היה בו מיזוג שמן הטוב, הזעם והעווית. שייקה סיפר שהוא סיים את לימודיו במדעי-המדינה והיה בדעתו להירשם לקורס צוערים של משרד-החוץ ובגלל פציעתו, החליט ללמוד משפטים. בנימה של התנצלות הסביר שהוא קולט מהר ולכן לא יכביד עלי. הוא דיבר על שכר שישולם לי ישירות על ידי משרד-הבטחון ואני סירבתי לקבל תמורה. שייקה ניתכסה לרגע באדמומית שבערה באוזניו ולאחר שעיכל את המבוכה, ניסה שוב להפציר בי. אחרי כן אמר, אומד את מאמצי לסיייע בידו, שהוא לא בטוח אם יעסוק בסופו של דבר במקצוע עריכת-הדין.

ואני דווקא דימיינתי לי אותו, כענק ברוחו הפרועה, נוהג נמר מאולף וניצב באולמי הצדק; טוען בלהט דברים על עוול ורשעות, זדון ומלחמה, עיוורון ואיברים קטועים; מקפיא את דמם של אדוני המשפט, העוטים גלימות שחורות וחורצים גורלות.

אלא שהוא קורא את רישומי המוח כפי שהוא ממשש כתב ברייל. מצנן את דימיוני הפרוע ומפרש לי טעמו של לימוד, במילים מהורהרות, קטועות. מזמין אותי לקפטריה ושם הוא פותח בסיפור פציעתו.

 

"אני מכורבל בשק שינה, בתוך מעטפת חמה ולחה, כעובר ברחם אמו. את צינת אשמורת-הבוקר מפלחת הקריאה, המרעידה את העצבים כל פעם מחדש: "השכמה, השכמה, כולם לקום!". הקושי הזה להבקיע את קורי השינה מתוך חממה מגוננת. להתחיל עוד יום מפרך ומסוכן של פתיחת ציר בגזרה הצפונית של התעלה, מתוך בסיס היציאה – מחנה אוהלים אובד בין חולות עירומים בסיני.

באור ראשון של שחר, אני מדדה בעצלתיים לכיוון עוקב המים שזרועותיו שמוטות ארצה, כעגלה שהסוסים נסו ממנה. אני מתחיל במבחן אומץ של התזת מים קרים על הפנים. מברשת גילוח ביד האחת והשניה מטלטלת שבר ראי, מעוות צורות שכזה, כמו ביקש לסייע בטשטוש זמני של הזהות. ארוחה חפוזה באוהל חדר האוכל. את הביצה הקשה אני אוכל כמעט עם הקליפה. מוקראים שמות היוצאים למשימה. אלה גוררים גוף מנומנם לעבר "מרכבות-הברזל המסורבלות" – זחל"מים למודי נסיון ממלחמת העולם האחרונה. מעמיסים תחמושת, מתקינים מקלעים על החצובות. היום מפציע לאטו (כגוזל המבקיע את קרום הביצה), מטיח אותנו בהדרגה אל המציאות. מפקד המחלקה, צעיר בדרגת סגן, נותן את האות. מתחילים לנוע לעבר כביש קנטרה, עיירה מצרית הרוסה, על הסואץ, פצע מדמם של מוראות המלחמה. אנו מגיעים לכביש. שם מחכה לנו מחלקה של שלושה טנקי "פטון" וגשש בדווי. השיירה מתקדמת לאטה בהרכב שתי-וערב, שבוודאי יש לו הגיון צבאי כלשהו: זחל"ם מוביל שאחריו צמד טנקים, שני זחל"מים וטנק מאסף. בכל זחל"ם יושבים ששה חיילים. לפני פתיחת הציר מסייר מטוס בוכנה מסוג "דרור" לאורך כל הציר, במטרה לגלות חדירה, אלא שהמצרים החוצים את התעלה יודעים להתחפר היטב בצדה השני של הסוללה, כך שבתצפית אוירית קשה לגלותם.

רשמקול וכלב נחייה-עוזיאל חזן- חלק 1/3

רשמקול וכלב נחייה-עוזיאל חזן- חלק 2/3

עוזיאל חזן

פתיחת ציר המעוזים בגזרה הצפונית השתרעה לאורך של כארבעים קילומטרים, מקנטרה בדרום ועד למעוז "טמפו" בצפון, מול עיר החורבות "פורט-סעיד". נוסעים כעשרים דקות עד לפאתי קנטרה. מפקד הכוח מורה על עצירת השיירה ועל ניסוי כלים. עבורנו, כחיילים עולי ימים, חסרי ניסיון וששים אלי קרב, היה ניסוי הכלים רגע של שחרור ופריקת מתחים.

חגיגה של שאון ורעמי יריות מנשק קל ומקלעים שלא נמשכה זמן רב, ואשר נמתחה עוד שניות מרדניות גם לאחר קבלת הפקודה: "חדל ירי!"

האש מופנית בזעם לעבר דיונות חול חשופות, מבלי לדמיין בהן דיוקן אנוש, כאדם, כאוייב.

ממשיכים לנוע. דקות ארוכות של דריכות. מילת הקוד "צנון" מסמלת את תחילת פתיחת הציר, לפיו נוסעים לאורך ארבעת המעוזים שנשאו ארבעה שמות קוד: אורגון, ליטלאנד, ליטרמן וטמפו. המטרה הייתה לוודא שלא הייתה חדירה מצרית, שאין מארבים, ושהדרך אינה ממוקשת. המצרים היו מגיעים בסירות, בשייט לעבר החלל שבין המעוזים. המרחקים בין כל מעוז היו יותר מעשרה קילומטרים, כך שהמצרים חדרו מבלי שניתן היה לגלותם. עם פתיחת הציר ניתנת הוראה לרכבי האספקה, להגיע למעוזים. הרכבים כללו את הדלק, המים והשק"ם לו חיכינו בכליון עיניים. לאחר פתיחת הציר היו הטנקים מתחפרים מאחורי הסוללה ויורים לעבר העמדות המצריות שבצד השני של התעלה. הצלפים שבמעוז היו מיירטים את הצלפים המצרים שהתמקמו בצמרות הדקלים…

 

הוא נעצר בדיבורו, מעכל שוב את הזכרונות הקשים ומחלק אותן מנות מנות. במהלך כל הכרותנו הוא יטפטף לי. קטע אחר קטע, כרץ למרחקים העושה אתנחתאות, או שמא כמי שדבק, בהתמכרות מייסרת, באותו עבר טראומטי וממאן להינתק ממנו.

"אני לומד ולומד…" הוא מדביק מילה לאנחה "זו הדרך שלי לקרב את הדברים אלי, לתוך עולמי הסגור, החשוך. תדמיין לך אסיר עולם, בתא בודד, המקים שם מדפים חיים, מדברים, עמוסי ספרים…" ומייד הוא מוחה דמעה סוררת שאני לא הבנתי איך היא נובעת ממעיין חרב.

והיה מסביר לי על הנסיעות התכופות לאמריקה, לטיפול וריפוי, על הרסיס שעדיין מטייל בראשו, שוחה בתעלות המוח, כחרב דמוקלס. כאדם המהלך בשדה מוקשים. זה עניין של זמן עד שהרסיס יסטה ממסילתו ויפגע באותם תאים מופלאים. אולי באלה המופקדים על התנועה ואולי על הזכירה. את הראייה הוא כבר איבד. מכל אלה חרד היה יותר רק מפגיעה באותם תאי הלמידה, הדיבור והחשיבה.

ואני תוהה ושואל, מה הטעם בחיים כאלה שבחרדה מתמדת, ומניין הוא שואב תעצומות נפש שכאלה. ושייקה היה מושך חיוך של יודע דבר ומסביר לי, שהרי גלוי וידוע שכל החיים מצויים תחת חרב דמוקלס. אדם חולף ברחוב ומתמוטט מדום לב, או חוטף חיידק קטלני, או נדרס.

הוא המשיל לי את החיים למסע מאיים ארוך. ובכל זאת, הוא מנדב לעתים מזומנות את חיוכו הצלקתי, העוויתי, כמעין שושן הבוקע בתפרחתו מתוך ערימה של גרוטאות ברזל, כהבזק של אור הנוצץ מתוך עיניים כבויות ורוח בוערת.

אני באתי להקליט, להשמיע, ומצאתי עצמי מאזין. אט-אט הבנתי כי יותר משחשוב לו הלימוד, חשובה לו השיחה, ההקשבה. דרכה היה מבקע את האפילה. אלא שלרוב היתה העגמומיות מקדירה את פניו ומשווה להם צורה של סלע מחורץ, דומם, צרוב שמש.

ברגעים כאלה של מחנק, ואולי נכון יותר של אבדן, היה שייקה תוהה על תועלתה וערכה של אותה נתינה שמאחוריה מילים גדולות. מושגים נשגבים עליהם גדל והתחנך, שהביאו אותו לכך שהינו מה שהינו – שבר-כלי מושלך בבאר אפלולית במדבר סיני, המקודש, האכזר, ממנה הוא מנסה לדלות את טיפות חייו האחרונות, את שארית אונו, במאבק תמידי בין ייאוש ובין מיצוי שארית ההנאה. הוא ממשיל לי בטיפות האחרונות במימייה אחר מסע כומתה. ההנאה לעומת ההקרבה. ערכים עליונים נוכח חיי היום יום, לראות, ללעוס, לאהוב, לחרבן – כל ההפקות האלה הנובעות מנקבים שונים בגוף, חורים שניסתתמו עתה כבאר חרבה. חיים. חייו שלו שיש לו מהם רק יחידה אחת בוערת בלהבה וכבה.

אז נכון שהשאירו לו את חוש הריח והטעם, וגם את חוש המישוש כדי שיתענג על מטעמי המטבח וריח הפרחים בגן-הורדים. למשש את שערה הזהוב של הילה ואת שערו הערמוני הגלי של גיא, אך הוא לא יראה בעיצוב תווי פניהם; אחרי כן יתפרץ לעבר השמש החיה ונושמת עם בוקר ויושיט לה את פניו, כדי שמאחורי ארובות עיניו יראה את האודם העז הזה בוער ומקדיח את מוחו האחורי. אז יניח לדמעה הרותחת להתנקז בחריץ הצלקתי שעל לחיו הימנית, בוצעת כלבה לכל אורכה ונבלמת בזוית פיו, מגרה בו טעם שבין מתיקות למליחות.

עתה הוא יישיר מבט לעבר המאור הגדול הזה היוצק תמונות בעיני כל חי, ויהרהר בכבייתו באחד הימים כנבואת האסטרונומים ובאפילה הגדולה והתמידית שתשתטח על האדמה ותטיל בה עיוורון תמידי, על החי, הצומח והדומם. ואז יצא לרחוב ועיני כלבו לפניו, במקומו, וינשום את ריח ההמון, את ריטוניו ודוחקו וישאל "למה דווקא אני?" מכל אלה. ויהרהר בנסיעה הקרובה לאמריקה, לניתוח נוסף, ליציקת חיבורי פלטינה למעטפת ראשו. התערבות חיצונית במוחו, במחשבותיו, מעין שטיפת מוח בנוזל מתכתי שלא יסולא בפז.

 

הייתי מגיע אליו בערבים, לביתו המטופח ברחוב הרב ברלין ומוצא אותו מכווץ בכורסת העור, מניח לילדיו לטפס על גופו הענק, הפגוע, מתחרים על מגע ידו האחת, הפעילה.

יושב וקורא מתוך מחברת השעור, משפט פלילי, משפט רומי, דיני חוזים… שייקה מאזין בדריכות ובעניין רב לחומר היבש. יכולתי לקרוא לתוך עיניו הפקוחות שהוא מתענג על עולמות אחרים מאלה שאני וחברי ללימודים ראינו דרך אותם סעיפי חוק מפותלים.

 

הוא אהב את ההקלטה שחלפה דרך מוחו והונצחה על סרט הצלולויד, דרכה היה נס אל השכחה.

"הדיבור שלך זה כמו סרט בשבילי", היה אומר ומוחה חיוך מאומץ, שלאחרונה היה גורם לו לכאב בשרירי פניו, ואני הייתי בורר לו ממנו שיירים של שמחת-חיים ומרוקן עוד ועוד דיבורים לקלטת הסובבת, באותו רשמקול מגושם כגופו שלו, שהושאל לו ע"י מחלקת השיקום של משרד הבטחון.

"אתה תגיש לי חשבון ומשרד הבטחון ישלם לך" הקפיד לומר, בדאגתו לפרנסתו של סטודנט חסר אמצעים.

"אני אגיש לך חשבון ואתה תיקח את הכסף" אמרתי, משל לא הית כאן חשיבות ליושר, להגינות, מול הנזק שנגרם לו, ואלה מתגמדים. כסף מול חיים.

"אז שנינו נפסיד" דחה את דברי…

והוא סוטה מן הדברים ושב לסיפור פציעתו:

"שעות ארוכות נתמשכו לפנינו עד לסגירת הציר. תליתי את עיני בזחלם המוביל, כמבקש לזרז את הגעתו, אלא שנידמה כמי שלא אצה לו הדרך, מעכב בכך היתקלות אפשרית, הפתעה בלתי רצויה. הוא התנהל בכבדות, כנפיו מדופנות בשקי חול. רק הגשש הבדווי שדבק לאחד מכנפיו, מפגין קוצר רוח, מבקש עקבות אבודים בחול, במבטים דרוכים ומרוכזים, מעלה באוב סצינה צפויה: בחסות החשיכה חוצים חיילי קומנדו מצרים את התעלה בסירות זודיאק, מטמינים מוקשים או מטעני צד בירכתי הסוללה ואורבים דומם לכוח העובר…

הגשש הבדווי חש עצמו כברווז של קרטון במטווח קלעים של פארק שעשועים. הוא נעמד לרגע בזקיפה מאיימת, מנער מעליו את אבק הפחד, אומד לרגע את הסוללה העשויה גבנונים של עפר מהודק.

מימין השתרעו אין קץ הביצות, משטחים כהים של חול רטוב שנשקו לשמיים באופק, במפגש של כחול ושחור. הביצות השתרעו לאורך קילומטרים רבים. משמאל התנשאה הסוללה לגובה של שלשה מטרים והשתרעה כפירמידה שפוכה לרוחב של כששה מטרים.

הגשש דיכא בלבו את הספקות. האומנם יש ביכולתה של הסוללה להגן על כלי הרכב שנעו על הציר, מפני עינם הפקוחה של החיילים המצרים. אלה שרבצו בצידה המצרי של התעלה במרחק שלא עלה על מאה מטרים. ענני האבק שהקמנו בתנועתנו לאורך הציר הזמינו מייד, כדבר מתבקש, ירי ארטילרי מהצד המצרי. מהמצרים האלה חששנו פחות. יראנו יותר את הקומנדו הבלתי נראה. זה המתגנב עם לילה, חוצה את התעלה ומתמקם בצד המוסתר של הסוללה, ועם התקרבות כוחותינו למרחק של כעשרה מטרים היתה נפתחת עליו אש תופת. הנשק כלל בעיקר מטולי רקטות נגד טנקים מסוג אר.פי.ג'י., כלי משחית יעיל, קל לנשיאה ופשוט להפעלה.

ממשיכים להתקדם באיטיות. מכשירי הקשר אינם נחים לרגע, עסוקים כל הזמן בדיווח הדדי על מיקום כל רכב. מגיעים למעוז הראשון ליטרמן. נותרו כשלושים ק"מ עד למעוזים ליטלנד, אורגון וטמפו הרחוק.

השיירה נעצרת, החיילים, שהיו מחופרים כמעט כל היממה בבונקרים שבמעוז, כחפרפרות, יוצאים ומקבלים את פנינו. אנו יורדים ומתערבים בהם; מחליפים חויות, מציתים סיגריות ולוגמים קפה. חיילי המעוז מיוזעים ומעופרים נושאים משרוקיות תלויות על צווארם, אלה נועדו להזהיר מפני יציאת פגז מהצד המצרי של התעלה.

ההפסקה תמה. נפרדים לשלום וממשיכים במשימה.

8:30 בבוקר – אביב בסיני, אך החום מעיק ודביק מתחת לאפוד המגן וכובע הפלדה. הנוף חדגוני. מימין מישור חום קודר ומשמאל סוללת עפר חשופה ומאיימת. ממשיכים בנסיעה דרוכה. העינים בולשות קדימה. הטנקים עוקפים ומטפסים באיטיות על הסוללה לעמדות ירי, בוחנים את המתרחש בצד השני של הסוללה. קולות ירי לא באו. המדבר אוטם אוזניו לנהמות המנועים. סיור הבוקר מתקדם לאטו ובעקבותיו ההמתנה הארוכה במעוז הצפוני "טמפו" עד לשעות אחה"צ. רכבי האספקה יעזבו את הציר, והשיירה תעשה את כל המסלול חזרה לסגירתו, הפעם בקצב מזורז. אלא שהתוכנית משתבשת. מפקד הזחל"מ המוביל מניף לפתע את ידו לסימן עצירה. אוחזים בדריכות בכלי הנשק. מייחלים לתנועת ידו של הגשש שיסמן להמשיך בתנועה. טנק אחד מקבל פקודה לטפס על הסוללה ולתפוס עמדת ירי. לפתע, ניתכים הבזקי אש מעבר לסוללה. הטנק הכבד מיטלטל, כמתאגרף חבול בדרכו אל הקרשים.

אני חולב את הדק המקלע, ומייד באה אש בעיני. הדף אדיר מפרק את האויר ומעיף אותי מהזחל"מ אל החולות; שובל של אש נותר קפוא בעיני.

אני נשאר רגעים ספורים בהכרה. כל גופי מכוסה בדם ובקרעי בשר. עיני פגועות. איני רואה כלום. אני מאבד את התחושה ביד שמאל, ידי הימנית מרוטשת לגמרי, כמעט עד הכתף. ראשי מלא רסיסים ופניי מתעוותים מכוויות. אני שומע זעקות כאב סביבי ומאבד את ההכרה…

 

אני סיפרתי לו על שנות ילדותי בעיר הלבנה קזבלנקה שלחופי האטלנטי, עת הייתי מלווה את רבי כליפא, הפייטן העיוור, מדי יום שישי, אל בתי המסחר של היהודים כדי שיתנו לו צדקה, מתת-מצווה. פניו של שייקה התקוממו על ההשוואה. כשסיפרתי לו שרבי כליפא היה פייטן נערץ שבשבתות וחגים היה בית התפילה שלו מלא מפה לפה במתפללים מעריצים – נחה דעתו, והוא סיפר לי, בקולו העמוק, על ימי השירה של נעוריו, במקהלת הנוער של הקיבוץ-הארצי.

"אין דבר ללא תמורה" היה שייקה מחדד לי טבעו של אדם. ואני הייתי משיב לו מתוך מחאה וזעם על מצבו: "הנה אתה נכה והמוות מרחף על ראשך… מה קיבלת בתמורה?"

והוא מכווץ את שפתיו, מאדים, וכל פניו אומרים מחאה על כפירתי, אך פיו היה נותר חתום וכל כולו נתון במעין הזייה מפוכחת. לאחר דקות אחדות היה ממלא ריאותיו אוויר, נושף בשריקה, מרפה את שרירי פניו ושב אל חיוכו המאונס.

אני הייתי מסיט את הויכוח לחומר הלימוד ומקליט לו את הרצאותיו של פרופ' פאלק על פס"ד יעקובוביץ, על אהבה, אונס ומוות…

רשמקול וכלב נחייה-עוזיאל חזן- חלק 2/3

 

 

רשמקול וכלב נחייה-עוזיאל חזן- חלק 3/3

עוזיאל חזן

"הגורם בזדון למות אדם, בהתכוונו לעבור עבירה או כדי להקיל את עשיית העבירה, או בבצוע העבירה – יאשם בפשע, פשע זה קרוי: רצח!" ומייד מהרהר במותו שלו, בהריגתו בעיצומו של מניין שנותיו אל דרך האמצע. והוא מבקש להטיל אשמה ביצרנים של כלי הנשק, ביצר לב האדם, בכיבוש לדורותיו, בכוחניות המולכת שהפכה לדרך חיים ומופת לחיקוי. ואני מושך אותו מהרהוריו-מלמוליו, מתערב בחמיצות פניו, בדמעות החומקות מסכר עיניו. מסיט אותו אל צרותיהם של אחרים, אל סעיף 214ג' של פקודת החוק הפלילי, לערעור פלילי 125/50, יעקבוביץ נגד היועץ המשפטי:

"מעשה באח ואחות…"

מה קרה שייקה? פניו נמתחו לפתע. פנים מחוקים בהם גוהצו גם קמטי הבעה. רגעים נדירים בהם היתה התכנסותו שלמה, מאחורי עיניו, עולמו החשוך ומסיכת פניו. והוא היה מתעטף בריסון רגשות ובחניקת כל מבע.

"…מעשה באח ואחות שלא התראו עשרים שנה…" מחזיר אותו לפסק-הדין.

והוא משיב לי בפרידות משלו. מאז פציעתו ואבדן מאור עיניו כמו נפרד למעשה מאשתו, מילדיו, מהעולם החיצון. ואני שב ודוחקו לפינה ומטאטא ממוח והגיגים טורדנים.

"…מעשה באח ואחות, הם מתראים בגן-מאיר בתל אביב. מפגש מרגש לאחר עשרים שנות נתק…." אני משתתק, לא יכול להתעלם מההקבלה. יום אחד אולי יחזירו לשייקה את העיניים שלו. את ניתוקו ממראות החיים. את מבטה הצורב של השמש, זה יהיה מפגש מחודש עם הראייה….

הוא מקמט את מצחו נוכח השקט שלי. אבל אינו מוחה. הוא יודע שלא נעלמתי לו, שאני כאן. הוא חש זאת לפי גלי החום, לפי אדי הנשימה שבאוויר…

"…מעשה באח ואחות. חבוקים אח בזרועות אחותו. הדמעות מטשטשות את ראייתם… שעת לילה. החוויה נקטעת במוט ברזל הנוחת על ראשו של האח… הוא מת. לרוצח קוראים…"

שייקה מתעניין אם האח ראה משהו לפני מותו. אני מתעלם מנטיות לבו ואולי מנטיות עיניו, ומסכם לו את העקרונות המשפטיים, והרי לשם כך אני כאן, לסייע בהבנת החוק ולא לספר לו סיפורים. שייקה מתעקש.

אני עובר ישר לסוף ומסכם לו את פסק הדין ואת גזר הדין. הרוצח, דוד יעקובוביץ, נידון למיתה לפי סעיף 215. הוא מערער והאשמה מומרת לסעיף 212, הריגה במקום רצח. משחק המספרים. חמש עשרה שנות מאסר במקום עמוד התלייה. שייקה מטיח אגרוף קמוץ לעבר דמות דימיונית.

"יעקובוביץ אף מחוייב בפיצויים לאלמנת המנוח ולילדיו בשעור של לירה אחת…"

שייקה פוער פה. המלים נתקעות בפיו אי שם בין הקללה המטפסת במעלה גרונו ובין הרוע שביקש לבלוע.

אני מחדד לו את הנושא מתוך שאלותיהם של חברינו לכיתה:

יוסי בר-זאב פונה למרצה:

"אדוני, האם זה היה משנה לו גרם-המוות היה מכת אגרוף ולא מוט ברזל, לעניין הכוונה תחילה"?

הסטודנט שר-ישראל, בהיתול: "טענת ההגנה היתה שהרוצח היה הומו, אז מה היה קורה, לו נגרם המוות על ידי נשיקת חנק?"

אבל שייקה מתעקש מולי. הוא מעונין בעלילה ולא בסעיפי החוק היבש. שוב הוא רוצה שאחדיר אליו, מעבר למסך, את העולם החיצון המנוע ממנו. ואני מקריא לו את סיפור העלילה, משתדל לרפד אותו במילים משלי לצורכי ריכוך: "השעה שמונה וחצי בערב. קיץ חמים של אוגוסט, שנת 1949…" שייקה מעיר משהו על הקשר בין החום להתלהטות היצרים.

 

אני ממשיך: "נעמי שטיין ודני פקטורי, אח ואחות מצד האב. לראשונה הכירו זה את זו, שלושה שבועות לפני המפגש הגורלי. דני לוקח חופשה מהקבוץ ובא לת"א. מזה מספר שנים הוא פרוד מבת זוגו, ממנה יש לו ילדה. דני ונעמי מגיעים לגן-מאיר ומתיישבים על הדשא, כשהם שעונים על גזע אורן. דני מביא עמו העירה את ריחם החריף, המשכר של החציר והתחמיץ, האפופים באותה התמסרות וחום של הקירבה לאדמה. באדמת האספסת מעולם לא טמנו מלכודות בין עלי התלתן. למעט זמנים של חדירת מחבלים, אבל זהו אוייב מוצהר, והוא בתוך עמו הוא יושב, בעיר העברית הראשונה…

הם קמים לטייל והירוק כאן מדוד, ניתן במשורה כדי לא להכעיס את הבטון, שלא להתגרות באבן. הים שמנגד לבדו נותר כמקודם, צח ושוצף, מטהר את הגופות המיוזעים וקולט אליו את הפרשותיהם"

ואני משתדל לצבוע את הסיפורים המשמימים של פסקי הדין בצבעי פסטל…

שייקה פורץ בצחוק עמוק ואומר שהרוחצים בים הם כפויי טובה, משום שהים מטהר ומענג אותם והם מחרבנים עליו. שייקה דוחק בי להמשיך.

"לאחר כשעה וחצי הם קמים לטייל בגן ושבים למקומם. שמיים נקיים נחים מעליהם לבבות רוטטים ממגע ידיים של קרבת דם ובשר. נעמי במכנסיים קצרים וחולצה, מתחת לחולצה לבשה גופיה. כפתור נפרם בחזייה; דני מפנה פניו והיא מסירה אותה ותוחבת לכיסה. לפתע שיספו פלץ ובעתה את העלטה. חבטות של אלה, דוקרים בשמיים, מכים בראשים תמימים; הכוכבים של האוהבים מתנפצים אל עיניים של אימה מזה ומזה. דני שוכב ללא ניע. מבלי הכרה. נעמי נושאת את פצעיה, מתפתלת במאבק עקר. היא נגררת במעלה רחוב הוד מלכותו ג'ורג' החמישי… שם בין שורות עצי האורן, בתום התעללות ממושכת מלווה הלמות אגרופים ונסיונות חנק – מושחתת נפשה ותמימותה…"

 

שייקה מרותק וזועם, אני מפרש לו את הדין. עובר מן העלילה המצמררת ללשון החוק היבשה. קולט את מבע פניו המשתנה, מארשת מרותקת להחמצת פנים. אני ממתין מעט לשינוי באוירה. אחרי כן מדבר על התאמת הסעיף בחוק למקרה שלפנינו: "אמנם נכון הוא, שכל כוונתו של התוקף היתה להיפטר מהבחור, כדי להקל את ביצוע האינוס בבחורה, אולם קיים כאן יסוד הצפיות; כמו במקרה של אדם הבא לשדוד בנק ונמצא יורה בקופאי והורגו, מתוך אובדן עשתונות, פחד או בלבול: לכן גם כאן מדובר ברצח ולא בהריגה". שייקה מהנהן בראשו. אחרי כן אני דוחק בו לשוב לסיפור פציעתו. הוא נאנח ומספר, מתוך קורטוב של נחמה לצרותיהם של אחרים. הוא הלא נשאר חי, למרות שטעם מר בפיו. "כן, איפה היינו" הוא אומר וממשיך:

 

"ימים רבים אני שוכב בבית חולים בטשטוש חושים וכשאני מתעורר, אני מגלה שידי הימנית קטועה, ראייתי אובדת לי לתמיד. שניים מחברי לזחל"מ נהרגו, הגשש הועף למרחק רב ויצא בגפיים וצלעות שבורות בלבד. היו רגעים שהצטערתי שלא מתי יחד אתם. מאוחר יותר, ביקר אותי חבר שהיה אתי בשיירה וסיפר לי פרטים על מה שקרה"

שייקה פסק מדיבורו לפתע, כחולב הגיג ממוחו, ואמר: "רגע, מיכאל, אתה מכיר את הבחור. הוא לומד אתנו בפקלוטה… שמו יורם…. ארכנהולד…"

"כן, מכיר אותו", הגבתי "לומד שנתיים מתחתינו…. קוראים לו "היפה" נו, זה הייקה מהכרמל…"

"נכון" מאשר לי שייקה. ושב לסיפורו:

"כן, יורם זה בא לבקר אותי בתל-השומר, סיפר בדיחות. רצה לעודד את רוחי ואני שלחתי את ידי ומיששתי את פניו כמבקש לבדוק אם איבריו שלמים… הוא רצה להרים לי את המורל, אבל אני התעקשתי לחזור אל התופת, והוא נעתר מתוך אונס של אדם המבקש לשכוח ולהשכיח.

אתה הלא מכיר אותו. בחור חסון ובריא שכזה, חייכן ומלא שמחה. הוא שייך לחבר'ה שאוחזים את החיים בגרונם ומניחים לפגזים לחלוף להם מעל לראש. סיפר לי כיצד הטנק הראשון, זה שטיפס לסוללה לעמדת ירי, חוטף שתי פגיעות ישירות בצריח, התותחן והטען-קשר נהרגים. מפקד הטנק נפצע קשה ועף מהצריח. הטנק השני נפגע בצדו ויוצא מכלל שימוש. שני זחל"מים כולל הזחל"מ שלי חוטפים פגיעות ישירות. ארבעה הרוגים.

יורם היה מפקד הטנק המאסף, שעמד במרחק של שלושים מטר, הוא לא נפגע. יורם מתעשת, עולה על הסוללה ומטווח את המצרים הנמלטים בסירות הזודיאק. הוא לא ידע אם פגע בהם או לא. הוא יורד מהסוללה ומזעיק עזרה בקשר. טנק-האמבולנס מסוג "שרמן" ושני זחלמים מגיעים מאחד המעוזים, תוך עשרים דקות. הפצוע ואני בתוכם מועברים לנקודת נחיתה של הליקופטרים. משם הם מוטסים ל"רפידים". לאחר טפול ראשוני מוטסים במטוסי "דקוטה" לבית-חולים תל-השומר.

הייתי שבר כלי, חצי בן אדם. נכה, עיוור, מיואש. אחר כך התחזקתי. לא הפסקתי לרגע להילחם על חיי. החבר'ה והמפקדים עודדו אותי. האחיות והרופאים פינקו. זה נתן לי כוח נפשי. כשיצאתי מכלל סכנה אמרו הרופאים שאני נס רפואי. כפי שאתה רואה, הייתי ז'לוב לא קטן. אבל מה זה בן אדם מול ברזל ואש. הייתי בשרות מילואים נוסף, מלחמת ההתשה. השנים שאחרי הניצחון הגדול של 67. איזה רהב, איזה ביטחון עצמי. והשאננות שבאה אחר כך, מנוחה על זרי הדפנה כמו שאומרים. בדיוק סיימתי תואר ראשון במדעי-המדינה. רציתי לעבוד בשירות החוץ. זה כבר לא יתממש. היה חבל לי רק על הראייה. עמדתי להתחתן, החברה לא יכלה לעמוד בסבל הזה. הייתה לצדי כל החודשים האלה, עם הניתוחים וכולי, וכאשר יצאתי מכלל סכנה היא נעלמה, עזבה לקנדה, כדי שהשלגים שם יקפיאו לה את הזכרונות. הייתי בשיקום ממושך ובניתוחים חוזרים ונשנים בארצות הברית. המשפחה הכירה לי בחורה חמודה, נהדרת, עיוורת שבעים אחוז, נולדו לנו שני ילדים יפים, בן ובת…".

 

הוא מפסיק ואני קם ללכת. הוא מלווה אותי לעבר הדלת, לוחץ את ידי וממאן לשחררה.

בפקולטה הוא מבקש שאחבור אליו לפעמים, ללוותו במסדרון המקומר, זה שעל כתליו סדורים דיוקנאות של תלמידים שנפלו במערכות ישראל. והוא נעצר, מניח לאחיזתו בכלב-הנחייה וממשש בידו האחת את המסגרות השחורות והזכוכיות הקרות. מבטים צעירים, יפים, ללא מבוכה, ללא סימני שאלה. שייקה ממשש ומבקש להגיע לתווי הפנים, להתחקות אחר התחושות, המניעים. אני מחמיא לו: אתה גיבור. הוא מתווה תנועת ביטול ואומר שאין גבורה מתה, ואין גיבורים נכים, אלא אלה שלא נקלעים למצבים ולא טורפים עצמם בכפם…

והוא זועף לפתע, כמו נתמצה בו זעמם כל אלה שהלכו והותירו תמונות תלויות על הקיר של הפקולטה למשפטים. הוא פולט משפטים קטועים, מבולבלים, על האביב ועל מרבדי הכלניות, פרחים הרוויים בדם. כי הלא כך כתב המשורר, שאין אף שעל על אדמתנו שלא כופר בדם. אחרי כן הוא אומר: "כן, ידידי, הם בוחרים אותנו יפי בלורית וטוהר, בריאים ללא-מתום, מתאימים לעולה, מיתוסים של שירי גבורה ותהילה…"

אני מושך ממנו את הייאוש, משיב לו את אחיזתו בכלבו החכם. מוביל אותו אל המדשאות ואל התצפיות על ירושלים, כדי שיחוש את המראות וישמע את הקולות, ואולי יראה דברים אחרים, בעיניו הוא ובעיני רוחו.

 

את רג'ינה אני פוגש שוב. שנים לאחר סיום הפקולטה. שנתיים לאחר מותו של שייקה, שנה אחרי שפגשתי בה לאחרונה, שם בכיכר המשביר, והיא עדיין רואה רק צללים ואורות. הפעם היא נענית למפגש ואנו מתיישבים בפונדק-שבע, שבמגדל העיר. היא לוגמת אספרסו ונוגסת צהרון. מדברת על הילדים. אינה מזכירה את שייקה. היא רק כואבת אותו מבפנים, נוגעת בזכרון פניו. שמחת החיים שלה היתה שלמה, אולי מתוך השלמה מוחלטת, אולי מתוך הרצון לשמר בקרבה את החיוניות הזו עבור ילדיה, ואולי משום שלא ראתה את פניו מעולם, רק חשה אותו, קוראת אותו מבעד למסך של אורות וצללים. בכך נחסכה ממנה ההתמודדות עם זכר דמותו, עם תווי פניו.

 

 

 רשמקול וכלב נחייה-עוזיאל חזן- חלק 3/3

 

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
דצמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר