ארכיון יומי: 10 בדצמבר 2020


אלי שפר-שערי רצון-סיפור – הפרידה מהחנוכייה שלנו

לקראת חג החנוכה שלח לנו נער בן 13 סיפור שכתב סבא שלו, שעלה ממרוקו כילד למעברת 'חצרים' בבאר שבע. הסיפור מופיע בספר 'שערי רצון' – סיפור של ילד שעלה ממרוקו, שכתב הסב

"המספר הוא סבא שלי!! הוא מספר על סבא רבא וסבתא רבתא" כתב לנו הנער, והוסיף: "הייתי שמח לפרסם את הסיפור ולגרום לסבא נחת רוח."

התרגשנו מהסיפור ומהבקשה של הנער, שמתעניין בשורשים של המשפחה שלו ורוצה לגרום לסבא נחת רוח. 

בתשובה לבקשתנו לקבל את אישורו של הסב לפרסום הסיפור, כתב לנו הסבא: "כתבתי את הספר עבור ילדיי ונכדיי ולכבוד העולים שהתיישבו בנגב, סללו, בנו והפכו את השממה לגן פורח."

הינה הסיפור: 

 

הפרידה מהחנוכייה שלנו / אלי אשרף – שפר

סיפור מתוך הספר 'שערי רצון

'

….השנה 1958. חג פסח חלף לו, חג שבועות ממשמש ובא, אך המכתב על תוצאות מבחן הסקר בושש לבוא. היו אלה ימי מתח עבורי.

במוצאי שבת אחד, הסתודדו ההורים שלי עם אחי ורעייתו. לאחר שסיימו להתלחש, הם קראו לי להצטרף אליהם.

אחי פנה אליי ואמר: זה עתה סיימנו לדבר עליך ומוטב שתשמע במה מדובר. שמענו לאחרונה כי כמה ילדים בגילך התחילו לעבוד לפרנסת המשפחה ורצינו לדעת מה אתה חושב לעשות בשנה הבאה.

הרגשתי כאילו שפכו עליי מים צוננים. הבנתי לקראת מה השיחה הזאת מובילה. פניי ורעידות גופי הסגירו את רגשותיי.

אבא אחז בידי ואמר: – שמע בני מה כתוב ב"פרקי אבות:"

"הוא הָיָה אֹומֵר: בֶּן חָמֵש שָנִים – לַמִקְרָא, בֶּן עֶשֶׂר – לַמִשְנָה, בֶּן שְלש עֶשְרֵה – לַמִצְוֹת, בֶּן חֲמֵש עֶשְרֵה – לַתַלְמוד" …. כיוון שאתה עדיין אינך בן חמש עשרה, מחובתנו לעשות הכול על מנת שתמשיך ללמוד.

הרגשתי כמו ציפור שהחזה שלה נתמלא באוויר ורציתי לעוף ולצייץ מרוב אושר אבא המשיך ואמר: תחילה חשבנו שתעבוד שנה – שנתיים עקב המצב הכלכלי הקשה, אולם כיוון שראינו את הנחישות שלך הגענו להחלטה משותפת שאתה תמשיך ללמוד ובכל מחיר….

לימים סיפרה לי אמא כי לאחר אותה שיחה, היא עשתה מעשה להוצאת ההחלטה אל הפועל. בלי ליידע מישהו מהמשפחה, אמא לקחה את החנוכייה העתיקה שעברה במשפחתנו מדור לדור מאז גירוש ספרד והלכה לשאול לדעתו של רב בית הכנסת שלנו מה וכיצד עליה להוציא לפועל את ההחלטה שנתקבלה באותו מוצאי שבת.

אמא סיפרה כי הרב אמר לה שחכמינו לימדונו כי ילד שיש לו אב, האב חייב ללמדו ולכן על ההורים מוטלת החובה ללמד את בניהם תורה.

אמא סיפרה עוד כי הרב עודד אותה והמליץ לה להציע למכירה את החנוכייה למוזיאון ישראל בירושלים, שם ראוי שהחנוכייה תישמר ותוצג לדורות הבאים. אמא שמעה וכן עשתה.

בתקופה שהיינו עולים במעברה, ההורים שלי נאלצו למכור חפצי ערך כמו פמוטים ותכשיטים. אמא מכרה אפילו את הצמה הארוכה והיפה שלה. כל אלה התקבלו אצלי בהבנה, אולם כאשר נודע לי על מכירת החנוכייה הצטערתי עד למאוד. המכתב שבישר לי כי עברתי את מבחן הסקר לא ניחם אותי. ידעתי שכבר לא נוכל להדליק את החנוכייה עתיקת היומין ולא נותר לי אלא ללכת לאמא ולהודות לה על ההקרבה העצומה שעשתה בעניין החנוכייה, והבטחתי לה שאשתדל ללמוד כמיטב יכולתי ולהביא אור הביתה במקום החנוכייה שאיננה איתנו עוד.

עד כאן הסיפור.

לשאלתנו, האם החנוכייה נשמרה במוזיאון ישראל, ענה הנכד: "כן. סבא לקח אותי לראות את החנוכייה במוזיאון."

בלי להכיר מקרוב את הסבא, הנכד והמשפחה – אפשר לומר בביטחון כי במשפחה הזו – אור החינוך וההשכלה ממשיכים להאיר!

 

אלי שפר-שערי רצון-סיפור – הפרידה מהחנוכייה שלנו

Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale- Le Dahir du 30 octobre 1940, 9 Ramadan 1359

Epreuves-et-liberation

 

Le Dahir du 30 octobre 1940, 9 Ramadan 1359

La première mesure est la définition de Juif, différente de la définition de la loi française mais uniquement pour les Juifs marocains. Est, en effet, considéré comme Juif :

Tout Juif natif du Maroc.

Toute personne non marocaine, ayant 3 grands-parents de race juive ou deux grands-parents, si le conjoint est lui-même juif.

 

Cet amendement, sans portée pratique, avait paru pourtant essentiel aux autorités chérifiennes. En tant que Commandeur des croyants, le sultan ne pouvait assumer la responsabilité d’une législation de nature à entraver la possibilité de conversion à l’islam. Un Juif marocain, qui abandonne sa religion pour embrasser l’islam, cesse immédiatement d’être juif, sans avoir a chercher l’origine raciale de ses parents et encore moins de ses grands- parents ! Seule la religion et non la race definit le Juif marocain. Alors que dans la legislation francaise, la conversion ne change rien au Statut de Juif, la legislation marocaine laissait ainsi la porte de la conversion ouverte aux Juifs qui desireraient eventuellement echapper au Statut. Certes, la procedure de conversion avait ete reglementee et ne revetait plus la simplicite d'autrefois ou il suffisait de l’enonce du credo reconnaissant Mohammed comme le vrai prophete de Dieu. Pour eviter les abus, l’arrete viziriel du 3 decembre 1929 l’avait sommairement codifiee :

 

< Lorsque quelqu’un se presente a vous, dans 1’intention de se faire musulman, vous lui ordonnerez d’abord de presenter des documents attestant de maniere evidente qu’il n’est I’objet d’aucune poursuite et que ses contestations anterieures relatives a son statut personnel (heritage, etc…) sont definitivement reglees. Vous ferez ensuite parvenir ces pieces au Grand Vizir qui donnera les instructions necessaires. »

On voit qu’en dehors de formalites bureaucratiques sommaires, la porte restait grande ouverte mais nul ne devait songer a cette extremite, uniquement pour echapper a l’application du Statut, comme le rappelait a ses etudiants, futurs Controleurs Civils du Centre des Hautes Etudes d’Administration coloniale, le professeur Dutheil:

 

Autre intervention du Makhzen central sur un plan different: la question de savoir si les Juifs, pour echapper au nouveau Statut, ne pourraient s’y soustraire en se convertissant a I’islam.

Avant meme que le Statut ne fut elabore, la question avait ete soumise au sultan. Des I’abord, ce dernier en contesta le principe, exposant d’une part, que 1’attestation du cadi etait necessaire a la validite des conversions et d’autre part surtout, que lui, sultan, ne pouvait assumer la responsabilite, en sa qualite de chef religieux, de 1’application d’une legislation quipouvait etre consideree comme de nature a entraver les conversions. L ’argument est peut-etre specieux, il n ’en est pas moins sympathique. D’ailleurs, les conversions a 1’islam sont rares chez les Juifs. Il illustre cependant clairement l’affirmation qu’il n’y a pas d’antisemitisme chez les Marocains, ni d’apres notre exemple, chez le premier des Marocains… »

 

Les institutions juives preservees

Plus significatives et plus lourdes de consequences, deux mesures essentielles ? le maintien en place des institutions juives, religieuses comme profanes.

Religieuses, a savoir les tribunaux rabbiniques, les etablissements d’enseignement religieux primaire, talmud torah et les ecoles talmudiques superieures,yechibot. C’est ainsi qu’en juin 1941, le President du tribunal rabbinique de Meknes, rabbi Yehoushoua Berdugo, fut appele a presider le Haut Tribunal Rabbinique a Rabat. Dans son livre, Otsar Hamikhtabim, rabbi Yossef Messas relate l’emouvante ceremonie organisee par les rabbins et notables de sa ville d’origine, a l'occasion de sa promotion a ce poste, dans la grande synagogue sla jdida, sans faire la moindre allusion au nouveau Statut, en concluant au contraire par un hommage appuye aux autorites :

« Notre salut et notre reconnaissance vont aux deux puissantes autorites, arabe et franfaise, pour avoir choisi notre rabbin pour presider le Haut Tribunal et pour avoir dote toutes les villes du Maroc de lasloire de tribunaux hebraiques » (tome 3, page 19)

 

Institutions profanes, lai'ques : le reseau des ecoles de 1’Alliance Israelite Universelle et l’organisation communautaire avec les Comites des Communautes, dans les villes, et les Associations de Bienfaisance.

Coupe de son centre et de sa source de financement — l’Alliance avait du quitter en hate Paris pour se replier sur Marseille mais ne disposait plus de ressources — le reseau, tisse dans tout le Maroc depuis 1862 et qui depassait les 10.000 eleves a la veille de la guerre, survecut par ses propres moyens. Toutefois, la subvention accordee jusqu’ici par la Direction de l’Enseignement du Protectorat, couvrant jusqu’a 80% des frais de fonctionnement, fut maintenue au grand scandale de ses opposants. Les antisemites les plus consequents avaient en effet propose de fermer purement et simplement ces ecoles, ou au moins, avaient reclame la suppression de la subvention de fonctionnement mais le chef de la Direction de l’Enseignement primaire, Roger Thibault, s’y etait fermement oppose dans l’interet meme du Protectorat.

 

« Je fis remarquer que la France occupee n’etait pas libre mais que le Maroc l’etait. L’opinion mondiale, particulierement celles des Etats-Unis, jugerait donc des sentiments veritables de la France par ce qu’on y ferait concernant les Juifs

 

L’arbitrage revint au general Nogues.

J’allais rendre compte de ces incidents au Resident General Nogues. II approuva mon attitude ; il ajouta qu’elle etait conforme aux desirs du sultan qui se considerait comme le protecteur naturel de ses sujets Israelites ».

 

Quand, par la suite, il s’opposa au renvoi des instituteurs juifs des ecoles franco-israelites et proposa, dans ce cas, de demettre de leurs fonctions et de nommer ailleurs les enseignants non juifs dans ces ecoles et de confier les postes, ainsi liberes, a des enseignants juifs chasses de leur emploi, la reaction ne se fit pas attendre :

 

« Deuxjours apres, les journaux de Casablanca publiaient en gros caracteres, que le Statut des Juifs au Maroc allait etre contourne par un salaud qui s’appelait Thibault et qui sevissait a l'Instruction Publique.

On connaissait deja dans Rabat, l’attitude que j’avais prise. Et la plupart des gens me fuyaient; on changeait de trottoir pour eviter de me rencontrer; lors des ceremonies auxquelles je devais assister, personne ne venait s’asseoir aupres de moi, des hommes que je considerais comme des amis, se repandaient en menaces me concernant… »

 

En fin de compte, le bon sens l’emporta et les ecoles de l’Alliance furent autorisees a poursuivre leur fonctionnement normal.

La centrale parisienne ne pouvant plus envoyer, comme par le passe, d’instituteurs de l’etranger, il fut permis a la delegation marocaine de les recruter parmi les enseignants juifs renvoyes du service public. De fait, les eleves des ecoles de l’Alliance, deja inscrits, purent ainsi poursuivre une scolarite normale mais le developpement du reseau fut bloque, faute de ressources, le Protectorat ne participant pas aux depenses de construction de nouveaux batiments. L’incapacite du reseau de l’Alliance a accueillir tous les candidats a l’education, deja patente avant la guerre, devint encore plus aigue et entraina un retard educatif pour toute une generation.

 

A ce stade, de la meme maniere, les enfants juifs frequentant les ecoles publiques franchises n’etaient pas touches, le numerus clausus annonce n’etant pas encore applique. A plus forte raison, les ecoles intermediaires dites franco-israelites, comme le justifiait le general Nogues a Vichy, peu avant la publication du dahir :

 

«Le gouvernement du Protectorat s’est preoccupe depuis son origine de ne recevoir les enfants Israelites que dans des ecoles primaires qui leur fussent speciales. De ce fait il existe a I’heure actuelle des ecoles Israelites comptant 51 classes et recevant 234 eleves, entretenues et administrees par le Protectorat, dans les memes conditions que les ecoles musulmanes et les ecoles entretenues par l’Alliance Israelite universelle a l’aide de ses ressources propres et d’une subvention. Le maintien des .classes

Protectorat, speciales aux Israelites, parait utile pour permettre de reprendre un jour a 1’Alliance Israelite Universelle ses ecoles, si ellepoursuivait une politique qui paraitrait contraire aux interets de la France.

M’autorisant de cet etat de fait particulier au Maroc, je compte, sauf objection du Departement, introduire dans le dahir relatif au Statut des Juifs qui doit etre incessamment promulgue, un article aux termes duquel les maitres Israelites francais et marocains pourraient etre employes dans les etablissements d’enseignement reserves aux seuls Juifs…»

Paradoxalement, le probleme le plus ardu se posa a propos des privilegies d’hier — les Juifs algeriens au nombre de quelque 10.000, particulierement a Oujda, Casablanca et Rabat — mais finit egalement par trouver une solution de tolerance, suite a la mission de conciliation, a Vichy, du meme Roger Thibault:

 

L'abrogation du decret Cremieux pose au Maroc le probleme de I’instruction des Israelites algeriens, devenus par suite de 1’application du nouveau texte, sujets francais. Ils etaient jusqu’a present citoyens francais, leurs enfants admis de droit dans les etablissements scolaires francais.

II paratt desirable de leur appliquer les regies etablies pour les Musulmans algeriens, sujets francais. Partout ou leur nombre ne serait pas tel qu’il puisse etre genant ou dangereux, les enfants pourraient — sauf motif special — etre admis dans les etablissements francais. II n’y a pas interet, en effet, chaque fois que I’on ne peut faire autrement, a repousser vers leurs coreligionnaires marocains, moins evolues, les Israelites algeriens. Partout ou ils seraient assez nombreux, comme a Oujda, pour risquer, par leur presence, de creer des difficultes, ils seraient recus dans les ecoles Israelites… »

Mais d’un autre cote, on signalait qu’a Mazagan, l'atelier de menuiserie, destine a l’enseignement professionnel des eleves juifs, venait d’etre requisitionne, en faveur d’une institution catholique pour y ouvrir un cours d’enseignement religieux.

 

Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale- Le Dahir du 30 octobre 1940, 9 Ramadan 1359

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
דצמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר