מורשת יהדות מרוקו

המצב הקולוניאלי והחברה היהודית

עדותו של ישראלי אחר, ג׳ו פוקס, עשויה לסייע להבנת ייחודו של הציבור היהודי בקזבלנקה. פוקס, שייצג את תנועת הנוער ״גורדוניה״, ביקר במרוקו בחורף 1953, במטרה להקים בעיר מועדון של תנועתו. השליח ביקש להסביר לשולחיו בארץ את הקשיים בהקמת הקן התנועתי, ותלה אותם בראש ובראשונה במבנה של החברה היהודית בעיר; הדיווח שלו הראה בקווים חדים את החלוקה הפנימית בעיר המרוקנית בכלל ובקרב האוכלוסיה היהודית בפרט.

הערת המחבר: גורדוניה – תנועה חלוצית שנוסדה בפולין, בשנת 1923. שמה נבע מן האידיאל שלה: לחנך את הנוער ברוח דמותו ותורתו של א״ד גורדון, והיא הועידה את עצמה לפעולה ציונית־חלוצית בקרב הציבור היהודי הרחב (בהבדל מתנועת השומר הצעיר אשר פעלה בעיקר בקרב הנוער המשכיל). התנועה חינכה להגשמה עצמית דרך עלייה והתיישבות קיבוצית. מרכזה בארץ־ישראל היה בקיבוץ חולדה.

כשמדברים על עיר מסוימת במרוקו, צריך לדעת שלמעשה קיימות שלוש ערים (אני כותב במיוחד ערים ולא רבעים, כדי להדגיש את ההפרדה המוחלטת של כל חלק וחלק): העיר האירופית, המדינה הערבית והמלאח היהודי. וכשמדברים על יהודים מעיר מסוימת הרי הם מתחלקים לפי שני מקומות מגוריהם (ההדגשות במקור – י״צ): תושבי המלאח ותושבי העיר האירופית החדשה ויש לדעת שביניהם אין כל מגע ואין כל סיכוי להצליח לרכזם באותו מועדון. ז״א, באם היו רוצים להקיף את כל הנוער היהודי של עיר מסוימת, התנאי הראשון הוא להקים לפחות שני מועדונים בכל עיר ועיר ולראותם כסניפים נפרדים שאולי אחרי עבודה רבה ומרץ רב יוכלו לקיים פעולה משותפת מדי פעם בפעם: מועדון אחד במלאח והשני בעיר האירופית. אינני מדבר עכשיו על הצד המעשי, אלא על הבעיה בפני עצמה.

אבל כך התמונה עוד לא שלמה, כי למעשה קיימות בקרב היהודים שלוש שכבות: השכבה העניה ביותר, השכבה הבינונית, והשכבה האמידה הרואה את עצמה כאריסטוקרטיה. את אנשי השכבה הבינונית אפשר למצוא גם בגיטו, אבל באותה המידה שהיהודים היושבים מחוץ למלאת לא יסכימו לבוא למועדון הנמצא במלאח עצמו, באותה מידה אנשי השכבה הבינונית החיים במלאח עצמו לא יסכימו לשתף פעולה במועדון משותף עם אנשי השכבה העניה הגרה באותו המלאח עצמו, כך שלמעשה קיימות שלוש שכבות של יהודים שקשה להביאן במגע אחת עם השניה כקריעת ים סוף. ברצוני עוד לציין כי אנו עובדים בעיקר בשכבה הבינונית ולמעשה חוץ מתנועת הצופים, אין אף תנועה חלוצית המצליחה לעבוד בקרב השכבה העליונה.

(מכתב בחתימת ג'ו, 11.3.1953, גנזך המדינה, חוץ, תיק 168/11)

הואיל ומחבר הדו׳׳ח היה נציגה של תנועה חלוצית־סוציאליסטית, הרי שהיה אמון על התפיסה לפיה החברה מחולקת למעמדות לפי הרמות הכלכליות. נראה שמסיבה זו הוא חילק את האוכלוסיה היהודית של ערי מרוקו לשלוש שכבות: ענייה, בינונית ואמידה. דא עקא, שחלוקה ריבודית־כלכלית היתה קיימת כמעט בכל מקום ובכל קהילה. לו היה נדרש השליח להסביר רק על־פיה את פשרו של הקושי המיוחד במרוקו לקיים קשר ומגע בין המעמדות, הרי שהיה מתקשה לעשות זאת. משמע, שורש הבעיה של החברה היה נעוץ ביסוד הייחודי לקזבלנקה ולערים אחרות שבתחום ההתפשטות הקולוניאלית־האירופית.

כידוע, מבחינה משפטית נחלקה האוכלוסיה הקולוניאלית לשניים: אוכלוסיית הילידים, תושבי הארץ המקומיים; והמתיישבים האירופיים שנהנו מזכויות־יתר פוליטיות וכלכליות לעומת הילידים. בעצם, הפערים הללו בזכויות שיקפו את ההיבט הלגאלי של ההפרדה הטוטלית שנוצרה בסיטואציה הקולוניאלית, כמעט בכל תחום, בין שתי קטגוריות אנושיות אלה. ככלל, הדימוי הקיבוצי של הילידים היה נחות מבחינות רבות לעומת האירופים שנהנו מדימוי קיבוצי גבוה ולרוב גם מיחס עדיף שהתפתח לעתים לכדי תודעת עליונות גזענית. ברם, מחוץ לסטריאוטיפים ולרגשות הסובייקטיביים היו להפרדה זו גם ביטויים קונקרטיים ברורים: החל בחלוקה לאזורי מגורים נפרדים דרך פערים באורח החיים, בעיסוקים הכלכליים, ועד להבדלים ברורים בסגנון הלבוש, בדת, בשפה המדוברת, בדפוסי החינוך, וכך הלאה. אם נרצה, הוסיפה החלוקה הקולוניאלית־הדיכוטומית מחיצה נוספת על זו של המעמד הכלכלי־החברתי והעניקה לה משמעות לא פחותה ממנה.

בבואנו לדון במיעוט היהודי והדיכוטומיה הקולוניאלית, אנו עומדים בפני בעיה. שכן, לא היה ניתן לשבץ את כלל התושבים היהודים בקטגוריה קולוניאלית אחידה. על פניו מעמדם של יהודי המקום לא היה שונה מזה של המוסלמים המקומיים: אלה וגם אלה ניצבו בצד הילידי של החלוקה. ואולם, המיעוט היהודי במרוקו היה חלק קטן מתוך אוכלוסיה גדולה אחרת – כלל היהודים בעולם, שלרוב אנשיה מעמד אירופי. אמת, מעמדם של יהודים במקומות אחרים לא היה צריך להשפיע בהכרח על מצב יהודי מרוקו, אלא שמיעוט זה נטה להגירה, ולכן הגיעו למרוקו יהודים לא־מקומיים, בעלי מעמד אירופי. כך, למשל, קבוצת -מהגרים היהודיים הגדולה ביותר הגיעה דווקא מארץ אחרת בצפון־אפריקה, מאלג׳יריה.

יהודי אלג׳יריה קיבלו אזרחות צרפתית בשנת 1870 ומאז נעשו, לפחות להלכה, בעלי מעמד אירופי. שמונים השנים הללו קבעו חיץ ברור בינם לבין יהודי מרוקו הילידים. מלבד קבוצה זו, שמנתה כמה אלפי יהודים, התיישבו בקזבלנקה תחת השלטון הצרפתי כמה עשרות משפחות יהודיות אשכנזיות מאירופה, משפחות בעלות אזרחות אירופית כלשהי. לבסוף, מן הראוי לציין קבוצה מרכזית בעילית היהודית המקומית שמנתה מספר לא־גדול של משפחות יהודיות מרוקניות אשר זכו במרוצת השנים לחסות, או אפילו לאזרחות אירופית. מוצאן של אלה מעילית החברה היהודית של שלוש ערי־חוף מרוקניות: מוגדור, טנג׳ר ורבאט. נראה שהגירתן לקזבלנקה נבעה מהאפשרויות הכלכליות הגדולות שהיה ביכולתה להציע במחצית הראשונה של המאה ה־20. עם המשפחות הללו נמנו, בנאזראף, בנדהאן, זאגורי ואחרים, אשר זכו למעמד אריסטוקרטי ייחודי בקרב האוכלוסיה היהודית־המרוקנית בעיר. לאורך שניים או שלושה דורות עברו משפחות מסוג זה תהליך של אירופיזציה, שבא לביטוי, בין השאר, בקבלת מעמד פוליטי שחילץ אותן לרוב ממעמד הילידים, נתיני הסולטן. משמע, שנוסף על ייחוסן הישן, הופנמה במשפחות הללו גם תודעת שייכות לצד האירופי בדיכוטומיה הקולוניאלית. בדרך זו, נולדה בחברה היהודית קבוצה בעלת מעמד אירופי, שעמה נמנו משפחות אריסטוקרטיות מרוקניות מסוג זה, משפחות יהודיות ממוצא אלג׳ירי, משפחות אשכנזיות וכן משפחות מהגרים מארצות המזרח (בעיקר מתוניסיה) שהחזיקו באזרחות צרפתית, בריטית או בלגית.

הואיל ודיוקנה של העילית היהודית בעיר נשא אופי אירופי, היה זה רק טבעי שמעמד הביניים ביקש לחקותה ונטה להתרחק ולהסתייג מקשר חברתי כלשהו עם היהודים־הילידים, אשר הצטופפו בסימטאות המלאח ובשוליו. מכאן, שהקושי המיוחד לגשר בין חלקי האוכלוסיות היהודיות בקזבלנקה, לא היה טמון רק בהבדלי המעמדות שנבעו מפערים כלכליים, אלא גם – ואולי בעיקר – מהשתייכות לקבוצות שיש להן מעמד קולוניאלי שונה.

בקטע הבא עולים הרבדים הפנימיים בחברה היהודית של קזבלנקה כפי שהם משתקפים מבעד לעיניו של הילד ארמנד היוצא מהמלאח לביקור אצל הרופא בעיר החדשה. אגב הביקור עולה הבחנה נוספת: גם בקרב האוכלוסיה היהודית של המלאח היו רמות שונות של מעמד כלכלי ושל זיקה לתרבות המערבית. לדוגמה, מתברר, כי אמו של ארמנד ידעה לדבר מעט צרפתית – תופעה שאיננה מובנת מאליה בנוף של הסביבה.

■ אמא […] על אף אמצעינו שלטענתה הם צנועים לוקחת אותי לרופא פרטי בעיר הצרפתית כל אימת שאני מתלונן על כאב וזאת על אף קיומה של המרפאה היהודית, "אוז״ע", [אוז״ע – ארגון יהודי עולמי שהעניק עזרה רפואית לילדים יהודים בתפוצות שונות.] בטענה שהיא לא מניחה את דעתה. אני מודה ברגש של אשמה, שיותר מפעם אחת עשיתי את עצמי חולה על מנת לזכות בהליכה לרופא היהודי בן סעיד, שמרפאתו נמצאת בבניין הגבוה שבעיר הצרפתית. איזה יופי של טיול. אמא ואני מתלבשים חגיגית. לאחר ״פלאס דה פראנס״[ כיכר צרפת (Place de France): שמה של כיכר גדולה הגובלת עם צדה הצפוני של העיר העתיקה.] אנו מגיעים לקליניקה דרך רחובות שלאורכם חנויות עם חלונות ראווה נוצצים, כשבהם עומדים ילדים, גברים ונשים לבושים חליפות ושמלות.

בכל פעם אמא מסבירה לי שאלה לא אנשים אמיתיים אלא רק בובות בגודל טבעי. קשה להאמין. ומסביב שלטים צבעוניים, נדלקים וכבים, מבלי שאיש יעמוד לידם. יותר מכל אני אוהב לעקוב אחר האוטובוסים האדומים שמגגותיהם יוצאים שני מוטות מתכת המתחככים עם חוטי החשמל המתוחים באוויר לאורך הרחובות. כדי להגיע לקומה של ד׳׳ר בן סעיד אנו נכנסים לתוך המעלית. הכל שקט, כאילו אין דיירים בבניין. בחדר ההמתנה יושבים אנשים מכובדים ומעיינים בחוברות צבעוניות. האשה עם החלוק הלבן מזמינה אותנו בעדינות להיכנס. היא פונה לאמא בכינוי ״מדאם אטדגי״ כמו שהי מכרות ותיקות. לאחר המתנה ארוכה אנו נכנסים לחדרו של הרופא. ד״ר בן סעיד, בחור צעיר ויפה תואר קם לקראתנו. אמא מסבירה לו בצרפתית את מיחושי. הוא מחייך ומבקש ממני להתפשט. לאחר הבדיקה הוא כותב מכתב מהיר, משהו על פתק לבן ומקבל את הכסף שאמא מושיטה לו בהבעת פנים שהתשלום אינו חשוב. בדרך חזרה אני שואל את אמא, ״מאיפה את יודעת צרפתית?״

״כשהייתי צעירה עבדתי במקום שדיברו בו רק צרפתית ומשמיעה למדתי לדבר.״ ״הביקור עלה לנו הרבה כסף?"

״הביקור עולה הרבה כסף. אבל אני משלמת לד״ר הרבה פחות. וכדי לא להביך אותי הוא אפילו לא מעיר לי על כך.״

לבי מתרחב מאהבה לד״ר בן סעיד היהודי שהוא לבטח איש חכם מאד. גם אמא חכמה אם היא למדה צרפתית רק משמיעה. ואני. אני לא חכם? אני יודע לקרוא את כל חמשת חומשי התורה ומסוגל לדקלם חלקים ניכרים בעל פה. סידור התפילה שגור בפי ובן כמה אני? […] ברגעים ההם, של שמחה והתרוממות הרוח בהליכה לאורך הרחובות ההומים אנשים יפים, משהו מעיב: רגש רגעי של פחד התמונה הברורה של החדרים האפלים שבקומה השנייה. צווחה של ילד מעונה ומפוחד. ריח של טחב ושל דבק עשוי מים וקמח.

(אטדגי, 1990 , חלק א, פרק ו)

יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור . הגר הלל

עמוד 29