יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו- הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)

יהודי-צפון-אפריקה-במלחמת-העולם-השנייה

החיים במחנות

כ־5,000 מיהודי תוניס ידעו את עבודת הכפייה ואת משטר המחנות. מתוך דאגתו לצדק, עשה הוועד את גיוס העובדים לפי שנתונים. במהלך חודש דצמבר נקראו אפוא להתייצב ארבעה שנתונים, מ־1912 עד 1915; בתחילת פברואר, גויס שנתון 1911; במחציתו השנייה של חודש מארס — שנתוני 1909 ו־1910; וב־21 באפריל תשעה שנתונים, מ־1900 עד 1908. תיאורטית הגיע כלל המגויסים לכדי אלפים רבים, אולם כשחלפו הפחדים הראשונים, חמקו רבים מפקודות הגיוס. החל ב־15 בינואר נועדו המגויסים להחליף בעיקר את האסירים החולים, את אלה שנתפסו בסריקות, את היוצאים לחופשה ואת העובדים הנמלטים. עם התקדמותם של בעלות־הברית והתמוטטות הקווים הגרמנים, גדל בפברואר 1943 מספר הבורחים והגיע לממדים עצומים.

עבודת הכפייה הונהגה גם בערים אחרות שכבשו הגרמנים, אך בלי להגיע להיקף שנודע לה בעיר הבירה. בספאקס דרשו אנשי האס.אס. באורח קבע 100 עובדים יהודים לפריקת כלי־רכב צבאיים ולבניית מקלטים. את שכרם קיבלו המגויסים מידי הקהילה, שפנתה לעניי האוכלוסייה, ׳החפצים להרוויח 100 פראנק ליום' לבוא ולמלא תפקיד זה. כמה שבועות לאחר בואם לספאקס, רצו הגרמנים לכלוא במחנה אחד את כל הגברים הכשירים, אולם בשל סכנת המגיפה, שאותה השכיל נשיא הקהילה בפועל להדגיש לפני הגרמנים, הם ויתרו על הוצאת זממם אל הפועל.

בסוסה נקראו כל היהודים בני 18 עד 50 להתייצב לעבודת כפייה: מדי בוקר כונסו המגויסים בקסרקטין שעל־שם ארדאן די פיק והובלו משם אל הנמל כדי לתקן את הנזקים שגרמו בו הפצצות בעלות־הברית. כמו בספאקס, ביקשו הגרמנים גם כאן לכלוא במחנה ריכוז גדול את כל יהודי סוסה והסביבה. לשם כך תבעו מראש הקהילה, ג׳ פנחס, להציג להם תכנית־פינוי של היהודים, בארבעה ימים. וכך הסביר פנחס, אחרי המלחמה:

בתום פרק־זמן זה לא הוכנה ולא הוגשה כל תכנית. לכן בערה חמתו(של איש האס.אס. בסט) להשחית. ביקשתי להסביר כי בקשה זו לא תירגם התורגמן וכי ממילא לא אפשר לבצעה.

בתור גמול, תבעו הגרמנים כי כל היהודים בגיל 6 ומעלה ישאו על בגדיהם טלאי צהוב. אף תביעה זו לא יצאה מעולם אל הפועל.

עובדי הכפייה היהודים שבעיר תוניס וסביבתה נשלחו אל שלושים מחנות בקירוב, שכמה מהם היו בפיקוחו של צבא איטליה. המחנות הוקמו בסמוך לקווי החזית, ונותרו על תלם כל עוד איפשר זאת המצב בשדה הקרב במקומות אלה: זאגואן (Zaghouan), אנפידאוויל (Enfidaville), סנט־מארי־די־זיט (-Sainte Marie-du-Zit), סאואף (Saouaf), לה־גולט (La Goulette), ג׳וגאר (Djouggar), מוחמדיה (Mohammadia), סביחה (Sbikha), קונדאס (Kondas) וג׳לולה (Djelloula) — באיזור האיטלקי: ביזרט, סידי־אחמד(Sidi Ahmad), ביר־מ׳שרגה Bir – M’Cherga)), גובלאט (Goubellat), שילום (Cheylus), מונארגיה (Monarghia), ג׳פנה (Djefna), סאף־סאף (SafSaf), קצאר־טיר (,(Ksar Tyr בורג׳־פרג׳ (Bordj Fredj), מאטר (Mateur), מאסיקו (Massicautt), קאטאש־באיה (Katach-Baya), רוסיניאול (Rossignol), עין־זאמיט (Ain Zammit), מא־אביוד (Ma-Abiod) ודריז׳ה (Drija) — באיזור הגרמני. נוסף על כך, מקצת העובדים הובלו מדי בוקר למקומות שונים בקרבת תוניס — אל־אעוינה (el Aouina; שדה־תעופה), לה־מארסה (La Marsa), ל׳אריאנה(l’Ariana), מורנאגה Mornaga)), גאמארט (Gammarth), ביר־קאסה (Bir Kassa), קצאר־סעיד (Ksar Said), ג׳בל־ג׳לוד(Djebel Djelloud), דורוזוויל(Durosville) ומ׳רירה (.(M’rira

בערב היו שבים לבתיהם. ברוב המקרים שימשו בתור חפרים אזרחיים בשירות ה׳ורמאכט׳ ועסקו בעבודות־כפייה שונות — שיפוץ מסלולים, כריית חפירות, הובלת תחמושת וכיוצא באלה.

רוב המחנות היו בחוות מבודדות ואף בשדה הפתוח, על־פי רוב ללא מתקנים נאותים. היחידי שנראה כמחנה לכל דבר היה זה שהוקם בביזרט כחולייה חיונית ביותר במערכת ההגנה של ה׳ציר׳ בתוניסיה, הפציצו בעלות־הברית את העיר ונמלה הצבאי מן האוויר ללא הרף. המחנה — שעמד בקסרקטין שעל־שם פיליבר — מנה תחילה כ־500 עובדי־כפייה יהודים, שהיו מאוחר יותר כרבע מכלל כוח־העבודה שגייס הוועד בראשותו של פול גז. תנאי העבודה במחנה זה היו גרועים ביותר:

עובדים אלה סרוחים היו על קש שלא נוער מעולם, מוכי גרדת בשל הכינים ושאר הטפילים שהיו לחבריהם הנאמנים; הם לבשו בגדי אזרחים שלא התאימו להם ולימים לא נשארו מהם אלא קרעים; כך חשופים היו לקור ולרטיבות, רועדים מן הגשם, לעתים גם יחפים. לרוב הועסקו בעבודות מחוץ לעיר, בהובלת תחמושת ובהטמנתה מתחת לעצים. אחרים עבדו בנמל, בפריקת מטעני פחם ומלט.

האסירים חולקו לקבוצות עבודה, שאותן ניהלו ׳קאדרים׳ יהודים — ראשי קבוצות, תורגמנים, רופאים, חובשים ואנשי אספקה למיניהם — שהתנהגותם לא עמדה תמיד מעל לכל ביקורת. ׳קאדרים׳ אלה מינו הגרמנים או הוועד, ופטורים היו בדרך־כלל מעבודה שאותה חילקו בין שאר חבריהם. הרופאים יכלו — לפחות להלכה — להמליץ על שחרור החולים ולעתים קרובות יותר — על הצבתם בתפקידים ׳קלים׳. מדרך הטבע שהעובדים התייחסו לעתים בחשדנות אל הממונים עליהם, ובדומה להוריהם בתוניס סברו כי ׳בני העשירים׳ נהנו מיחס מועדף, הן בחלוקת העבודה הן במתן תעודות מחלה. כך כתב בדין־וחשבון שלו ד״ר יונס, בתום סיור ביקורת בביזרט:

הלוך הרוח במחנה משתנה מיום ליום. צעירים משכילים ויוצאי משפחות אמידות מעוררים את זעמם של פועלים שגורלם לא שפר עליהם כל כך… גם בעניין החבילות המגיעות מן הבית; בימי היציאה של החולים מתעוררת איבה זו של העניים, עם יציאתם של העובדים החולים בני המשפחות העשירות.

המצב החמיר ועמד לפני פיצוץ כאשר אחרה לבוא החלפת העובדים החולים, שהבטיח ועד הגיוס, משום שפחות ופחות אנשים נענו לצווי הגיוס מטעם הקהילה ומספר המשתמטים הלך וגדל. וכך כתב אסיר זועם ממחנה פיליבר אל פול גז:

שילחו נא עובדים מבִּיזֶרט לחפש אחר הצעירים האלה ותיראו באיזו מהירות ימצאו אותם. האם אפשר לחשוב — בלי להסמיק — כי יש שם עובדים הסובלים כבר חמישים יום, כמרחק של שעה וחצי נסיעה מתונים; ואילו בחורים חזקים ובריאים, ספורטאים ידועים, משתמטים ומוגי לב, סובבים ברחובות תוניס בלי כל בושה…

אף כי הביע צער על שבעל המכתב הודיע על תלונתו גם לגרמנים, לא התכחש פול גז לתוכנו: ׳להשתמש בכוח, לצוד את האנשים׳, רק בדרך ׳מצערת ומגעילה׳ זו, סיכם, אפשר לתקן את המעוות; אולם בלי שיהא אחראי לכך ישירות, ציד זה אחר העריקים עתיד היה להתבצע בעיקר מקרב דלת העם, שסיפקה ממילא את רוב העובדים במחנות.

תפקידי השמירה במחנות היו מסמכותם הבלעדית של ה׳ורמאכט׳ והצבא האיטלקי; אנשי האס.אס. מעולם לא נראו במחנות, שכן סמכויותיהם הוגבלו לתחום העיר תוניס ושאר הערים. השומרים הגרמנים, וגם האלזאסים, מוותיקי לגיון הזרים הצרפתי, השליטו משטר חסר רחמים על העובדים במחנות־הכפייה: הם הועבדו בפרך ארבע־עשרה שעות ביממה בלי הפסק, ונענשו ביד חזקה על עבירה קטנה ביותר. מי שניסה לברוח, הסתכן בהוצאה להורג בשיפוט מהיר.

לא כן היה במחנות שבפיקוח האיטלקים. שם זכו האסירים ליחס שונה לחלוטין, משום ששומריהם לא השתכנעו ממידת התועלת שבעבודת־כפייה זו יותר מאשר צדקתה של האידאולוגיה האנטישמית שבגללה נגזר על יהודי תוניס גורל מצער כל כך. ואולם, גם בכמה מחנות של הגרמנים נמוגה לבסוף המתיחות בין יהודים לבין גרמנים. מחמת ההפצצות הלא פוסקות ׳רוכך׳ המוראל של הסוהרים הגרמנים, שנטו להרפות מציות עיוור ל׳נורמות ההתנהגות׳ ההיטלריות, ככל שהורע מצבם של כוחות ה׳ציר׳ במאחז שלהם בתוניס: בביזרט ובמקומות אחרים התרבו המקרים שבהם ׳שיפרו׳ השומרים הגרמנים את יחסם כלפי האסירים היהודים תמורת כסף או תכשיטים. בהיותם מודעים היטב למוראל הירוד של חילות הכיבוש, חברי הוועד — ובמיוחד ה׳ ספז, א׳ בונאן, ז׳ טאייב, ר׳ שמלה וס׳ באראנס — החלו לפעול כדי להקל, בדרכי עורמה, על בריחות, על שחרור עשרות אסירים חולים ואלה שנתפסו בסריקות ולעשות לשיפור תנאי העבודה וגם להעברתם של מחנות מסוימים ממקומם:

הם סוכנים־נוסעים, העוקבים אחר הצבאות בשדה, כשהם מצוידים היטב בתחמושת המבוקשת, לרבות משקאות חריפים, מי קולון, גרבי משי ועוד עדיים למיניהם. הם מזכירים רוכלים מסוימים, השולפים חפצים יקרי־מציאות, לא־צפויים, כמו להטוטנים ן…]. הם מניחים בשטח בכל ביקור כמה בקבוקים, שקצינים וחיילים מקבלים בהנחה, ושבים הביתה בליווי כמה וכמה עובדים חולים, בהנחה כי בקרוב… יוחלפו.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)-עמ'127

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 167 מנויים נוספים

אפריל 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר