ארכיון יומי: 17 באפריל 2021


הטריטל בפאס-יוסף ינון פנטון- הצפירה 83 (28.4.1912 / י״א אייר תרע״ב), עמ׳ א־ב

הפרעות בפס

 

Le mellah a ete transforme en un monceau de ruines C40

כל הרובע נהפך לכיכר מלאה שברי כלים מנופצים ועיי מפלה

הטבח ביהודי מארוקו

סופרי העתונים הצרפתים מודיעים מפאס, כי שם נגמרה קומיסיה משותפת של נתיני חוץ לארץ, במטרה להספיק עזרה מהירה ליהודים תושבי ה״מעללאה״. מצב היהודים האמללים, אחרי החרבן הגדול שנעשה ברובע שלהם הוא איום מאד. לע״ע מספיקים להם לחם וצידה הקונסולים הצרפתי והאנגלי. מכל בתי המעללאה לא נשאר אפילו אחד, כלם נשרפו. אי אפשר לתאר בדברים את החרבן הנורא ואת ההרס הגדול. כל הרובע נהפך לבכר מלאה שברי כלים מנופצים ועיי מפלה שמהם עוד עשן מתמר ועולה. הרושם הראשון שעושה הכבר הזאת על הרואה הוא, כי במקום הזה היתה רעידת אדמה. השודדים והפורעים התנפלו על היהודים באותה האכזריות ובאותה הפראות שבהן התנפלו חיילי השעריף על הצרפתים. כל היהודים, שנסו להגין במעט על רכושם, נרצחו נפש. עד עתה נמצאו כבר יותר מחמשים גויות שרופות ושלשים וששה פצועים, אבל תחת ערמות השרפה יש עוד מספר גדול של חללים, אחרי שדדם בכל אשר השיגה ידם, התחילו הפורעים להחריב את הבתים ולנפץ את הכלים, אפילו רשתות הברזל שהיו מסביב לחצרות נשברו ונתעקמו בידי הפורעים הפראים. כל כלי הבתים וכל שמשות החלונות נופצו לרסיסים, כל הדלתות נשברו לבקיעים קטנים, הפורעים השחיתו ונפצו את כל מה שבא לידם. מראה היהודים המתגוללים בעירום ובחוסר כל תחת כפת השמים בחצרות הארמון של השולטן – הוא מחריד לב ונפש. ביהוד מתפלץ הלב לראות את האמללים האלה בגן החיות של השולטן בכלובים הריקים, בקרבת הכלובים שבהם מתגוררות החיות הטורפות. כפי שמספרים יושבי המעללאה, לא נשדד כבר רובע היהודים זה כמאה ועשרים שנה, אבל גם אז לא היו הפרעות כך נוראות ואיומות כמו עכשו.

ע״ד החרבן הגדול הזה, המזכיר בבלהותיו את מוראי ימי הבינים ונחלי הדמים של ימי מסעי הצלב והמגפה השחורה, מודיע עוד סופר ה״מאטיך את הפרטים האלה: ״לעבור דרך הרחבות השוממות של המעללאה היה בשבילי עבודה מחרידה ומרגיזה שהרעישה את קרבי. מצב נפשי היה מדוכא והמחוזות אשר עברו לפני עיני הזכירו לי את המחזה הנורא שראיתי בשעת הרעשת קאזאבלאנקה. במשך שעות אחדות תעיתי בעיר עזובה ודוממה שנחרבה עד היסוד, מסביב רק עיי מפלה, אודים עשנים, ערמות לבנים וחמר, קירות שורפות ושברים ורסיסים ובקיעים, מבין האודים והערמות האלה נראים אברי אדם: ידים ורגלים קצוצות לאין מספר. כל בתי המעללאה, שמספר יושביהם עלה לי״ב אלפים איש, נשדדו ונחרבו. כל כלי וכל חפץ נשבר ונכרת, אפילו החפצים היותר פעוטים ואפילו הכלים היותר פחותים, תריסים, דלתות, איזו טבלא, איזה קרש – הכל נשבר לבקיעים. משובת הפורעים לא ידעה כל גבול וכל קצב, כל דבר כבד, שאי אפשר היה לשאת אותו – נשחת.

בכל הרובע הזה, שהיה תמיד שואן ומלא אנשים ותנועה – אין עתה אפילו איש אחד, הכל נהרס ונחרב עד היסוד.

שני אלפים חיילים פרעו ושדדו ברובע היהודים במשך שלשה ימים רצופים, אבל מלבד החיילים האלה השתתף בפרעות המון גדול של תושבי העיר, ואת מספר ההמון הזה אי אפשר יהיה לדעת. עד היום נמצאו חמשים גויות של יהודים הרוגים, אבל מספר היהודים ההרוגים הנפצעים עוד תחת שכבת ערמות השרפה הגבוהה ארבעה עשר עולה ליותר מכפלים של המספר הזה.

הפרעות התחילו בי״ז אפריל בשעה השניה אחר הצהרים. בעת הזאת, כפי הרגיל, ננעלים שערי המעללאה על מסגר ובריח. הברברים התפרצו פתאום לתוך הרובע כהמון חיות טורפות. היהודים הנבהלים התחננו לפניהם, כי יקחו את כל רכושם והונם ויחסו לפחות על חייהם. הפורעים השיבו על זה בצחוק רצח: ״היום נבוז בז, ומחר נשוב הלום ונמית כל כלכם יחד!״ לאשרם של היהודים נבנה לפני זמן קצר מקיר המעללאה שער חדש המוביל לרחוב העולה לארמון השולטן. דרך השער הזה נמלטו יהודים רבים ושמו את פניהם אל הארמון. השולטן צוה תיכף לפתוח להם את השער ונתן לכל היהודים הנמלטים מחסה בחצרו. מלבד מאות אחרות של יהודים, שנהרגו בשעת המנוסה הזאת, נמצאים עתה כל יהודי המעללאה בחצר השולטן.

להשולטן היה עתה תפקיד קשה: לכלכל את י״ב אלפי האנשים האלה. הוא פקד לפתוח את כל אסמי וממגורות החצר ולהספיק מזון ליהודים הרעבים, אולם כאשר לא הספיקה הצידה הזאת, הוכרחו לתת לרעבים גם את הקונסרווים שהוכנו בשביל השולטן לנסיעתו, שצריכה הייתה לצאת לפעולות בימים הקרובים. ביום המחרת שלחו שלטוני הצבא הצרפתים אלף ככרי לחם והציר האנגלי שלח אלף ומאתים ככרים. אבל בזה תמה העזרה, ועתה סובלים האמללים רעב ומחסור ואין במה להושיע. להכסף שנחלק ביניהם אין כל ערך, מפני שאי אפשר להכין מדי יום ביומו אלף קילוגרם של לחם הנחוץ להם. השלטונים והפקידים משתדלים ככל האפשר למצוא מוצא מן המצב הקשה הזה.״

״אני בקרתי היום את חצר הארמון, את המקום, ששם מצאו להם מקלט האמללים האלה. הם מלאו את כל המבואות של הארמון, את כל הרפתים והמכלות, אל כל האסמים ולולי העופות, בקצרה – את כל חלל החצר. ביהוד עשה עלי רושם מדכא מראה האמללים האלה בכלובים הריקים אשר בגן החיות. על יד כלוב גדול, שבו משתעשעים שני לבאים אבירים, עומד כלוב ריק, שבו נחבאו כחמשים נשים יהודיות החולצות את שדן לעולליהן. פה – משחקים נמרים וברדלסים, ופה – ילדים יהודים מוציאים את ראשיהם מבינות למוטות הברזל של הכלוב ועיניהם מפיקות צער ורעב״.

לפי ידיעות ה״הילפספעראייך מתגוללים עתה בפאס עשרת אלפים יהודים תחת כפת השמים, בחצר השולטן נמצאים כחמשת אלפים יהודים. מספר ההרוגים והפצועים עולה ליותר ממאה. ה״הילפספעראייך שלח כבר בתוך עזרה ראשונה עשרים אלף פר[נק], מיד ארנסט קאסעל שלח חמש מאות ל״ש.

לפי הידיעות האחרונות, שלח תיכף הועד המרכזי של ה״אליאנס״ מאה אלף פר. ע״י הטלגרף. ליד יהודים שנפצעו קשה, הובאו לבית החולים. ה״עזרה״ האשכנזית וה״אליאנס״ ועוד חברות צדקה שבחוץ לארץ התחילו בפעולת עזרה נמרצה כדי להקל את גורלם של האמללים.

הצפירה 83 (28.4.1912 / י״א אייר תרע״ב), עמ׳ א־ב.

הטריטל בפאס-יוסף ינון פנטון- הצפירה 83 (28.4.1912 / י״א אייר תרע״ב), עמ׳ א־ב

בחוץ לארץ

C4I En faveur des Juifs pilles a Fes

לטובת היהודים השדודים בפאס

במכתב למערכת ה״דזוש קרוניקל״ מודיעים נשיא ה״באארד אף דעפיוטיס״, ה׳ אלכסנדר, וראש האגודה האנגלא-יהודית, ה׳ קלוד מונטופיורי, כי נוסד ועד של עזרה לטובת השדודים בפאס, סכום הנדבות שנאספו כבר ביום הראשון עולה לאלף ל״ש. ה׳ יעקב שיף מאמריקה נתקבלה טלגרמה, שגם הוא יסד בנו יורק ועד של עזרה לנגועי הפרעות.

הצפירה 84 (29.4.1912 / י״ב אייר תרע״ב), עמ׳ ב.

הטריטל בפאס-יוסף ינון פנטון- הצפירה 83 (28.4.1912 / י״א אייר תרע״ב), עמ׳ א־ב

עמוד 328

Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912- -Paul B.Fenton-Le tritel de Fès vu par un journaliste français

A3 Souvenirs d'un journaliste: «Quant aux familles juives qui s'étaient attardées au Mellah, surprises par les émeutiers, elles avaient subi toutes les horreurs du viol et de l'assassinat».

זיכרונות של עיתונאי

העיתונאי רובר דיינו מתאר את פרוץ המרד ותוצאותיו הקטלניות באוכלוסייה האירופית והיהודית: ״המשפחות היהודיות שהתעכבו במלאה נתפסו בידי המורדים והיו קרבנות של אונס והרג״.

Les intentions de voyage du sultan connues des indigènes augmentèrent leur ressentiment. «Ayant, dit-on, vendu son pays à la France, il s’en allait, le marché conclu, en toucher le prix.»

Au palais et à l’ambassade, on préparait les caravanes de départ. Le sultan devait se mettre en route le 17 avril pour gagner Rabat. M. Régnault et sa suite se proposaient de partir le même jour, à quelques heures de différence. Des mesures militaires avaient été prises en prévision d’actes hostiles des tribus, dans le voisinage de Meknès. Malgré la sourde irritation des Marocains, Fez demeurait si parfaitement paisible que le Général Moinier avait cru pouvoir ramener vers la côte la plus grande partie des troupes françaises, cantonnées jusque-là, sous les murs de Fez. Cette décision avait paru imprudente au sultan et à M. Régnault qui en exprimèrent l’avis; passant outre, le Général Moinier était parti le 13 avril, avec ses troupes. Deux bataillons demeurèrent au camp de Dar-Debibagh, à quatre kilomètres de Fez.

Des pluies torrentielles, ayant rendu les pistes impraticables, force fut done au sultan et a l'ambassade de retarder leur depart. Cette circonstance les sauva.

Le 17 avril, vers midi, des coups de feu eclataient dans les souks, tandis qu’en cris stridents les you-yous des femmes jaillissaient des terrasses, et couvraient la ville d’une clameur immense. Sans comprendre, tant la surprise etait vive, nous devinions des evenements graves, et chacun, d’instinct, s’armait. Haletants, dans une cours eperdue, des indigenes, des soldats marocains, nous jetaient en passant quelques mots de l'enigme.

Les tabors cherifiens, 3000 hommes en revolte, massacraient leurs officiers et pourchassaient a mort les Francais disperses dans les quartiers eloignes. L’emeute gagnait; des telegraphistes assieges dans leur maison se battaient a 300 metres du consulat de France.

Nous ne comptions dans Fez aucune force militaire, a l’exception des musiciens du ler tirailleurs, des infirmiers et des malades convalescents de l'hopital Auvert, en tout une centaine d’hommes a opposer a la garnison cherifienne abondamment pourvue de munitions.

Aux premiers coups de feu, la basse populace s’etait reunie aux askris pour participer a l’oeuvre de devastation, bientot etendue a toute la ville.

A l'ambassade que l'on suppose particulierement visee par les rebelles, le ministre se concerte avec le general Brulard, qui installe son quartier general a quelques pas de la, a l'hopital Auvert. Infirmiers et musiciens, renforces de six cavaliers de l'ambassade et de quelques civils, prennent position au carrefour des ruelles voisines, et elevent des barrages qui isolent, dans une sorte d’llot, l'ambassade, l'hopital et le consulat. C’est la qu’aboutissent, apres quelques peripeties, les Francais echappes au massacre, des femmes, des enfants, tous revetus de vetements arabes et proteges par des cherifs d’Ouezzan ou par de modestes Marocains d’un admirable devouement. De minute en minute on entend l’orage grandir, la fusillade s’etendre de Fez-Bali a Fez-Djedid, et les balles s’aplatir ou ricocher sur les terrasses de l'ambassade. Quelques askris se sont depouilles de l'uniforme pour circuler en djelaba; ils se glissent jusqu’a nous pour apporter des nouvelles et transmettre les billets de Francais assieges dans leur maison demandant du secours. Par la meme voie, le ministre et le general Brulard envoient leurs reponses: se defendre, tenir; les troupes francaises, deux bataillons, cantonnees a Dar-Debibagh, prevenues, vont arriver pour degager la ville. 

Les emeutiers ont deja fait de nombreuses victimes; la plupart des officiers instructeurs sont tues par leurs soldats avec des tortures et des profanations epouvantables. Des tetes sont promenees triomphalement dans la ville, sur des perches. Des civils, hommes et femmes, assaillis a 1’hotel, ont subi le meme sort; d’autres, blesses et enfumes dans leur maison, se defendent encore et nous avertissent qu’ils sont a bout de resistance, qu’ils vont succomber si les troupes franqaises n’arrivent pas.

Le general Brulard dissimule l’angoisse qui l’etreint, et multiplie par T.S.F., car le fil telegraphique a ete coupe, ses appels au camp de Dar-Debibagh, a Meknes, a Tiflet, a quatre jours de marche de Fez, ou se trouve le general Moinier.

Depuis midi, le pillage et les massacres regnent dans la ville. II est quatre heures et les secours n’arrivent pas.

Cependant au crepitement des fusils Gras qui arment les rebelles, se mele le sifflement rapide des balles Lebel qui y repondent, et bientot, avec quel soulagement, nous entendons la voix du 75. Des actes heroiques s’accomplissaient en ce moment. Un bataillon de tirailleurs tunisiens avait la charge de reprendre une ville de 100 000 habitants pactisant avec la garnison revoltee. Le commandant Philipot, avec trois compagnies (la quatrieme, accrochee en route, ayant du etre abandonnee a elle-meme), reussit, en jetant ses troupes a l’oued Es-Zitoun, a atteindre la porte Bab-el-Hadid et a gagner le quartier du consulat.

C’etait un renfort de 370 hommes. Ils avaient a parcourir les mes etroites de la ville, a la recherche de nos compatriotes assieges. Des reconnaissances partent aussitot, et ramenent a l’ambassade, sous la fusillade des terrasses, quelques Francais. Combien d’autres faudra-t-il abandonner!

A l’exterieur sur les cretes de Dar-Mehares qui dominent Fez, le commandant Felbert installe une section de 75 et deux compagnies de tirailleurs algeriens et senegalais provenant du camp de Dar-Debibagh. Le bordj sud est enleve aux askris.

198 Le Borj Sud est un monument militaire construit par des esclaves chretiens sous le sultan sa’adien Ahmad al-Mansur (1578-1609), en vue de surveiller et proteger la ville; voir Le Tourneau, Fes, p. 105,258.

 La nuit ne ralentit pas la circulation de nos patrouilles, enfermees dans un rayon restreint autour de Fhopital. Peu a peu les nouvelles arrivent a l’ambassade. Elles sont navrantes. On avait dresse une liste des Francais residant a Fez, et suivant les rapports de nos commissaires indigenes, on marquait d’une croix le nom des victimes. Les details atroces abondaient.

Dans la soiree, le sultan avait fait parvenir au ministre, un billet qui reclamait l’envoi au palais d’une compagnie de tirailleurs, pour proteger les magasins de munitions que les rebelles essayaient de forcer et de piller.

Mouley-Hafid annoncait que, menace de mort par les askris, il avait assure sa defense personnels, grace a la garde noir, demeuree fidele, et qu’il donnait asile a quelques Francais, hommes et femmes, refugies au palais.

Lajournee du 18, se passa en combats dans les rues entre nos tirailleurs et les insurges. L’artillerie sur les hauteurs refoulait les groupements de Berberes, accourus des tribus voisines pour participer au butin. A l’ambassade on s’attendait a une attaque. Tous les Francais qui s’y trouvaient reunis avaient recu des armes et, des terrasses ou sifflaient les balles, ils surveillaient les phases de la lutte. Nos barrages avaient tenu. Par bonheur, les tabors revoltes n’avaient ni chef ni direction, et livres a eux-memes ils etaient appliques a piller les banques, le depot des tabacs, la poste et les maisons frangaises.

Surtout, ils s’etaient rues au Mellah qui, pendant trois jours, fiit le theatre de scenes tragiques. Dix milles juifs qui habitaient ce quartier s’etaient enfuis en franchissant le mur du palais et s’etaient installes dans les jardins de la menagerie imperiale. Mais ils manquaient de vivres. Mouley-Hafid leur distribua ses reserves de grains jusqu’a ce que l’ambassade de France put leur faire parvenir du pain. Pour se mettre a l’abri, les juifs s’etaient glisses dans les nombreuses cages vides de la menagerie. La, a travers les barreaux de fer, ils voisinaient avec les lions, les pantheres, les hyenes, les loups, qui prives eux-memes de toute pitance, ajoutaient leurs hurlements furieux aux cris, aux gemissements, aux pleurs, aux prieres des malheureux juifs. Le spectacle etait saisissant.

Quant aux families juives qui s’etaient attardees au Mellah, surprises par les emeutiers, elles avaient subi toutes les horreurs du viol et de l’assassinat. Des cadavres eventres gisaient dans les rues dans un indescriptible chaos. Nos obus a melinite, apres l’incendie, avaient detruit des rangees entieres des maisons. Et les paves, les poutres, les gris des fenetres, les meubles, les paillasses, les bouteilles vides, les papiers parmi tous les pauvres ustensiles du foyer, elevaient a la hauteur d’un etage des barricades infranchissables.

Sur les portes arrachees et percees des balles s’appliquaient des empreintes de mains ensanglantees. La rage devastatrice des emeutiers, en se prolongeant, sauva l’ambassade et les quartiers europeens d’un assaut qui, sous le nombre, eut ete irresistible.

Le 19 avril, la situation s’ameliora. Nous sentions que l’avantage nous revenait. Les tabors revoltes tenaient encore la ville, mais leurs attaques etaient moins vives. Une partie d’entre eux abandonnaient Fez en apprenant l’arrivee imminente de renforts de Meknes; d’autres se rendaient et deposaient les armes. Les pachas de la ville, dont l’intervention avait ete si molles qu’on les soupqonnait de trahison a notre egard, n’avaient en realite conserve cette attitude que par lachete, car la plupart des membres des Maghzen eussent ete en peril en se montrant dans la ville a l’heure ou la revolution s’y dechainait. Pour s’en convaincre, nous nous souvenions de l’angoisse du sultan et des fonctionnaires cherifiens, au cours du siege de Fez par les tribus, l’annee precedente. Les memes dangers les menacaient alors, car la capitale aux mains des askris c’etait l’irruption certaine des Berberes, et un pillage forcene qui atteindrait avant tout le palais et les riches demeures. Le fanatisme du Maghzen n’allait pas jusqu’a affronter cette menace, dans l’espoir incertain de chasser les Francais. Les notables avaient autant d’interet que nous-memes a voir etablir l’ordre dans Fez.

Des grades marocains vinrent se presenter au general Brulard pour se mettre a sa disposition avec les tabors qui s’etaient tenus a l’ecart de la revolte, en demeurant dans leurs casemements. Leur fidelite fut aussitot mise a l’epreuve par le general qui les chargea de tenir des barrages, d’arreter les rebelles et de garder les portes de la ville.

Dans l’apres-midi du 19 arrivait a marche forcee, de Meknes, un bataillon de renforts qui avaient couvert 65 kilometres en une etape. Nous etions desormais maitres de la situation, et le general Brulard pouvait, remettre le commandement au general Moinier, revenu de Tiflet en toute hate.

Les six bataillons d’infanterie et les trois escadrons de cavalerie que ramenait avec lui le commandant chef permirent d’occuper entierement la ville, divisee en secteurs.

La securite revenue, on s’employa a etablir les responsabilites. Le general Moinier se refusait a croire a un mouvement insurrectionnel spontane. II preferait admettre que la mutinerie des tabors etait le resultat d’excitations entretenues par le maghzen contre la France. La passivite des agents cherifiens enfermes chez eux parmi les evenements, les propos tenus par les notables de 'entourage du sultan, la joie manifestee chez les Fassis aux premieres heures de l’emeute, paraissaient autant d’arguments pour mettre la catastrophe au passif de notre politique.

Rober-Raynaud, En Marge du «Livre Jaune», Paris, 1923, pp. 298-304.

199 Journaliste, grand specialise des questions nord-africaines et correspondant de I’Afrique frangaise, Rober-Raynaud fonda en 1905 la DepSche marocaine, un quotidien francophone paraissant aTanger ou il etait en contact permanent avec la Legation de France.

Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912- -Paul B.Fenton-Le tritel de Fès vu par un journaliste français

Page 119

tritel

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 170 מנויים נוספים

אפריל 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר