מורשת יהדות מרוקו

כז. יש נהגו שאין אומרים פרשת העקידה בשבת והמנהג פשוט לאומרה:

כז. כן מנהג היעב״ץ (ר׳ יעקב אבן צור) בפאס, וכמובא כספר נהגו העם (שבת), והטעם כי היא סגולתה להמתיק דינים, ובשבת אין לעורר דינים עיי״ש:

כה. נהגו להוסיף לפני ברוך שאמר את הפיוט ״יגדל אלקים חי״:

כח. כן המנהג במרוקו, והוא מנהג יחודי להם, ובספר נהגו העם (שבת) הביאו, ונתן טעם לשבח כי בברוך שאמר רמוזים י״ג עיקרים כידוע, וראוי פיוט זה שיש בו י״ג עיקרים להיות סומך לו, וראה גם בשו״ת יחוה דעת להגר״י חזן(ח״ג), והביאו באוצרות הפוסקים (שבת), וראה בזה בחוב׳ אור תורה כסלו תשמ״א <סימן כ״ה):

כט. יש נהגו לומר מזמור לתודה בשבת, והמנהג פשוט לא לאומרו:

כט. כן נהגו בבית הכנסת ר׳ אליהו הצרפתי בפאס, והביאו בספר נו״ב !עמוד רכ״ט), ושכן ראוי ע״פ הסוד, ומ״מ המנהג שאין לאומרו, וראה בזה בכה״ח !סימן רפ״א סק״ה):

ל. נהגו לומר נשמת כל חי בנעימה מיוחדת, והחזן עומד לתיבה רק בסיום ישתבה, ופותח את הקדיש במלים ״הבוחר בשירי זמרה״ וכו:

ל. כן המנהג פשוט, והקטע הנורא ״נשמת כל חי״ נאמר ע״י אחד בפיוט ונגינה מיוחדת:

לא. נהגו כשיש שמחת חתן או בר מצוה, להוסיף פיוטים במקומות שונים, ומנעימים קטעים שונים בתפלה:

לא. כן המנהג פשוט מימי קרם וכמובא בספר יחו״ד להגר״י חזן(ח״ג), ובספר עשה לך רב להגר״ח הלוי ( ח ״ה עמוד פ״א) ובנהגו העם(שבת), ובספר מים חיים(סימן קנ״ז) ובהסכמת הגר״ש משאש למחזור נר יצחק:

לב. נהגו לכרוע מעט, כשאומרים ״וסגידנא קמיה״ בבריך שמיה דמארי עלמא:

לב. כן המנהג, והביאו בספר אוצר פסקי הסידור (עמוד ק״ד) עיי״ש:

לג. נהגו להוליך את הספר תורה סגור עד התיבה:

לג. כן המנהג פשוט, ודלא כמנהג ירושלים שמקיפים כשהס״ת פתוח, וכן מנהג יהודי תוניס ולוב להקיף סגור, וראה בכה ״ח (סימן קל״ד ס ק ״י) שכן משמעות דברי האריז״ל המובאים שם, וראה שם (.סקי״ג):

לד. נהגו בגלילה (דהיינו הגבהת ספר תורה) להגביה, כשהכתב אל מול המגביה, והחזן מורה בכל עת באצבע הס״ת על מקום הקריאה, והציבור מורים באצבעם:

לד. כן המנהג ומובא בברכ״י(שו״ע סימן קל״ד סק״ג), וראה בזה באורך במנהגי החיד״א להרה״ג ר׳ ראובן עמאר !עמוד צ״ג):

לה. נהגו בעת הגלילה, שהחזן והציבור כורעים מעט, ואומרים כשהם מצביעים לעבר הספר תורה: וזאת התורה. אשר שם משה, לפני בני ישראל: אל שדי אמת ומשה אמת ותורתו אמת: תורה צוה לנו משה. מורשה קהלה ״עקב: והחזן מסיים: האל המים דרכו, אמרה יהוה צרופה. מגן הוא לכל החוסים בו:

לה. כן המנהג ומובא בקיבוץ מנהגים להר׳׳ש דנינו, וכן מובא בסידורים ישנים:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש

האמונה המאגית מונחת גם ביסוד הקמיעות, המלווים את האדם עוד מלפני לידתו ועד מותו, אף־על־פי שרבים מן המלומדים והרבנים שללו אותם, כשם ששללו כל אמונה ומנהג שנדף ממנו ריח של עבודה זרה. הנוסחאות לקמיעות הועתקו מתוך ספרים שהיו כמעט מקודשים בעיני העם. לדפים שנועדו לשמור על היולדת ולתליוני־הקמיעות למי­ניהם נוספו איורים מעשי ידי אמן.

רבים גם התכשיטים שהנשים עונדות אותם לא רק לשם נוי, כי־אם בשל האמונה בכוחם הסגולי. דוגמה יפה לכך היא ה״כמסה״ — תכשיט־קמיע בצורת יד — הנפוצה בצפון־ אפריקה בגיוון רב יותר מאשר בכל ארצות־האיסלאם האחרות.

קמיע לשמירה בדרך

מוגאדור; המאה הי״ט

נרתיק שבו היו נותנים את הקמיע המגולגל ;

משיצאו לדרך, היו כורכים את הקמיע מסביב למותניים — כעין חגורה

כסף וקלף

אורך המגילה : 88 ס״מ ; גובה הנרתיק : 6 ס״מ אוסף דוד קורקוס, ירושלים (245)

קמיע ״אילן קודש״

פאס ; שמ״ח / 1588

חתימה : ״נכתב האילן הק׳ הזה בעיר פאס בש׳ שמ״ח לפ״ק״

דיו על־גבי נייר (הנייר הודבק ושופץ) האורך : 400 ס״מ ; הרוחב: 30 ס״מ אוסף יצחק איינהורן, תל־אביב (246)

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-קמיעות

עמוד 127