ארכיון יומי: 13 באפריל 2021


שרופי אוְּפרָאן-שאול טנג'י-פרק ראשון.

שרופי אוְּפרָאן

הערה: הכתבות על אוּפְרָאן (Oufran) שבהמשך, הובאו ממקורות שונים ולמרות שכולן מתייחסות למקרה המזעזע של העלאת חמישים הצדיקים מְאוּפְרָאן על המוקד מפני שלא רצו להמיר את דתם, לפעמים הן אינן תואמות זו את זו והקורא ישפוט ביניהן.

    יש הטוענים כי חמישים הצדיקים מְאוּפְרָאן שלא רצו להמיר את דתם לדת הנוצרים, הועלו באש ע"י יוֹסְטָינְיָאנוֹס הנוצרי ויש הטוענים שבגלל שלא רצו להמיר את דתם לדת האיסלאם הועלו באש ע"י הסולטן  בּו-חְלָאסָה.

    בכל מקרה מדובר ברצח אכזר ונתעב מבני אחינו ולא משנה מי ביצע מוסלמים או נוצרים. כאבנו הוא על יהודים שהועלו באש בגלל שלא רצו להמיר את דתנו הקדושה לדת אחרת. הי"ד.

הכתבות.

  1. בכתבה של הרב משה יעקב טולידנו מספרו "נר-המערב" – בפרק "אוּפְרָאן" הוא כותב שהועלו באש ע"י "יוֹסְטָנְיָאנוֹס הנוצרי כי שחי בשנת  649-652 לספירה למניינם.
  2. הסופר וההיסטוריון מר יוסף טולידנו בספרו "ויהי בימי המלאח מתייחס למאה ה-8 למניינם.
  3. כתבה של מר אשר כְּנָאפוּ כפי שמופיעה באתר האינטרנט המצוין בתחתית הכתבה וגם היא מתייחסת שלא רצו לקבל עליהם את דת האיסלאם.
  4. ד"ר בן עמי בספרו "צדיקי מרוקו ונפלאותיהם", מתייחס למאה ה-18 למניינם ושמדובר בדת האיסלאם.
  5. כתבה על "אוּפְרָאן" מ- http://rickgold.home.mindspring.com/ifrane_anti.htm
  6. אוּפְרָאן – ע"פ "אוצר-החיים" גליון 175 ועלונים מבתי-כנסת.
  7. רבי יוסף בן-נאיים בספרו של "מלכי רבנן" – על צדיקי "אוּפְרָאן" מציין מועדי פטירות

     שונים:  1568, 1604, 1617, 1653, 1680, 1686, 1746, 1747, 1751. תאריכים אלה

     רחוקים ממה שמציין הרב טולידנו  

אופראן ע"פ ספרו "נר המערב" של רבי יעקב משה טולידנו

"כל הספור הזה לקורות יהודי העיר בוריון נודע על פי הסופר הקדמון פרוקון, ואמנם על ידי חקירותנו בזה יכולנו להתחקות ולמצוא את עקבות המאורע עד כה, באחת מערי מרוקו שעל יד חוף הים האטלאנטי, רחוקה  איזה פרסאות מהעיר מוּגָּדוֹר (אֶסָוִירָה) דרומה, בעיר אוּפְרָאן שעוד לעת עתה יש בה קהילה יהודית, נמצא שם שדה־קברות עתיק מאד מכל שדי־קברות היהודים במרוקו. הכתובת היותר עתיקה שבה, היא על קבר איש שמו יוסף בן מיימון ג״א תשנ״ו (4 לפני סה״נ) שאמנם לא נוכל להבטיח באמיתותה, שם ישנה עוד מערה עתיקה הנקראת ״מערת המכפלה״ ובה קבורים חמישים איש צדיקים שנשרפו לקדושת ה׳ ע״י הנוצרים״, הדברים האלה נמסרים מפה אל פה אצל קהילת יהודי אפראן וגם רשומים על לוח בזיכרונות הקהילה, והנה המלות ״על ידי הנוצרים״ דיים הם להוכיח לנו כי רק בימי שלטון הביזאנטים במרוקו קרה המאורע הזה, שרק אז שררה הדת הנוצרית שמה ולא בשום עת אחרת, ואמנם גם מסדר הזמנים של קברות החצר מוות ההיא יש להכיר כי הנשרפים ההם, הם הם שרופי יוסטנינוס, מערת המכפלה של החמישים הנשרפים האלה היא בתוך המצבות שזמן הכתבת שעליהם הוא, בין ד״א ש׳—ת׳(540—640) בערך, ומזה נקל לדעת כי זמן הנשרפים שב״מערת המכפלה״ היה סביב ד״א ש׳ פחות או יותר מעט, על כל פנים בימי שלטון יוסטנינוס…"               

*משפט זה מופיע במבוא בפרק "היהודים במרוקו"                                                                       

ראו:  טולידנו י"מ נר-המערב עמ' ח-יב (תשמ"ט) י"ם.

אופראן ע"פ ספרו של הסופר יוסף טולידנו "ויהי בעת המְלָּאח.

בכל דור ודור כפי שראינו קמו על יהדות מרוקו קנאים כדי לכלותה, אבל ההיסטוריה אוהבת סמלים, ואת מסירות נפשם של יהודי מרוקו מסמלות יותר מכל מות הקדושים של לאלא סוליקה ואפיזודות הגבורה של נשרפי אופראן. מעולם האגדה לא שיקרה, צריך רק לדעת לדלות ממנה את האמת.

    בעיירה אופראן היה קיים בית קברות שנחשב לעתיק ביותר במרוקו. בתוך בית הקברות הייתה מערה שנקראה ״מערת המכפלה״ בה היו קבורים לפי האגדה שעברה מדור לדור חמישים איש צדיקים שנשרפו על קדושת השם בידי הנוצרי. עם הזמן נשכח תאריך מאורע זה, והרב משה יעקב טולידאנו בספרו הקלאסי על תולדות היהודים במרוקו ״נר המערב״ הוטעה על ידי איזכור הנוצרים וקבע תאריך הטראגידיה במאה השישית, בימי פרעות הקיסר יוסטיניוס… למעשה המאורע מאוחר הרבה יותר ועליו יש לנו כיום עדויות ממקורות שונים המאמתות את הסיפור המופלא כפי שנשתמר בזיכרון יהודי אופראן וצאצאיהם עד היום. והמעשה שהיה כך היה: ״בשנה ההיא היא שנת התקל״ה (1775) קם מורד אחד ושמו בוחלאסה המכשף באיזור  אוּפְראן, ועם אנשיו הרב הטיל את פחדו על כל דרום המדינה. יום אחד זה היה יום חמישי יום השוק (שוק אל-כמיס) בא המכשף עם כנופייתו בבוקר והפתיע ששים מיהודי אופראן שבאו לתומם כבכל שבוע לסחור במקום. המזיד נתן הוראה לאנשיו לעצור את היהודים. תושבי המקום המוסלמיים שתמיד סחרו ביושר עם היהודים והגנו עליהם לא יכלו לסבול לראותם כבולים ומושפלים וניסו לשחררם עשרה הצליחו למלט את נפשם והחמישים הנותרים הובלו ללא רחמים, מתים מקור לעיירה השכנה אמיסטאן. שם נאם בפני העם הצורר והעמיד את היהודים בפני הברירה: למות או לקבל את דת האיסלאם. לאלה שימירו את דתם הבטיח חיי עוז וכבוד. ברם לא איומיו ולא הבטחותיו נגעו ללבם של היהודים ובראותו את עקשנותם: ציווה להכין מוקד בשפלת טיוסמג. עד מהרה החיילים הכינו מוקד כה עצום וכל לב היה נמוג רק לראותו, אולם היהודים בשלהם. בראותו כך ניסה בוחלסא: לדבר שוב על לבם: ״שמעו בעצתי, אין אני מבקש אלא טובתכם. עזבו את עקשנותכם ובואו תחת מ הנביא מוחמד״. ״איך נעזוב את דת אבותינו את תורת משה, אנו עבדי אלוקים שבידיו חיי כל אחד, הוא הוא הנותן את החיים ונוטלם. מה עשינו מה הוא חטאנו שתרדוף דווקא אוי כצייד בהרים את את טרפו, האם אין בך לא רחמים ולא יראת שמים, איך תשפוך  דם חפים מפשע?"

    הצורר הקשיח את לבו ואטם את אזניו בפני תחנוני קורבנותיו. כאשר ־ היהודים שנגזר גורלם קיבלו את הדין בשמחה כאשר כל אחד מעודד את שכנו. ״אל לנו לשמוע בקולו של בוחלאסה ואל נתן ללבנו למוג בראות האש. אל יעז אף אחד מבנינו שיחשוב להמיר את דתו רק למראית עין בכוונה לחזור מאוחר יותר לו אבותיו. מי שיחשוב כך שוכח שתחילתו באש וסופו באש. ואתם אנשי חיל אל תיבהלו האש הזאת נועדה לטהר אותנו מכל חטאינו. יום זה יזכר לקהילתנו המהוללת ששמה הולך לפניה מאז ומעולם. וכל העם ענה: ״ה׳ הוא אלוהינו ונקבל בשמחה מכופלת את גזר דינו״.

    בין העצורים היו צעירים וגם קשישים והקשישים חשבו תחילה שעליהם למות  ראשונים אולם חששו שלאחר קורבנם יהססו הצעירים, ועל כן החליטו לעלות אחרונים

על המוקד. ״ואתם הרוצחים ואתה בוחלאסה תפתח את עיניך ותתבונן איך בני אברהם נכנסים בשמחה לתוך האש מרוב אהבתם לדתם. האם חשבתם שמראה האש ירתיע אותנו? אתם שלמען כותנת מוכנים להרוג אחד את השני? עוד יבוא היום, והוא קרוב, שהכלבים ילקקו את דם בּוּחְלָאסָה וחיות הטרף יסעדו מבשרו״.

    בין העצורים לא היו לא ילדים ולא נשים זולת אישה אחת שהיתה מבשלת לחבורה ועבדי בוחלאסה שילחוה לחופשי, אבל היא התעקשה להישאר ליד בעלה אשר ברח ממנה והתחנן שתחזור לעיר, ״אני אמות אתך וקברך יהיה קברי. איך אוכל לחזור לעיר וישאלו אותי: ״איה אהובך? ואענה נטשתי אותו בעת צרה?״. האישה מדלת העם, פנתה לְבּוּחְלָאסָה והתחננה שיניח לבעלה: ״הוא אינו

ראוי להיכלל בין נכבדי העיר העצורים, וכבוד זה לא יאה לו״.״אם הוא עני אעלהו מהאשפה ובלבד שיכיר במוחמד שליח אלוקים״. ״אם אינך מרחם עלי תרחם על הוולד שבבטני שלא חטא בפני אלוקים״. במקום להשיב ציווה בוּחְלָאסָה להרחיק את הטרדנית שאחזה בכל כוחה בבעלה. בראותו שרוב חבריו כבר נכנסו לאש ניסה הבעל לדחוף את אשתו אבל היא אחזה בו ושניהם יחד נפלו בתוך האש הבוערת.

    מנהיג הקהילה רבי יהודה בן נפתלי אָפְרְיָאט היה אחרון הנשרפים. הוא עודד את צאן מרעיתו ואמר להם: ״עליכם לשמוח למות למען שמו יתברך״. כאשר הגיע תורו תלש מאזנו עגיל זהב וקנה תמורתו כד מים. לאחר שטבל וטיהר את עצמו קרא את קריאת שמע והטיל את עצמו לתוך האש שאת אורה ראו בכל השפלה, וכך ניספו על קידוש השם חמישים הנשרפים ממשפחות אָפְרְיָאט, כְנָפוּ, שְׁרִיקִי, סְבָּאג ואמסלם.                                                                          

ראו: טלידנו י. ויהי בעת המלאח עמ' 182-3 (מרס 1984 י"ם).

שרופי אוְּפרָאן-שאול טנג'י-פרק ראשון

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש

נתיבות המערב

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש

א-נהגו להתפלל מנחה כערב שכת, כעוד היום גדול:

כן המנהג והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(שבת), והטעם כדי שלא תתבטל תפלת מנחה, מטרדות השבת בשעת כניסתה:

ב-יש נהגו לאפות לכבוד שבת י״ב חלות, ומקפידים למורחם בשמן ודבש:

כן נהגו רבים והביאו בספר נוהג בחכמה !.(עמוד ק״מ), ומקורו על פי הסוד וכמבואר בשער הכוונות (דף ע״ב), והביא זה מרן החיד״א במחזיק ברכה !סימן רע״ד), וראה בילקוט״, שבת (ח״א עמוד ש ״ה):

ג-נהגו כהדלקת נרות של שבת, להדליק ואחר כך לברך:

כן המנהג והביאו בספר קיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (הדלקת נרות של שבת), ובספר נהגו העם (.שבת), וכן מובא בחמדה גנוזה (עמוד י׳׳ג), ובספר מקוה המים להר״מ מלכה ז״ל, שהמנהג כהרמ״א (בסימן רס״ג ס״ה), ודלא כמר״ן שם, ובספר מקור חיים להגר״ח הלוי (פרק ק״י) גם כן כתב כן, וסיים שקשה לעקור מנהג שהונהג מימי קדם, וכן מנהג תוניס, וכמובא בספר גאולי כהונה (מער' ה'), וראה בזה בספר מחזיק ברכה (שם סק״ד) שכן פסק, וידועה דעתו הגדולה של מרן הגרע״י שליט״א שיש לנהוג כדעת מרן לברך ואח״כ להדליק:

ד-נהגו שהאם לבדה מדליקה נרות, והבנות עומדות לידה ויוצאות בהדלקתה:

כן המנהג פשוט וכמובא בפתח הדביר (ח״ג סימן רס״ג), וראה באורך בזה בספר ילקוט״י שבת א׳ (.עמוד קמ״ה):

ה-נהגו לפני יציאה לערבית של שבת, לטעום ממטעמי השבת עם מעט שתיה חריפה, ונקראת סעודה זו ״בואי כלה״:

כן המנהג והביאו בקובץ מנהגים להר״ש דנינו (שבת), ומקורו על פי הסוד בשער הכוונות (ס״ב), וראה בבן איש חי(פ׳ לך לך ש״ב), ובספר לקט הקציר (עמוד רי״ד):

ו-נהגו לפתוח את שיר השירים בפסוק ״הנצנים נראו כארץ״, והכל נאמר בנעימה מיוחדת כולם כאחד, אין מוקדם ומאוחר, ומסיימים בפ׳ ״ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן״. ויש נהגו לומר קדיש יהא שלמא, ויש לא נהגו בזה:

כן המנהג פשוט, ומקורו מזוה״ק (פרשת נח), תלת זמנין ביומא רווחין לחייבי גיהנם עיי״ש, וראה בביאור הענין בספר טעמי המנהגים (עמוד קכ״גן, וטעם הפתיחה, כי ידוע שפסוק זה מרמז כולו על גאולתנו ופדות נפשנו בעבר ובעתיד. וראה פירושו בספר מעם לועז(שיר השירים):

ז-נהגו בערבית של שבת בסדר זה: שיר השירים, לכו נרננה, מזמור לדוד הבו לה׳, אנא בכה, במה מדליקין וקדיש, לכה דודי בשיר ופיוט, והכל בישיבה, ורק בשעה שמגיעים לקטע ״בואי בשלום עטרת בעלה״, עומדים כלם כאחד עד סוף ״מזמור שיר ליום השבת״, ויושבים במקומם. והחזן עומד לבדו לאמירת קדיש,ופותח בנגינה בפסוק עדותיך נאמנו מאד וכו׳:

כן הסדר בסידורים ישנים, וכן המנהג פשוט. וראה בספר נהגו העם (.שבת), ובשו״ת הים הגדול וסימן (מ״ט), ובקובץ מנהגים להר״ש דנינו ושבת), וראה בזה גם בספר לבי ער וסימן י״א):

ח-נהגו בין בואי בשלום, למזמור שיר ליום השבת, להוסיף פסוקים משיר השירים שסימנם ״יעקב״ והם:

יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן.
עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו:

ק֣וֹל דּוֹדִ֔י הִנֵּה־זֶ֖ה בָּ֑א מְדַלֵּג֙ עַל־הֶ֣הָרִ֔ים מְקַפֵּ֖ץ עַל־הַגְּבָעֽוֹת׃

בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים.

כן המנהג והובא בסידורים ישנים, והביא זה בקיבוץ מנהגים להר״ש דנינו(שבת), והטעם לזה כדי לזכות אותם המאחרים באמירת פסוקים משיר השירים, ואמרתי בדרך צחות שהמאחרים הם בחי׳ יעקב שבאים בעקב (בסוף), וכנגדם אנו קוראים פסוקים שסימנם יעקב:

ט-נהגו שאין אומרים במה מדליקין וברכת מעין שבע, בבתי אבלים:

בענין במה מדליקין כן המנהג, והובא בספר תפלה זכה (דף קל״ה), ובספר נהגו העם ושבת), וראה בלקט הקציר (עמוד רי״ט), והטעם משום שאין אומרים שמועה בבית האבל, או משום שנזכר בו מיתת נשים בשעת לידתן, ומנהג ירושלים לאומרו, וכמובא בספר נתיבי עם עיי״ש, ובענין ברכת מעין ד, כן דעת מרן השו״ע וסימן רס״ח), וכן הביא בספר נהגו העם (.שבת), ובקישו״ע להר״ט (.שבת) וראה בילקוט״, שבת (.עמוד רי״ז):

י-נהגו כשאין אומרים במה מדליקין, אומרים את המשנה: אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא, תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם וכו׳ ואחריה קדיש:

י. כן המנהג פשוט, והטעם כדי שלא נפסיד קדיש דרבנן שנא׳ אחרי דברי אגדה, שמעלתו גדולה ונשגבה מאד כידוע, וכן מנהג יהודי לוב וכמובא בסידור עוד אבינו חי (שבת):

יא. נהגו בנוסח תפלת ערבית של שבת לומר וינוחו ״בה״, ובשחרית וינוחו ״בו״, ובמנחה וינוחו ״בם״, ואומרים ״זכר למעשה בראשית״ בכל התפלות:

יא. כן המנהג ומובא בסידורים ישנים, וכן כתב בספר אוצר פסקי הסידור שכן מנהג יהודי מרוקו, וכן ראוי לומר ע״פ הסוד, וכמובא בספר מחזיק ברכה למדן החיד״א (סימן רס״ח סק״ס), וראה בזה בספר ילקוט״י שבת א־!עמיד רי״א) ובספר לקט הקציר (עמוד רכ״ד), ובענק זכר למעשה בראשית בן מובא בסידררים ישנים. וראה בספר לבי ער וסימן ט״ו):

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אפריל 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר