ארכיון יומי: 16 באפריל 2021


"זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו-הרב משה אסולין שמיר

 

"זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו (ויקרא יד, ב).

"אמר ריש לקיש: מאי דכתיב 'זאת תהיה תורת המצורע' –

 זאת תהיה תורתו של – מוציא שם רע" (ערכין טו ע"ב).

"לצד שחטאו הוא בשביל לשון הרע – לזה תהיה תורתו זאת,

להביא ציפורים המצפצפים דוגמתו" (רבנו-אור-החיים-הק').

 

"מצרע" {שורש המילה} צ. ר. ע. = צר – עין.

צר לו בהצלחת הזולת, ולכן מדבר עליו רע.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

פרשיות "תזריע מצורע" המחוברות לרוב, מתארות שמונה עשרה מצוות {7 ב"תזריע" ו-11 ב"מצורע"} הקשורות בטומאת האדם ודרכי טהרתו. החל מטומאת יולדת, דרך טומאת האדם ע"י צרעת בגופו, בבגדיו, בביתו, וכלה בטומאת קרי.

המצורע מחויב על פי התורה להתנהג כאבל היושב מחוץ למחנה ככתוב: "איש צרוע הוא טמא… בגדיו פרומים וראשו יהיה פרוע, ועל שפם יעטה (= פיו מכוסה), וטמא – טמא הוא, בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (תזריע יג, מד- מה). דיני האבלות הנ"ל נוהגים במצורע, ולא באישה מצורעת.

 

אמר רבי יהודה בן לוי: מה נשתנה מצורע שאמרה תורה יביא שתי ציפורים לטהרתו (ויקרא יד, ד) אמר הקב"ה: הוא עושה מעשה פטיט, לפיכך אמרה תורה: יביא קורבן פטיט" {פטפוט}.

רש"י הק' מפרש: "לפי שהנגעים באים על לשון הרע – שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו ציפורים שמפטפטים תמיד בצפצוף קול" (ערכין טז ע"ב).

 

המהרש"א על אתר מסביר, מדוע יש צורך בשתי ציפורים הרי שוחטים רק אחת, כאשר את השניה משחררים לאחר שטובלים אותה בדם של הציפור השחוטה, כשהוא מעורב במים חיים?

המרש"א משיב: מעבירים מסר אמוני וחינוכי לאור הכתוב: "מוות וחיים ביד לשון – ואוהביה יאכל פריה" (משלי יח, כא): הציפור השחוטה, מסמלת את המוות ביד הלשון, ואילו הציפור המשוחררת מסמלת את החיים ביד הלשון – לדבר דברי תורה ודברים טובים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "ובדרש דרשו מייתור הכתוב, זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע (תנחומא מצורע סימן ב). וצריך לדעת למה רמז הדבר במקום זה בזמן טהרה?"

כלומר, מדוע רמזה התורה במילה מצורע = מוציא שם רע, בפס' המדבר על טהרת המצורע – 'זאת תהיה תורת המצורע', ולא במקום המדבר על עצם החטא?

בתשובתו אומר רבנו: היות וחטאו בלשון הרע, לזה תהיה תורתו ורפואתו "להביא ציפורים המצפצפים דוגמתו".

מידה כנגד מידה. בדבר שחטא – יתקן כדוגמתו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל בראשית התשובה: דרך הריפוי של המצורע ע"פ התורה, נוגדת את דרך הריפוי הטבעית. הוא טוען שהצרעת "תתהווה מעפשות וזיהום הגוף, ותגבורת המרה {השחורה} אשר תתגבר באדם, ועושה רושם בבשרו. ודבר זה יסובבנו העיצבון וצרות הלב ושממון השכל. והרפואה הטבעית לזה – היא הרחקת העיצבון ועניינים המרחיבים לבו של אדם ומשמחים אותו" (רבנו אוה"ח הק' מצורע, יד, ב).

כלומר, מחלת הצרעת היא מחלת עור הנובעת מעצבות ודיכאון פנימיים, כך שהפתרון ההגיוני, אמור להתבצע בהרחבת דעתו של המצורע על ידי שמחה בתוך החברה. התורה לעומת זאת, מבודדת אותו כדברי רבנו אוה"ח הק': "בדד ישב, ובגדיו יהיו קרועים {פרומים}, וראשו יהיה פרוע. ודברים אלה הם כפי הטבע נגדיים לרפואת סיבת הנגע, ואדרבא יולידו הנגע מחדש".

 

רבנו-אור-החיים-הק'  משיב על כך: התורה באה להראות לאדם המדבר לשון הרע, שברגע שיעשה תשובה ע"י התבודדות מחוץ למחנה, יוכל להתרפות על פי קביעתו של הכהן.

וכדברי קודשו: "אף על פי כן, על ידי שהרהר תשובה והתוודה חטאתו… וישוב מחטאתו ויטהר לשונו… בזה ידע ויוכיח הוכחה ברורה, שלא בא לו הנגע אלא לצד שדיבר לשון הרע, והוא אומרו: 'זאת תהיה תורת מוציא שם רע".

 

לאור דברי רבנו-אור-החיים-הק' הנ"ל, ופירושו של המלבי"ם, ניתן להסביר את הדרך בה ריפא אלישע הנביא את נעמן שר צבא ארם מצרעתו (ההפטרה לפ' תזריע, מלכים ב, ה). נעמן הגיע לנביא אלישע כדי להתרפא מצרעתו. הנביא לא מקבל אותו באופן אישי, אלא שולח אליו "מלאך לאמור: הלוך ורחצת שבע פעמים בירדן, וישוב בשרך לך וטהר" (פס' י). נעמן קוצף על כך שלא יצא לקראתו, ולא כיבד אותו בהתאם למעמדו כשר צבא, וכן על הפתרון המוזר – רחיצה בנהר, במקום תפילה: "בשם ה' אלוקיו, והניף ידו אל המקום ואסף המצורע" (פס' יא).

 

המלבי"ם מבאר שאלישע רצה לקדש שם שמים ולהעביר מסר אמוני שהריפוי מהצרעת, יפעל בעקבות דברי הנביא אותם קיבל מהשמים, ולא בגלל הצד הטכני של הריפוי. הוא גם לא פגש אותו, שלא יחשוב שכישף אותו.

 

עבדי נעמן אכן קלטו את המסר, ולכן אמרו לו: "אבי דבר גדול הנביא דיבר אליך הלא תעשה, ואף כי אמר אליך רחץ וטהר" (פס' יג). הם מדגישים שעצם האמירה של הנביא היא זו שתרפא.

לאחר שטבל בירדן והתרפא, נעמן אמר: "הנה נא ידעתי כי אין אלוקים בכל הארץ – כי אם בישראל" (פס' טו), ובכך זכה אלישע הנביא לקדש שם ה' גם בקרב הגויים.

גם בפרשתנו, רבנו אוה"ח הק' מדגיש: "ודברים אלה {דרך הריפוי}, הם כפי הטבע נגדיים לרפואת סיבת הנגע, ואדרבא יולידו הנגע מחדש", ורק תיקון הקלקול של לשון הרע, הוא זה שיביא לריפוי.

כנ"ל אצל הנביא אלישע: כדרך לריפוי, הוא מציע לנעמן לטבול בנהר, דבר שלכאורה מעצים את המחלה.

 הנביא אלישע רצה להעביר לו מסר אמוני: הריפוי מהמחלה, בזכות ביצוע דברי הנביא כלשונם

 

מהאמור לעיל יוצא: לצרעת ישנם כללים רוחניים השונים מכל מחלה. הקב"ה נותן כוח בידי הכהן לטמא או לטהר את הנגע. כמו כן דרך הריפוי מנוגדת למחלה כדברי רבנו אוה"ח הק' לגבי המצורע הנדרש להתבודד, דבר הגורם לעצב, והתגברות המחלה. כמו כן, תיקון חטא לשון הרע, הוא הגורם לריפוי.

 

רבנו אלשיך הק' אומר: "כי בראות כי טמא הוא, יסגירנו הכהן. למען ייתן אל לבו ואמר: אין זה כי אם רוע לב אשר הרעותי ותייסרני רעתי, כי שמו אותי בבור למזכיר עוון, תחת היותי משלח מדנים בין אחים, בהתערב דעתי עם בני אדם בשוט לשון הרע. ותיחבא עתה למען תקן את אשר עוותה במקום שאין שם אנשים. ותיאנק דום תחת היותה מדברת גדולות. ועל פי הדברים האלה – יכוון לבו יקשיב אזנו – וישוב אל ה' וירחמהו" (אלשיך, מצורע יד, א-ג).

הפירושים הנ"ל מתבססים על דברי הגמרא (בערכין טז ע"א-ע"ב). "בעא מיניה רבי שמואל בר נדב מרבי חנינא, ואמרי לה רבי שמואל בר נדב חתניה דרבי חנינא מרבי חנינא, ואמרי לה מרבי יהושע בן לוי: מה נשתנה מצורע שאמרה תורה (ויקרא יג) "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" – הוא הבדיל בין איש לאשתו, בין איש לרעהו. לפיכך אמרה תורה: 'בדד ישב' וגו'.

 

רבנו הרמב"ן מעלה רעיון נפלא האומר שנושא נגעי הצרעת "איננו בטבע כלל… אבל בהיות ישראל שלמים לה' – יהיה רוח ה' עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב. וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועוון – יתהווה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי ה' סר מעליו. ולכך אמר הכתוב (ויקרא יד, לד) 'ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם' כי היא מכת השם, בבית ההוא".

באיגרת הרמב"ן נאמר כלל חשוב: "וחשוב הדיבור – קודם שתוציאנו מפיך".

 

רבנו יהודה הלוי

בספרו "הכוזרי" (מאמר שני) אומר:

"אמר החבר: העדה אשר השכינה בתוכה –

צופה {השכינה} מעשיה, וגומלתה שכר ועונש לרגעים".

כלומר, היות והשכינה שורה בתוך עם ישראל, העונש לחוטאים הוא מיידי.

תופעה דומה היית אצל בני ישראל במדבר,

אותם העניש הקב"ה מיד, אחרי כל חטא.

 

 

 

          "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו…

ורחץ את בשרו במים וטהר" (ויקרא יד, א –ט).

 

דרכי טהרת המצורע,

 רומזות למשיח בן יוסף ומשיח בן דוד (רבנו-אוה"ח-הק').

 

רבנו-אור-החיים-הק'

מקשר בין לשון הרע כגורם לצרעת,

לבין הגלות הארוכה בה אנחנו שרויים,

ובין דרכי הטהרה – ותהליך הגאולה.

 

 וכך דברי קדשו:

"ובדרך רמז תרמוז הפרשה על גלות ישראל,

על דרך אומרם בספר הזוהר (זוהר פנחס רלב ע"ב): כי אומות העולם לישראל,

הם בחינת הצרעת וישלטו בהם…

'ואחר יבוא אל המחנה' זה מחנה שכינה.

 ירושלים היורדת בנויה מלמעלה" (רבנו אוה"ח הק' ויקרא יד ט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שגאולת מצרים הייתה: "לצד שלא היה בהם בעלי לשון הרע", והוא מביא דוגמא מכך שבנ"י החזיקו ברכוש המצרי במשך שנה – כל זמן המכות, ואף אחד לא הלשין על חברו למצרים. את זאת הוא לומד מהפס': "ושאלה אישה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב וכו'" (שמות ג כב).

בהמשך אומר רבנו: "אין לך דבר שמרחיק האדם מן קונו – כלשון הרע".

 

הזוהר הק' (מצורע נג ע"א) אומר {תרגום): על כל העוונות שבעולם, הקב"ה מכפר ע"י תשובה, פרט ללשון הרע – כאשר מספרים דברי גנאי על אדם אחר, גם כשהם אמת, או מוציא שם רע – סיפורי שקרים על אדם אחר, כדברי הגמרא (ערכין טו ע"ב) על הכתוב: "זאת תהיה תורת המצורע – זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע".

 

רבי חייא אומר שם: המוציא לשון הרע – נטמאים איבריו, וראוי להיות מצורע, היות ודבריו מקטרגים עליו בשמים.

 הזוהר הק' (תזריע מו ע"א) אומר: כאשר האדם מדבר לשון הרע – "כדין נשמתא קדישא אתעברת מניה – ואסתלקת" – הנשמה הקדושה מסתלקת ממנו.

 

הרמב"ם פוסק להלכה:

"שלוש עבירות נפרעים מן האדם בעולם הזה, ואין לו חלק לעולם הבא: עבודת כוכבים, גילוי עריות, ושפיכות דמים – ולשון הרע כנגד כולם. ועוד אמרו חכמים: כל המספר בלשון הרע – כאילו כופר בעיקר" (הלכות דעות פ"ז ה"ג).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מהלך הטהרה והגאולה – לאור משנתו של רבנו אור החיים הק':

"וכבס המטהר… ואחר יבוא אל המחנה"

כשעם ישראל יטהר מלשון הרע ויעסוק בתורת אלוקים חיים,

נזכה כולנו להארת משיח בן דוד, וניגאל גאולה שלמה מתוך רחמים.

 

א. "זאת תהיה תורת המצורע" – הכוונה לבנ"י שהצטרעו בגלל לשון הרע שגרם לשנאת חינם, ועקב כך הוגלו, כפי שקרה בבית שני. גם הגלות הראשונה למצרים החלה, כאשר יוסף הוציא את דיבת רעת אחיו בפני אביו, דבר שהוביל לשנאתו ומכירתו למצרים.

ב. "ביום טהרתו" – "שיטהר לשונו ודרכיו". אחרי שהמצורע שב בתשובה.

ג. "והובא אל הכהן" – "כי ה' ברוך הוא יתכנה בשם כהן, כאמור בספר הזהר (תזריע מט ע"ב): 'והובא אל הכהן – דא הוא קודשא בריך הוא". ואמר 'והובא', לצד שנתרחק, עכשיו יתקרב… ואמר 'והובא', פירוש, מעצמו יתקרב, כי מעשיו יקרבוהו, ויקרא קרוב, דכתיב: 'בורא ניב שפתיים. שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' –  ורפאתיו" (ישעיה נז, יט). מתחיל ב'רחוק' ומסיים ב'קרוב', כדי לרמוז על תנועת התשובה של הרחוקים באחרית הימים כפי שעינינו רואות כיום. עליהם נאמר: "מקום שבעלי תשובה עומדים – אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו" (ברכות לד ע"ב).

ד. "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה" –  "והוא אומרו 'ויצא הכהן אל מחוץ למחנה', שהוא חוץ למחנה שכינתו, לחוצה לארץ מקום טמא – ששם בעוונותינו הם גולים בני ישראל, וראה והנה נרפא הנגע שבעדו בא הצרעת – שחזרו בתשובה ונטהרו".  הקב"ה יוצא מחוץ לשכינה, לוודא שנרפא נגע הצרעת מעם ישראל. 

 ה. "וצוה הכהן ולקח למטהר שתי ציפורים חיות טהורות, ועץ ארז, ושני תולעת ואזוב" – שתי הציפורים מסמלות את "שני משיחים… משיח בן אפרים, ומשיח בן דוד. ובתחילה יתגלה משיח בן אפרים וימות, ואחר כך יגלה משיח בן דוד. וכנגד ב' אלו אמר 'ולקח למטהר ב' ציפורי חיות טהורות. כל אלו הכינויים הם מעלות הקדושה כידוע ליודעי דעת.

"ועץ ארז ושני תולעת ואזוב" – "רמז לזכות ג' אבות. עץ ארז הוא אברהם שהוא האדם הגדול בענקים. 'שני תולעת' – יעקב, על דרך אומרו 'אל תראי תולעת יעקב' (ישעיה מא יד). 'ואזוב' הוא יצחק שהוא בחינת הגבורה. שצריך צירוף זכות שלושתם"

ו. "וציוה הכהן ושחט את הציפור האחת… על מים חיים…" – "ואמר 'ושחט' – כאן רמז להריגת משיח בן אפרים במאמרו יתברך. 'אל כלי חרס על מים חיים' – פירוש, בשביל כפרת העם פדיון נפשם. וכינה אותם 'כלי חרס', על דרך 'וייצר ה' את האדם עפר מן האדמה' (בר' ב ז), שהוא כלי חרס. והכוונה בזה לצד שנשארו ככלי חרס שעומד לשבירה – לצד גרעון התורה המתייחסת למים חיים – שאין בישראל תורה. על זה תשחט הציפור האחת. גם באמצעות דבר זה, ילבש ה' בגדי נקם הפך מידותיו הרחמים, ויעשה כלה לגויים המריעים. וממוצא דבר אתה יודע שאם יהיה בהם תורה – לא ימות הצדיק" {משיח בן יוסף}, כדברי  האר"י הק' שציווה לכוון בתפילת ח"י בברכת "וכיסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין" על משיח בן יוסף שלא ימות.

ז. "וכבס המטהר… ואחר יבוא אל המחנה"

כשעם ישראל יטהר עצמו מלשון הרע ויעסוק בתורת אלוקים חיים, נזכה כולנו להארת משיח בן דוד, וניגאל גאולה שלמה מתוך רחמים.

 

 

"אמר הקב"ה: אם רצונכם להימלט מהגיהינום,

הרחיקו עצמכם מלשון הרע,

            ואתם זוכים בעולם הזה ובעולם הבא" (מדרש תנחומא מצורע).

 

מרן "החפץ חיים" – רבנו ישראל מאיר הכהן מראדין  מונה שלושים ואחת מצוות עשה ולא תעשה הקשורות בלשון הרע, והמדבר או השומע לשון הרע, עלול להיכשל בהם. לכן, על האיש המתרחק מלדבר ומלשמוע לשון הרע יאמר:

"מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב – נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה" (תהילים לד, יג-יד).

 הפרק הראשון בספר "נצור לשונך – מדריך להלכות לשון הרע", מפרט את שלושים ואחת העבירות הנ"ל.

 

"החפץ חיים" כתב ספרים רבים ובניהם "המשנה ברורה" – ביאור רב היקף בן שישה חלקים על חלק "אורח חיים" ב"שולחן ערוך", בו עמל עשרים ושמונה שנים, ספר שהתקבל על כלל עם ישראל. הוא כתב עוד ספרים כמו "אהבת חסד" על מצוות הצדקה וגמילות חסדים. "ליקוטי הלכות" על דיני בית המקדש ללומדים את סדר "קדשים". "מחנה ישראל" לחיילי ישראל באירופה בו הדריך אותם איך לקיים את מצוות התורה בצבא הגויים. "קונטרס מידות ומשקלות" על עניני מסחר.

בכל זאת, הספר שהפך לשם הנרדף שלו הוא: "חפץ חיים". ספר אותו כתב על דיני השמירה מלשון הרע ע"פ הפ' "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב –  נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה".

זהו ספר בו ראוי ללמוד, ובעיקר ליישם את תוכנו, ובפרט בימינו בעידן התקשורת, בה ניתן בקליק לפרסם לשון הרע

כמו כן, מן הראוי שמגידי שיעורים יקבעו שיעורים מתוך הספר, ובפרט כיום שישנם ספרים המבוססים על הספר "חפץ חיים" כמו "נצור לשונך – מדריך להלכות לשון הרע", וכן הספר: "חפץ חיים – השיעור היומי".

 

מבט קצר לשני הפס' הנ"ל "מי האיש החפץ חיים… נצור לשונך מרע וכו'", מוביל אותנו למדרש המספר על המעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי, והיה מכריז ואומר: "מאן בעי למיזבן סם חיים {מי רוצה לקנות סם חיים?} אודקין עלה {נדחקו עליו הבריות כדי לקנות ממנו}.

רבי ינאי הווה יתיב ופשט בתוך קלוניה {ישב ולמד תורה בטרקלינו}, אמר ליה, תא הכא וזבין לי {בוא לכאן ומכור לי}. אמר ליה לאו את צריך ליה ולא דכוותך {אמר לו, אתה והדומים לך לא זקוקים לזה}. אטרח עליה {הפציר בו רבי ינאי שימכור לו}. סליק לגביה {עלה אליו} והוציא תהילים, והראה לו את הפס':

"מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב – נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה".

 

אמר רבי ינאי, כל ימי הייתי קורא המקרא הזה, ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל והודיעני.

 נשאלת השאלה, מה התחדש לרבי ינאי בפשט הפס', בעקבות אותו רוכל שהכריז שהוא מוכר סם חיים?

עד עכשיו, רבי ינאי הבין שהנגעים באים על האדם כעונש על שדיבר לשון הרע, לכן חייבה אותו התורה לשבת בדד, כדי לעשות חשבון נפש, ולשוב בתשובה.

כעת, רבי ינאי מבין שיש כאן מסר חינוכי: המדבר לשון הרע גורם לסכסוכים בין בני אדם, וגם משניא את עצמו עליהם, היות ולבסוף, הם יגלו מי דיבר עליהם סרה בפני אחרים, דבר הנובע מתוך צרות עין, קנאה ותחרות.

 ע"י הרחקתו מהחברה, הוא יפנים שיש צורך בשמירה על כבודו של כל אחד ואחד, לכן הוא לא ידבר לשון הרע על איש, דבר שיגרום לו ל"סם חיים" בחייו האישיים בעולם הזה ובעולם הבא, היות ובכך שלא ידבר לשון הרע על אחרים, הוא לא יגרום לסכסוכים מיותרים בין בני אדם, ואיש לא ישנא אותו.

 

כעת ניתן להבין את דברי המדרש שהוזכרו בכותרת: "אמר הקב"ה: אם רצונכם להימלט מהגיהינום,

הרחיקו עצמכם מלשון הרע, ואתם זוכים בעולם הזה ובעולם הבא" (מדרש תנחומא מצורע).

לאור ההסבר הנ"ל, ניתן להסביר את הפס' כך:

אתה חפץ בחיים טובים בעולם הזה ובעולם הבא – תנצור לשונך מלשון הרע.

 

מסופר על אדם אחד שנקף אותו ליבו, לאחר שהפיץ לשון הרע על אדם אחר. הוא החליט להתייעץ עם רבו על הדרך הטובה ביותר בה יוכל לתקן את מעשהו הרע. לפני שנכנס לרב, הוא קיבל על עצמו לבצע את אשר יורהו רבו.

לאחר שהרב האזין לדבריו, הוא ציווה אותו: "לך לשוק וקנה לך שק מלא זרעים. אחרי זה, קח את השק לשדה גדול ופזר את כל הגרגרים ברוח הנושבת. עשה כדברי, וחזור אלי בעוד יומיים, בכדי שנוכל להתקדם לשלב הבא".

 

האיש מילא אחר הוראותיו של הרב, וחזר אליו כעבור יומיים, בכדי לשמוע מה עוד עליו לעשות. "כעת", אמר לו הרב, "חזור אל אותו השדה הפתוח, ואסוף בחזרה את כל הזרעים שפיזרת שם".

האיש שלנו נדהם מההצעה החדשה של הרב, ושאל: "הגרגירים התפזרו על פני שטח גדול ורחב ידיים! לא אצליח לעולם למצוא את כל הגרגרים שפיזרתי. אני גם בטוח שחלק מהם כבר הצמיחו שורשים באדמה!".

"בדיוק!" הסביר לו הרב. "כעת אני רואה, שהפנמת את אשר עוללת. כאשר אנו מפיצים לשון הרע על אדם אחר, אנחנו גורמים לו הרס אדיר שלא נוכל לתקן לעולם. בעצם, זהו השלב הראשון של החזרה בתשובה: הכרה בחטא.

הרמב"ם קבע כלל שאותו כדאי לזכור תמיד לפני שמדברים על אחרים:

כל דבר שאם יתפרסם יגרום לחברו היזק בגופו, או בממונו, או להצר לו, או להפחידו,

 הרי זה לשון הרע.

הסביבה כיום, מרושתת באמצעי תקשורת רבים ורעים, הנגועים בלשון הרע,

שומר נפשו – ירחק  מהם.

 

 

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו האר"י הק' ורבנו אברהם הלוי ברוכים ע"ה מצפת,

בנושא הציפייה לגאולה – ושכרה.

 

המקובל רבי מאיר פאפריש הכהן  ע"ה {1624 – 1662}, סיפר על הצדיק האלוקי רבי אברהם הלוי ברוכים ע"ה מצפת, שנהג לעשות תיקון חצות ברחובה של עיר המקובלים צפת, תוך בכי תמרורים על גלות השכינה.

רבנו האר"י הק' העיד על רבי אברהם הלוי שהוא גלגול של ירמיה הנביא שהיה עד לחורבן בית המקדש, ונהג לקונן עליו כמסופר בילקוט ירמיה (סימן טו), ולכן גם רבי אברהם מקונן על החורבן מרה, ומתחנן לבורא עולם שישיב עטרה ליושנה, ויקים את ביתו במלוא הדרו ותפארתו בהר ה' – הלא הוא הר המוריה, אליו עינינו נשואות.

 

 

רבנו האר"י הק' אמר לרבי אברהם הלוי: "הנה עתה שלמו ימיך, ולא נותר לך עוד לחיות. אם תעשה תקנה שאני אלמדך, תחיה עוד עשרים ושתיים שנים. תקנתך היא: תיסע לירושלים, ושם תתפלל ותפיל תחינתך ליד הכותל המערבי, עד שתראה את השכינה.

רבנו אברהם הלך לביתו והסתגר במשך שלושה ימים כשהוא שרוי בתענית, ומבקש מהקב"ה שיזכה אותו לראות את השכינה, ויאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים כדברי רבנו האר"י הק'.

 

בהגיעו לירושלים תובב"א, שם את פעמיו לעבר הכותל המערבי שריד בית קודשנו, ועמד לתפילה ותחינה על גלות השכינה. לעיניו המשתאות, הוא ראה על גבי הכותל דמות אישה לבושת שחורים מכף רגל ועד ראש. מרוב פחד, הוא החל לזעוק ולבכות ואמר: "אוי לי שראיתיך בכך! אהה על נפשי! והיה מאריך בתפילותיו עד שהתעלף.

לאחר שנרדם, הוא ראה בחלומו את השכינה לבושה בבגדים נאים, ומבשרת לו: "התנחם בני אברהם, כי יש תקוה לאחריתך, וישובו הבנים לגבולם, כי אשיב את שבותם וריחמתים", כדברי ה' לרחל: "… ושבו בנים לגבולם".

 

בשובו לצפת, הוא שם פעמיו לרבנו האר"י הק' שגילה לו, שאכן מה שראה בחלומו בכותל, זו הייתה שכינת עוזנו, ותפילתו התקבלה, כך שיזכה להאריך ימים לעוד עשרים ושתיים שנים, כפי שאכן קרה.

בילקוט ירמיה סימן ט"ו נאמר, שירמיה הנביא ראה אישה לובשת שחורים שאמרה: אני אימא ציון וכו'.

  הסיפור הנ"ל מופיע גם ב"שם הגדולים" לרבנו החיד"א – רבי חיים יוסף דוד אזולאי, כך שהמעשה שריר וקיים.

 

 

רבנו אור החיים הק' חיבר תפילה מיוחדת על גלות השכינה והציפייה לגאולה,

ועל הצורך להתחנן בפני הקב"ה, על זירוז הגאולה:

 

"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו ידידות אור נפשנו רוחנו ונשמתנו.

למען בריתך אשר כרת לשלוש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך.

זכור אהבתנו וחיבתנו, והשב שכינתך לבית קדשנו, ותחזור להשתעשע בנו כימי קדם.

כי קשה פרידתך ממנו, כפרידת נפשנו מרוחנו.

 המו עינינו וכלתה נפשנו אל גאולת שכינתך.

מתחננים ובוכים לפניך ה' אב הרחמן על גלות השכינה.

הושיעה ה' שכינתך, ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו, רוחנו ונשמתנו,

 וייעול מלכנו בהיכלה, אמן, כן יהי רצון".

 

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

 

לע"נ הצדיקים: אמו"ר הרה"צ יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב אברהם בן אסתר ע"ה.

המלוב"ן הרה"צ רבי מסעוד אסולין ע"ה. רבי משה אסולין ע"ה – האבא של אימא עליה ע"ה. רבי חיים מלכא בן רחל ע"ה.

רבי שלמה שושן ע"ה. רבי משה שושן ע"ה. צדיקי "איית כלילא" ע"ה ליד תינג'יר.

צדיקי איית שמעון ע"ה ליד אספאלו. רבי משה בלישע בן רחל ע"ה.

א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. חניני בת מרים ע"ה.

יוסף אבינעים ע"ה. ישראל בן חניני ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים, שלמה ורחמה בת חנה טמסות ע"ה.

בתיה בת קנדוב ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. דוד הכהן בן לאה ע"ה.

 

לעבודת ה' טהורה וזכה, ברכה והצלחה, רפואה שלמה ונהורא מעליא –

לאילנה בת בתיה תחי' ומשה בן זוהרה נ"י,

וכן לקרן, ענבל, לירז חנה וב"ב, ואחיו ואחיותיו וב"ב.

 

להצלחה בלימוד תורה, ויראת ה' טהורה וזכה –

ליונתן, בניה ויהודה דוד – בני קרן תחי', לאורי ואיתמר – בני עינבל תחי'.

לנחמן, יוסף חיים ושמואל – בני לירז חנה תחי'.

להצלחה בלימודים ויראת ה' טהורה – לאוריה ורוני בנות קרן. לשוהם בת ענבל.

למרים, אודל ואסתר בנות לירז חנה. 

 

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

פרשת חיי שלוש

בסוף שנת 1888 נכנסתי לעבוד בתור פקיד אצל ברללה, מבלי לקבל כל שכר בכדי ללמוד ממנו את עסקי המסחר. הוא הושיבני על ידי פקידו המנוסה אסעד ערקטנג’י שבקשהו להדריכני בכל העבודות העוברות תחת ידו.

הוראותיו עזרוני להכנס לתוך תוכה של העבודה המשרדית. כל העבודה שבקש ממני מלאתי באמונה. לעתים היה שולח אותי לגומרוק (בית המכס) כי במשך הזמן הספקתי ללמוד את עניני המשרד בבית המכס עד שמנו אותי באופן קבוע לנהלם כפי הבנתי. הייתי עולה על האניה, רושם הסחורות לפי מספריהם ואות המסחר שהיו מסומנים על כל תיבה או חבילה. המנהל ברללה היה לפרקים צופה מרחוק בשביעות רצון על עבודתי שנתמלאה בדיקנות ובמסירות. את חבתו הרבה אלי הביע לי בכל מקרה והזדמנות. זכורני שבינואר 1889 בראש השנה של הנוצרים היה בית המסחר של ברללה סגור וכל הפקידים הנוצרים לבושים בבגדי חג הלכו לבקר את המנהל וללחוץ ידו. גם אני נלויתי אתם לבוש בגדי שבת לברך אותו. ביום זה העניק לי מתנה קופסת משי ירוקה שממנה הוציא שרשרת זהב וענדה על חזי. הודיתי לו בלחיצת יד חמה ונשארתי עמו לבלות בביתו לכבוד החג.

כעבור שלשה חדשים שרק באה הסחורה מחו“ל ואתן חשבונות שונים, התחילו אבי ובן דודי לחשוב ע”ד פתיחת חנות עבורי. את החנות פתחו בהבנין החדש שבנה אז איסכנדר עוואד על ידי הדלת המרכזית של בית מלונו. בבנין זה התקים בית מסחרי שלשים ותשע שנים ורק במחצית שנת 1923 העתיק בני אבנר את בית מסחרי לתל-אביב.

ראשית דרכי במסחרי זה לא היתה סוגה בשושנים כי עסק זה היה קשה לא רק בשבילי אלא גם בשביל סוחרים מומחים. אולם שמתי בטחוני בה' והתחלתי לנהל את המסחר, לקחתי עוזר ולהנהלת הספרים והקורספונדנציה מניתי את המנוח יצחק ברוך בן דודי יחזקאל ברוך, שהיה אז ידוע למנהל ספרים מומחה בערבית את פנקסי ההזמנות של הפקטורה נהלתי בעצמי בשפה הצרפתית. אחרי חדשים מספר אמנם הרגשתי כי העסק עלול לבסס את מצבי ולהבטיח לי יסוד קיום. אבל בין הסחורות שהזמנתי היו כאלה שלא היו להם מהלכים בשוק ארצנו והתפלאנו כיצד מר נג’יב צבאג הזמינם. האם רמה אותנו או פשוט לא ידע והראה לנו בקיאות במקצוע זה שלא היה בקיא כלל. כמו כן ידעתי שאת כל הסחורות שהזמינו על ידי ברללה שהוא נתין צרפתי הן באו מבתי חרושת צרפתים שסחורותיהם אמנם משובחות אבל עולות ביוקר. בו בזמן שאת הסחורות שמביאים אותן מגרמניה הן יותר פשוטות אבל יותר זולות וכמובן שבכדי להביאן מוכרחים להזמינן רק על ידי קומיסיונר גרמני ובכל העיר יפו היה רק קומיסיונר אחד בן דוד לאברלה שסחר בעצמו בסחורות אלו, ומפני התחרות אתו לא יחפוץ, כמובן, להזמין בשבילי סחורה.

אולם, כדי לפתח את בית מסחרי התחלתי לחפש דרכים. פעמים אחדות נסעתי ירושלימה וקניתי מעט סחורה מאביהם של פרלמן ששמש כעין רב לעדתו ושקבע לי מחירים נוחים על כל הסחורות הדרושות לי, נתתי אמון בו וקניתי אצלו בקביעות, מבלי שאסע גם בעצמי אלא על ידי חליפת מכתבים. במשך הזמן נודע לי שיש בירושלים קומיסיונר אחד בשם זינגר שיש לו קשרים עם גרמניה וכולם מזמינים על ידו וביניהם גם אברלה מיפו. את זאת נודעתי בבית המלון שבו התאכסנתי מפי איש שעבד אצל זינגר. למחרתו סרתי למשרדו של הא' זינגר, מצאתי בו המולה מאדם וכמה חדרים המלאים פקידים העוסקים בעבודתם. התחלתי לחפש אחרי מנהל המשרד ונטיתי לחדר אחד שבו ישב אדם נשוא פנים על יד שולחן שהנירות והמסמכים היו מסודרים עליו בטעם ובסדר, דברתי אליו צרפתית והוא ענני גרמנית והראה לי באצבעו לסור לחדר הסמוך, לבן אדם שלא היה בעל צורה יפה כמוהו ועל שולחנו נחו הנירות בלי סדר. נגשתי אליו ובאתי אתו בדברים. ספרתי לו את מהלך עסקי מיום פתחי את בית מסחרי. הרגשתי כי דברי מצאו חן בעיניו, בפשטותם ובתמימותם. מסרתי לו את רצוני להזמין על ידו סחורות מגרמניה והיות ואני צעיר לימים בלתי מנוסה עדיין בהלכות המסחר, הנני סומך עליו שיקבע לי מחירים נוחים וזולים כדי שאשאר מלקוחותיו הקבועים. הא' זינגר קרא לאחד הפקידים וצוה עליו שיסדר אתי הזמנה הדרושה לי, אך אני פניתי אליו לתומי “אינני חפץ בשום פקיד שיעשה דבר בלעדך”. הוא הביט אלי וחייך: "ראה את ערמת המכתבים שעל שולחני, עלי עוד היום לענות עליהם וזמני מוגבל, בכל זאת הוסיף אחרי רגע של מחשבה: בא אלי היום בשעה שתים אחרי הצהרים ואסדר לך הכל בעצמי. הודיתי לו בלחיצת יד חמה וסרתי לבית מלוני לסדר רשימת הסחורות הדרושות לי. לחכות עד השעה השניה היה קשה עלי למדי. בלי סבלנות ובקוצר רוח ישבתי והרהרתי, באיזו סחורות עלי לבחור ולהזמינן וראשי סבב עלי כגלגל. כחצי שעה נמנמתי במטתי, אולם, תנומה לא היתה לעפעפי כי הגיעה שעת הצהרים ועלי היה לרדת לחדר האורחים. בינתים והשעה היתה אחת וחצי. עזבתי את האכסניה ובאתי למשרד הא' זינגר. הוא קבלני בסבר פנים יפות, הוציא שעונו וחייך: “אתה באת כרבע שעה לפני שתים, אבל רבע שעה ביני ובינך מה היא?” שנינו צחקנו. הוא פתח לפני את הקטלוגים אחרי שהגשתי לו את רשימת ההזמנות והתחיל להסביר לי, איזו סחורות עלי להזמין ואיזו לא, כמו כן מחירן וטיבן. מתוך המחירים הוברר לי, כי הזקן פרלמן חשב לי מחיר כפול מאשר עלה לו לעצמו. ראיתי בהא' זינגר אדם ישר וטוב לב, סמכתי עליו וסדרתי לפי הוראותיו את ההזמנות. הוא הבטיחני לפנות לבית החרושת ולבקש מאתם שבהתחשב כי הנני סוחר חדש והזמנתי גדולה שיעשו הנחה. ואמנם כך היה, כעבור זמן נתקבלה מהם תשובה חיובית. מאותם הימים שהכרתי את הא' זינגר וסחורותיו הייתי שבע רצון, והיינו קשורים בחליפת מכתבים תמידית. עד שנעשיתי במשך שנתים ימים לסוחר יותר גדול במסחר זה מאברלה. התנהגתי עם לקוחותי ביושר ובצדק וקבלתי כל בן אדם בסבר פנים יפות ובאופן זה התרבו לקוחותי, עד שבמשך הזמן התחילו לבוא אלי הזמנות מהמושבות העבריות, פתח-תקוה, ראשון-לציון ורחובות. על ידי התנהגותי הטובה עם הבריות נתמניתי על ידי הא' חזן מנהל ראשון לציון לסוכנו הכללי בהספקת חמרי בנין. הייתי גם למספיק יחידי לחמרי בנין למושבה רחובות על ידי מנהליה הא' גולדין ולוין-אפשטין. כמעט כל המרצפות הספקתי למושבה זאת שקניתי מאחרים בלי להרויח עליהם. הא' לוין-אפשטיין הרגיש בעבודתי הקשה והמסורה וכשבא לסדר אתי את החשבון הוסיף לי קומיסיון של שנים וחצי אחוז בעד טרחתי, שעלה לסך שבעים ושנים נפוליון. כך התנהלו העסקים באותו זמן, באמונה, ביושר ובצדק.

בשנת 1891 נעשיתי לאב, אחרי שנולד בני בכורי שקראתי שמו בישראל משה. כניסתו לברית אברהם אבינו נחגגה ברוב פאר והדר. לחג משפחתנו באו מלבד קרובינו ונכבדי עדת יפו גם גדולי הרבנים מירושלים כמו הרב פניזל, הרב אלישר, הרב מלכה ועוד מחשובי יהודי ירושלים.

במקרה גם נזדמן וחגג אתנו את חג משפחתנו הכומר הנוצרי מהעדה האשורית בירושלים. והמקרה שהביא אותו לביתנו כדאי הוא שנרשום אותו.

בזמן שהתחילו לישר את המגרש על יד ביתנו הראשון בנוה-שלום ולהוריד את הגבעה להעמק, בזמן החפירה בו מצאו רצפת אבני-שיש עתיקה שעליהם היו כתבות עתיקות בשפה עתיקה. וכאשר אבי המנוח רצה לדעת את פירוש הכתבות הזמין הוא לשם זה את הכהן הגדול השומרוני משכם, שבאר את תכנו [תכנן] החשוב של הכתבות. הדבר הזה נודע לכל המתענינים בעתיקות הארץ, ומירושלים בא לראות את העתיקות הפטריארך האשורי עם המלוים אותו. זה היה ביום ברית המילה, והפטריארך השתתף יחד עם רבני ירושלים ביום כניסת בני משה לברית אברהם אבינו.

כעבור זמן מה אחרי הולדת בני משה בא אלינו משכם השומרוני יעקב שלבי שהיה כבר כמה פעמים באירופה בעניני העתיקות של עדת השומרונים וקנה מאתנו את אבן-השיש עם הכתבת בעד סכום של ששים נפוליונים והעביר אותה לאירופה, ומכר אותה שם כפי ששמענו בעד סכום הרבה יותר גדול מזה. ועכשיו בהעלותי בזכרוני עובדה זו, מתמלא לבי צער על שגם אנו היהודים בלי להעריך את חשיבות הדבר של עתיקות ארצנו שישארו בארץ, עזרנו להעבירם מחוץ מארצנו לבתי הנכאת (מוזיאום) של עמים וארצות אחדות ושלא ישובו כבר משם לארצנו שנלקחו ממנה.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

שרופי אוְּפרָאן-שאול טנג'י-פרק שלישי

אופראן ע"פ ספרו של ד"ר יששכר בן-עמי.

בספרו של ד"ר יששכר בן-עמי "צדיקי מרוקו ונפלאותיהם" (ע' 204) כתוב שבשנת תקנ"ב (1792). נשרפו באופראן 50 יהודים על קידוש ה' ובראשם רבי יהודה בן נפתלי אָפְרְיָאט. כולם נחשבים לקדושים, ומפאת קדושת המקום בו נשרפו אף אחד לא היה נכנס למרכז בית-העלמין, ואלה שכן רצו להגיע למקום היו הולכים סביבו. (ראו סיפורו המרגש של מר בן שבת שטייל אתי במרוקו ומופיע בסוף הכתבה על אופראן. ש"ט)

אתר האינטרנט The Fifty Martyrs.

הערה:  המאמר  מהאינטרנט  כלל:  א. אופראן כממלכה העתיקה,  ב. אוּפְרָאן כמרכז שרות ומסחר, ג. אופראן היום, ו- 50 המעוניים. הקטע המובא להלן  המתייחס רק ל- 50 הנשרפים.

"In 1790, Sultan Moulay Yazid, of the currently ruling Alaouite Dynasty, began his two-years tyrannical reign, which was marked by pogroms against the Jews throughout the country. oufrane was severely impacted. Fifty Jews were burned at the stake, causing the remainder of the population to flee until the end of Moulay Yazid's reign in 1792. This incident has entered into legend. According to Pierre Flamand in his book, "Diaspora en

Terre d'Islam, Les Communautes Israelites du Sud," the story goes like this

Sixty Jews from oufrane were working at a souk. A sorcerer named Bouhalassa arrived at the souk accompanied by armed bandits. Bouhalassa wanted to prove his power. Inspired by Sultan Moulay Yazid, he chained up the sixty Jews and tortured them. The locapopulation, who had treated the Jews of the area very well, were able to free ten of the Jews.

Bouhalassa gave the remaining fifty Jews the choice of conversion to Islam or death. He built a great fire. The Jews decided to jump into the fire as a group, rather than allowing even one of them to convert. One by one, each of them jumped into the fire. The legend continues that a column of fire rose up to the sky, and at night a candelabra of fire descended from the heavens. As a result, persecutions of Jews stopped. Ten Jews and thirty Muslims gathered up the ashes and brought them to the cemetery in oufrane. The ashes of the 50 martyrs were buried and became an important pilgrimage site                                                                        

            ראו: http://rickgold.home.mindspring.com/ifrane_anti.htm

 

תרגום הקטע מאנגלית  50   קדושים מעונים.

ב-1790 "הסוּלְטָן *מוּלָאי-יָזִיד" משושלת המלוכה ה"עָלָאִווית" החל את שלטונו הרודני בן השנתיים, שהתאפיין בפוגרומים נגד היהודים ברחבי המדינה.

    אוּפְרָאן הוכתה מכך קשות. 50 יהודים הועלו על המוקד לשריפה, מה שגרם לאוכלוסיה שנותרה  להימלט  עד לסוף שלטונו של " מוּלָאי-יָזִיד"

    ב- 1792 האירוע הפך לאגדה, ולפי פְּיֶיר פְלָמֶנְד בספרו "גולת היהודים על אדמת האיסלאם"…, קהילות יהודיות של הדרום, מסופר כי בזמן ש- 60 מיהודי אוּפְרָאן עסקו במלאכתם בשוק, איש כשפים אחד בשם "בּוּחְלָסָה" (BOUHLASSA), הגיע לשוק מֻלווה בכנופיית בריונים חמושים. בּוּחְלָסָה ביקש להוכיח את עוצמתו בהשראת מוּלָאי אֶל-יָזִיד. הוא כבל את 60 היהודים ועינה אותם. האוכלוסיה המקומית שהתייחסה טוב מאד ליהודים הצליחה לשחרר 10 יהודים מהם. בּוּחְלָסָה הציג ל-50 הנותרים את הברירה: להתאסלם או למות.  הוא הבעיר אש גדולה והיהודים העדיפו לקפוץ לתוך האש ואף לא אחד מהם המיר את דתו. 

    האגדה מספרת שעמוד האש התרומם לשמיים, כעין פמוטות-אש מן השמים, ורדיפת היהודים הופסקה. 10 יהודים ושלושים מוסלמים אספו את אפרם והביאו אותו אל בית הקברות באופראן. אפרם של 50  הקדושים מעונים, הפך למקום עלייה לרגל.                                            

אוּפְרָאן – ע"פ "אוצר-החיים" גליון 175 ועלונים מבתי-כנסת.

בכל דור ודור כפי שראינו קמו על יהדות מרוקו קנאים כדי לכלותם ולהכריחם להמיר את דתם, אחדים אבל ההיסטוריה אוהבת סמלים.

    יהודי מרוקו עמדו בפני הברירה; קבלת דת האיסלם או מיתה. חלקם קיבלו עליהם את דת האיסלם, חלק אחר למראית-עיין אך בביתם נהגו כיהודים, היו שהעדיפו את הדרך למות על קידוש ה' ולא לבגוד בצור-ישראל, כמו המקרה של הנערה סוּלִיקָה חָצ'וּאֶל "לָאלָא סוּלִיקָה הצדיקה" מְטָנְגִ'יר (TANGER) שראשה נערף בפֶס (ראו את סיפורה המלא בערך העיר פאס. ש"ט), ומעשה-הגבורה של נשרפי אוּפְרָאן שהעדיפו למסור  את נפשם על קידוש ה' ולא להמיר את דתם הקדושה

      בעיירה אוּפְרָאן היה קיים בית קברות שנחשב לעתיק ביותר במרוקו. בתוך בית הקברות הייתה מערה שנקראה ״מערת המכפלה״ בה היו קבורים לפי האגדה שעברה מדור לדור חמישים איש צדיקים שנשרפו על קדושת השם בידי הנ

 
 

עם הזמן נשכח תאריך מאורע זה, והרב משה יעקב טולידנו בספרו הקלאסי על תולדות היהודים במרוקו ״נר המערב״ הוטעה על ידי איזכור הנוצרים וקבע תאריך הטראגדיה במאה הששית, בימי פרעות הקיסר יוסטיניוס… למעשה המאורע מאוחר הרבה יותר ועליו יש לנו כיום עדויות ממקורות שונים המאמתות את הסיפור כפי שנשתמר בזיכרון יהודי אוּפְרָאן וצאצאיהם עד היום. והמעשה שהיה כך היה: ״בשנה ההיא היא שנת התקל״ה (1775) קם מורד או (הסוּלְטָן) בּו-חְלָאסָה (BOU-HLASA) המכונה "אְסוּלְטָאן אֶלְכְּחֶל (המלך השחור. ש"ט). אחד באיזור אוּפְרָאן, ועם אנשיו הרב הטיל את פחדו על כל דרום המדינה. יום אחד זה היה יום חמישי יום השוק (שוק אל-כמיס – שוק של יום חמישי. ש"ט) בא המכשף עם כנופייתו בבוקר והפתיע ששים מיהודי אוּפְרָאן שבאו לתומם כבכל שבוע לסחור במקום. המזיד נתן הוראה לאנשיו לעצור את היהודים. תושבי המקום המוסלמיים שתמיד סחרו ביושר עם היהודים והגינו עליהם לא יכלו לסבול לראותם כבולים ומושפלים וניסו לשחררם עשרה הצליחו למלט את נפשם והחמישים הנותרים הובלו ללא רחמים, מתים מקור לעיירה השכנה אמיסטאן. שם נאם בפניהם:  "כל יהודי הישוב אוּפְרָאן יקבלו עליהם את דת האיסלם, והוסיף: "כל מי שיקבל עליו דת זו, הבטיח חיי עוז וכבוד וטובה תהיה אחריתו,

 

ומי שיסרב אחת דינו מוות בשריפה".

    הצורר הקשיח את לבו ואטם את אזניו בפני קורבנותיו. היהודים שכך נגזר גורלם, קיבלו את הדין בשמחה כאשר כל אחד מעודד את שכנו: ״אל לנו לשמוע בקולו של בּוּחְלָאסָה ואל נתן ללבנו למוג בראות האש. אל יעז אף אחד מבנינו שיחשוב להמיר את דתו רק למראית עין בכוונה לחזור מאוחר יותר לו. מי שיחשוב כך שוכח שתחילתו באש וסופו באש. ואתם אנשי חיל אל תיבהלו האש הזאת נועדה לטהר אותנו מכל חטאינו. יום זה יזכר לקהילתנו המהוללת ששמה הולך לפניה מאז ומעולם. וכל העם ענה: ״ה׳ הוא אלוהינו ונקבל בשמחה מכופלת את גזר דינו״.

    ברם לא איומיו ולא הבטחותיו נגעו ללבם של היהודים ובראותו את עקשנותם שאף יהודי לא הסכים לקבל  את הצעת השליט ואז ציווה  את שוטריו להביא חמישים  יהודים נכבדים מתושבי הָמֶּלָּאח אל כיכר העיר. הצורר ציווה להכין מוקד בשפלת טיוסמג. עד מהרה החיילים הכינו מוקד כה עצום וכל לב היה נמוג רק לראותו, אולם היהודים בשלהם. המדורה דלקה  והשליט שוב ניסה לדבר אל ליבם: ״שמעו בעצתי, אין אני מבקש אלא טובתכם, עזבו את עקשנותכם ובואו תחת הנביא מוחמד״. ״איך נעזוב את דת אבותינו את תורת משה, אנו עבדי אלוקים שבידיו חיי כל אחד? הוא הוא הנותן את החיים ונוטלם. מה עשינו מה הוא חטאנו שתרדוף אותנו דווקא?.

    הם הועלו על המוקד ולא בגדו בצור-ישראל ובאבותיהם. "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה" (ברכות סג, זוהר ב' קנח). באותו לילה בו חמישים הצדיקים הועלו על המוקד, ירדו גשמי-זעף וחרב של אש נראתה בשמים. הָסוּלְטָאן ראה בזה אצבע-אלוקים והפסיק את גזרות השמד וכך הייתה הצלה לשארית

    בין העצורים היו צעירים וגם קשישים, והקשישים שחשבו תחילה שעליהם למות  ראשונים אך חששו שלאחר קורבנם יהססו הצעירים, ועל כן החליטו לעלות אחרונים על המוקד. אחד הצדיקים אמר: ״ואתם הרוצחים ואתה בּוּחְלָאסָה תפתח את עיניך ותתבונן איך בני אברהם נכנסים בשמחה לתוך האש מרוב אהבתם לדתם. האם חשבתם שמראה האש ירתיע אותנו? אתם שלמען כותנת מוכנים להרוג אחד את השני? עוד יבוא היום, והוא קרוב, שהכלבים ילקקו את דם בּוּחְלָאסָה וחיות הטרף יסעדו מבשרו״.

   בין העצורים לא היו לא ילדים ולא נשים זולת אישה אחת שהייתה מבשלת לחבורה ועבדי בּוּחְלָאסָה שילחוה לחופשי, אבל היא התעקשה להישאר ליד בעלה אשר ברח ממנה והתחנן שתחזור לעיר, ״אני אמות אתך וקברך יהיה קברי. איך אוכל לחזור לעיר וישאלו אותי: ״איה אהובך? ואענה נטשתי אותו בעת צרה?״

    האישה מדלת העם, פנתה לבּוּחְלָאסָה והתחננה שיניח לבעלה: ״הוא אינו ראוי להיכלל בין נכבדי העיר העצורים, וכבוד זה לא יאה לו״. ״אם הוא עני אעלהו מהאשפה ובלבד שיכיר במוחמד שליח האלוקים״. ״אם אינך מרחם עלי תרחם, על הוולד שבבטני שלא חטא בפני אלוקים״. במקום להשיב ציווה בוחלאסה להרחיק את "הטרדנית" שאחזה בכל כוחה בבעלה. בראותו שרוב חבריו כבר נכנסו לאש ניסה הבעל לדחוף את אשתו אבל היא אחזה בו ושניהם יחד נפלו בתוך האש הבוערת.

    מנהיג הקהילה רבי יהודה בן נפתלי אָפֶרְיָאט היה אחרון הנשרפים. הוא עודד את צאן מרעיתו ״עליכם לשמוח למות למען שמו יתברך״.

    כאשר הגיע תורו תלש מאזנו עגיל זהב וקנה תמורתו כד מים. לאחר שנטל ידיו וטיהר את עצמו קרא את קריאת שמע והטיל את עצמו לתוך האש שאת אורה ראו בכל השפלה, וכך ניספו על קידוש השם חמישים הנשרפים ממשפחות אפריאט, כְנָפוּ, שְׁרִיקִי, סְבָּאג וְאָמְסֶלֶם.

*בכתבה זו יש כמה קטעים זהים לכתבה של הסופר יוסף טולידנו שמופיעה לעיל.                 

את הכתבה מצאתי בבית-הכנסת באחד הפרסומים לא ציון  שם המחבר תאריך או המוציא לאור.

שרופי אוְּפרָאן-שאול טנג'י-פרק שלישי

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 170 מנויים נוספים

אפריל 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר