נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש.
יב. נהגו לפתוח ויכולו שאחרי העמידה במלים ״יום הששי״ וכנהוג בקידוש, וכשמסיים החזן ״אשר ברא אלקים לעשות״, יש נהגו לענות ״אמת״:
יב. כן המנהג פשוט, והביאו בספר נהגו העם (.שבת) ובספר לבי ער (סימן י״א), והטעם לזה על פי הרמ״א (סימן רע״א סעיף י׳), בענין קידוש על יין, וענין אמת הוא רמז לאמ״ת הרמוזה בס״ת אשר ברא אלקים לעשות:
יג. נהגו בסיום התפלה בשבתות ויו״ט, שהקרובים מתנשקים זה עם זה בבית הכנסת, תוך כדי אמירת ״שבת שלום ומבורך״, וכמו כן הבנים מנשקים ידי אביהם:
יג. הנה כי כן מנהג יהודי מרוקו מימי קדם, וכמובא בספר מים חיים להגר״י משאש, ובשו״ת שמש ומגן להגר״ש משאש (סימן ל״ט), וראה בזה בספר מורה באצבע (סימן ד׳), ובספר עשה לך רב (ח״ה עמוד שצ״ה):
יד. נהגו הציבור להושיט ידים זה לזה, תוך כדי אמירת ״שבת שלום ומבורך״, ומנשקים איש איש אצבע ידם:
יד. כן המנהג פשוט, והביאו בנו״ב(עמוד רי״ג) ויש בזה סוד גדול, כי שם צוה ה׳ את הברכה חיים עד העולם עיי״ש:
טו. נהגו בסדר זה לפני הקידוש: שלום עליכם, אשת חיל, בר יוחאי, אתקינו ואזמר בשבחין, יהא רעוא, ואחרי זה קידוש, ולא נהגו לומר ״בשבתכם לשלום״:
טו. כן המנהג פשוט, וכמובא בספר לבי ער (סימן י״ב), וכן הסדר בסידורים ישנים, והדברים עתיקים, ועל כיוצא בזה נאמר ״הליכות אלי מלכי בקודש״, וראה בילקוט״, שבת א׳(עמוד רס״א), ובספר השבת והלכותיה (סימן ח׳ סי״ב) ושם בסי״ג כתב, שאם יש מחלוקת בבית, סגולה בדוקה לדלג על בצאתכם לשלום עיי״ש:
טז. נהגו לאחוז את כוס הקידוש, כאחיזת כוס רגילה, ויש נהגו לאוחזו אל כף היד כשהאצבעות מקיפות אותו:
טז. המנהג הפשוט כתפיסת כוס רגילה, אלא שע״פ הסוד אחיזת הכוס כדרך השנית, וראה בזה בכה״ח (סימן קפ״ג סק״כ), ובלקט הקציר (עמוד מ״א), ובספר השבת והלכותיה (סימן ח׳ סט״ז), וראה בחוב׳ אור תורה טבת תשמ״א (סימן ל״ד):
יז. נהגו לפתוח את הקידוש במילים ״שבת מקודש״:
יז. כן המנהג, והביאו בספר אוצרות הפוסקים לחכמי מרוקו(שבת) בשם ספר קדום, וטעמו להוציא את הנשים בקידוש, משום שאינן מקשיבות כדבעי:
יח. נהגו לענות ״ברוך הוא וברוך שמו״ בקידוש ובשאר ברכות, אף שיוצאים בהם ידי חובה:
יח. כן המנהג פשוט במרוקו ובכל קהלות ספרד, וכמובא בספר אוצרות פסקי הסידור, ובספר נר לעזרא (סימן י״ח) וכן כתב בספר נהגו העם (ברכות), וכן כתב בשו״ת יחוה דעת להגר״י חזן(ח״א סימן י״ג). וכן כתב הגר״ש משאש בספרו שמש ומגן(ח״ב סימן ל״ד) ובחו״ב אור תורה (תשרי תשנ״ב), וכן פסק הגר״מ אביחצירא בספרו יפה שעה, וכן כתב הגרר״ב טולידאנו בקיצור שו״ע (עמוד רמ״ט), ועוד רבים, ועל כיוצא בזה נאמר הנח להם לישראל, וידועה דעתו הגדולה של מרן הגרע״י שליט״א להחמיר בדבר:
יט. נהגו לסייע למקדש באמצע ברכת הקידוש, בשבת ויום טוב:
יט. כן מנהג יהודי מרוקו והביאו בספר מים חיים (או״ח סימן ל״ד) וראה בילקוט״י שבת א׳(עמוד ע״ר) במקורות שם ד״ה ובאמת, ונתן שם טעם לשבח עיי״ש:
כ. יש נהגו להקל שאין שותים רוב רביעית מכוס קידוש, והמנהג הפשוט לשתות רוב רביעית:
כ. כן רואים שנהגו רבים להקל ומסתפקים בטעימה גרידא, ומקורו במשנה ברורה (סימן רע״א ס״ק ע״ג) וראה בזה בילקוט״י שבת א׳(עמוד רע״ה), ועתה הודיע לי ידי״ן כה״ר יעקב עובדיה נר״ו שכן מובא בספר לך שלמה (סימן י״ח) אלא שאעפ״י המנהג פשוט להחמיר כדין:
כא. יש נהגו להטעים מכוס הקידוש גם לתינוקות:
כא. כן כתב בספר נוהג בחכמה (עמוד ר״ח) והיא סגולה להכניס טהרה בלבם עיי״ש:
כב. נהגו לומר ״מזמור לדוד ה׳ רועי לא אחסר״, והפיוט ״למבצע על רפתא״, בין נטילת ידים להמוציא:
כב. כן המנהג פשוט, והובא בקיצור שו״ע להגרר״ב טולידאנו(עמוד קצ״ב), וכן כתב בספר נתיבי עם(עמוד קי״ד), וראה בזה בספר מחזיק ברכה למרן החיד״א(סימן רע״א), ובספר ילקוט״י שבת א׳(עמוד רע״ד):
כג. נהגו כשמגביהים את החלות ללחם משנה: אוחזים שתי החלות בשתי הידים, כאשר אחת על רעותה, ובוצעים את התחתונה, ויש בוצעים על העליונה:
כג. כן המנהג וכנפסק בשו״ע (סימן רע״ד ס״א), וראה שם בכה״ח (סק״ב) שכתב שע״פ הקבלה יש לבצוע על העליונה, ובספר נתיבי עם (שם ס״א) תמה על הכה״ח בזה, וסיים שיש לבצוע על התחתונה, וראה בזה בספר השבת והלכותיה (סימן ט׳ ס״ד):
כד. נהגו רבים לברך על חתיכת דג ושהיה חריפה, לפני סעודות שבת:
כד. כן הביא בספר נהגו העם (שבת) ומקורו מספר גנת ורדים (כלל ג׳), והטעם לזה כדי להרבות ולהשלים מאה ברכות בשבת, וראה בזה בילקוט״, שבת (ח״א סימן רע״ג):
כה. נהגו להקל להוסיף מים חמים, לתוך חמין של שבת שנצטמק:
כה. כן המנהג פשוט להקל, וכמובא בספר פרחי כהונה (סימן ל״ג), ובשו״ת מים חיים (סימן קנ״ב), ובמקוה המים (ח״ג סימן מ״ב), ובנתיבי עם (עמוד ק״מ), ובספר עוטה אור להגר״ע טולידנו(ח״ו סימן כ״ה), ובספר שמש ומגן להגר״ש משאש (ח״א סימן ט״ו), שזה מנהג ותיקין לפני מרן, ובפרט כששניהם מונחים על מקום אחד, וראה בזה בספר אוצרות הפוסקים (שבת):
כו. נהגו להתפלל שחרית של שבת ויום טוב באיחור:
כו. כן המנהג פשוט, והביאו בספר יחו״ד להגר״י חזן(סימן י״א), ובספר פרחי שושנים (אות ת׳) ובספר נהגו העם (שבת), ואף הקפידו על כך שבעלי בתים לא יתפללו ותיקין, וכמובא שם בפרחי שושנים (שם סימן ט״ז), והוא כדי שלא יבטלו כל היום ויעסקו בשכרות ובבטלה, ויצא שכרם בהפסדם:
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש
עמוד 63
שרופי אוְּפרָאן-שאול טנג'י-פרק אחרון
רבני המקום
רבי אברהם אִיפֶרְגָּן זצ"ל
אחד מרבני אוּפְרָאן היה רבי אברהם אִיפֶרְגָּן זצ"ל. נינו רבי שרון איפרגאן סיפר לי שסבו פעל רבות למען עליית יהודי עירו לארץ-ישראל ובשל כך אף הוכנס לבית-הסוהר בְּאוּפְרָאן.
רבי אברהם עלה ארצה וקבע משכנו באופקים. את רבי אברהם, נעים השיחה וההליכות כתושב אופקים היכרתי באופן אישי וחבל שרעיון הספר על הצדיקים עלה במוחי הרבה זמן אחרי פטירתו, לו הוא היה עדיין בחיים בוודאי שהייתי דולה ממנו יותר פרטים על הישוב ועל קהילת יהודיו אוּפְרָאן ועל סיפור הנשרפים.
משפחתו היקרה הלכה בדרכו, בניו ונכדיו יודע-תורה הם, באחת הפעמים נפגשתי עם נכדו רבי שרון אִיפֶרְגָּן הי"ו אשר הציג בפני המסמך הנ"ל שגודלו 1 מטר על 70 ס"מ. במסמך מעניין זה, מתאר רבי אברהם סיפור הנשרפים על קידוש ה' בציון שמותיהם. המסמך כתוב עברית וערבית מרוקאית חוקרי תולדות אוּפְרָאן בוודאי ימצאו בו עניין.
רבי דוד בן-יסו.
קבור במערת אוּפְרָאן. על גבי מצבתו כתוב: "מצבת קבורת מורנו ורבנו הרב דוד בן-יִסּוֹ אשריך. שנת השכ"ח (1568)
ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) .
רבי יָעִיש בן-יִחְיָיא.
קבור במערת אוּפְרָאן. על מצבתו כתוב: "מצבת קבורת הרב וָאעִיש בן-יחיא הנקרא ואעיש
ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) .
רבי יהודה בר רבי נפתלי אפריאט.
היה האחרון מכל אותם חמישים הצדיקים שנשרפו על קידוש ה' באוּפְרָאן. מספרים מגידי-אמת ששמעו שהצדיק חשש שמא ב"מ (בר מינן) אחד מבני-ישראל ימיר את דתו מפחד האש הגדולה, והיה הוא מנחמם ומדריכם לדרך ישרה, ומסיר מורך מליבם, והיה אומר להם: "אשריכם שזכיתם לכך שתהיו במחיצת ר"ע (רבי עקיבא) וחבריו. אתם מזומנים לחיי עוה"ב (עולם-הבא), בלי שום צער, ואין לכם בית מיחוש, כי אם הצער של עכשיו והוא כהרף-עין, ותזכו לחיי עולם-הבא" ועוד דברי מוסר עד שהושלכו כולם למנורת בית-הקודש, והוא באחרונה, הסיר נזם זהב שהיה באוזנו ונתן בשכר מעט מים ליטול ידיו, נטל ידיו וקרא "קריאת שמע" והשליך עצמו לאש. וכשיצא נשמתו אמרו עליו שראו דמות יונה של אש עולה לשמים, ובלילה ירדה עליהם מנורת אש מן השמים. "שמעו עמים ירגזון" (שמות – טו/יד). כשנשרפו הצדיקים הללו, נתבטלה הגזרה והייתה הצלה לשארית ישראל. יהי רצון שזכותם תעמוד לנו בכל עת צרה וצוקה "ושבו בנים לגבולם" (ירמיהו לא/טז) כ"ירח יכון עולם" (קהלת רבה, פרשה יב).
ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן; בן-עמי י. צדיקי מרוקו ונפלאותיהם (התשנ"ה).
רבי יהודה בן-מוּמו..
קבור במערת אוּפְרָאן, על מצבת קבורתו כתוב בזו הלשון: "מצבת קבורת הרב נזר ישראל וקודשו הרב רבי יהודה בן-מוּמוּ"
ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) .
רבי יוסף בן-מימון.
קבור במערת אוּפְרָאן, על מצבת קבורתו כתוב: "אדוננו מורינו עטרת ראשנו, חסיד קדוש, נזר ישראל וקודשו, הרב יוסף בר-מימון"
ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) .
רבי יוסף בר ר' יעקב בן-שבת.
קבור במערת אוּפְרָאן על מצבתו כתוב: "מצבת קבורת הרב יוסף בן-שבת שנת משיח"ו (1604) ראו רבי יוסף בן-נאיים מלכי רבנן (התשנ"ח)
רבי יִסּוֹ (יוסף) בן-דוד.
קבור במערת אופראן ועל גבי מצבתו כתוב: "מצבת קבורת הרב יִסּוּ בן-דוד שנת הש"ה לעול"ה (1686) לאלף ה-5 (המאה ה-17 למניינם).
ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) .
רבי יֶעִיש בן-משה .
קבור במערת אוּפְרָאן. על גבי מצבת קבורתו כתוב: "מרנא ורבנא (מורנו ורבנו) הרב יעיש בן-משה שנת ת"ם (1680).
ראו: ר' יוסף בן-נאיים – מלכי-רבנן (התשנ"ח) .
רבי יעקב בן-שבת – ההילולא י"ט תשרי .
מחכמי ג׳בראלטאר ולא סופר איך הגיע לאופראן. על-פי אחת המסורות שם משפחתו המקורי היה לוי והוחלף לבן-שבת בעבור הנס המפורסם שנעשה בשבת לרבי יעקב בן שבת הראשון. אריה החזיר עם צאת השבת את רבי יעקב לשיירה, שממנה פרש בערב שבת בשל קדושת היום. ידוע כרב גדול. נפטר י״ט בתשרי תרי״ח [1658]. קבור במערת אוּפְרָאן ועל מצבתו כתוב: "מצבת קבורת הרב הכולל החסיד, המקובל, אדוננו מורינו ועטרת ראשינו, הרב יעקב בן-שבת אשר נעשו לו נסים על שמירת השבת
ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי רבנן (התשנ"ח); ואנונו ש. ארזי הלבנון תשס"ו י"ם
רבי מסעוד בן מוּסָא אָפְלָאלוֹ.
קבור במערת אוּפְרָאן, על גבי מצבתו כתוב: "הרב מָסְעוּד בן-מוּסָא אָפְלָאלו שנת ברור"ה (1653) לאלף ה-5 (המאה ה-17 למניינם)
ראו הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) .
רבי נפתלי בר ר' יהודה אָפֶרְיָאט.
קבור במערת אוּפְרָאן, על מצבתו כתוב: "קבורת הרב נפתלי בר יהודה אָפְרְיָאט שנת תקי"א (1751) לאלף ה- 6 (המאה ה-18 למניינם)
ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) .
רבי סוּסָאן בן אָמְגָאר.
קבור במערת אוּפְרָאן, על גבי מצבתו כתוב: "קבורת מרנא ורבנא (מורינו ורבנו) הרב סוּסָאן בן אָמְגָאר הנקרא בן סְבְּעוֹנִי
ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) .
רבי עְזוּז בן-שבת.
קבור במערת אופראן. על גבי מצבתו כתוב: "קבורת הרב עְזוּז בן-שבת שנת כאישו"ן (1617)
ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) .
רבי עלי הגלילי.
נמצא כתוב שקבלה מאבותינו שהרב הנזכר היה מתלמידי מאור-הגולה רש"י, כעס על תלמידיו ונגזרה עליהם גלות.
קבור במערת אוּפְרָאן, על גבי מצבתו כתוב: "קבורת נזר ישראל מרנא ורבנא (מורנו ורבינו), המקובל האלקי הרב וכו'
ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) .
רבי שלם (שלום) אוֹחָיוֹן.
קבור במערת אופראן עם בנו הרב מָכְלוּף.
ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) .
רבי שלמה בן מָסְעוּד.
קבור במערת אוּפְרָאן ועל גבי מצבת קבורתו כתוב: "מצבת קבורת הרב שלמה בר-מָסְעוּד שנת האמנת"י (1746). ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) .
רבי שלמה בן-עָבּוּ .
מסופר עליו: פעם רבי שלמה עבר בשוק וגויה השקיפה מחלונה וירקה עליו. תכף קרא עליה השם המפורש ויצאו בראשה שני קרניים, אחד זקוף למעלה, ואחד יורד למטה. צעקה האישה זעקה גדולה ומרה ולא ידעו על מה זה ועל מה זה ממה שקרה לה. האישה הרשעה סיפרה למשפחתה ואחרי שהביעה חרטה ואחרי פיוסים לרב חזרה לאיתנה. רבים כאלה האותות והנסים שהיו בימיו.
קבור במערת אוּפְרָאן ועל גבי מצבתו כתוב: "מצבת קבורת מרנא ורבנא (מורנו ורבינו) הרב המופלא בנסים הרב שלמה בן-עבו".
ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) .
רבי שמואל בר ר' יעקב בן-שבת.
קבור במערת אופראן על גבי מצבת קבורתו כתוב: "קבר הרב שמואל בר רבי יעקב בן-שבת" שנת הלא אבק"ש ל"ך מנו"ח (1747)
ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי רבנן (התשנ"ח)
רבי שמואל בר ר' דניאל בהלול.
על מצבת קבורתו כתוב: "קבר ה' שמואל בר יעקב בן-שבת זלה"ה, שנת הלא אבק"ש לך מנו"ח [תקנ"ז-1797]
ראו: ואנונו ש. ארזי הלבנון תשס"ו י"ם
סיפורו של מר אברהם בן-שבת.
בשנת 1995 הדרכתי קבוצת מטיילים במרוקו, בין המטיילים היה מר אברהם בן-שבת תושב העיר יבנה ועובד העיריה שם. מר אברהם שזה היה לו ביקורו הראשון במרוקו אחרי שעזב אותה, חשב לנצל את ההזדמנות ולנסוע לְאוּפְרָאן לפקוד קברי מבני משפחתו הקבורים בישוב זה. כששב מְאוּפְרָאן סיפר לי את הסיפור הבא: "בתוך בית-העלמין ישנה מערה שלפי המסורת שעברה מדור לדור, נמצאים בה שרידי גופותיהם של חמישים הצדיקים שנשרפו על קידוש-השם. לפי אחת המסורות, הכניסה למערה בה קבורים הנשרפים אסורה מפאת קדושתה.
שכרתי מונית ויצאנו אשתי ואני מְאָגָּדִיר לישוב אוּפְרָאן. זכור לי שבכפר זה שכנה קהילה יהודית עתיקה שעסקה כל חייה בקבלה. כידוע שקדושת הכפר נובעת מכך שחמישים צדיקים מחשובי הכפר הועלו באש בגלל שלא רצו להמיר את דתם ואפרם נמצא באחת המערות בבית-העלמין, ולכן המערה הפכה, כל כך קדושה שאליה נכנסים רק אנשים שעסקו בקבלה, ואם מישהו אחר היה מעז להיכנס היה יוצא נפגע גופנית או שכלית.
כעשרה ק"מ מהישוב ראיתי אדם וביקשתי ממנו שיצטרף אלינו ע"מ להראות לנו מיקומו המדויק של הישוב אופראן והוא עשה זאת בשמחה. במרחק של כמה מאות מטרים מהכפר, הנהג ביקש מאיתנו לרדת מהאוטו כי הוא לא יכול להמשיך בנסיעה ולא פירט את הסיבה. התחלנו ללכת, וכשהתקרבנו ראיתי מרחוק את הישוב כפי שהכרתי אותו בילדותי. הישוב עדיין שלם ומוקף חומה וגודלו כגודל אצטדיון כדורגל לערך. מחוץ לחומה עומד בית-העלמין ויש לציין שהוא מגודר, למרות שחלפו שנים רבות מאז שהיהודים עזבו את המקום. תוך כדי הליכתנו, המלווה כמו יתר המקומיים, שמע על מה שהתרחש במקום. הוא הזהיר אותנו לבל להיכנס לבית-העלמין של הישוב, שאגב אף אחד אינו מתגורר בו, למרות שחלק מבתיו ראויים עדיין למגורים. אודה שלא התייחסתי לאזהרתו למרות שהייתי מודע למעשים שאירעו לאלה שהעזו להיכנס לבית-העלמין.
החלטנו אני ואשתי לפסוע לכיוון הכפר במעלה השביל והנה, במרחק של כ- 20 מטר מהכניסה לכפר, חשתי שרגלי כָּבְדוּ עד כדי כך שלא הייתי מסוגל להתקדם אפילו צעד אחד. אשתי ושהאמונה אצלה הייתה חזקה יותר משלי, ניסתה למנוע ממני להמשיך את התנועה לכוון הישוב. אמרתי בלבי אולי מדובר בעייפות או בתופעה חולפת?. במאמצים מרובים צעדתי עוד מספר צעדים בודדים עד שנעצרתי לחלוטין. מהמקום בו נעמדנו ראיתי שלט בצבע כחול התלוי על אחד הקירות וכתוב בצרפתית, ובו האזהרה DEFENSE D’ENTREE (אסור להיכנס). נמסר לי שזו החומה המקיפה את בית-העלמין. אחרי שראיתי מה שעבר עלי, הסיפורים ששמעתי בילדותי אודות בית-העלמין, האזהרה של המלווה והשלט, השתכנעתי והתחזקה בי האמונה עוד יותר על קדושת המקום, אודה שהתרגשתי. אז אמרתי: "מי אני!? למה לי להתגרות בגורל?" ואם אצליח בכל זאת להיכנס לבית-העלמין האם מישהו יכול להבטיחני שלא אפגע?" צילמתי מרחוק מספר תמונות ועזבתי את המקום.
חזרנו רגלית למונית שהמתינה, ותוך כדי הנסיעה חזרה לְאָגָּדִיר, שאלתי את הנהג: "למה לא רצית להכניס אתנו לכפר?" תשובתו: "ידעתי אודות קדושת המקום, ובכל-זאת לפני שיצאתי אתכם לנסיעה, התייעצתי עם "מוֹסְיוֹ לוי" (MONSIEUR LEVY – אדון לוי) מְאָגָּדִיר, והזהיר אותי שלא להיכנס לבית-העלמין [את מר לוי אני מכיר אישית הן מתקופת כהונתו כסגן ראש עירית אָגָּדִיר והן מתקופת חברותו בפרלמנט המרוקני. ש"ט.]
נהג חְרָאמִי – (ממולח), למרות שידע מראש על קדושת המקום ולמרות שהוזהר, בכל זאת הסיע אותנו כנראה שהיה לו חבל להפסיד נסיעה כזו".
שרופי אוְּפרָאן-שאול טנג'י-פרק אחרון