ארכיון יומי: 19 באפריל 2021


היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- היהודים בקזבלנקה במאה הי״ט.

היהודים בקזבלנקה

פרק שני

היהודים בקזבלנקה במאה הי״ט

היהודים הראשונים בקזבלנקה ותפקידיהם הקהילה היהודית במרוקו נבנתה על ידי מגורשי ספרד בשנת 1492. נוכחותם היתה מכריעה, בערי חוף כמו מוגדור, סאפי, וערים אחרות. בית הכנסת הראשון בקזבלנקה נבנה בשנת 1750. באמצע שנת תקנ״ט (1799) פרצה מגפה בצ׳אר אלבידא וסביבותיה, כתוצאה מהמגפה התדלדלה הקהילה היהודית. ורק החל ב-1830, בעקבות בואם של סוחרים יהודים, בעיקר ממוגדור, רבאט ותיטואן, התפתחה שם קהילה יהודית. בשנת 1830 חיו בה 500 יהודים. במקור אחר מאותה שנה נזכר כי חיו בה 350 משפחות יהודיות. מספר היהודים עלה הודות להגירה לעיר, מערים בחלק הפנימי של מרוקו, בחיפוש אחרי נתוני כלכלה טובים יותר. קזבלנקה הפכה אפוא לעיר החשובה ביותר במרוקו מבחינה כלכלית.

שמואל בן דהאן הוא היהודי הראשון בקזבלנקה הידוע לנו בשמו, הנזכר בשנים 1833-1832, בארבע תעודות. במכתב שכתב דרומונד האי למושל רבאט ב־17 במאי 1832, בו מציג את הנ״ל יליד ג׳יברלטר, שמינה אותו כסוכן לנמלים של הערים סלא וקזבלנקה, במקום שמחיה סומבל. מבקש תמיכתו כסוכן, ושהוא ייהנה מכל הזכויות המקובלות לבעלי תפקיד זה, כמו פטור ממסים, ורשות ללבוש בגדים אירופאיים (76 .F0174/125, p). הוא נזכר שוב ביומנה של הקונסוליה הבריטית בטנג׳יר, ב-30 ביוני 1832 : שמואל בן דהאן בן 23 יליד ג׳יברלטר סוכן קונסולרי ברבאט, במקום שמחיה סומבל שפוטר (F032/36), ושוב ב-10 באוקטובר 1833 בתור אזרח בריטניה הרוצה לחוג את חג הפסח בחיק משפחתו(F052/37).

ויקטור חיים דרמון, בן למשפחה שפעלה בתוניסיה ובמרוקו, מהם חכמים, סוחרים ודיפלומטים. הוא כיהן בכמה תפקידים. לפי תעודה מ-14 באוגוסט 1843 כיהן כסוכן קונסולרי של בריטניה בקזבלנקה. ולפי מידע מה-26 במאי 1845 ייצג בעיר זו בעבר גם את האינטרסים של ספרד, של ארצות השפלה ושל סרדיניה. ב-11 בינואר 1844 כתב ויקטור דרמון לסוכנים הקונסולריים במרוקו, כי בדרכו לאזימור (השוכנת על חוף האוקינוס כ-90 ק״מ מדרום לקזבלנקה) כשהוא רכוב על סוס ונושא רובה להגנתו, דהרו לעברו שני פרשים שניסו להורידו מהסוס, ולשדוד את רובהו; באותה עת נפלט כדור מרובהו, ואחד התוקפים נפגע, ולאחר זמן נפטר. למרות מחאות הדיפלומטים, נציגי מדינות אירופה שישבו בטנג׳יר, הוא הוצא להורג במאזאגאן ב-25 בינואר 1844, לפי הוראת הסולטאן עבד ארחמאן השני, בלא חקירה ובלי משפט, וראשו נשלח לקזבלנקה. כל רכושו ־ סחורות, כסף וספרים של הנהלת החשבונות שלו נעלמו. כך כתב דודו ב-26 במאי 1845 מפריס לשר החוץ של בריטניה הרוזן מאברדין, בשם אחותו. במכתב לדרומונד האי ב-27 במרס 1844 נאמר, כי אביו של ויקטור דרמון הגיע לקזבלנקה כדי לקבל את הרכוש של בנו המנוח, ולגבות את החובות שחייבים לו.

בספר הדן במדיניותה של בריטניה בימי כהונתו של פלמרסטון כשר-החוץ נאמר, כי האירוע הזה הגביר את המתיחות בין ממשלות בריטניה וספרד. והאירוע הוא כדלקמן: בפברואר 1844 ויקטור דרמון, יהודי תוניסאי שכיהן בתור סוכן קונסולרי של ספרד בעיר הנמל מאזאגאן, נאסר בגלל ענין פעוט. ולמרות מחאות כל הקונסולים, הוא הוצא להורג. ממשלת ספרד בהזכירה כי הוא נשא בתפקיד רשמי ובעל חסותה, שלחה אולטימטום ב-31 במרס 1844, ותבעה פיצויים הולמים על הריגתו, וענישת המושל שאחראי למותו, וכן ישוב כל חילוקי הדעות והתביעות של ספרד ממרוקו. בוצעו הכנות לאישור התביעות בכוח, צבא שמנה שלושת אלפים חיילים, היה ערוך להישלח לסאוטה, וספינות של ספרד נשלחו לטנג׳יר. עוד לפני הוצאתו להורג של דרמון, היה מתח בין ממשלת ספרד לסולטאן מרוקו. בספטמבר 1842 סידי בו סלאם הוזיר דה פקטו לענייני חוץ, ביקש באופן דחוף את עצתו של דרומונד האי, בקשר לתביעות של מרוקו מספרד. כתשובה חזר על ההוראות של פלמרסטון מה-2 באפריל 1840 וכן מאלה של ה-12 בפברואר 1841 והציע לו לנהל מו״מ בנימוס, ובהנחה שהזמן יאפשר לממשלת ספרד להתחשב בדרישות הסולטאן. התביעות של מרוקו בקשר לאוניה שנתפשה על ידי ספרד יושבו בשנת 1843, לפי ההצעות של ממשלת בריטניה. קיימת הנחה, כי להריגת היהודי היתה השפעה על מדינות אירופה. והיא אחת הסיבות לפרוץ המלחמה בין מרוקו לספרד ב-1859-1860.

ר׳ חיים אלמאליח חכם וסוכן קונסולרי של בריטניה בקזבלנקה 1853-1854. אישיות בלתי ידועה ממקורות אחרים, נזכרת ב-43 תעודות בארכיון משרד החוץ הבריטי (FO99/60-61). החל ב־ 21 בספטמבר 1753 עד 8 בדצמבר 1854. בעת הזאת חיים אלמאליח היה בן שבעים והוא עסק במסחר, ידע גם ספרדית ובלשון זו הוא כתב לשגריר בריטניה במרוקו גו׳הן דרומונד האי, ב-13 בספטמבר 1854 (תעודה ס׳ 23). התנהלה התכתבות בין חיים אלמאליח לבין מר Elton סגן הקונסול הבריטי בקזבלנקה, בקשר לתביעתו של חיים אלמאליח מבן אלמרטי, מושל קזבלנקה. חיים הלוה כספים למושל זה, והוא לא החזיר את ההלואה. הכותב טוען שאם אתה הדיפלומט הבריטי לא תעזור לי, אפסיד כספי. הכותב עובר לפרטי הנושא: מושל העיר סיד חמאד בן אלמרטי, שלח אלי מדי פעם, כדי לקבל הלואות, או כדי לשלם עבור מצרכים שקנה. וכאשר סירבתי, הוא שלח את מזכירו וחייליו, וניסה לשכנעני. אחד מהם אמר, שהמושל הוא ידיד שלו, ואין זה נאה לסרב להלוות לו כסף. אחר שאל: האם אתה מניח שהמושל לא ישלם לך? עד שהייתי מתבייש, והלויתי לו כסף שהובטח להחזירו תוך שבוע או שבועיים. וכשבאתי לגבות חובי, המושל תמיד התנצל. לעתים אמר שהוא עסוק בהכנת מתנה לסולטאן, או עסוק בחלוקת ציוד לחיילים. ובכל יום חמישי דחה אותי משבוע לשבוע, לבסוף, דחה אותי קרוב לשנה. ועתה, הסולטאן אסר אותי, ואיני יודע מה לעשות. בהמשך פרטים על החובות של בן אלמארטי, המסתכם ב-1434 דוקאטים. ואין זה כולל חובות של שייכים שלו, בני שבטו שחייבים תמורת צמר שסיפק להם. הוא מבקש עזרתו של הנמען. ׳אם תסייע בידי אהיה אסיר תודה לך לעולם.

חתנו של חיים אלמאליח, בשם משה ביבאס כתב בעברית לסגן הקונסול של בריטניה ברבאט. המכתב תורגם לאנגלית, ותוכנו נשלח לסגן הקונסול של בריטניה ברבאט ב-11 באוגוסט 1854. הנושא כדלקמן: חייל של הקאיד מוחמד ארשיד הגיע לכאן, ובידו מכתב מסגן המושל, המורה לו לקחת בכוח את דודו חיים אלמאליח. חיילים גררו אותו וחיים קרא לסגן הקונסול של צרפת מר Ferrier, וביקשו שיעיד על הדרך בה נהג כלפיו. ובין השאר, אילצוהו לחלל שבת, והוא יחמה [ידווח י] על כך. החיילים אמרו שהם קיבלו פקודה מהקאיד, וכי על הדוד ללכת אתם. מר פריאר פנה למושל קזבלנקה, וביקש שיאפשר לאלמאליח לשמור את השבת. ואחרי צאת השבת יאלצו את אלמאליח ללכת למאסר, וכי הוא מקבל עליו אחריות על כך. אבל סגן המושל סירב לקבל בקשתו, והחיילים גררו את אלמאליח ברחובות העיר. דבר שפגע בכבודה של בריטניה, באשר אלמאליח מייצג את האינטרסים הכלכליים של מלכות בריטניה בקזבלנקה.

הקונסול של סרדיניה היה נוכח, ואמר לסגן הקונסול של העיר, כי זו התנהגות בלתי הולמת, וכי כתגובה לפגיעה בסוכן קונסולרי של בריטניה, עלולה בריטניה לשלוח צי למרוקו. וכי אם הסוכן הקונסולרי של בריטניה ייגרר ברחובות קזבלנקה, הדבר יגרום לתגמול. אבל לא היתה תגובה לדבריו. בעת שחותנו נאסר, ביקש את הכותב לכתוב מכתב דחוף בנידון.

הרקע לפרשה הוא, כי כאשר חמד בן אלמרטי הולקה!, אמר כי הרב אלמאליח חייב לו 17 אלף דוקאטים. הכותב הוסיף, כי השבוע נאסרו שלושה יהודים, ביניהם גיסו.

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- היהודים בקזבלנקה במאה הי״ט

עמוד 40

פרעות התריתל בפאס- משה חיים סויסה-פרק 3/5

יהדות-מרוקו

קריאותיהם האלימות לג׳יהאד נשמעו מצריחי המסגדים וזירזו את המורדים, ובמהרה התפשטה ההתקוממות למהומה עממית. עידודי האימאמים התערבבו בקריאות צווחניות של מקהלות נשים ממעלה המרפסות כדי להלהיב את המתקוממים, והורו בידיהם על האירופים הנמלטים שצריך לטבוח בהם. לאחר ששחטו 18 ממדריכיהם מהמשלחת הצבאית הצרפתית, פנו ההמונים לעבר רובע הקונסולים בפאס. בריצתם הפרועה רצחו כל אירופי שנתקלו בו, ולא הסתפקו בכך אלא אף חיללו את גווייתו, הכול כדי לזרוע פחד ובהלה. אחדים מהאירופים הנמלטים הופשטו מבגדיהם, נמרחו בזפת ונשרפו חיים, לאחרים ערפו את הראשים וזרקו אותם לנחל פאס. הם המשיכו ופרצו למלון ’צרפת׳ שבפאס, שם ניקבו בכדורי רובים את הכומר פביה, פרנסיסקני ספרדי, ידיד המוסלמים. לאחר מכן המשיכו לצעוד אל עבר בניין השגרירות הצרפתית, אך שם התעשתו הכוח הצרפתי ששהה במקום, והצליחו להתבצר בעמדותיהם, ואף פתחו בירי כבד כנגד המורדים. משראו המורדים כי מתקשים הם לפעול כנגד הצרפתים, נסוגו לכיוון המלאח היהודי.

יהודים אחדים ששהו בעיר והופתעו מן ההתקוממות, הצליחו למצוא מחסה בקרב הסוחרים המוסלמים, שהיו עמם ביחסי ידידות. אחרים נטבחו באכזריות. אחד הנרצחים היהודים היה אברהם בנג׳יו מהעיר טנג׳יר, שהיה מנהל של בית מסחר בקרבת המקום. רבי יוסף בן נאים סיפר, כי היה זה בעת ששהה אברהם בחצרו של ברינגו, ידידו האירופי, לשם פרצו הפורעים ורצחו את מארחו ואת אשתו, ולאחר מכן רצחו אותו.

רבי יוסף בן נאים, שהיה עד לפרעות, ואף חווה אותם על בשרו כפי שנראה בהמשך, העלה את זכרונותיו ביומן אישי שטרם פורסם. רבי יוסף נולד בפאס, נצר לשושלת רבנים מפורסמים. הוא למד בבית המדרש המפורסם של משפחת סרירו והקים בעצמו ישיבה. מתוך יומנו, שנדפס בספר 'הפרעות בפאס או התריתל', הבאנו בפרק זה כמה מן התיאורים המחרידים שתיעד. וכך גם רבי שאול אבן דנאן, יליד פאס אף הוא, בנו של רבי שלמה אבן דנאן, שבשנים מאוחרות יותר נתמנה לדיין במראכש ולאחר מכן לרבה הראשי של מרוקו. בסוף ספרו שו״ת ׳הגם שאול׳ הוסיף נספח, בו תיאר בפירוט מחריד את הפרעות ואת הימים הקשים שעברו עליהם.

כשעברו המתקוממים בשכונת ׳בו ג׳לוד', בו התגוררו עניי המוסלמים, הצטרף אליהם אספסוף ממורמר. הפרשנות אודות סיבת עזיבתו של הסולטאן את פאס רק הגבירה את הזעם. בכל התקופות ובכל הערים במרוקו, המלאח עורר את החמדנות של דלת האוכלוסייה המוסלמית, אולם הפעם נחשף מלאח של 12,000 תושבים מחוסרי הגנה לזעם המוכר של הבוזזים.

בסביבות השעה 12:30, ברגע שניתנה ההתרעה במלאח, ניסו היהודים תושבי המלאח לסגור את שערי כניסתה היחידה, בתקווה שיעמדו בהתקפות. אחרי שעתיים הותקפו השערים בכדורי רובים, בחניתות ובגרזנים, ולבסוף הועלו באש. משלא היה בידי היהודים כלי נשק וחפצים כדי להגן על עצמם מפני הפורעים, הם נסו לבתיהם. השומרים הערבים, שהקהילה היהודית שילמה להם בעבור שמירה על המלאח, הפנו עורף ליהודים שעליהם הופקדו להגן, ויחד עם הנחתומים הערבים הדריכו את הפורעים בסמטאות.

המתקפה הייתה פתאומית ולא צפויה, כך שהיהודים לא הספיקו להתארגן להגן על עצמם. רבי שאול אבן דנאן העיד על כן, שהנשקים שהחרימו הגדודים המרוקנים נאגרו במחסן נשק במלאת. היהודים פרצו למקום, אבל מפאת המהירות הם לקחו תחמושת שלא התאימה לרובים. היהודים שהתחבאו בבתים ניסו להתבצר, אך הדלתות נפרצו. אחוזי אימה הם נמלטו מבית לבית דרך הגגות, כשכל אחד מנסה לאחוז את ילדיו בידיו ולברוח יחד עמהם מפני הפורעים. ואילו הפורעים התעכבו על השלל, כשהם בוזזים הכול: ריהוט, תכשיטים, כלים ובגדים. כל מה שלפי משקלו ונפחו לא היה אפשר לחטוף, נשבר במקום. הם ירדו למרתפים כדי לקחת מוצרי מזון, ולסיום, העלו באש את הבתים.

כל יהודי שנתפס בידיהם, הפשיטוהו מבגדיו. מי שניסה לגלות התנגדות, נרצח בקור רוח. הנשים והילדות חוו את הסבל הנורא ביותר. הנשים הצעירות מרחו אפר על פניהן כדי לכער את עצמן ולהימנע מאונס. היו נשים שאף שרפו לעצמן את הפנים כדי להרתיע את האנסים. והנשים ההרות, רועדות מאימה, ילדו לידות מוקדמות או הפילו.

זעקות הגוססים הגיעו לאוזניו של אלמליח, והוא רשם תיאור מרטיט של הסיוט שעה אחרי שעה במהלך האירועים הנוראים. רק כמה שבועות לפני המתקפה הקטלנית, נפתח פתח בחומה הדרומית של הרובע היהודי. הפתח פנה לנתיב שהוליך למחנה הצרפתי ’דאר אלדביבג׳ במרחק שני קילומטרים. דרך פתח זה ניסה אלמליח לשלוח שליחים למחנה הצבא, אך ללא הצלחה.

אכזריותם הרבה של הפורעים, לא ניתנים לתיאור. לפי עדותו של רבי שאול אבן דנאן, הפורעים תפסו את אחת הנשים היהודיות ואנסוה, ולאחר שביצעו את זממם ביתרו את גופתה כשהיא עודנה בחיים, ובתוך גופתה המדמם הניחו חתול. על פי טלגרף שנשלח לפריז נכתב, כי הפורעים כרתו ראשי ילדים לעיני אביהם ואמם, כשאילצו אותם הפורעים להביט בעיניים כלות על יקיריהם שנגזרה עליהם מיתה משונה, ילדים שלא טעמו טעם חטא. כך גם אחד היהודים שנס על נפשו, כשהוא אוחז בידו את בנו רך בשנים, ובדרכו נתפס על ידי אחד הפורעים. הוא התחנן לפניו כי ירחם עליו ולא יהרוג את בנו התינוק, בתמורה לכופר כספי. לאחר שנתן לו את כל כספו, הלה ביקש ממנו סכום נוסף, ומשלא היה לאב לתת, דרך את נשקו וירה למוות בראשו של התינוק כשהוא בידי אביו. האכזריות של ההמון המתפרע ברובע היהודי הייתה זוועתית. אוי לאוזניים שכך שומעות.

היהודים המשיכו לקוות ששלטונות הצבא הצרפתי ישלחו פלוגות למלאח כדי להצילם. ואכן הידיעות הראשונות על הפרעות הגיעו אל המחנה הצבאי הצרפתי, שפיקד עליו הגנרל ברולר. לרשותו של ברולר עמדו כ־800 חיילים, ומשימתו העיקרית הייתה לסייע לצרפתים שהתגוררו במדינה, אך במקום לחצות את המלאח, ולבחור בדרך הקצרה ביותר אשר הייתה מצילה את היהודים, הוא פקד על הכוחות לעקוף את המלאח. פלוגה של כ־100 צלפים הייתה מספיקה, אולי, למנוע את הזוועות שבוצעו בתוך המלאח, אלא שהפלוגות עקפו את חומות המלאח דרך השדות. הצרפתים הותירו את היהודים חסרי הגנה, שעירים לעזאזל, אל מול זעמם של הבוזזים.

הפרעות החלו ביום רביעי בצהריים, ונמשכו במשך שלושה ימים, עד ליום שישי ב׳ באייר (19 באפריל). במשך כל הלילה שדדו ושרפו הפורעים את הבתים ואת החנויות. היהודים התחננו לפניהם שייקחו את נכסיהם וכספם ויחוסו על חייהם. אך הם ענו להם: "ראשית נשדוד אתכם, מחר נחזור כדי להרוג אתכם״.

הלילה שבין רביעי לחמישי היה איום ונורא. היהודים משותקים מאימה עמדו על המשמר קרובים למשפחותיהם המפוחדות, שומעים את היריות, את צרחות הקרבנות, ברובע שהיה מואר באור קלוש של השריפות העגומות, מצפים בכל רגע להירצח על ידי ההמון הפראי ולהיטבח עם קרוביהם. ההמולה הייתה רבה, רבים חיפשו את קרוביהם תוך אי וודאות אם חיים הם או שמא נרצחו אף הם בידי הפורעים.

ילד ממשפחת אבן דנאן סיפר מאוחר יותר את זיכרונותיו מן האירוע ההוא, שכאשר שמע את כניסתם של הפורעים למלאח, ברח לביתו, שם מצא את אמו ואחיו בוכים מפחד, כשאינם יודעים על גורל אביהם. רק מאוחר יותר התברר כי מצא מקלט והסתתר. בבית התחתון נשמעו צעקות איומות, קריאות קורעות לב, כשהפורעים חדרו לשם. האמא אספה מיד את כל ילדיה ונכנסו אל החדר הפנימי הקטן, שם הצטופפו בני המשפחה כולם. זמן מה לאחר מכן שמעו את הפורעים עולים אל ביתם, תוך שהם אומרים האחד לרעהו כי זהו ביתם של משפחת אבן דנאן. הפורעים פרצו אל החדר שבו הסתתרו, וזעקו לעברם: "אנו יודעים כי אתם סייעתם בידי הצרפתים לכפות את חסותם עלינו, לכך קודם נשסף את גרונכם, לא לפני שנבזוז את רכושכם". אולם למרבה המזל, גיסו הראה להם את התכשיטים והממון של אביו, תחת איום של מוות, והם הסתפקו בשלל כשהם מותירים אותם פצועים בנפשם אך בריאים בגופם. אותו נער נס כל עוד נפשו בו, אולם בדרכו תפסו אותו שני פורעים. הם ציוו עליו להתפשט מבגדיו. בתחילה נתן להם את חולצתו, וקיווה לשמור על מכנסיו. הוא התגלגל על הרצפה, בוכה וחבול, אך הם אילצוהו לתת להם את בגדיו האחרונים. בפינת הסמטה הוא מצא מטלית כחולה, אותה עטף לגופו, אולם לא היה בכך כדי לחמם את גופו הצנום מפני הקור העז. הוא המשיך במנוסתו ונכנס לאחד הבתים, שם שכבו שני הרוגים על הארץ מתבוססים בדמם. כששמע צעדים מתקרבים לעבר החדר, מיהר לשכב בין הגופות ועצר את נשמתו. היו אלו הפורעים שנכנסו, ושמע את האחד אומר לחברו: ״יש כאן שלושה הרוגים והבית ריק, אין לנו מה לחפש כאן״, ויצאו מן הבית. הוא ניצל בעור שיניו, וכך נותר לשכב בין הגופות עד יעבור זעם.

למחרת ביום חמישי א׳ באייר (18 באפריל), שבו הבוזזים בשעה 6:00 בבוקר. לשורותיהם התווספו המוני איכרים שהגיעו לשוק של יום חמישי, וגם חלק מן האוכלוסייה המוסלמית. כמה מהם באו כדי למחוק כל זכר לתעודות חוב שלהם, שתושבי המלאח החזיקו. תושבים אחדים שהגנו על עצמם באומץ שנבע מייאוש נכנעו לבסוף לכדורים וללהבות. אברהם בוטבול, אשר שירת בצבא הצרפתי, הגן על הכניסה לסמטה צרה במשך שעות אחדות עד שנגמרה לו אספקת הכדורים ואחר כך נמלט דרך הגגות. בחורים יהודים הוצבו על חומות המלאח וזרקו אבנים על השודדים. התוקפים המרוגזים רצחו אותם וכרתו איברים לחיים ולמתים, אנסו את הנשים והנערות, ולקחו כמה מהן בשבי כדי למכור אותן כשפחות. ילדים בני שלוש נזרקו ממעלה הבתים או נרצחו באכזריות מול הוריהם המזועזעים. כדי להתחמק מן המוות הסתתרו יהודים במרתפים ובתמרים או קפצו לתוך בארות. וכך במשך שלושת הימים הבאים בזזו את החנויות, ואת בתיהם הפרטיים של היהודים. בתי הכנסת שבמלאח נשרפו ונהרסו, ספרי התורה נקרעו והושלכו לרחובות, וגופות יהודים הוטלו בבוץ למרמס. ׳על זה היה דוה לבנו, על אלה חשכו עינינו׳(איכה ה, יז).

נחרדים מן הזוועות שכבר התרחשו הם החלו לברוח, כשהפורעים רודפים אחריהם ומנסים ללכוד אותם. אחדים ברחו לעבר בית הקברות. כך לדוגמה רבי יוסף בן נאים ורבו רבי יהודה סרירו, שהופשטו מבגדיהם לחלוטין, נסו על נפשם כשהם עירומים אל בית הקברות כדי להשתטח על קברי המתים לבקש רחמי שמים. את רבו פגש במנוסתו לבית הקברות, וראהו כשהוא לבוש שק, לאחר שהפשיטו מעליו את בגדיו ולקחו ממנו את כל רכושו. כשהגיעו לבית הקברות, כאילו לא די בכך שהיו ערומים וחסרי כל, החל גשם זלעפות לרדת, אך לא היה להם היכן להסתתר מפני הגשם והקור.

למזלם של רבים מן הבורחים, נפתח באחרונה שער חדש בחומת הרובע, שאפשר להגיע ממנו הישר לדרך של דאר אלדביבג. מבעד לפתח זה כמעט כולם הצליחו לברוח כשהמון הבוזזים היה עסוק בשוד. על כך אמרו חכמינו ז׳׳ל בתלמוד: ׳אין הקדוש ברוך הוא מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה׳(מגילה דף יג ע"ב) שמקדים רפואה למכה.

פרעות התריתל בפאס- משה חיים סויסה-פרק 3/5

עמוד 198

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 170 מנויים נוספים

אפריל 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר