ארכיון יומי: 11 באפריל 2021


טרז זריהן-דביר-ספרי לי… אימא על המלאח במרקש-העיוורת.

ספרי לי אמא.....

ספרי לי… אימא על המלאח במרקש

העיוורת

מדי יום בשובנו מבית הספר, פסענו בנות כיתתי ואנוכי בשדרה הגדולה שהפרידה בין בית העלמין היהודי לבין המלאח, לפני שעשינו את דרכנו לבית מגורינו. לעיתים קרובות, נתקלנו באישה עיוורת וזקנה, עטופה בשחורים מראשה ועד כף רגלה, בצאתה מבית הקברות שבו, כך סברתי, היא בילתה את ימיה. מקל העץ שאחזה בידה הימנית שימש אותה לגישוש אחר דרכה בבטחה. בדרך כלל כולנו נהגנו לגשת אליה מתוך כוונה לסייע לה להגיע ליעדה.

היא תמיד נראתה לנו תשושה ועצובה. לבי ומצפוני מעולם לא אפשרו לי להתעלם ממצוקתה ולכן התנדבתי באופן קבוע להוביל אותה אל "כל עולמה הקט", שהיה חדרון צר ועלוב בבית גדול וישן במלאח, בו היא ניהלה את חייה. מפעם לפעם, התעקשה העיוורת להזמין אותי פנימה ומזגה לי כוס לימונדה פושרת או שלפה ממתק מסלסלת פח חלוד. מעולם לא העזתי לסרב לה, פן תיעלב.

יום אחד, מיד לאחר שפתחה את דלת חדרה, היא ביקשה ממני בקול נעים: "ילדה, תודתי הנצחית לך. היכנסי, בבקשה והניחי לי ליהנות מחברתך, אם דבר זה אינו מכביד עליך".

"בוודאי שלא", השבתי מיד. "האם את זקוקה לעזרתי בדבר מה?" שאלתי אותה.

"כן, ללא ספק. רציתי רק שתקשיבי לדבריי, אם לא מפריע לך".

בלי לחכות לתשובתי, היא החלה לדבר בקול שלא הכרתיו עד כה. קול צעיר, מלודי, שהנעים לי את השעות שחלפו. היא סיפרה לי עלילה מפתיעה מאוד, נוגעת ללב וקשה גם יחד.

"היה היה…" לחשה, וכאילו נגע בה מטה קסמים, תווי פניה השתחררו וקרן אור האירה את עיניה הכבויות. "בארץ רחוקה מאוד, בעמק רחב ידיים, בית קטן עם גג רעפים אדומים אשר שכן ליד כותלי וילון של עצי אשור ארוכים. בבית זה חיה בניחותא משפחה: אבא, אמא ובן. האב, חקלאי, עבד את אדמתו מעלות השחר ועד האור האחרון; האם, שרק לאחרונה ילדה את בנה יפה התואר, הייתה עקרת בית שטיפחה, בישלה, כיבסה והשגיחה על הרך הנולד.

חייהם היו יפים, למרות העמל הרב. לפני שקיעת השמש, האישה דאגה תמיד שהמרק שלה יישמר חם ושהלהבות באח ירקדו בבערן, מחממות את הבית היטב בלילות החורף הקרים והארוכים. בני הזוג היו מאושרים ולא נשמעה מפיהם שום טענה או תלונה, אפילו כאשר זמנים נוראים הקשו עליהם.

ביום הולדתו הראשון של בנם הקטן, חזר האב חולה לביתו. רוח החורף הקפואה הכניעה את בריאותו והוא נפל למשכב, קודח מחום. מסורה כתמיד, טיפלה האישה בבעלה ללא דופי. היא ישבה לידו והשגיחה עליו בסבלנות ובמקביל פקחה עין על בנם השובב. היא האכילה את בן זוגה בכפיות קטנות מהמרק הטעים והוסיפה אליו את חתיכות הבשר המעטות שנותרו. מעת לעת היא ניגבה את הזיעה מעל מצחו במטלית לחה.

ימים חלפו אך לא חל כל שיפור במצבו של החולה והוא הלך לעולמו. האלמנה הזילה מבול של דמעות לשווא, שכן הן לא יכלו להשיב את בעלה לחיים. השכנים אשר באו תחילה לסייע לה, הותירו אותה בודדה מיד לאחר ההלוויה.

האלמנה הצעירה ננטשה לבדה בבית הקטן עם פעוטה. את חלקת האדמה שירשה היא לא ידעה לעבד, ובין כה וכה כוחותיה הדלים עזבוה להתמודד עם העמל הרב.

לעתים הייתה מניחה את תינוקה על גבה, מצמידה אותו אל גופה בתמיכת רצועת בד רחבה, ויוצאת אל השדות. המאמץ וכובד משקל הילד במהלך שעות היום הגבילו את תנועותיה; ואף על פי כן, הצליחה האלמנה לזרוע ירקות אשר שימשו לתבשילים השונים. הפרה היחידה שהייתה לה סיפקה די והותר חלב כדי להאכיל את הילד ולהכין חמאה וגבינה עבור האם ובנה.

בוא האביב מצא אותה תשושה וחסרה אונים. "עלי למכור את חלקה האדמה לחוואים השכנים ולשמור לעצמי רק את הבית וגינת הירק". לרוע המזל, אף קונה לא נמצא. באין תקווה לשיפור במצבה, נאלצה המסכנה להתאים את עצמה לעוני שפקד אותה.

 

הילד גדל והתפתח והוא החל לעמוד על רגליו הקטנות והשמנמנות. האם הבינה שללא השגחה מתמדת חיי בנה בסכנה. אך אין מנוס מלעבד את האדמה, שאם לא כן, לא יצמח בה דבר ולא יהיה מה לאכול.

כשהימים נעשו חמימים יותר, היא לקחה את בנה איתה, פרשה עבורו שטיח על הקרקע החשופה לצלו של עץ גדול והציבה סביבו כריות. אך הילד היה צעיר וסקרן מדי, ומשתוקק לנסות את רגליו הקטנות והחדשות. הוא נעמד והחל ללכת, נתקל בכריות והזיז אותן הצדה. מן המעבר שנוצר הוא צעד החוצה אל הגן. הוא נפל מספר פעמים ונעמד שוב וזחל הרחק ככל יכולתו.

בין צמחיית הגן נרדם לו נחש שחור תחת קרני השמש. כשהילד דרך בטעות על זנבו, הנחש התעורר והכיש את הפעוט במהירות הבזק. הרך צרח מרוב כאב וזעקתו פילחה את האוויר. האם רצה מהר ככל שרגליה אפשרו לה וחשה אל בנה. בעזרת האת שבידה ריסקה את ראש הנחש; בינתיים הילד בכה מכאב וגופו הקטן הפסיק לנוע. מיקום ההכשה של הנחש היה גלוי – בין קפל בטנו התחתונה לתחילת שוק רגלו. האם אחזה בסכין ומיד הרחיבה את הפצע שכבר השחיר והחלה מוצצת את הדם והרעל ויורקת אותו אל האדמה, אך ללא הועיל. מצבו של הילד נותר ללא שינוי ואט אט אבדה הכרתו. מבולבלת וכמעט מאבדת את עשתונותיה, היא עטפה את הילד עם סדין, לקחה אותו בזרועותיה ומיהרה אל בקתת מכשפת היער, הידועה בשל יכולותיה הרפואיות.

"פתחי נא את דלתך", התחננה האישה מול השער הנעול. "בני גוסס, עזרי לי".

הדלת נפתחה ובשער עמד יצור זקן, כחוש ומקומט כנייר קלף ישן, לבוש בשחורים מראשו ועד כף רגלו. "מה קרה?" שאלה בשקט המכשפה.

"נחש שחור מהזן המסוכן ביותר הכיש אותו", צרחה האישה.

"תני לי לראות" אמרה המכשפה, כשהיא מסירה מעל גופו את הסדין. לאחר מבט חטוף אל מיקום ההכשה, היא הרכינה את ראשה ואמרה: "אישה אומללה את, ילדך אבוד. אין דבר שאוכל לעשות למענו. התקווה היחידה שנותרה לך היא לבקש תרופת פלא מהקוסם שחי בצידו השני של היער. האסון הוא שלא תוכלי לחצות את היער ואת הנהר שבתוכו ולעמוד בכל המכשולים והסכנות שיארבו לך שם. היער ידוע כמכושף והנהר אינו מאפשר לאדם להגיע לגדתו השנייה. אם בכל זאת תצליחי לפגוש את הקוסם, הוא ידרוש ממך משימות מאוד מסובכות".

"לא חשוב! אעשה הכול כדי להציל את בני!" הצהירה האישה בלהט וייאוש.

"בתנאים אלה", ענתה המכשפה כשהיא עוטפת חזרה את הילד בסדין, "עלייך לקחת את כל זה אתך", אמרה והושיטה לה כיכר לחם, פרוסת גבינה וקנקן מים, שנוספו למשאה מלבד הילד הגוסס.

"זכרי נא לא להסתכל אחורה, אחרת היער יטיל עלייך כישוף ולא תוכלי לעולם לצאת ממנו בחיים!"

"לא אסתכל לעולם אחורה", הבטיחה האישה, כשהיא חוצה את שער הבית.

"כולם מתחייבים ואף אחד אינו מקיים את הבטחותיו", מלמלה המכשפה בלעג.

 

האישה החלה את דרכה, כשהחושך מתח את כנפיו על העמק. עם רדת הלילה, דרגת הקור צנחה ומזג האוויר הורע. נדמה היה שהטבע שחרר את כל כוחותיו נגדה. התקדמותה הואטה כשהשלג החל לרדת, הרוח נשבה בחזקה וכאילו צווחה בתוך אוזניה עד כמה מעשיה נועזים ושפיותה רופפת. אבל היא לא הפסיקה לומר לעצמה שאסור לה להיכנע ולתת לבנה למות. ושוב, השלג יצר מערבולות סביבה והרוח סטרה על פניה ללא רחם. אולם, במאמץ עילאי, היא הגיעה לעץ השחור של היער.

"לאן מועדות פניך, אישה?" שאל אותה העץ הענק.

"אני בדרכי אל הקוסם. בני גוסס והוא זקוק לתרופות הפלא שלו".

"נטרפה עליך דעתך. שום עץ לא יאפשר לך להיכנס ליער. הם יבנו חומה בלתי חדירה בפנייך וענפיהם יחסמו את דרכך", אמר לה העץ.

"עזור לי, אנא", התחננה האישה כשדמעות זולגות מעיניה. "אעשה כל שתבקש, אם תאפשר לי לחצות את היער."

"כל שאבקש?" השיב העץ.

"כן, כן, כל שתבקש. רק עזור לי", שבה ואמרה.

"טוב, אז חבקי אותי חזק בזרועותייך, כי אני קפוא. חממי אותי עד שחיים ישובו אל ענפיי ואל העלים שלי", אמר העץ.

האישה הורידה את המעיל מעליה וכיסתה בו את שורשי העץ, ולאחר מכן חיבקה את הגזע, מתעלמת מדקירות הקליפה הגסה והענפים שפצעו את עור זרועותיה ושדיה. היא גם נתנה ללבו של העץ את נשימתה החמה, עד שהרגישה שפעימותיו והתעצמו לסדרם.

"אני מרגיש הרבה יותר טוב", אמר העץ, מרוצה. "ראי, העלים שלי החלו לבהוק. עמדת במילתך ואני אעמוד בשלי", הוא אמר ובשניות – שביל נפתח לרגליה.

"תודה לך, עץ", אמרה לו האישה והמשיכה אל דרכה.

"אני שמח שיכולתי לעזור לך", ענה העץ.

המסע המייגע המשיך תחת יללות הרוח, מערבולות השלג והחושך המכביד. נדמה היה לה שגופה פסק מלכאוב והתנכר בעזות מצח לכל נשיכות הסערה. היא לא ידעה כמה זמן שוטטה כעיוורת עד שמצאה את עצמה עומדת מול הנהר. היא צעדה לאורך גדת הנהר בחיפוש אחר נקודה שבה ניתן יהיה לחצותו, אך לשווא. הנהר העמיק והתרחב ככל שהתקדמה. היא הביטה בנהר ואמרה לו: "נהר, נהר, אנא, עזור לי להגיע לגדתך השנייה. אעשה כל שתדרוש."

"כל מה שאדרוש?" שאל הנהר. "את בטוחה?" התעקש.

"כן, כן, אני מבטיחה. תן לי בבקשה להמשיך בדרכי אל הקוסם", אמרה האישה.

"יש לך עיניים יפות" אמר הנהר, "הן ינצנצו יותר במעמקי המים שלי".

"לא, בבקשה, לא את עיניי. אם אתן לך אותן, לא אוכל לעולם להגיע אל הקוסם", השיבה האישה.

"צר לי", ענה הנהר, "זו העסקה ואין לה תחליף".

האישה האומללה גנחה, בכתה והתחננה, אבל הנהר נשאר תקיף ואדיש. כנועה ומותשת, היא הוציאה את עיניה והניחה אותן בין הסלעים שבתחתית הנהר.

 

לפתע הנהר נחצה לשניים ואפשר לה מעבר אל הגדה השנייה. ללא עיניה היא גיששה בהססנות עד להגעתה לצדו השני של הנהר ושם עמדה חסרת ישע.

עורב שחור שראה את כל המהלך ניצב על ענף של עץ וכשהאישה דרכה על האדמה היבשה הוא פנה אליה ואמר: "אוכל לכוון אותך אל הקוסם, אבל אדרוש את שערך היפה בתמורה".

"תקבל אותו", השיבה האישה, כשהיא באפיסת כוחות.

הצוות המוזר החל את דרכו. הם התקדמו אל תוך היער וצעדו שעות, ימים, שבועות, חודשים ואולי אפילו שנים, אבל לא מצאו את הקוסם. גופו של הילד הפך מאובן וקר כגזע העץ שהיא חיבקה בזרועותיה בתחילת המסע אל תוך היער, ובכל זאת האישה לא חדלה להאמין שתמצא את הקוסם שכה ייחלה לפגוש.

הזקנה הכריעה אותה. שערה, שדמה בעבר לחוטי דבש, אבד לה ועיניה הבוהקות כיהלומים נשארו בתחתית הנהר. גופה האצילי והרך הפך למצומק ומקומט כנייר קלף. נעוריה ויופייה חלפו ויחד אתם גם כל תקוותיה.

העורב שכיוון אותה, גם הוא הגיע לשיבה. אך בוקר אחד, מותש ומיואש, הוא גילה לפתע בין הענפים העבים קצה אור. הוא עף מעל פסגת העצים והנה ראה כי מתחתיו השתרע עולמו הנפלא של הקוסם.

"אישה", אמר לה הקוסם, "אני נרעש ועצוב מלשמוע מה שעברת ללא הועיל.

אף קוסם לא יוכל להשיב חיים שאבדו ובנך היה כבר מת כשדפקת על דלת המכשפה. היא ידעה זאת היטב, אבל תבונתה לחשה לה שאף יצור חי עלי אדמות לא יוכל להשלים את המסע המייגע והארוך של החיים בלי שבלבו לא יהיה קומץ של תקווה. זאת הסיבה שהיא שלחה אותך כל כך רחוק. בכל זאת, אוכל לעשות למענך דבר חריג: אוכל לקחת אותך לסייר בגן העדן שאליו הולכים הילדים הנפטרים."

"אבל אני עיוורת", השיבה האישה, "השארתי את עיניי בנהר".

"אין צורך בעיניים כדי לראות או בידיים כדי למשש. את תראי, תגעי ותרגישי בעזרת נשמתך, כי בעולם שאליו אני אכוונך, לא יהיה לך צורך בגופך".

כשהעיוורת סיימה את סיפורה הייתי כולי שטופת דמעות.

"האם את אמו של הילד?" שאלתי אותה, נבוכה.

היא לא השיבה. במקום זאת היא חייכה, גופה ופניה נצצו בזוהר השמש השוקעת והיא פשוט עפה לה אל העולם המופלא של הקוסם, לצד בנה.

טרז זריהן-דביר-ספרי לי… אימא על המלאח במרקש-העיוורת

עמוד45

אליעזר בשן-נשות חיל יהודיות במרוקו- עצמאות האישה בשיקולים כספיים

נשות-חיל-במרוקו

אישה שהייתה נאמנה על נכסי בעלה ולקחה לעצמה

אותו חכם דן באדם, ״שצוה להיות אשתו נאמנת על כל אשר תאמר ושוב העידו ב׳ עדים שנטלה ממון הנפטר הרבה״(שם, חו״מ סימן רפז).

שלושה חכמיה מתיטואן חתמו בשנת תקס״ה(1805) על פסק דין בנושא הבא: האחיות זהרא ושמחה, בנותיו של אברהם פינטו, ערערו אודות הזכות, שיש למורישן הנזכר בחזקת חצר (כלפון, תרצ״ה, חלק א, סימן סא).

 

אלמנה שתבעה את כתובתה מנכסי בעלה דווקא

המעשה הבא התרחש במאה ה־19: ראובן נפטר והניח אלמנה, יורשים, נכסי קרקע ומטלטלין. כשרצתה האלמנה לגבות את כתובתה אמרו היורשים, שיגבו לה מנכסי עצמם ולא משל אביהם אך היא אמרה, שלא תגבה אלא רק מהנכסים שהניח בעלה. תשובת הרב יעקב אביחצירא הייתה, שבהסתמך על שו״ע חו״מ סימן קז הדין עם האלמנה(אביחצירא, תרמ״ה, סימן נב).

 

אישת שתתנגדה שבעלת ימכור את תכשיטית

הרב שאול אבן דנאן דן בסכסוך בין בעל לאישתו על אותו רקע. האיש דרש למכור את כל עדייה של אישתו – זהב וכסף ואבני חפץ – בין שהכניסה היא בנדונייתה, בין שפסק לה הוא בשעת נישואין, בין שקנה לה לאחר מכן ובין שנתן לה מהזולת במתנה. את הכל רצה למכור כי ״דחיקא ליה שעתא וצריך לפרנסה״. אישתו טענה ״שאיו ברצונה להניחו למכור״, והחכם פסק, שאין הבעל רשאי למכור אלא רק כלי בדולח, שקנה לה אחרי נישואיהם(אבן דנאן, תשי״ט, חלק א, סימן ד).

 

אישת שתבעת מבעלת שיחזיר לת את תכסף, שהיה מופקד אצלו, וגנב ממנת

בשנת תש״י(1950) דן הרב שלום משאש בסכסוך זה בין בעל לאישתו ופסק, שעליה להביא ראיה לדבריה(משאש, תשל״ט-תשמ״ז, אהע״ז, סימן צ).

 

אישת שתבעת משותף בעלת להישבע

הרב משה ויזגאן, שהיה דיין במוגדור החל משנת 1960 עד שנת 1966 ומאז ועד 1983 במראכש, דן במעשה הבא: אלמנת מרדכי אלקאים, שגרה במראכש, קיבלה הרשאה מבניה להגיש קובלנה על אחי בעלה בשם דוד, שהיה שותפו במסחר עד פטירתו של בעלה בינואר 1966. היא ״תובעת ממנו להישבע שבועת השותפין שלא גזל כלום מעסק השותפות בזמן שהיה שותף עם בעלה״(ויזגאן, תשמ״ח, סימן ט).

 

אישה שגילתה אחריות לכספה בניגוד לבעלה השיכור

יהודי מסר את בגדי אישתו כמשכון להלוואה שקיבל. הרב משה מלכה כתב על אישה, שתבעה את לוי להחזיר לה את בגדיה, שמשכן אצלו בעלה שמעון בלי ידיעתה, אך לוי השיב, שהמשכנתא הייתה בלי ספק בידיעתה. לאה השיבה, שלא פעם התרתה בו שלא לקבל מבעלה את בגדיה ולא להלוות לו משום שהוא מאבד זאת ביין. מעשה זה הובא לפני מושל העיר בני מלאל, ששלח אותם אל החכם כדי שידון ביניהם. החכם כתב ״כל אנשי העיר יעידון יגידון שזה דרכו כסל לו, לגנוב את בגדי אשתו ולמוכרם או למשכנם במחיר יין ושכר, ואם כן פשוט הוא שעל הממשכן למסור את הבגדים ביד האשה חנם בלי כסף, ואת הלואתו יבקש מהשיכור״. פסק הדין ניתן בשבט תשי״ג(פברואר 1953).

 

אישה שלא הסכימה למכור קרקע של בעלה

בעיר בני מלאל הניח יהודי קרקע משועבדת לכתובת אלמנתו ומזונותיה. לימים בא בעל חוב של בניו ודחק אותם לשלם. הבנים, שלא היה להם במה לפרוע, דרשו מן האלמנה למכור את הקרקע של אביהם כדי שהיא תטול תחילה את דמי כתובתה, ובנותר יפרעו את החוב, אך האלמנה עכבה בעדם בטענה שהיא ניזונה ממנו. האישה עמדה על דעתה בשעה שבניה לא דאגו לקיומה ורק רצו לפתור את בעיית חובם. הרב משה מלכה הצדיק אותה, כפי שכתב בשנת תשכ״ו(1966).

 

 

אישה שדרשה מבעלה להבטיח לה את כספי כתובתה

זוג בא לבית־הדין לאחר שהבעל מכר נכס ״האשה קובלת על בעלה שיעשה לה בטחון על מה שנתחייב לה בכתובה סך מאתיים אלף פראנק״. האישה דרשה, שהכסף שקיבל ממכירת הנכס יופקד בבית־הדין כדי להבטיח את סכום כתובתה. אולם על פי פסק הדין ״אינה יכולה להכריחו שיעשה לה בטחון״(עטייא, תשל״ג, אהע״ז, סימן יז).

 

נשים המערערות על הורשת נכסים על־ידי הבעלים

חכמי פאס, הרב יהודה עוזיאל והרב סעדיה אבן דנאן, נשאלו על שכיב מרע שציווה לחלק את נכסיו ולהעניקם כמתנות. לאחר פטירתו ערערה אישתו ודרשה שלא יגרע דבר מחלקה והסיבה ששתקה בשעת קריאת הצוואה, כדי לעשות נחת רוח לבעלה. והתשובה: ״מבואר בתקנות שכל מה שחילק בעלה מנכסיו שלא בהסכמת אשתו הנשואה לו כמנהג הקהלות קאשטילייא לא יתנכה כלום מחלקה אלא אם כן היה הדבר בהסכמתה ובקנין גמור ולא יזיק לה מה ששתקה וטענת האשה טענה״(אנקאווא, תרל״א, חלק ב, סימן קעט).

שאלה דומה נשאל הרב שלמה הכהן אצבאן: שכיב מרע נתן קרקעות במתנה לאחרים. אחרי פטירתו ערערה אישתו על המתנה כיוון שלא הייתה בהסכמתה וחציה מגיע לה ״ומה ששתקה אז בעת המתנה הוא לעשות נחת רוח לבעלה ולבלתי שתגרום לו צער והוא נוטה למות״. על פי תשובת החכם אין היא צריכה לסבול מן המתנה שנתן ללא הסכמתה (אצבאן, תרצ״ז, אהע״ז, סימן ד).

במקרה אחר הצדיק אותו חכם את הבעל בעקבות הערעור של אישתו: יהודי רצה למכור את כלי ביתו כדי לפרוע את חובותיו, אך אישתו ערערה על המכירה שכן החפצים משועבדים לה לצורך תשמישי ביתה. החכם הצדיק את הבעל וקבע, שאישתו אינה יכולה לעכב את בעלה מלמכור (אצבאן, תשמ״ה, אהע״ז, סימן יד). אותו חכם דן גם במקרה שבו מכר הבעל קרקע לצורך ריפוי אישתו. לאחר שנרפאה ערערה זו על המכירה.

 

אלמנה שערערה על צוואת בעלה

אלמנה שערערה על צוואת בעלה תבעה בפני בית־הדין בקזבלנקה את גזברי ההקדשים של טבריה ושל צפת, שעמדו לממש את צוואת בעלה לטובת ההקדשים. היא שלחה מכתב לבית־הדין ובקשה לדחות את ההחלטה בנדון למרות שבעבר כבר ביקשה דחייה עד שיבוא המורשה שלה ויציג את ערעורה. היא רצתה את חלקה בירושה וטענה, בין השאר, שבעלה היה ״שוטה גמור״ בעת שכתב את הצוואה. בדיון שנערך בבית־הדין בשנת תרע״ט (1919) פסק הרב שלמה אבן דנאן מפאס, שהמקדיש היה צלול בדעתו וההקדש תקף (אבן דנאן, תרצ״א, סימן לג. ערעור אחר של אלמנה על ירושה: שם, סימן לז).

 

אישה אפוטרופוסית

במקור אחד מוזכרת אישה, האפוטרופסית על בניה, ובמקור אחר – אישה אפוטרופסית על כל נכסיו של בעלה.

 

סבתא שרצתה לפרנס את נכדותיה במטרה לשמור את כספן

המעשה הבא אירע במחצית הראשונה של המאה ה־19:

״ראובן מת והניח ג׳ בנות קטנות פחותות מה׳ שנים והניח להם אביהם הנזכר נכסים והלכו הבנות הנזכרות אצל אמם כנהוג. ויהי היום באה הזקנה אם אביהם ואמרה אני אפרנס היתומות מכיסי ומממוני להיות להם לעזר וישארו נכסיהם שלמים עד שיגדילו,

ויהיו היתומות הנזכרות אמונים אצלי ויאכלו עמי ערב ובקר וצהרים. ואמם אומרת לא כי הבנות בנותי ועדיין הס צריכים לי כי קטנות הם וחז״ל אמרו הבת אצל אמה לעולם וכל שכן אלו שהם קטנים, וכל שכן שהם בממונם ואינם צריכים לזולת, תהיה חנייתם אצלי ויתפרנסו מממונם כראוי להם בריוח ולא בצמצום ולא יזוזו מלפני אפילו רגע… והזקנה אם אביהם אומרת אם באמת רצונה להיות להם לעזר תתן להם די סיפוקם ויאכלו עמה״. מן התשובה ניתן ללמוד, שמדובר במשפחה אמידה. הבעיה לא הייתה שאין לאם די כסף לפרנס את בנותיה, אלא שהסבתא רצתה לשמור את כספי כלתה כדי להבטיח את עתידן של הבנות. החכם הצדיק את האם וטען, כי אין להפריד בין הבנות ובין אמן ״ומפירות ממונם יזונו על פי בית דין שימנו נאמן על נכסיהם״(בירדוגו, תשכ״ט, אהע״ז, סימן צא)

אליעזר בשן-נשות חיל יהודיות במרוקו- עצמאות האישה בשיקולים כספיים

עמוד 86

״אור זרוע לצדיק״ למקובל האלוקי רבי חיים ויטאל.

אור-החיים-הקדוש

״אור זרוע לצדיק״

למקובל האלוקי רבי חיים ויטאל.

תלמידו המובהק ומעביר תורתו של רבנו האריז״ל. יום ההילולא שלו – ל׳ ניסן ־ ר״ח אייר ה׳ש״ף(1620).

רבנו חיים ויטאל כותב בנושא הסיבות המביאות את הגוי להתגייר: ״כמתגייר, נכנס בתוכו נפש הגר, הנוצרת מקליפת נוגה הכלולה מטוב ורע ונעשים מזיווגן של צדיקים בגן עדן בארך(שער הגלגולים פ״ט עמ׳ יט).

כפי שהוסבר במאמר, כמו מביאת אברהם ושרה שהייתה עקרה..

רבי חיים ויטאל החל ללמוד את תורת הנגלה בבית מדרשו של המקובל הרב משה אלשיך בגיל 14, שגם הסמיך אותו לרב. בהמשך, הוא למד בבית מדרשו של המקובל הרב משה קורדברו שם רכש את תורת הקבלה. כאשר מרן רבי יוסף קארו פגש לראשונה את רבי חיים ויטאל בהיותו בגיל 14, הכיר ביכולותיו הרוחניות, וביקש מהרב אלשיך לשים עליו את עינו, היות ונועד לגדולות.

המפנה בחייו, חל עם עלייתו של האר״י הק׳ ממצרים לצפת בשנת 1570, כאשר הרב ויטאל היה בן 27. בתחילת דרכו בצפת, האר״י הצטרף לבית מדרשו של הרמ״ק, אבל תוך מספר חודשים הרמ״ק נפטר, ושישה חודשם אח״כ, הרב ויטאל הפך להיות תלמיד המובהק של האר״י הק׳, אבל רק לתקופה קצרה, היות והאריז״ל נפטר בגיל צעיר מאוד, בהיותו בן 38 בלבד, ביום ה' אב של״ב(1572).

רבנו האריז״ל ציוה שרק תלמידו המובהק רבנו חיים ויטאל, יעסוק ויערוך את תורתו הוא גם טען שכל מטרת בואו לצפת הייתה­­ להעביר את תורתו לתלמידו רבי חיים ויטאל. במשך 28 שנים, עמל הרב ויטאל על ספר ״עץ חיים״ הכולל שמונה שערים מתורת רבו: הקדמות, שער הכוונות, שער המצוות, שער הייחודים, שער הגלגולים שער רוח הקודש, שער מאמרי רשב״י וכד. הוא פרסם עוד ספרים כמו ״שערי קדושה״, ״ספר החזיונות״ המשמש ספר אוטוביוגרפי בו הוא כותב על התגלויותיו, כח נשמתו, חזיונות להם זכה בחלום וכו'. ספריו האחרים: ספר התכונה, דרך חיים, ספר הגורלות, עץ הדעת טוב.

חרב חיים ויטאל גנז את כתביו, היות וחשש שמא לא הבין נכון את תורת רבו.

אחרי מותו, תלמידיו: בנו רבי שמואל ויטאל, הרב חיים הכהן מארם צובא מחבר "מקור חיים״ על שו״ע אורח חיים״ בדרך הפרד״ס, רבי ישראל סרוק, הרב יוסף צמח, והרב אברהם אזולאי בעל ה״חסד לאברהם״ וכו' שעלה מפס שבמרוקו, עשו שאלת חלום, האם יכולים לפרסם את כתביו. לאחר שנענו בחיוב, הרב אברהם אזולאי אסף את כתביו מהגניזה, והוחל בעריכתם. הרב שמואל ויטאל, בנו של רבי חיים ויטאל היה מגדולי תלמידי אביו, ושימש כמעתיק ומסדר את כתביו וכתבי האר״י, כפי שמעיד החיד״א בספרו ״שם הגדולים״.

בשער הגלגולים הוא מספר שרבו האריז״ל ביקש ממנו לעבור לגור בירושלים, שם תיקונו. וכך הוא כותב: ״אמר לי מורי ז״ל שאלך לדור בעיר הקודש תובב״א ירושלים – כי שם מקום דירתי האמתית, ושם עיקר השגתי וטובתי״.

אכן, הוא התקבל יפה בירושלים, ויש האומרים שאף הוכתר כרב המקום. לאחר מס׳ שנים בירושלים, הוא נאלץ לברוח לדמשק, היות והמושל הטורקי עבר יום אחד מעל נקבת השילוח ושמע פכפוכי מים. כאשר שאל את עוזריו לפשר הדבר, הם סיפרו לו שהמקום חתום וסתום עוד מימי חזקיהו מלך יהודה שחסם את המקום, כאשר הגיע סנחריב מלך אשור כדי לכבוש את ירושלים.

השליט ששמע על גדולת רבי חיים ויטאל, דרש ממנו לפתוח את המקום ע״פ שמות הקודש. הרב ויטאל חשב שבמקרה דנן, אין להשתמש בנסים, וברח לדמשק שם שימש כרבם של היהודים האיטלקים, היות ואביו הרב יוסף ע״ה שהיה מקובל עצום, עלה לצפת מאיטליה.

האריז״ל נגלה אליו בחלום ואמר לו, שהוא גלגולו של חזקיה, והשליט של סנחריב, ואם היה פותח את נקבת השילוח, היה מביא את הגאולה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 170 מנויים נוספים

אפריל 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר