מורשת יהדות מרוקו

הסולטן מוחמד בן־יוסף, שכונה מאוחר יותר על ידי ראשי התנועה הלאומית המרוקאית באופן רשמי המלך מוחמד החמישי, פתח בהקדמה המבהירה את היחס האבהי של הסולטן העלאוי ליהודים ולישראל: "אין לי דבר ללמדך מר גולן. היהודים חיים במדינה ברוכה זו שבמגרב אלפי שנים לפני בא האיסלם. הם שגשגו, חיו בינינו וממשיכים לתפוס מקום נכבד וחשוב בחברתנו. למה הם רוצים ללכת בדיוק כשמגיעה מדינתנו לעצמאות ועמנו לשחרור? היהודים הם חלק בלתי נפרד מעמנו. לאיזה הרפתקה הם הולכים בעולם אכול סכסוכים ואי ודאות? מה יהיה גורלם כשיעזבו אדמה שהיא אדמתם?

גיו גולן: "אנסה אדוני לענות על שאלתך בכנות רבה, ואולם קודם לכן רוצה אני לשאול את כבודו. שר הדואר, חברנו לאון בן־זקן, פרסם זה עתה את תנאי הקבלה לגיוס 350 עובדים לדואר. הם צריכים לשלוט בערבית וצרפתית ולהיות בעלי השכלה כלשהי. נניח כבודו שמאתיים המועמדים שיבחרו יהיו צעירים יהודים. אין אחוז זה עולה בקנה אחד עם המציאות במדינה. זה יותר מחמישים שנה אליאנס (חברת כל ישראל חברים) עושה מאמצים רבים כדי להעניק ליהודים חינוך נאות. אחיהם המוסלמים, צעירים בעלי הסיכויים הפחותים, נמשכים למסחר או לפוליטיקה. כמו כן, מוסלמים צעירים בעלי תעודות בגרות מצפים לתפקידים גבוהים יותר מאלו של עובדי הדואר".

מוחמד החמישי: "מצב זה יעמיד לפנינו בעיה ויכריח אותנו לגרום לאי צדק. אין להם אמון בנו. אם לא, לא היו עוזבים!"

גיו גולן: "יהודי עוזב כשהוא מרגיש שעליו לעשות זאת ושיש לו לאן ללכת. יש כאן הבטחה לשוב, כפי שהוד מעלתו יודע. זה חלון אפשרי מיום שישראל קיימת ופותחת את שעריה ואת ליבה כדי לקלוט כל יהודי שרוצה לשים קץ לגלותו. קיימת גם העובדה הבלתי נמנעת של הלאומיות הערבית המיליטנטית שקשורה לבעיה הפלסטינית שמטבע הדברים דוחה את הציונות. כמו כן מעט יהודים נטלו חלק במאבק לעצמאות. מכוח הדברים הם אינם יכולים להשתתף באופוריה ובשמחה השוטפים את מרוקו. יהודי המגרב מוכנים מנטלית לעזוב. שהותם במרוקו לא הייתה אלא המתנה רבה לפני שישובו הביתה".

לבקשת המלך, התחדשה למחרת השיחה בין השניים: מוחמד החמישי התלונן על זה שישראל מפרקת משפחות. ישראל עוזרת לצעירים חסונים להגר ומשאירה את הזקנים מאחור: "אני מבין מר גולן שהמשפחות המגיעות אליכם מופנות למחנות נטולי כל נוחיות השוכנים לרוב מחוץ לערים. אני מניח גם שמחנות אלה זמניים עד שימצאו בשבילם דיור ועבודה. החיים שם לבטח קשים. הם זרים בארץ שאתה טוען שהיא שלהם. הם לא יודעים אפילו את שפתה ולא את מנהגיה. זהו סבל לאנשים שיש להם הכול כדי לחיות בכבוד".

גיו גולן: "החושב כבודו שיש הגיון כלשהו למנוע יציאתם?"

מוחמד החמישי: "לצערי זה מאוחר מדי. אין לנו רשות לפצל משפחות לשניים, להפריד בין ילדים להורים בין זקנים לצעירים. המשפחה המרוקאית היא יחידה אחת. יחידה קדושה שיש לכבד ולשמר. אנו אחראים לזה. אף אם יתיישבו בארצות רחוקות, יהודי מרוקו יישארו נתינינו ואנו חייבים להעניק להם את חסותנו. אנו מלווים אותם ביציאתם בחרדה ובדאגה לגורלם. אלוהים ישמור עליהם ויסלח להם את טעותם. אתה יודע כמוני מר גולן שההגירה התחילה זה שנים רבות. לכך אחראית הממשלה הצרפתית ושלטונות החסות. הארגון המוכר דומני בשם 'קדימה' הציב בארצנו מנגנון שמטרתו לשכנע את היהודים לעזוב בהבטחות שווא. לנסוע עולה יקר. היה זה אנושי יותר והגיוני יותר לו היציאות היו מתבצעות על פי משפחות או על פי כפרים שלמים. אולם כוונות 'קדימה' הלכו אף מעבר. לארגון זה מטרה עיקרית, לערער את המבנה המשפחתי והקהילתי של יהדות מרוקו ולהבטיח שרוב יהודי מרוקו יעזבו את המדינה כדי להתאחד עם משפחותיהם. אנשי 'קדימה' שכנעו את הצעירים והשפיעו עליהם לעזוב ראשונים. קל יותר להשפיע על צעירים ללכת ולנטוש אחריהם משפחות שבורות, הורים וסבים ללא ילדיהם וללא נכדיהם. זה חורבן שיטתי של המשפחה. לצערי, היום מאוחר מדי לשנות את הדברים. איסור יציאת היהודים יביא רק כאב למסכנים אלה. תאמין לי אדוני, אנו מסכימים לכך, אולם בלב כבד. הדבר מנוגד לאמונתנו". המלך שהשלים עם נטישת היהודים מפרש: "אם אעצור עכשיו את ההגירה, אתן יד בכך להרס משפחות ואילו אני מעוניין באיחודן. יהודי מרוקו הם בני. הם נשארים מרוקאים ואני אמשיך להגן עליהם בכל מקום שאליו יגיעו. אם ירצו לחזור למרוקו יוכלו לעשות זאת בכל עת". בפגישה התעניין המלך בעיקר בקיבוצים ושאל אם רשאים יהודים מרוקאים להתקבל אליהם ואם תהיה אפליה נגדם כשיגיעו לישראל.

למחרת, בּן־בַּרכָּה ביקש להיפגש עם גולן בביתו והשמיע לו עמדה מתחמקת בעניין יציאת היהודים מן המדינה: "שיהיה ברור ג'ו. עניינכם תלוי רק במוחמד החמישי ורק הוא יחליט בעניין. אנחנו יכולים כמובן לנסות להשפיע עליו אולם לא כשמדובר ביהודים. תחום זה הוא שומר לו בלבד. ההחלטה הסופית לאפשר או לא את היציאה תלויה רק בו".

בפגישה שלישית של גולן עם מוחמד החמישי הקדיש האחרון את דבריו לישראל וליחסיה עם מרוקו ועם שכנותיה: "לעולם לא התנגדנו להקמת מדינה יהודית ולא התנגדנו לקיומה. אנו חושבים שיש לעשות הכול כדי שלא לבודד את ישראל. במצב הקיים אנו חושבים שמדינה זו יכולה להיות חלק ממכלול עם מדינות אחרות. המדינות שלחופי הים התיכון יכולות לייסד מסגרת בתוכה יכולים להיווצר יחסים בין מדינות ערב לישראל. לעולם לא התנגדנו לכך שיהודי ארצנו יבקרו בפלסטין. ברור לנו שקיים קשר חשוב, דתי ותרבותי ובמקרים רבים גם משפחתי, בין יהודי מרוקו ובין יהודי ישראל. אך מעולם לא תיארנו לנו שהם יחליטו לעזוב".

מוחמד החמישי: "אין לי אף נוסחה להציע. אני יכול רק לומר שאין להם ברירה אלא להבין אותם. ככל שתזדרזו לעשות זאת כן תהיו חזקים יותר. בעלי רצון טוב חייבים להימצא כל שכן בשני הצדדים. תהיו הנהנים הראשונים מן השלום עם העולם הערבי. עליכם לעשות הכול כדי להתחיל בדרך ההשלמה. יורש העצר מסכים עם עמדתי זו. מרוקו היא ארץ חופשית. כל משפחה שתרצה לצאת תוכל לעשות זאת. כל משפחה שתרצה תוכל לחזור. כל עזיבה היא בשבילנו פצע. אולם בכל מקום שיהיו בו, מחשבתנו תהיה אתם". שלא כדברי המלך מתברר שיורש העצר חסן הציג עמדות מעט שונות על הגירת היהודים מן המדינה בשיחתו עם נציג הקונגרס היהודי העולמי, אלכסנדר איסטרמן, ארבע שנים לאחר מכן. לפני שנפרד המלך מבן־שיחו, הבטיח לו שיכבד את ההבטחות שלו ושל ההנהגה הפוליטית בארצו וביקש למסור דרישת שלום לחבריו בקונגרס היהודי העולמי.

לאורך כל הקריירה הציבורית שלו, פעל גולן נגד הזרם תוך ראיית הנולד. בכך הודו לאחר מעשה רבים מיריביו. אישיותו של קרנה צבריות שפויה, נטולת חותם של גלותיות, של אדם המעורה היטב בחיי האזור ובתרבותו. שיטתו דגלה בהסכמים דיפלומטיים והוא ידע יותר מכל להתחבב על מנהיגים ערביים ולזכות באמונם. רשימת קשריו ומגעיו ארוכה ומגוונת. היא כללה שיחות נפש עם מוחמד החמישי, ידידות עם אלמנת הנשיא רוזוולט ועם ראש עיריית פירנצה גיורגיו לה פירה. עליהן יש להוסיף את הפגישות עם המצרים מוחמד חסנין הייכל והקולונל סַרוּאַט אוקַשה, עם האלגיירי כרים בלקסם ועם מנהיג צבא השחרור המרוקאי דר' עבדלכרים ח'טיב. הוא ניהל משא ומתן עם מוחמד לע'זאוי ראש שירותי הביטחון של מרוקו העצמאית וקשר קשרי ידידות אמיצים עם ראש ממשלתה הראשון מברכּ…. בכּאי, עם ראשי האגף השמאלי עבדרחים בועביד, מהדי בן־בּרכּה, עם ליברלים מקורבי הארמון עבדלקדר בן־ג'לון, מוחמד שרקאוי, עבדלהדי בוטלב, בן־סאלם גסוס ועם מנהיג האוכלוסייה הברברית מחג'ובי אחרדן. הוא נפגש גם עם מנהיגים הנחשבים לשמרנים כגון עלל אלפסי, חג' עומר בן־עבדלג'ליל, אחמד בלפרג', מולאי אחמד עלאוי ודר' מוחמד אלפסי. קשרים אלה ורבים נוספים הפכו את גולן למתווך שכל גורם ממסדי ישראלי נאלץ להזדקק לשירותיו כדי ליצור קשר עם גורמים ערביים. אף־על־פי־כן, ראש המוסד טען שגולן מאמין יותר מדי לערבים ושהוא לא מבין שהאסון כבר מתדפק על הדלת במרוקו. לטענתו, המרוקאים לא יותר טובים מהסורים, העיראקים והמצרים וכשגולן משפיע על חבריו בקונגרס היהודי העולמי להאמין בערבים, הוא מעמיד את יהודי מרוקו בסכנה.

על אופיו של גולן ויחסיו עם עמיתיו מעיד נציג הקונגרס היהודי העולמי בג'נבה גרהרט ריגנר: "היה לו עניין עמוק בתנועות הלאומיות הערביות. הוא דיבר בשטף ערבית והיה לו כשרון מיוחד בפתיחת דלתות וביצירת קשרים במצבים הקשים ביותר. מכאן השליחות שהטיל עליו הקונגרס היהודי ליצירת הקשרים הראשונים עם החוגים הלאומיים באיסתיקלל וב״מפלגה הדמוקרטית לעצמאות" (pdi). גולן לא היה נטול חן והשתמש בו בכשרון במגעיו. הוא גם ידע בין היתר להתלוצץ, דבר שסייע לו במשימותיו אך לא עשה אותו פופולרי בקרב חברי המנהלים הפוליטיים".

במרוקו, שהייתה זירת פעילותו העיקרית בשנות החמישים, יישם גולן את האופציה הדיפלומטית והיא ורק היא הביאה לפתיחת שערי ההגירה. לעומת שיטתו, עודף האקטיביזם של אחדים מיריביו במוסד הביא לאסונות ולפגיעה בחיי אדם. איסר הראל ערך חלוקה סכמטית לשני מחנות. מצד אחד הציב את תומכי העלייה בתנאי מחתרת תוך סיכון חיי אדם ומולם תומכי הדיפלומטיה השקטה והגישה הסובלנית כלפי שלטונות מרוקו. במציאות, החלוקה הייתה מורכבת יותר והתערבו בה שיקולים הנוגעים להערכת מידת הסכנה אליה היו צפויים היהודים במרוקו ולדרך היעילה ביותר לשכנע את השלטונות לאפשר ליהודים לצאת. אפילו נציג הגישה האקטיבית, ברוך דובדבני מן הסוכנות היהודית, נאלץ להודות ביעילות שיטתו של גולן: "ראייתנו אנו הייתה ראייה ציונית. לא התחמקנו מהכרעות הרות גורל, בהיותנו משוכנעים שאין עתיד ליהדות מרוקו, אלא בעלייה לישראל וחשנו בעליל את דוחק הזמן. לא כך אנשי הקונגרס היהודי העולמי שעמלו להשגת פתרונות לשעה ועל הקלת המצב במקום […] עם זה, יש לומר לזכותם, שקשרי הידידות שלהם עם רבים מאנשי השלטון הם שמנעו שפיכות דמים ברחוב היהודי בתקופה של העברת השלטון מיד ליד, קשרים אלה תרמו גם כן להקלת המצב במחנה המעבר שליד קזבלנקה".

ד"ר יגאל בן-נון-שלוש פגישות של ג׳ו גולן עם מלך מרוקו מוחמד החמישי-חלק שני-ברית מספר 28 בעריכת מר אשר כנפו

עדות להבדלי הגישה בין ראשי המוסד לבין עמדותיו של גולן משתקפת ביחסו למצבורי הנשק שהחדירה רשת "המסגרת" של המוסד למרוקו וסיכנה את הקהילה המקומית: "הם עשו דברים משוגעים. אחד מן הנציגים [של המוסד] שלח צעירים יהודים מרוקאים למחנות צבאיים בארץ והחזיר אותם לכפריהם במרוקו, חמושים בנשק אישי, שהוברח למרוקו, כדי שיגנו על שאר היהודים תושבי המקום. כל זאת מבלי לחשוב על כך שזה יחשיד אותם בעיני התושבים המקומיים, שתוך כמה ימים יגלו מי הם. המוסד פשוט לא יישם את לקחי המחדלים מן 'העסק הביש' במצרים והמשיך לחזור על טעויותיו". גם בעיית השימוש המופרז שעשו נציגי המוסד בנשק השוחד קומם את גולן. במקרים רבים מדי הציעו שוחד לפקידים בכירים למרות שלא היה שום צורך בכך: "מעולם לא נתתי אגורה אחת כדי שייצא יהודי. אחר כך, כשעזבתי, השוחד הפך לכלי עזר שכיח בידי המוסד ביחסיו עם השלטונות".

בכל הקשור למגעים עם מנהיגים ערביים הפך גולן למוסד של איש אחד מול גורמים רבים שנזקקו לתיווכו מכיוון שלא הצליחו ליצור בעצמם את הקשרים הנחוצים להם. רשימת המוסדות שפנו מרצון או מאונס לבקש את התערבותו מרשימה בחשיבותה. היא כללה את משרד החוץ בירושלים ואת שגרירות ישראל בפריס, את חבריו בקונגרס היהודי העולמי, את שליחי הסוכנות היהודית, את ראשי המוסד וגם את ראשי הקהילה היהודית במרוקו. הממסד לא אהב מתווכים מוכשרים. הוא לא אהב את גולן כמו שלא אהב את המתווך אנדרה שורקי. הם היוו הוכחה ברורה מדי לאזלת ידו של הממסד. זו הסיבה שפקידיו פעלו בדרכים רבות להרחיק את גולן ואת שורקי מזירת ההתרחשויות. אך לא תמיד בהצלחה.

על יחסה של גולדה מאיר לגולן לעומת יחסו של מולאי חסן ושל המרוקאים בכלל אליו ניתן ללמוד מן הפרשיה הבאה. ב־4 באוגוסט 1960 עמדה לצאת למרוקו משלחת של הקונגרס היהודי העולמי לפגישה עם יורש העצר, נטלו בה חלק אלכסנדר איסטרמן, אנדרה ז'אבס וגולן. לפני הנסיעה התקבל מברק מגולדה מאיר בו היא הודיעה לשגרירות בפריס שהיא מתנגדת לנסיעתו של גולן בתירוץ שלא קיימים בין ישראל למרוקו יחסים קונסולריים ולכן היא אינה יכולה להבטיח את ביטחונו. ביום הטיסה נפגש איסטרמן עם השגריר ולטר איתן וביקשו להסיר את ההתנגדות לנסיעה. אחרי התייעצות השגריר אסר על גולן לנסוע והודיע לו שאם הוא בכל זאת ייסע, הדבר יהיה על אחריותו ובניגוד לדעת השגרירות. היה ברור שעמדתם של ראשי משרד החוץ כלפי נסיעתו נבעה לא מדאגה לביטחונו של גולן אלא מהסתייגות מעמדותיו בנושא הצפון־אפריקאי. טענותיהם של גולדה מאיר ושל איתן לא היו עקביות מכיוון שבעבר הם עצמם פנו לגולן להתערב כדי לאפשר את נסיעתו של הישראלי עקיבא לווינסקי למרוקו למרות שלא קיימים יחסים קונסולריים בין שתי המדינות. יתר על כן, ברור שכאשר שלטונות מרוקו הנפיקו לגולן אשרת כניסה על דרכונו הישראלי הם לקחו בחשבון את הדאגה לביטחונו האישי. הענקת אשרה לישראלי מוכיחה גם שהמרוקאים לא ראו בישראל מדינה עוינת או יריבה. בידי גולן ואשתו היו כבר דרכונים ישראלים שהוטבעו בהן אשרות כניסה מרוקאיות מספר 6 ו־7 של המדינה החדשה. לבסוף, גולן החליט, כאזרח ישראלי נאמן, שעד לבירור העניין הוא יעכב את טיסתו. בדיווח למשרד החוץ נאמר שהנסיך סירב לקבל את איסטרמן וז'אבס לשיחה בטענה שהוא לא מכיר אותם. לפי דיווחו של גולדמן, מולאי חסן שאל מדוע גולן לא הצטרף לשני השליחים. כאשר השיבו לו שגולן חולה, ביקש מהם הנסיך להמתין עד להבראתו ואז יקבלם. איסטרמן וז'אבס נאלצו לעזוב את מרוקו כלעומת שבאו.

גולן יכול לזקוף לזכותו הישגים לא מעטים בזירה המרוקאית, בהגנה על יהדות אלג'יריה וביחסים בין הוותיקן לישראל. אחד משיאי הצלחותיו הוא המסמך המכונה הסכם גולן־לעיזאוי, במסגרתו סיכם עם ראש שירותי הביטחון המרוקאי את פינויו לישראל של מחנה המעבר "קדימה" ליד העיר אלג'דידה. בין שאר פעולותיו השוטפות אפשר למנות את שכנוע ראשי הקהילה לתמוך בעוד מועד בראשי התנועה הלאומית המרוקאית ומניעת פגיעות בנפש בזמן העברת השלטון בזכות מגעיו עם ראשי צבא השחרור.

ראוי להזכיר במיוחד את שלושת הוועידות הים־תיכוניות שהתקיימו בפירנצה החל מאוקטובר 1958 ביזמת גולן וראש העיר ג'ורג'ו לה פירה Georgio La Pira. מטרת הוועידות הייתה להפגיש אנשי רוח ואנשי ציבור ישראלים וערבים למען פתרון הסכסוך במזה״ת. התלוו לוועידות פרסומו של כתב העת "לימודים ים־תיכוניים" Études Méditerranéennes, בו נטלו חלק אינטלקטואלים מארצות ערב ומאירופה. ללא ספק היוו ועידות אלה והמפגשים שצמחו בעקבותיהן תקדים למפגשים חשאיים שקיימו אינטלקטואלים ישראלים ועמיתיהם הפלסטינים לפתרון הסכסוך המדיני.

ניסיונותיה של גולדה מאיר לשלול את דרכונו הישראלי בגלל האזהרה שהעביר לראשי הקהילה היהודית באלג'יריה בשנת 1961 היא פרשיה מכוערות בתולדות משרד החוץ הישראלי. באלג'יריה בניגוד למרוקו הייתה סכנה אמתית לחיי הקהילה ששיתפה פעולה עם השלטונות הקולוניאליים הצרפתים. גולן רשם את שמו בהיסטוריה גם בזכות המגעים שניהל ברומה עם ראשי הוותיקן, הודות להם שינו הקתולים את תפילת הפסחא שכללה ביטויים אנטי יהודיים. בשלב מסוים ביקש נחום גולדמן משרת החוץ גולדה מאיר לקבל לשיחה את ג'ו גולן שהעלה בפניה את בעיית הסלקציה בקרב העולים ממרוקו. לדבריו כאשר פירט בפניה את נזקי השיטה, מבטה היה קר וניכר שעשתה מאמץ כדי להקשיב לדבריו המרגיזים. כאשר סיים היא השיבה: "אכן עצוב הדבר. הסלקציה היא החלטה ממשלתית ואין לנו דרך לפטור אותה. עלינו לחיות עם אי־צדק זה". מאוחר יותר נודע לו שדר' חיים שיבא, מאדריכלי הסלקציה, אמר על יהודי מרוקו אחרי ביקורו במקום: "הם מביאים אתם מחלות חשוכות מרפא שמהוות גורם הרסני לבריאות הפיזית של האוכלוסייה. יהודי מרוקו עם מחלותיהם מהווים סכנה מוחשית יותר ממתקפה צבאית ערבית".

בחודש יולי 2003 צלצל אלי גולן מרומה לפריס. הוא שאל איך מתקדם מחקרי שעסק ביחסים החשאיים בין ישראל למרוקו. הספר היה עדיין בשלבי כתיבה מתקדמים והוא שאל אם הוא יכול לקרוא את כתב היד לפני פרסומו. השבתי לו שעל־אף שאין מוסרים טקסט לקריאה לפני סיום ניסוחו אשמח להעמידו לרשותו כדי לזכות בהערותיו שהיו חשובות לי מאוד. ידעתי שהוא ימצא בספרי פרטים רבים על דברים שהתרחשו מאחורי גבו ונעלמו מעיניו אז, אך ישמח לגלותם. כך לגבי הפגישה עם יורש העצר ב־4 באוגוסט 1960. קבענו שניפגש בעוד זמן מה כשנגיע שנינו לארץ, אני לתל אביב מפריס והוא ממרוקו לביתו בעיר העתיקה בירושלים. כשבועיים לאחר מכן ישבתי להדפיס עותק מכתב היד כדי למסור אותו לגולן ואז הגיעה אלי הידיעה על מותו במרוקו. הצטערתי מאוד שהוא לא זכה לקרוא את הספר שבמידה רבה אמור לשקף את תרומתו למען עלייתה לישראל של יהדות צפון־אפריקה. גולן נפטר בשנתו ליד אלג'דידה שבמרוקו ב־ 11 באוגוסט 2003. שלטונות מרוקו טיפלו בהטסת גופתו לפריס ומשם לקבורה באביחיל שבשרון. ידידו שר החוץ לשעבר מוחמד שרקאוי וגיסו של חסן השני דאג להעביר את גופתו לבית עלמין יהודי וטיפל, בשם ממשלת מרוקו, בכל הבעיות הטכניות. גולן נפטר בגיל 81 בחברת כל בני משפחתו שהתלוו אליו לנופש כאורחיו של השר שרקאוי. רצה הגורל שהוא מצא את מותו באותה מדינה שסייע למנהיגיה לזכות בעצמאותה וליהודיה לשמור על זכויותיהם. באופן מקרי הוא נפטר באותו מקום ליד אלגידידה בו שכן מחנה המעבר לעולים "קדימה" שגולן טיפל בפינויו לישראל כארבעים ושמונה שנה קודם לכן.

ד"ר יגאל בן-נון-שלוש פגישות של ג׳ו גולן עם מלך מרוקו מוחמד החמישי-חלק שלישי  ואחרון-ברית מספר 28 בעריכת מר אשר כנפו