ארכיון יומי: 18 באפריל 2021


פרעות התריתל בפאס- משה חיים סויסה-פרק 1/5

יהדות-מרוקו

פרעות התריתל בפאס- משה חיים סויסה

תחילת המאה ה־20, שנת תער׳׳ב (1912).

הימים הם ימי מאבק בין מעצמות אירופה על השליטה במרוקו. כבר בסוף המאה ה־19 חמדו המעצמות להשתלט על מרוקו, שהייתה תחת שליטתו של הסולטאן מולאי אלחסן, בשל משאבי הטבע שלה, ומיקומה האסטרטגי בין הים התיכון לאוקיינוס האטלנטי, וכן בגלל חולשתו של היורש הצעיר, הסולטאן עבד אלעזיז. את הבלבול מנצלת צרפת כדי להגביר את אחיזתה במרוקו. המעצמות האירופיות לא שמחו על הצלחתה של צרפת במרוקו, מה שהוסיף ליריבות בין צרפת, גרמניה, אנגליה וספרד, שחפצו כולן לכבוש את מרוקו.

ביום י׳׳ט בטבת תרס״ו(16 בינואר 1906), התקיימה וועידת אלג׳זירס בספרד, בה נטלו חלק המעצמות האירופיות וארצות הברית. במסגרת הוועידה הוסכם, כי צרפת תקבל מנדט על מרוקו, שאותו היא הסכימה לחלוק עם ספרד. ברבאט ובקזבלנקה הוקמה תחנת משטרה צרפתית, ובטנג׳יר תחנת משטרה צרפתית וספרדית. כתוצאה מכך, החלה התמרמרות רבה בקרב האוכלוסייה המרוקנית, שראתה בכך השפלה רבה על כניעתם.

עם חדירת צרפת למרוקו, הקהילה היהודית בקזבלנקה, שמנתה כ־6,000 אנשים, החלה להתפתח. הצרפתים החלו לבצע עבודות פיתוח בנמל קזבלנקה, כחלק מאחיזתם באזור, וכן בנייה של מסילת רכבת. אולם מאות מוסלמים מאזורי מרכז מרוקו, שלא יכלו להשלים עם עובדת כניעתם לצרפתים, פרצו ביום י״ט באב תרס״ז (30 ביולי 1907) לאתר הבנייה של מסילת הרכבת, החריבו אותו וטבחו בפועלים האירופים. תגובתה של צרפת לא אחרה לבוא, וביום כ״ה באב (5 באוגוסט) הפציצה ספינת המלחמה הצרפתית את העיר, וההפצצה עוררה פרעות בקזבלנקה.

וכמו במקרים רבים בעבר, היהודים הם הקרבן של אי הסדר וחוסר היציבות השלטונית. שנים אלו היו מהשנים הקשות שידעו יהודי מרוקו, והם היו השעיר לעזאזל המסורתי של כל התסיסות.

כחלק מהפרעות בקזבלנקה, פרצו שבטים מוסלמים אל המלאח, ובמשך שלשה ימים בזזו, שדדו, הרגו ואנסו. 30 יהודים נרצחו בפוגרום זה, כ־10 נפצעו פצעים אנושים, והנשים והילדות היהודיות סבלו מהתעללות פראית. כ־4,000 יהודים שנותרו חסרי כל, נטשו את המלאח והצטופפו סביב בניין הקונסוליה הצרפתית כדי למצוא מחסה. אחדים מהם הצליחו לנוס אל הנמל, אך שם הם הוכו ונרדפו עד לתוך המים, הם עלו על סיפונן של אניות שעגנו לרוחב הנמל, ונשארו שם ללא מזון ושתייה במשך כמה ימים. התושבים העניים ביותר התבצרו במלאח, אשר נהרס לחלוטין, ומאות פליטים יהודים ברחו ומצאו מקלט ביישובים סמוכים. רבים לא הצליחו להימלט ואותם שבטים מוסלמים התעללו בהם עד זוב דם. מכתבים מאותה תקופה מתארים את קבוצות החירום שהתאגדו כדי לחפש בתנאים מסוכנים ובאזורים מרוחקים שבויות יהודיות, שנישבו על ידי אותם פורעים, וכמה מהן אף הוכרחו להתאסלם.

בעקבות המהומות בקזבלנקה, עלו גדודים של חיילים צרפתים לחוף העיר מספינת המלחמה, כדי להגן על בניין הקונסוליה ועל אנשיהם, שהיו נצורים על ידי השבטים המוסלמים המורדים. אך אותם שבטים ניצלו את המצב, ופלשו לבתי התושבים כדי לשדוד את המקום. כיבוש העיר קזבלנקה והסביבה על ידי הצרפתים, העצימה את העוינות באוכלוסייה המוסלמית. העוינות הזאת התפשטה במחוז כולו ואיימה גם על היהודים, ומצבם הפך מסוכן אפילו בערים הגדולות.

כאשר הושב לבסוף הסדר על כנו, המראה של העיר היה עלוב ומזעזע. המראה היה נורא. ברחובות המלאח היו גופות הקרבנות מושלכות בביזיון על פני האדמה, וכך גם תכולות הבתים כמו בגדי כותנה ומזון מקולקל. בתים רבים היו שרופים. יהודים רבים שהתחבאו במקומות מסתור מאז ההפגזה הראשונה, יצאו עתה אל הלא נודע. רבים מהם פצועים, חיוורים ומיוסרים. כמה מהם התגלו רק לאחר החפירה בהריסות. אחת היהודיות שהתחבאה במרתף בית, חילצוה והעלוה לאניית הצלה אל העיר טנג׳יר, היא הייתה מפוחדת ומבוהלת ולא הצליחה להוציא הגה. רק כשהגיעה אל מקום מבטחים סיפרה על בנה התינוק שהחביאה בפינת המרתף במשך שלושה ימים, ללא אוכל ומים, כדי להצילו ממוות.

היה זה רק תחילתו של פרעות ביהודים, שאיש לא צפה את אשר עתיד להתחולל על היהודים במרוקו      

בתקופה שלאחר הפרעות בקזבלנקה, תוארו במכתבים שנשלחו על ידי נציגי כי״ח(כל ישראל חברים) למשרדי הארגון בפריז, את הפגיעות שנערכו ביהודי מרוקו, ההתקפות, הרציחות והטבח בערים ובכפרים רבים, והם נפוצו ברחבי הממלכה. בין היתר באזימור, בדמנאת, בפאס, במראכש, במכנאס ובצפרו. השבטים המורדים במרוקו שעל חוף האוקיינוס האטלנטי איימו כי יקיפו את הערים במצור, מה שהביא לגלות המונית של האוכלוסייה היהודית במזאגאן. כמו יהודי קזבלנקה, גם הם מצאו מקלט בסטאת, הממוקמת 70 ק״מ מדרום לקזבלנקה, ובה ניהלה צרפת מלחמה ממושכת כדי להשליט את הסדר.

כבר קודם לכן, ביום ח׳ בטבת תרס״ד (27 בדצמבר 1903), פלשו לעיר סטאת שבטים אחדים של ברברים, רועים וחורשים, שניצלו את המצב שהיה באותה העת במרוקו. השליט עזב את העיר ערב לפני הפרעות, והביזה החלה ביום חמישי בבוקר. על אף שאף אחד לא חמק – ערבים ויהודים, מוגנים ושאינם מוגנים, כשכולם נשדדו מרכושם ללא רחמים, עדיין היהודים סבלו במיוחד מן ההתקפות הללו.

אותם פורעים נכנסו לחנויות ולבתים, עצרו את האנשים שנתקלו בהם, הפשיטו אותם כדי לוודא שלא הסתירו שום דבר על גופם, הותירו אותם בחולצה בלבד וסילקו אותם. כל מי שגילה התנגדות, איימו עליו ברצח. הפורעים שברו את דלתות החנויות במכות קת, ירו במנעולים שלא נשברו ובזזו הכל.

אך כאן לא הסתיימו פשעיהם. שני יהודים אומללים, אישה בת 60 וגבר צעיר בן 30, נמחצו למוות תחת פרסות סוסיהם. מעשי אלימות נוספים התרחשו. ילדה בת 12, חוותה התעללות כה אכזרית בידי אחד הפורעים, עד שפניה היו מעוותות וכמעט שלא היה אפשר לזהות שהיא יצור אנושי. נשים שילדו כמה ימים לפני הביזה, הופשטו באכזריות נוראה על ידי הפורעים ונחשפו עם תינוקן הרך לרעב, לקור ולגשם.

בתוך ההמולה של הרגעים הראשונים, גברים נשים וילדים ניסו להימלט. בתוך הבהלה הכללית אבדו ילדים, ונשים איבדו את עקבות בעליהן. אחד הילדים אותר רק כעבור 24 ימים, כשהוא רעב ללחם ורועד מקור. רבים מן הפליטים, כ־700 במספר, צעדו בצעידה נוראית עד לקזבלנקה, בקור וללא פת לחם, כדי להימלט מזעמם של הפורעים.

מספר שנים לאחר מכן, ביום ט׳ בשבט תרס׳׳ח (12 בינואר 1908), אחד מהגדודים הצרפתים בפיקודו של הגנרל אלבר ד׳אמד, עזב את קזבלנקה והמשיך לעבר סטאת. לאחר שהצליח לסלק את הגדודים המרוקניים, נכנס חיל הרגלים הצרפתי מספר ימים לאחר מכן לסטאת, שהייתה נטושה, פרט ליהודים. הם לא נסו עם המוסלמים, אלא בחרו להפקיד את גורלם בידי החיילים הצרפתים, מחשש שאף הם ינדדו אל הלא נודע, וחיכו להם בדגלים לבנים. עם עזיבת הצרפתים, התפרצו הערבים לתוך המלאח כדי לחסל את היהודים, בשל קבלת הפנים שערכו לצרפתים. כ־40 יהודים נשחטו ונטבחו בפרעות אלו. כשהצבא הצרפתי עבר שוב דרך סטאת, שבועיים לאחר מכן, הוא גילה אלמנות ויתומים אומללים מתחננים לפניהם שייקחו אותם לקזבלנקה, תוך שהם כלואים בתוך מבנה, מפוחדים וגוועים מרעב.

עלייתו של הסולטאן מולאי אלחאפיד לשלטון, לא שיפרה ולו במקצת את מצב היהודים בעיר הבירה פאס. באוכלוסייה של כ־100,000 נפשות, היהודים מנו כעשירית מן התושבים, כ־12,000 נפשות. ביום י׳ בטבת תרס״ח (15 בדצמבר 1907), המורדים שחברו למולאי אלחאפיד נכנסו בכוח לפאס, בזזו את בנייני המיסים, את השווקים, את הדואר הצרפתי ואת המלאח הייתה זו תחילתה של תקופה שהתרחשו בה פגיעות אכזריות ביהודים של פאס, שכן המורדים ראו בהם משרתים של הכובש הצרפתי, שנואי נפשם. הסולטאן היפר את כתב הזכויות שהעניק אביו למשה מונטיפיורי בשנת 1864, ולמרות הבטחות הסובלנות שהוגשו בכתב לציר הצרפתי בפאס, הוא אילץ את היהודים לעבוד במפעלי אבק שריפה ובאורוות, ללא שכר וללא מזון ושתייה. הווזיר שלו רדף אותם, הכריח אותם לעבוד בשבת, ואפילו ביום הכיפורים, ולא היסס להעניש אותם במלקות.

מאוחר יותר נאסר על תושבי המלאח, שמחלונות בתיהם ומהגגות הייתה להם תצפית על פנים הארמון, להביט בו. העונש על הפרת האיסור היה מוות. בעקבות גזירה זו נמנעו היהודים מלפתוח חלונות ברובע היהודי, מחשש שמא מי מהם יציץ אל עבר הארמון ויסתכן בגזר דין מוות, וכך נפסקה כניסה של אור ושל אוויר צח לבתיהם. בחלק מן התקופה היו היהודים נצורים בבתיהם, מנועים מכל תקשורת ומסחר עם הרובע המוסלמי השכן.

בתחילת שנת 1911 נחטף נכדו של הרב הראשי בפאס, רפאל אבן צור, והומר בכוח לאסלאם. הילד האומלל הובא לביתו של הקאדי, והקאדי סירב להחזירו. חששם של הקהילה היהודית הייתה כבדה ביותר לשלומו של הילד, והשמועות על המרת דתו בכוח רק הוסיפו צער ויגון לבני הקהילה. רק לאחר התערבות של הקונסול הבריטי והקונסול הצרפתי, הושב הילד לחיק הוריו המתגעגעים, ולעמו שכה ייחלו והתפללו לשובו בשלום.

למהומות הקשות של תחילת שנת תרעי׳א (1911) היו השלכות עגומות על מצב היהודים. אזורים רבים הופקרו בשל חוסר האונים של המושל, והיו כפופים לשבטים שוחרי מדון. על הסולטאן הוטלה פקודה לפצות על הנזקים שנגרמו לאירופים בקזבלנקה, ולשם כך הוא הטיל על נתיניו מיסים כבדים, מה שעורר יותר את הזעם וההתמרדות של המוסלמים. ואכן, בתחילת חודש אדר(מרץ 1911) התמרד אחד השבטים כנגד השלטון, הוא ליכד סביבו את רוב שבטי הצפון, צעד לעבר פאס וצר על העיר. היהודים עקבו בחרדה מגגות בתיהם אחרי ההתפתחויות. הרעב, שתמיד הורגש במלאח, חדר עתה ביתר שאת לבתי היהודים. אין יוצא ואין בא, ואין לאבי המשפחה מהיכן להביא לחם לכלכל את ילדיו.

אך על אף רפיון ידיהם של היהודים, הם החליטו להילחם. במכתב שנשלח לכי״ח על ידי עמרם אלמליח, כשנה לפני פרעות התריתל, כתב: "על חומות המלאח שומרות קבוצות של צעירים יהודים חמושים, נחושים להגן עליו ואף לחרף את נפשותיהם. הרובה שלי טעון ובהישג ידי".

הפעם דרש מולאי אלחאפיד את סיועה של ממשלת צרפת, בנימוק שעליהם לסייע בהגנה על תושבי פאס האירופים. אולם למעשה היה לו בכך עניין אישי, להציל את כס שלטונו. ובאותו הזמן, התאחדו שבטים ברברים במצור על מכנאס בערב פסח, ודרשו את הדחת הסולטאן מולאי אלחאפיד, כדי למנות תחתיו את אחיו, מולאי אלזין. המוסלמים במדינה סירבו לכך, מתוך זהירות שאם מולאי אלחאפיד ינצח לבסוף הרי שיעניש אותם. אהרון מויאל, המנהל הצעיר של בית הספר של כי׳׳ח במכנאס, חשש שבמקרה של תקיפת המלאה הרי שבית הספר יהיה היעד הראשון, ולכך ארגן בקרב בני קהילתו את ההגנה עליו: הוא חילק להם רובים ותחמושת, וגייס כ־50 שומרים ערבים, כשהוא מציב את כולם לאורך חומות המלאה. ואכן ביום שני י"ט בניסן (17 באפריל), בעיצומו של חג הפסח, תקפו המורדים במעדרים את חומות המלאח. היהודים השיבו אש עזה, וכך עד הערב התגברו על אחת המתקפות המחודשות, כשבבוקר נסוגו הברברים.

פעולות הגנה אלו מצד יהודי פאס ומכנאס היו יוצאות דופן בהיסטוריה של יהודי מרוקו, שבדרך כלל היו כנועים לנוכח הרדיפות. אומץ הלב במעשה ההתנגדות מתוככי חומות הגטו תחת מצור, גבורתם ותושייתם, הם שמלווים אותנו עד היום הזה בהגנה על אויבינו הבאים לכלותנו.

פרעות התריתל בפאס- משה חיים סויסה-פרק 2/5

יהדות-מרוקו

 

כזכור, בוועידת אלג׳זירס קיבלה צרפת מנדט על מרוקו, אלא שהיעדר הסכם רשמי עם הסולטאן מנע מצרפת לחזק את שליטתה בה, וטרם הצליחה צרפת להפוך את מרוקו למדינת חסות שלה. זאת הייתה תקוותם הגדולה של יהודי מרוקו, כפי שנכתב בעת ההיא בעיתונות היהודית דוברת הצרפתית: ׳כשההפקר שלט, המרוקנים בוודאי לא היו מחמיצים את ההזדמנות להתעלל ביהודים במעשי ביזה וטבח. ואילו היום, תחת החסות של צרפת, היהודים המסכנים הללו, שמתייחסים אליהם באיבה קשה, יוכלו להזדקף בחיק האומה הזאת, שבה איימו האינטרסים, חוסר הסובלנות והשנאה לסלק אותם׳.

הגנרל ליאוטי, שנתמנה על ידי ממשלת צרפת לפקד על אחד הגדודם הצרפתים במרוקו, סבר כי צרפת צריכה להשיב את הסדר על כנו ולמצוא דרך ליישב את הסכסוך עם השבטים מחרחרי הריב, שחיפשו בכל דרך להיפטר מנטל השלטון הרודני. הוא היה משוכנע בכך שכיבוש פאס, הבירר המלכותית, תביא לסוף התקופה רוויית התהפוכות. וכך, מלווה בגנרל מואניה, ששימש כציר צרפת בטנג׳יר, הגיע לפאס ביום ו׳ בניסן תער"ב (24 במרץ 1912) במטרה לכפות על הסולטאן את הסכם החסות, שבו תועבר הסמכות הפוליטית לשלטונות צרפת. מאוחר יותר סיפר, כי כשהגיע לעיר הריעה לכבודו האוכלוסייה היהודית בהתלהבות, וילדי המלאח קיבלו אותם בשירת ההמנון הלאומי של צרפת. היה זה רגע של שמחה עצומר עבור יהודי פאס, שראו בכך את קץ הפרעות שהתרחשו בהם מעת לעת.

בתום שבוע של מסע שכנועים מפרך, כשמולאי אלחאפיד עמד חסר אונים אל מול הכוחות הזרים, ובה בעת הוא נחשד כמי שמשתף פעולה עם הצרפתים, חתם בעל כרחו ביום שבת י״ב בניסן (30 במרץ 1912) על ׳הסכם פאס׳, זאת לאחר לחץ שהופעל עליו בעזרת 5,000 חיילים צרפתים שחנו לרגלי חומות ארמונו. לאחר חתימתו על הסכם זה, הפכה מרוקו באופן רשמי למדינת חסות של צרפת. במסגרת זו מינו נציב עליון צרפתי, וכן פקידים צרפתים רבים על משרדי הממשלה. הוסכם כי צרפת תכבד את הדת המוסלמית ואת המעמד של הסולטאן, וכן תהיה אחראית לביטחון האזרחים ולענייני המשטרה במרוקו, ואילו הסולטאן מצדו יכיר בזכותה של צרפת להחנות את צבאה בכל שטחי מרוקו.

רבים מתושבי מרוקו המוסלמים ראו בכך בגידה של הסולטאן בכך שחתם על הסכם זה. הסולטאן, שהיה מודע לאווירה הסוערת, דרש בתמורה לחתימתו שההסכם יישאר חשאי עד אחרי שיעזוב את פאס, למקלט ברבאט. ואולם, בעקבות הדלפות התפשטה הידיעה כמעט מיד, כאש בשדה קוצים.

על תגובת האוכלוסייה לידיעה על חתימת ההסכם נכתב, כי הייתה זו תדהמה כללית, כשהסכם זה נתפס כשטר מכירה, וכל העיר מהמשפחות המיוחסות וחכמי הדת ועד אחרון מוכרי הירקות, גינתה את העסקה, שבה האימאם, מנהיג המאמינים, מכר לנוצרים חלק מאדמתם לאסלאם. שקט כבד עטוי אימים עטף את העיר.

ומאידך, הקהילה היהודית בפאס שעד כה ניצלו פעמים רבות מן הפרעות אודות לחומות המלאח שסיפקו הגנה, עתה משנוספה נוכחותם של הגדודים הצרפתיים, העניק הדבר ביטחון רב לתושביה היהודים, עד שלא חששו עוד ולא הסתירו את חפצי הערך שלהם, מבלי שחזו את העתיד לבוא עליהם…

עוד לפני הפרעות בפאס, אירע מאורע שהשלכותיו הכבדות התבררו רק לאחר מכן. ביום שישי ח׳ בניסן תער׳׳ב (5 באפריל 1912), בעיצומם של ימי חול המועד פסח, חג חירותנו, כשבחג זה אנו מסמלים לעצמנו ולעולם כולו את בשורת החירות, הרי שבאותם ימים הפחד והדאגה קינן בלבם של יהודי המלאח בפאס, וימי השמחה הוחלפו בעצב ובדאגה. ביום זה עבר הצבא המרוקני מבית לבית, בהוראת הצרפתים בעלי חסותם, והחרים את כל הרובים והתחמושת שהיו בידי האוכלוסייה בפאס. אלא, כאילו במקרה, החיפושים הראשונים של החיילים התבצעו בקרב תושבי המלאח דווקא, בטענה שאלה סיפקו את הנשק לשבט הברברים. הייתה זו האשמה שפלה ביותר, שהרי היה ידוע היטב שהעוינות של השבטים הללו הופנתה בראש ובראשונה כלפי היהודים.

כדי לעודד את יעילות הפעילות של החיילים המרוקנים, הבטיחו להם המפקדים הצרפתים סך 50 פרנק אם ימצאו מסתור נשק או תחמושת. החיילים המרוקנים שהיו חדורי שנאה כלפי היהודים, נהגו בהם בבריונות והשליטו טרור. הם לא הסתפקו בחיפוש רגיל, אלא עקרו את דלתות החנויות והבתים במלאת, תקפו את הנשים והיכו את התושבים במקלות כפי שניתן היה לצפות מראש, החיפוש הזה הביא לשלל מועט ביותר לעומת חיפושים דומים שהתבצעו בבתי המוסלמים לאחר ההתקומות, שם התגלו למעלה מ־30,000 רובים.

מאוחר יותר סיפר עמרם אלמליח, מנהל בית הספר של כי״ח בפאס המרוקנים הטמינו בערמומיות תרמילי תחמושת בחנויות היהודים כדי לסחוט כסף מבעליהן. חנווני צעיר שהואשם בהסתרת תחמושת, הובל באלימות רבה בליל שבת לחנותו, ושם לפי פקודת הקצין הצרפתי ׳במסגרת החקירה׳ נענש בהלקאה אכזרית שהותירה אותו מת יותר מחי.

נקדים ונספר, כי עדותו של עמרם אלמליח לאחר הפרעות, ערכו לא יסולא בפז. הוא תיאר במכתביו למשרדי כי׳׳ח בפריז את התריתל שעה אחר שעה, יום אחרי יום. התכתבותו היא עדות ייחודית, לא רק בשל תיאור ההתרחשויות, אלא גם בשל אומץ לבו של אדם שטרם מלאו לו 34 שנים. הוא הגיע לפאס רק לפני שלוש שנים, אך חש מחויבות עמוקה לקהילה.

מקרי האלימות הללו עוררו סערה במלאח, שתושביו כזכור קיבלו בהתלהבות לא רק את הגדודים של הצרפתים אלא גם את השגרירות החדשה. אלמליח פנה במחאה חריפה לנציב העליון, ובדרישה לפעולות עונשין חמורות כנגד החיילים האשמים, אולם לא נערכה שום חקירה, ומחאותיו רק ליבו את רגשות הנקמה והכעס בקרב החיילים המוסלמים. שפע הסחורות שהתגלו לעיניהם בעת החיפוש בחנויות היהודים ובבתיהם רק עוררו את חמדנותם. התמרמרות היהודים, שנותרו עתה חסרי הגנה, נבלעה רק ימים אחדים לאחר מכן בתוך אירוע איום הרבה יותר.

אזהרות רבות הגיעו אל הצרפתים לקראת התקוממות שתתפרץ. הסולטאן עתיד היה לעזוב את העיר ביום רביעי ל׳ בניסן תער״ב (17 באפריל 1912), כשבוע לאחר חג הפסח, ולעבור לרבאט. הידיעה על עזיבתו עוררה זעם רב בקרב הקהילה המוסלמית בפאס, שעדיין הייתה שרויה בהלם מעצם חתימת הסכם החסות לפני כן. הזעם נבע בין היתר מחשש מפיחות במעמדה של הבירה ואבדן הזכויות המיוחדות של תושביה. נפוצה שמועה שהסולטאן ביקש לנטוש את הבירה כדי להימלט מהמהומות שבוודאי תתחוללנה ברגע שהחתימה על ההסכם תיוודע ברבים. הגנרל מואניה שעזב עמו, הותיר מאחוריו פחות מ־1,500 חיילים במחנה ׳דאר אלדביבג׳, במרחק שני קילומטרים מהמלאח. גדודי הצבא המרוקני, שהיו תחת פיקודם של מפקדים צרפתים, מנו כ־5,000 איש.

ביום רביעי, היום הצפוי לעזיבתו של הסולטאן לרבאט, נודע לגדודים המרוקנים על כללים חדשים שנקבעו במועצה הצבאית, ובעיקר החיוב לשאת מעתה תרמיל על גבם, וכן את האוהל וכלי הבישול, בדומה לגדודים הצרפתים. עד עתה, המוסלמים המרוקנים לא נהגו לשאת משא על גבם, ומעמסה זו באופן מסורתי הייתה שמורה ליהודים שחויבו לשאת את משאיהם. נוסף על כך, מעתה קיבלו את ארוחותיהם במתקן הצבאי, ולכך הופחתה משכורתם. הדבר השפיע על כמות הכסף שנותר להם לבזבז ברובע הנודע לשמצה מולאי עבדאללה, ועובדה זו הכעיסה אותם עד מאוד.

החיילים המרוקנים שלא יכלו לסבול השפלה זו, קיללו את מפקדם הצרפתי והודיעו שהם מסרבים לסחוב את ה׳ברדע׳ (אוכף הפרדה) של בהמות המשא: "אנו איננו חיילי היהודים", הם הצהירו, "אלא חיילי הסולטאן". הגידופים הידרדרו במהרה להתקוממות. באכזריות רבה הם ערפו את ראשם של מדריכיהם הצרפתים, שיפדו את ראשם במוטות ונופפו בהם ברחובות. בהתפזרותם בעיר המוסלמית הם צרחו: ״נגמר האסלאם!" וקראו למלחמת ג׳יהאד – מלחמת קודש.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 170 מנויים נוספים

אפריל 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר