שרופי אוְּפרָאן-שאול טנג'י-פרק שני

 

 

אוּפְרָאן – ע"פ מר אשר כְּנָאפוּ.

"הייתי בנו של שלמה כְּנָאפוּ שהיה בנו של רבי דוד כְּנָאפוּ הרב הראשי של העיר מוֹגָּדוֹר (Mogador) שהיה בנו של הצדיק רבי יוסף כְּנָאפוּ שכתב עשרות ספרים ושהיה בנו של רבי משה כְּנָאפוּ שניצל מהשריפה שהייתה בְּאוּפְרָאן ושהיה בנו של רבי מָכְלוּף כְּנָאפוּ שמת עם יתר בניו על קידוש-השם בְּאוּפְרָאן.

 

    לא היה כמעט יום שלא דיברנו בביתנו על סיפור זה. אבי סיפר על אבי-סבו, רבי מָכְלוּף שהיה אדם אמיד מאוד והיסתחר בין עירו אוּפְרָאן לבין מוֹגָּדוֹר (אֶסָוִירָה). הוא התאלמן כשהיו לו כבר עשרה ילדים. במוֹגָּדוֹר (אֶסָוִירָה). הוא נשא אישה צעירה והביא אותה לאוּפְרָאן. הָבָּאשָׁה (המושל) של אוּפְרָאן החליט להכריח את כל היהודים להתאסלם והבעיר מוקד בלב אוּפְרָאן במשך שמונה ימים באומרו ליהודים שבתום שמונה ימים, מי שלא יתאסלם יישרף במוקד. היום השמיני, היה גם היום שבו היה מָכְלוּף צריך להכניס את בנו לבריתו של אברהם אבינו עליו השלום. הוא ניגש לָבָּאשָׁה ואמר לו: "יש לי שני צווים, אחד של בן אנוש הצו שלך, ואחד של אלקים, ואיני יודע איזה לקיים קודם". שאל אותו הָבָּאשָׁה: "מהו הצו של אלקים?" ענה לו מָכְלוּף: "למול את בנינו לשלושה ימים" אמר לו הָבָּאשָׁה: "לך מול את בנך, אחר כך תכנס לכבשן" וכך היה. אחרי הברית *אימו של הילד קשרה את הילד על גבה, השתלשלה בעזרת סדינים מחלונה אל השדות ותעתה בהם שלושה חודשים עד שהגיעה למוֹגָּדוֹר (אְסָוִירָה), לבית מאמציה שלא הכירו אותה מפני שפניה וידיה השחירו מהשמש.

 

    ככל שעברו השנים שמענו פרטים נוספים בגירסאות שונות גם משאר בני-המשפחה. כשדובר על אוּפְרָאן בעירנו מוֹגָּדוֹר (אְסָוִירָה), תמיד דיברו ביראת-כבוד על המקום, סיפרו לנו על מערה שהייתה שם, ששם היו קבורים צדיקים גדולים וגם חמישים הנשרפים. כולם ידעו שלמערה לא נכנסים לא יהודים ולא ערבים ומי שנכנס לא יוצא חי ממנה. (ראה להלן סיפורו של מר בן-שבת שלהלן. ש"ט).

 

     תמיד דמיינתי לי מערה גדולה וחשוכה שמעין מלאך מוות שומר על פתחה. רק לימים הבנתי שלא הייתה שם שום מערה ושהמילה "מערה" בערבית פרושה "בית עלמין". לימים נודע לי כי הכינוי של המערה הזאת היה "מערת המכפלה" כמו המערה של חברון כי גם היא נקנתה בכסף של היהודים כדי לקבור בה את מתיהם.

 

    במוֹגָּדוֹר (אְסָוִירָה), היה קיים מושג ידוע והוא "הנשרפים" ומשפחות אחדות שידעו שהן מצאצאי הנשרפים כמו משפחתי או כמו משפחת אָפְרְיָיאט הקפידו לכתוב על כל מסמך: "מצאצאי הנשרפים". כך אפשר למצוא היום כתובות שמציינות "מצאצאי הנשרפים" כייחוס של החתן או הכלה.

 

    הרבה משפחות במוֹגָּדוֹר (אְסָוִירָה), החזיקו בבתיהם לשמירה על הבית קמיע של אוּפְרָאן (ראה להלן. ש"ט) ויש נוסחים שונים על פי המשפחה המזמינה, אבל בדרך כלל הנוסח הוא אחיד והוא מונה את שמות הקדושים שטמונים במערה, וביניהם רבי עלי הגלילי שהיה מתלמידיו של רש"י הקדוש, או רבי יוסף בן מימון (אחיו של הרמב"ם ?) או רבי יעקב בן שבת ואחרים, בסוף הקמיע, תמיד מובא סיפורם של חמישים הנשרפים שנטמנו אף הם במערה. הקמיעות גם מזהירות מפני הסכנה שבכניסה אל המערה. יש גם קמיע אחד שמדבר לא על חמישים נשרפים אלא על מאתיים וחמישים נשרפים.

 

    בעניין הנשרפים קיימות גירסאות שונות. יש שאומרים שאלה היו חמישים גברים מאוּפְרָאן, ויש שאומרים שאלה היו ששים סוחרים שבאו לסחור ביום שוק באוּפְרָאן ונעצרו על ידי הָבָּאשָׁה של העיר והועלו על מוקד כי סירבו להתאסלם. גם על זמן ההתרחשות יש חילוקי דעות. אחדים אומרים שהמאורע קרה לפני 150 שנה אחרים 200 או 250 שנה. הרחיק לכת הרב ברוך טולידנו שבספרו "נר המערב" מייחס את האירוע למאה הששית לספירת הנוצרים  בערך.

 

    ידענו תמיד שתושבי אוּפְרָאן סיפרו על עצמם שלא ראו את חורבן בית ראשון ובכך רצו להגיד שהגיעו לכאן עוד בזמנו של שלמה המלך. לפי זה הם טענו שהמילה אוּפְרָאן נגזרת משבט אפרים שממנו באו לְאוּפְרָאן. אחרים אומרים כי אוּפְרָאן פרושו "אפר- ן" כלומר "אפר של החמישים". אגב בקמיע שגורס שהיו 250 נשרפים מסבירים שאוּפְרָאן נגזרת מ-"אפר-רן" כלומר אפר של ה-250.

 

    התחלתי להתעניין ביתר-שאת בסיפור הנשרפים של אוּפְרָאן דווקא כשהייתי רחוק ממרוקו וממשפחתי בעת ששהיתי בשליחות חינוכית בְּפָּנָמָה. שם התיידדתי עם הרב של האזור האמריקאי של התעלה. באחד מביקוריי אצלו צד את עיני קלף גדול הכתוב בכתב הנקרא אצלנו "חצי קולמוס" שהוא כתב הדומה במקצת לכתב רש"י. הרב הבחין בהתעניינותי ואמר לי: הוצאתי את הקלף הזה כדי שתפענח אותו בשבילי". לאחר מכן הוא סיפר לי שהקלף נמסר לו על ידי אלמנת קצין אמריקאי ששמו היה אָפְרְיָאט. התברר לי שזה היה קמיע שסיפר את סיפורה של מערת אוּפְרָאן. הקמיע הזה שהוכן כנראה על פי הזמנה של משפחת אָפְרְיָאט במוֹגָּדוֹר (אְסָוִירָה), תאר בפרוטרוט את קורות המשפחה. בקמיע הופיע סיפור על צדיק אחד שעבר באוּפְרָאן ושגויה אחת ירקה עליו. הוא קילל אותה ומיד צמחו לה קרניים ולא יכלה להוציא את ראשה מן החלון עד כי התפלל הוא עבורה (הצדיק הוא רבי שלמה בן-עָבּוּ – ראה עליו להלן. ש"ט). 

 

    בסוף הקמיע הופיע סיפורם של חמישים הצדיקים ומשם למדתי פרטים נוספים כמו המעמד של רבי יהודה המבקש מים לנטילה ומשלם עבורם בעגיל זהב (ראה עליו להלן). או כמו סיפור יונת האש שיצאה מתוך הכבשן אחרי השריפה.

 

    כתבתי לאבי ושלחתי לו צילום של הקמיע. הרב הראה לי קמיעות אחרים שעל פיהם יכולתי ללמוד עוד פרטים על אופראן.

 

    שנים אחדות אחר כך, זכיתי להכיר אישה זקנה מאוד שנולדה בכפר אִילִּיג, כפר קרוב לאוּפְרָאן. אישה זאת הייתה בעלת זיכרון מופלא וידעה סיפורים רבים על סביבתה. היא סיפרה לי סיפורים רבים על האירוע – אוּפְרָאן. הראיון שלי עמה התפרסם בחוברת "ברית" מס' 17 מ-1999 בעריכתי.

 

    יש הטוענים שכל הסיפור הזה הוא אגדה בלבד, ברם אצלנו במשפחה אנו נוגעים ישירות לסיפור המעשה, כי הילד הניצול הוא אבי הסבא-רבה שלנו. והסיפור כל כך חזק ונטוע בתוך המשפחה שאנו לא מעלים על דעתנו שהוא לא התרחש.

  

    הסיפור הזה מעולם לא נתן לי מנוח. וכל פעם מצאתי את עצמי מוצף בזיכרונות מאותה תקופה כאילו אלה היו זיכרונותי שלי. לפעמים שמתי את עצמי כאחד הנשרפים ונכנסתי לתוך הכבשן בעצמי והרגשתי על גופי את חומו של הכבשן, לפעמים רכבתי על סוס (תמיד לבן) והגעתי בדהרה אל אוּפְרָאן והצלתי את חמישים האנשים. או שתרתי בשדות לחפש אחרי האם ובנה התינוק. וכשלא שקעתי בהזיות שאלתי את עצמי: איך? איך הגיעו לידי כך? מה קרה קודם? איך השתלשלו העניינים עד לשריפתם של חמישים האנשים? מה קרה לפני כניסתם אל המוקד? כמה זמן עד שנכנסו? במשך כמה זמן נשרפו? מה עשה הָבָּאשָׁה כל אותה עת? עמד והסתכל איך אנשים נשרפים לנגד עיניו? מה עשו שאר יושבי העיר היהודים? מה היה עם הילדים והנשים? איך הגיבו בעת שאבותיהם או בעליהן נשרפים באש? ומה עם הערבים? הסתכלו בשוויון נפש? רקדו משמחה? הסתתרו כדי לא לראות ולא להיות מעורבים?

 

     מעל לכל, הטרידה אותי השאלה: איך בן אדם שיש לו לב ורגשות יכול לצוות להרוג אדם אחד?, שניים, חמישים? כל הזמן עמדה לפני הַאָנָאלוֹגְּיָה (דימוי/השוואה) של אברהם בסדום. לא היה מי שיצעד קדימה ויגיד "אולי יש חמישים צדיקים בסדום?" שאלות אלו הטרידו אותי עוד יותר אחרי שביקרתי פעמיים במחנות ההשמדה של פולין. לא יכולתי שלא לחשוב על אוּפְרָאן כאשר עמדתי ליד המישרפות של אושוויץ. באושוויץ הייתי משוכנע לחלוטין שריחם של הנשרפים שבכבשנים הזוועתיים עדיין מרחף באוויר, עד כדי כך שכשחזרתי ארצה נפלתי למשכב

ראו: http://www.otbritkodesh.com – לפי סיפורו של מר אשר כנאפו.

שרופי אוְּפרָאן-שאול טנג'י-פרק שני

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 170 מנויים נוספים

אפריל 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר