הראשונים לציון, אברהם אלמליח- הרה״ג בן־ציון מאיר חי עוזיאל

אברהם אלמליח

הרה״ג בן־ציון מאיר חי עוזיאל

לאחר פטירת הרה״ג יעקב מאיר נבחר הרב בן־ציון מאיר חי עוזיאל לראש הרבנים וראש״ל בחדש תמוז תרצ״ט.

הראש״ל עוזיאל נולד בירושלים ביום י״ג בסיון תר״מ (1880) והוא חוטר מגזע משפחה רמה ומיוחסת בישראל, היא משפחת עוזיאל מיוצאי ספרד, שנתנה ליהדות ולספרותנו התלמודית והפיוטית רבנים מפורסמים ומשוררים גדולים שמהם יש לציין.

ר׳ אברהם עוזיאל מגדולי הרבנים והחכמים של מגורשי ספרד, בפאם במרוקו, שאנו מוצאים אותו חתום על אחדות מתקנות מגורשי קסטילה בפאס שעליו כתבו ״אראלים ותרשישים… למרחוק שמעוהו… כלם יעידון יגידון כי אברהם ע״ה הנערב, אשר היה פאר הדור והדרו ונשיאו, ממזרח שמש עד מבואו הוליד את יצחק…"

ר׳ יצחק עוזיאל שנולד בפאס ועבר אח״כ לאמסטרדם וכיהן בה במשרת ראש הרבנים עד שנת ש״ע ושהיה כדברי גרץ ״מליץ ומשורר, מדקדק ומשכיל בחכמת השעורים״, רבו של שפינוזה ושל ר׳ מנשה בן ישראל, מתרגם ספר משלי אריסטו, וספריו הנודעים הם ספר מענה לשון בדקדוק, שירים וקינות שאחדים מהם נדפסו במחזורי אפריקה, בספר שובע שמחות, ליוורנו תרט״ו.

הרה״ג בן ציון מאיר חי עוזיאל הווה חוליה בשרשרת הרבנים הראשיים בא״י שהט­ביעו את חותמם לא רק על מהלך הענינים בה, אלא גם על הגולה הספרדית בעולם כלו שהעריצה אותו והתיחסה אליו כאל מנהיג רוחני עולמי המכוון את עניניה הדתיים, הרו­חניים והצבוריים. נפלאה ומופלאה היתה דרך התפתחותו ועליתו של הרב עוזיאל: מ״עלוי״ בישיבת ״תפארת ירושלים״ בה הצטיין בלמודיו׳ בשקידתו ובחריפותו, הוא עלה שלב אחרי שלב למרומי פסגת הצלחתו התורנית והגיע אל המשרה הגבוהה ביותר שאליה יכול לשאוף תלמיד חכם בא״י, היא משרת ראש הרבנים וראשון לציון.

 

כבן עשרים שנה (1900) מוצאים אותו מורה לתלמוד בישיבת "תפארת ירושלים״ ו״תלמוד תורה״ וארבע שנים אח״כ (1904) כמנהל שני המוסדות הללו. מאז, אין עלייתו פוסקת אף לרגע אחד. הוא מייסד את ישיבת המשתלמים ״מחזיקי תורה״; בשנת תרס״ג (1903) הוא משתתף בייסוד ״בית חנוך ליתומים לעדת הספרדים בירושלים״. בשנת תרס״ח (1908) הוא מארגן את בית המדרש לרבנים; בשנת תר״ע (1910) הוא מתמנה למורה התלמוד ״בבית המדרש לרבנים של חברת העזרה״ ומפליא את חבריו ואת רבותיו בגדולתו. בינתיים הולך שמעו של הרב עוזיאל הלוך והתפרסם גם בארץ וגם מחוצה לה כגדול בתורה וגם כדבר האומה בשאלות מדיניות בעניני הזמן של התקופה הגדולה שקדמה למלחמת העולם הראשונה. אין כל פלא, איפוא, שכאשר רצו קברניטי הישוב להעמיד ביפו, שהייתה אז המרכז היהודי החשוב בא״י, אישיות רבנית שתוכל לצאת ולבוא לפני הצבור כלפי השלטונות התורכיים, לא מצאו מועמד יותר מתאים ויותר מוכשר לתפקיד אחראי זה מאשר הרב עוזיאל. בחדש אלול תרע״ב (1912) נבחר הרב לראש הרבנים ליפו ותל־אביב והוא אז כבן שלשים ואחת שנה. לא הצורך ברב ספרדי ליפו הוא שהביא את ראשי הקהילה לידי בחירה זאת. הספרדים לא דרשו זאת והאשכנזים לא היו רוצים בודאי, לפלג את הקהילה המאוחדת, שרבה הראשי היה אז הרה״ג קוק ז״ל, ולהעמיד בראשה שני רבנים ראשיים! אך ההחלטה נתקבלה מתוך תועלת צבורית מדינית. ואמנם בוחריו לא אוכזבו ממועמדם. הרב הצעיר עוזיאל התחבב מיד על צאן מרעיתו ללא הבדל זרם ומעמד. הוא פעל במלוא הדינמיקה שבו לעמוד בפרץ עמו; השתדל לרומם את מצבה הרוחני של קהלתו, הכניס סדרים בבתי־הדין, יסד את התלמוד תורה ״שערי ציון״ ובעמידתו הגאה בפני ג׳מאל פשה, הצליח לבטל כמה גזירות רעות שיכלו להמיט שואה על הישוב. והנה מה שמספר מר יוסף שפרינצק ז״ל (יו״ר הכנסת) באחד מזכרונותיו על הרב עוזיאל ״בימים הנוראים״ של שלטון גמאל פשה:

״ג׳מל פשה המפורסם — איש הדיקטטורה האכזרית, אשר מאז ראשית בואו כיוון את חרונו כלפי הישוב העברי ועל הכל — כלפי הציונות והציונים. פרשה זו של שלטון ״מות יומת״ בעד כל גילוי ציוני, שקל, תמונת הרצל או כתביו — פרשה זו ידועה ואינה זקוקה לפירוט מחדש. כל מי שנתנסה בימים ההם זוכר את השתו­ללות המשטר, אשר עברה כסערת ״שכול ואבדון״ על הישוב, ואף הפילה חללים רבים. ליד חששות למה שעלול להתרחש, אולי בנוסח שחיטת הארמינים, באו גם דברי הרגעה בנוסח זה: כל הגזירות הנן אך ורק כלפי היהודים הזרים מרוסיה — הציונים — אויבי עותומניה. אחר לגמרי הוא היחס לילידי הארץ — היהודים אנשי הארץ מדורות שאין להם שייכות למגמה הציונית.

 

עם המחשבות והעצות להגנה עצמית ולפיזור העלילות על הישוב והציונות, עלתה השאלה כיצד לעורר את ״הכשרים״ בנאמנותם לתורכיה: לבקש דרך להגנה על שאיפת הציונות בהזדהותם אתנו, כמובן בצורה מותאמת לנאמנותם העותומנית וליסודות הדת ומסורת ישראל. דברתי על זאת עם ד״ר רופין שעמד אז, עד גירושו מן הארץ, בראש הישוב, והעליתי גם הצעה ״ממשית״. אכן קצת פאנטאסטית לפי תנאי הזמן, והיא: להניע את החכם־באשים של ירושלים, חברון וטבריה, שיתייצבו יחד לפני ג׳מל פשה, ובהודעה פומבית יכחישו, בתוקף נאמנותם לעותומניה, את העלילות על הציונות, הואיל ודבר שיבת־ציון הנהו מיסודי הדת היהודית׳ והיא הרי חוקית וכשרה בעותומניה במשך כל הדורות. אולם מי יניע את מנהיגי היהדות הרשמיים לעשות צעד שיש בו משום סיכון אישי והמחייב אומץ־לב רב ? תשובתי היתה — יעשה זאת ויצטרף למשלחת החכם באשה שלנו, ״הרב הספרדי של יפו ואגפיה״. אני מודה שבהציעי זאת התעוררו בי בעצמי היסוסים. בהסכמתם של החכם באשים בירושלים, חברון וטבריה, הייתי כמעט בטוח; לא היה להם מה לסכן הרבה מפאת מעמדם האוטוריטטי וגילם המופלג. אולם בן־ציון מאיר חי עוזיאל, החכם־באשי הצעיר שבחבורה׳ מה היה גורלו הוא, אם הדיקטטור יראה במשלחת ובהודעתה משום מעשה של מורדים במלכות? ד״ר רופין היה מלא חששות, אך הסכים להצעתי ומילא את ידי לנסות דבר. תפקידי היה, איפוא, ללכת אל החכם באשה ולהניעו להיות היוזם, לשכנע את חבריו־לבהונה ולארגן את דבר ההתיצבות לפני ג׳מל פשה. החלטתי לא לדחות את הענין, ובו ביום׳ בשעות הערב המאוחרות, הלכתי אליו. האכסקורסיה הקטנה מנוה צדק שביפו אל הבית שממול הגימינסיה ״הרצליה״ בו דר הרב עוזיאל, לא היתה אז מן הנוחות ביותר.

ברחובות ארבו הז׳אנדארמים התורכיים׳ ובלילה שרר משטר של האפלה משונה: ההולכים ברחובות חייבים היו לשאת בידם דבר־מה מאיר המודיע על הליכתם. בימי הצנע ההם לא כל אחד היה לו פנס, ויש שהסתפק בחצי קליפה של תפוה־זהב ובה תקוע נר דולק. עם תאורה זאת שמתי את פעמי לביתו של החכם־באשה.

דפיקתי על הדלת עוררה, כנראה, אי מנוחה בבית, מי יודע מי דופק בשעה מאוחרת כזו ? החכם באשה, אשר נרדם לשעה קלה אחרי יגיעת היום הקשה, קם חיש ובפניו ובעיניו תמיהה רבה: ״שומר׳ מה מלילה — הקרה משהו?״ לרגע נקפני לבי על מזימתי להכניס את האיש הזה להרפתקה מסופקת ואולי גם מסוכנת בתוצאותיה, אולם מה רבה היתד, התרגשותי למשמע תגובתו המהירה והנלהבת:

״זוהי שליחות נעלה למען העם ויש לקיימה מיד; תהיינה התוצאות מה שתהיינה, חובה לקיימה״. הוא מצידו מוכן ומזומן לקיים מצוה זו שהנה ״בבחינת קידוש השם״, ולואי וחבריו, נכבדי הרבנות, יענו לו בחיוב. ובמבוכה קלה הוסיף: ״אינני דואג למה שיקרה לי — גם לגרדום הנני מוכן למען ציון״. אולם ישנו דבר אחד שממנו היה רוצה להמלט: ג׳מל יכול לבטל את כהונתו וחסינותו בתור חכם באשה, ואז יחוייב בעבודת־צבא והוא, במעמדו עד כה, אינו יכול לשאת במיון של חייל בצבא תורכי. הודעתי להרב שהבאנו זאת בחשבון, ואם יהיה הכרח בכך נוכל למלט אותו מצרה זאת. למחרת השיחה יצא הרב עוזיאל, בתנאי התחבורה הקשים אז, ל״מסעות אל שלשת הערים הקדושות״ — ירושלים, חברון וטבריה. השליחות הצליחה. הרבנים הקשישים נאותו לקיים מצווה גדולה ״אשר בה הוראת השעה! וחובה קדושה״, המשלחת׳ ארבעה חכם־באשים, התייצבו לפני ג׳מל פשה וקראו לפניו את הודעתם, אשר נערכה על ידי ד״ר יוסף לוריד, ז״ל מטעם ובהסכמת הועדה המדינית שהייתה, אז בישוב.

 

למעשה, לא היו למשלחת כל תוצאות וכל תקלות שהן. הדיקטטור הקשיב באדישות ובאי תשומת לב לדברי הנציגים. המצב במלחמה באותה שעה הסיח את דעתו, ושליחי המצוה לא יצאו ״נזוקין משליחותם. והם כולם, ובתוכם בן ציון מאיר חי עוזיאל, שבו בשלום לעריהם ולבתיהם״.

אך הרב עוזיאל גורש לאחר מכן עם יהודי תל־אביב, השתתף בסבלם, הוגלה אחר־כך גם לדמשק ולא שב למולדתו אלא עם כבוש הארץ ע״י הבריטים.

שמו של הרב עוזיאל הוסיף להתפרסם גם מחוץ לגבולות הארץ לא רק כאישיות גדולה בתורה אלא גם כדבר ומנהיג מדיני ואעפ״י שמעודו לא רצה לשאת משרות בחו״ל, כשעמדה על הפרק בעית ממלא מקומו של הרה"ג יעקב מאיר בסלוניקי — לא נמצא בין כל רבני ספרד מועמד יותר מתאים מהרב עוזיאל למלא בהצלחה את המשרה הזאת(1919).

תקופת רבנותו של הרה"ג עוזיאל בסלוניק היתה אף היא, תקופה רבת מעשים לתועלת יהודיה של עיר זאת. סלוניק, בימים ההם היתה עדיין עיר ואם בישראל וקהלתה גדולה וחשובה וסואנת, ומאות מוסדות תורה וחסד, חנוך ותרבות בה, ועמדה במרכז החיים הכלכליים והמדיניים בבלקנים. מיום הגיע הרה"ג עוזיאל אליה עד יום צאתו ממנה לא היה מוסד חשוב או מפעל ראוי לשמו שהוא לא עמד בראשו. הוא נתן דחיפה עצומה להת­פתחות התנועה הציונית בה, עזר להפצת השפה והתרבות העברית בין הנוער, לחזוק למוד התורה ולבסוס מוסדות הקהילה.

אולם, יליד ירושלים הדבוק והקשור אליה באלפי נימים, לא יכול לחיות זמן רב הרחק ממנה ואחרי שלש שנות רבנות בסלוניק, חזר שוב למשרתו הכבודה ביפו ות״א, עד הבחרו לראש הרבנים וראש״ל בחדש תמוז תרצ״ט אחרי פטירתו של הרב יעקב מאיר. טקס הכתרתו התקיים ברוב פאר והדר בבית הכנסת רבן יוחנן בן־זכאי בירושלים.

מיום בחירתו למשרה רמה ונכבדה זו נפתחו לפניו אופקים רחבים וחדשים והוא הטיל על עצמו עבודות וטרדות מרובות בכל מקצועות החיים של הכלל והפרט והתעלה על ידם בשלבי ההנהגה התורנית והמדינית.

פעילותו לא הצטמצמה בענין אחד אלא הסתעפה לענפים מרובים ושונים ויחד עם העול והמשא של החיים הרוחניים והצבוריים בישוב ובמדינה היה הרב צריך לדאוג גם להצלת אחים בגולה, לקיומם של מוסדות תורה וחסד בישראל, יחסים מדיניים עם רבי השררה והשלטון בימי המנדט וקשירת קשרים עם מנהיגים של אומות העולם. ע״י כך היה שותף לדרכי יצירתו והתפתחותו של הישוב. במשך ימי רבנותו לא היתה הופעה צבורית או מדינית בא״י שהרה״ג עוזיאל לא השתתף בה. הוא היה, בין היתר, נציג הישוב במועצת הסוכנות היהודית, נציג הישוב בפני ועדת הכותל המערבי בירושלים, בועידת השלחן העגול בלונדון (1939), בפני הועדה האנגלו־אמריקאית (1945), בפני ועד האו״ט (1947) ועוד ועוד. בכל ההופעות הללו התיצב הרב עוזיאל, לא רק כמדינאי, אלא גם כנציג רוחני של עם ישראל וכשליחה של אומה עתיקה, ממש כאותם גדולי היהדות בתקופת הזוהר בספרד.

הרה״ג עוזיאל היה מהיר הכתיבה והשתתף בפרי עטו בהרבה עתונים שבועונים וירחונים וכל מה שיצא מתחת עטו היה קב ונקי.

ראשית הופעתו הספרותית שעשתה רושם גדול בעולם הספרות הרבנית בזמנו היא ספרו ״משפטי עוזיאל״ וג׳ חלקים על ארבעת חלקי השלחן ערוך, שרבנים גדולים שבדור סמכו את ידם והעמידום בשורה אחת עם הפוסקים הגדולים.

הוא היה הולך בדרכם של חכמי ספרד הראשונים: בחדושיו בהלכה לא היה מרקיע שחקים ולא יורד תהומות. אבל הבקיאות, הסדר וההגיון הבריא תופסים מקום רחב בכל ספריו ההלכתיים. חשיבות מיוחדת יש לספריו של הרה״ג עוזיאל בהלכה משום שרוב נושאי דבריו, הן שאלות שהזמן גרמן והדור זקוק להן.

״בספריו של הרה״ג עוזיאל — כתב הרב משה אביגדור עמיאל ז״ל — אנו רואים את הגאון הספרדי בה״א הידיעה, המצטיין׳ כמו כל גאוני ספרד בדורות האחרונים, בהיקף גדול, המתחיל מן הגמרא וגומר באחרוני האחרונים, מתוך השאיפה להגיע אל המסקנות להלכה ולמעשה ולשמור תמיד על הכלל ״כוחא דהיתרא עדיף״. הוא איננו מחטט ומנקר הרבה; דרכו היתה סלולה לפניו, על כל שאלה יש לו תשובה מיוסדת ומבוססת היטב ותמיד באופן של פשטות״.

בספרו ״מכמני עוזיאל״ מתגלה לא רק הדרשן והמטיף אלא גם איש המעשה: הוא לוהט ובוער כאש, כשהוא מלא רגש ושירה.

הוא השאיר בכתב־יד: ״דרושי עוזיאל״ ו״הגיוני עוזיאל״ על מחקרים פילוסופיים.

הרה״ג עוזיאל נפטר ביום כ״ד באלול תשי״ג (4.9.1953) והובא לקבורה ביום הראשון בשבוע, כ״ו באלול (6.9.1953) בהלויה ממלכתית כי כל העם, בלי הבדל עדה, מפלגה או זרם, ראה בו רב נאור, רועה־נאמן שהצטיין באהבה מובלטת לכל יהודי ולעם ישראל כלו.

הראשונים לציון, אברהם אלמליח הרה״ג בן־ציון מאיר חי עוזיאל

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 226 מנויים נוספים
ספטמבר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר