סיום המאמר- נינה פינטו-אבקסיס-  טרנספורמציות בטקס הנוצ'ה דה פניוס- מן הרחוב אל תמונת עץ השורשים החזותי

סונטג ציינה כי הזמן מעלה את רוב התצלומים. גם החובבניים. למדרגת אמנות. בהקשר זה יש לתמונת הנשים הנתלית על הקיר ערך מוזאלי, המספק ידע, והמבהיר את סגוליותה של תרבות חומרית מסורתית. בעוד ערכה של אופנה הוא בשינויה ובהתחדשותה, הרי השמירה על אופי השמלה ולבישתה ממחישים את ייחודו של המקור. החפץ התלוי על הקיר, והפורש את ההיסטוריה המשפחתית הנשית ואת לכידותה, משמש גם לתקשורת עם העבר. התמונה הקולקטיבית מטעינה בכוח ובערך תרבותי את החפץ הקונקרטי, השמלה, והופכת לחותמת זיכרון לחפץ הבלוי שלעתים הוא משוחזר ומשופץ.

הפנייה ליצירת שלב נוסף זה בתהליך הטקסי, שבו מונצחת הכלה החדשה בתמונת פוסטר בקרב בנוה משפחתה הלובשות את השמלה, מתרחשת בעידן שאין בו קיום לאירוע ללא הנצחתו. כפי שהעידה סונטג, ׳הצורך באישור המציאות ובחיזוק החוויה באמצעות תצלומים הוא צרכנות אסתטית שלה מכורים עתה הכל׳. התמונה מסמלת את המשמעות המובלעת כיום בטקס, משמעות שלא הייתה בו בעבר, כאשר בבתים רבים היו כמה שמלות פניוס, וטרם התקיים המעבר הצורני – המסמל גם את ההגמוניה הספרדית באזור זה – לחתונה בשמלת כלה לבנה בהשפעה אירופית. בנסיבות כיום טקס החתונה עם בן הזוג מקבל משמעות של היקשרות גם למסורת ושל התחייבות משפחתית. השמלה הופכת לדימוי חזותי המדגיש את המסורתיות בעידן

של מודרנה. הכנת התמונה המשפחתית הגדולה היא חלק מתהליך נרטיבי של הגדרה עצמית ונטילת חלק בשימור זיכרון העבר הקולקטיבי. הביוגרפיה האישית של הכלה הטיטואנית מתמזגת עם הביוגרפיה המשפחתית ועם הביוגרפיה התרבותית. הנשענות על סגירות תרבותית ועל שמירת המסורות הספרדיות. למשל חוקר הלשון אהרן ממן, שחקר את מסורת הקריאה של יהודי טיטואן במקרא ובמשנה. קבע כי בשל ההקפדה המרובה על שימור מסורת האבות מייצגת קריאת טיטואן מסורת קריאה מהימנה, המשקפת במידה רבה את מסורות הלשון שהיו נהוגות בספרד לפני הגירוש. כל המסרנים של ממן היו תמימי דעים שבקריאת המקרא אין המקפיד כמותם על קלה כחמורה, בהבחנה מדוקדקת בין הטעמת מלעיל למלרע, בין דגש לרפה וכיוצא באלה. אחד ממסרניו העיד כי ׳מלמד אשכנזי לא בא בטיטואן ותלמידי טיטואן למדו רק בישיבות טיטואן או שמסורתן כשל טיטואן׳. גם חכמים שבאו לטיטואן מקהילות אחרות לא שינו דבר במסורתה אלא נטמעו בה בנקל. קשריה של טיטואן עם בנותיה – מלייה, גיברלטר ויתר הקהילות הסובבות, קהילות שבני טיטואן הקימו – לא היה בהם כמובן כדי לשנות את מסורתה שלה.

הנצחת הכלה הלובשת את השמלה בתמונה ממחישה את הסגירות הקהילתית ואת ייחודה. בראייני נשים בנות טיטואן שבחזקת משפחתן מצויה השמלה הגדולה הן הודו בפניי כי לא היו מוכנות להשאילה למכרות ולחברות בנות מרוקו – או ממוצא אחר – שתכננו לקיים את טקס החינה וביקשו ללבוש את השמלה. כן אמרה לי אחת המידעניות הקשישות: ׳המרוקאים ובני הדרום והמרכז, עושים את זה [את הטקס] עד היום בסלון, כמה ימים לפני החופה. הם שמים קפטן ערבי, אין להם אוריגינל. להם היו מנהגים אחרים. מנקודת המבט האמיתי, של המידעניות נתינת השמלה, שהיא בעיניהן חלק בלתי נפרד מזהותן הספרדית ׳ ומגופן, למי שאינה בת המשפחה כמוה

בהתחפשות. זאת ועוד, רוב הכלות רואות בטקס הנוצ׳ה דה פניוס את שיאו של מעגל טקסי החתונה, למן קבלת טבעת האירוסים ובקשת הנישואים, דרך הטבילה במקווה ועד טקס הקידושין עצמו. לדבריהן זהו אירוע ייחודי להן, המאפיין את משפחתן ואת מסורותיהן, ואילו טקס החתונה ויתר התהליכים הטקסיים הם סטנדרטיים ומשותפים לכלל הכלות. באופן קיום הטקס, המאפשר גם להנכיח את שפתן ואת מגוון המאכלים של קהילתן, הן יוצרות רשת נשית משלהן, המלכדת אותן. בכך הן מסמנות עצמן כקבוצה שמוצאה מצפון מרוקו, ושמבדילה עצמה לא רק מבנות עדות אשכנז – שחלקן חוגגות כיום את טקס החינה – אלא גם מיתר בנות מרוקו המרכזית והדרומית, שאין להן השמלה המקורית, השמלה הגדולה. 4

ניתן לראות בתמונות המצולמות ובאיגודן, באוכל המקושט בצורת השמלה, בשירונים של השירים בחכתייה ובביצוע השירים הללו מסורות מומצאות, המאפשרות להחיות זיכרונות במטרה לחזק את תרבות העבר ואת תחושת ההמשכיות של הזיכרון הקולקטיבי. הפצת המסורות החדשות נעשית בעיקר באמצעות המדיום הצילומי: תצלומי הכלות והאוכל המקושט והשירונים נשלחים ומופצים ברשתות תקשורת סגורות ומשפחתיות וברשתות החברתיות וכך הם מגיעים לארצות התפוצה של בני טיטואן. היבט זה מחזק את דבריו של בנדיקט אנדרסון שגם אם חברי הקהילה המדומיינת אינם פוגשים זה את זה, הקיום הטקסי מחזק את הדימוי של כל חבר כשייך לאותה קהילה, שמקורה באותו מרחב גאוגרפי.

המצאת מסורת היא הגשת חדש בלבוש ישן, על מנת שייראה מחד גיסא ידוע ומוכר ומאידך גיסא יכיל בתוכו רעיונות חדשים שרוצים לקדם. מסורות מומצאות הן תגובה על מצבים חדשים, תגובה הלובשת צווה של זיקה אל העבר – עבו אמתי, מדומה או צירוף של שניהם. יתר על כן, העבר ההיסטורי שעליו נשענת מסורת מומצאת אינו חייב להיות ממושך או רציף. ייחודן של מסורות מומצאות בכך שההמשכיות ההיסטורית שבהן מלאכותית.» מסורות מומצאות מועתקות לפעמים ממסורות עתיקות, ולפעמים הן מעוצבות מחוש תוך שאילת מנהגים או סמלים מן העבר."' יהודי מרוקו הספרדית לא קטעו את רצף קיום נוהג הטקס, אלא מצאו דרכים חדשות להעשירו ולשמרו, דווקא בתקופה שבה עלולים היו לאבד את תרבותם ואת לשונם הייחודיות במסגרת גיבוש הזהות הסטראוטיפית של יהודי המזרח בכלל ושל יהודי מרוקו בפרט.'?* המצאת המסורת מתאימה לתנאי ההווה הטכנולוגי המתחדש ומעידה על השותפות של בני הדור השני להגירה בגיבוש זהותם הייחודית כבני מרוקו הספרדית ועל תחושת השתייכותם לקהילה זו.

כל תהליך של המצאת מסורות מבוסס על שני עקרונות בסיסיים, הראשון הוא עקרון הבחירה:אלו מנהגים. מסורות או אירועים היסטוריים בוחרים להאיר ולהבליט, ואילו מנהגים, מסורות או אירועים בוחרים להצליל ולהעלים. למשל את שלב טקס מריחת החינה ואת יסוד הערביות העדיפו להצניע,. ואילו את מקומה של השמלה ואת רכיב הספרדיות האדירו והבליטו. העיקרון השני הוא עקרון המתח המתמיד בין העולם המודרני לבין הניסיון לקבע חלקים מסוימים של חיי החברה כבלתי משתנים בתוך השינוי וההתחדשות, כלומר המתח בין החלק הקבוע והישן לבין הרוחות החדשות. הטקס כפי שהוא נחגג כיום שומר על רוב התהליכים הטקסיים המקוריים, גם אם במרחב אחר, ונוספו עליו שכבות חדשות היוצקות בו תוכן עכשווי, והמעידות על צעידה ברוח הזמן. המסורות המומצאות נוצרות בשעה של איום על הזיכרון הקולקטיבי. יהודי צפון מרוקו נקטו דרכים שונות לבידול, וביניהן דרכי עיצובו של טקס זה. הערביות הועלמה מהטקס, הן בהימנעות מהשמעת שירי חינה המקובלים כיום בישראל, הן בהצנעת מנהג מריחת החינה, וזאת במטרה לבדל עצמם מטקסי החינה של יהודי מרוקו בארץ ולהעצים אה מוטיב הספרדיות.

שינוי מדיום מסוג אחר מאלה שתוארו ער כה נעשה בפרויקט הגמר של מירית ארדיטי – בת לאם מטיטואן – במסגרת לימודיה ב׳שנקר, בית הספר הגבוה להנדסה ולעיצוב בישראל. ארדיטי עיצבה אסופת בגדים מגוונת בהשראת שמלת הנוצ׳ה דה פניוס, והציגה אותה כפרויקט מצולם ומומחש

בתערוכת עבודות הגמר. בבגדים שעיצבה משולבים רקמת זהב וקטיפה וכן אריגי מלמלה דומים לאריג של שרוולי השמלה ואריגים אחרים המשמשים בפריטי הלבוש השונים של הכלה. בעיצוב בא לידי ביטוי גם השפע הרב של התכשיטים שעונדת המלבישה לכלה, ומשולבות בו מסורות ספרד ומרוקו.

אם כן בציר שינויי המדיום בעידן שבו השמלה הולכת ומתכלה נעשים ניסיונות לשמר את זכרה על ידי שילוב של יסודות מומצאים המזכירים יסודות סמליים מן הטקס המקורי.

לסיכום, טקס הנוצהה דה פניוס העכשווי המתקיים בישראל ומגולם מקבע מוטיבים סמליים ויוצר מנגנונים חדשים לשימורם, בשל החשש להיעלמותה של השמלה ולמותה של שפת החכתייה. מעמדה של השמלה בטקס נובע מן החיפוש אחר אותנטיות, האופייני לתחושת האבדן בעולם המודרני ובעיקר לתרבות המצויה בסכנת הכחדה, כדבריה של בנדיקס. הטקס המבוסס על חידושים ועל המצאת מסורות פנימיות יוצר קהילה מדומיינת, והופך לסמל לקשרים משפחתיים הדוקים ולרצון טוב לשמור על המסורת, ובתוך כך מבדלת עצמה קהילת בני טיטואן מהקבוצות האתניות האחרות החוגגות את טקס החינה. מקומה של האישה בקיום המסורת בא לידי ביטוי לא רק בשימורה של השמלה ובלבישתה בערב הטקס, וכן בהכנת המאכלים המסורתיים המעוצבים, אלא במציאת דרכים יצירתיות, מקוריות וחדשות לשימור ולתיעוד. בעצם לבישת השמלה הכלה מתאחדת עם גופן והווייתן של בנות משפחתה, שחלקן כבר אינן בין החיים. נוסטלגיה לטקסים מסורתיים הביאה להתחדשות סמלית, המבוטאת באופנים יצירתיים ומגוונים. הטקס הרב שכבתי, שנוספו עליו היבטים מעולם הצילום, משמר מוטיבים סמליים ומקבע אותם בדרכים חדשות.

כשנשות הקהילה הצטלמו לאורך הדורות בשמלת הפניוס הן לא תיארו לעצמן שתצלום זה יהפוך ברבות הימים לחלק מן הטקס עצמו. התצלום של הכלה הלבושה בשמלה הגדולה, המסמל את לב הטקס, מגלם הנצחה של אירוע שנעלם, אך למעשה הטקס עצמו לא נעלם אלא עבר תמורות, וניתן להבחין בהן באמצעות ההתבוננות בתמונות.

סיום המאמר- נינה פינטו-אבקסיס–  טרנספורמציות בטקס הנוצ'ה דה פניוס- מן הרחוב אל תמונת עץ השורשים החזותי

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
נובמבר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  
רשימת הנושאים באתר