מורשת יהדות מרוקו

רבי ישראל אָבּוּחָצִירָא המכונה – בָּאבָּא-סָאלִי

ראשית מקור השם אבוחצירא

באבא-סאלי, נולד בראש-השנה שנת תר"נ (1890). כבר בהיותו קטן, היה ידוכ כפיקח ושקידה על התורה.

    בהיותו בגיל תשע, אביו הכניסו לחברת רשב"י שהיא מעין חברה קדישא, אליה היו מתקבלים אנשים חשובים שהיו מקדישים את זמנם לתורה, ומתפקיד אנשי החברה היה גם ללון עם החולה בלילות שהיו על סף חייהם, קראו אתם את קריאת שמע  ולטפל בהם עד פטירתם.   לכבוד צירופו של באבא סאלי לחברה  רבי מָסְעוּד ערך סעודה גדולה, אליה הזמין כל חבריה.

    בגיל צעיר התפרסם באבא סאלי בברכותיו ותפילותיו, וכך זכה לכינוי "בָּאבָּא-סָאלִי" שפירושו "אבא מתפלל".

בהיותו בגיל 13  החליט לצום ממוצאי-שבת עד ערב שבתמה שאומרים בערבית שתיה  .במרוקו קראו לזה שְתִּיָה על משקל  המילה  שש. ש"ט). ולעולם לא סבל ממכאוב עד השנים האחרונות .

     בגיל צעיר התמנה "בָּאבָּא-סָאלִי" התמנה לראש ישיבה, קיבל את המינוי וביודעו את האחריות הגדולה וחובתו כלפי התלמידים. הוא עמד בתפילה לפני בורא-עולם שחס ושלום לא ימצא תקלה מתחת ידו.

באזורים האלה מתחתנים בגיל צעיר ובהיותו בן 15 שנים התחתן אך אחרי זמן קצר, חלתה אשתו עד שנפטרה. אחרי פטירתה נשא אישה שניה, ורק סבהיותו בן 27 שנה נולד להם שקראו לו רבי מאיר רק לידיעה הוא אביו של רבי אלעזר מבאר שבע שנרצח.   הבאבא סאלי היה המנהיג, ודאג לכל הנזקקים,

    עד לשנת התרצ"ג (1933) עמד הבאבא סאלי בראש הישיבה, ובכל הוצאותיה הוא נשא.  

    ביתו של הבאבא סאלי היה פתוח וכל אדם שפנה אליו הוא קיבלו בסבר פנים יפות, הוא כיבד כל אדם עני כעשיר. ואם פשוטי העם הבאים לשאול אותו, גם פשוטי-העם שהיו באים לשאול היה מתייחס לשאלותיהם בחיבה.

    גם השלטונות הצרפתיים הכירו בסמכותו ואם הטיל קנס או מאסר לאדם שלא הלך בדרך הישר.

    באבא סאלי דבק של הקדוש ברוך הוא, וריחם על אחד ואחד בעת הצורך בכל צורה. מהכנוסיו היה מפריש כסף  למטרת עזרה לנזקקים ובמיוחד לקראת החגים.

בשנת  1921 יצא באבא סאלי בדרכו לארץ-הקודש, ואל נשכח שבאותה תקופה הדרכים היו קשות. קודם לאלג'יריה משם למצרים

  בשנת התרפ"ה (1925) חזר הַבָּאבָּא-סָאלִי למרוקו.

    בשנת 1933 עלה שוב הבאבא סאלי לארץ הקודש בלוויית משרתו, והפעם לא כתייר אלא כעולה, מצרים הגיע ליפו ומשם ברכבת לירושלים. בירושלים קיבלוהו בכבוד גדול   בראות באבא סאלי את הכבוד הגדול שעשו לו בירושלים עזב בשקט את העיר ונסע לטבריה.

    חכמי טבריה ורבניה שהכירו את את הבאבא סאלי, ששו לקראתו, וכששמעו שרצונו להשתקע בארץ-ישראל הזדרזו והציעו לו שיקנה מגרש עליו יבנה בית באבא סאלי  שמע לעצתם וקנה מגרש עליו בנו דירה. מטבריה נסע לצפת, משם שוב לטבריה ולירושלים וחזר שוב למרוקו     בשנת התש"י 1950  שוב החליט סופית לעלות לארץ ישראל ולהשתקע בה, אך חזר שוב למרוקו, כי ראה את דאגת הקהילה במרוקו שרוצה להישאר אתם .

     בשנת תשכ"ד 1964 הגיע לארץ והתיישב ביבנה, וכאשר ראה שחלק מתושביה לא הולכים בדרך בה הוא רצה, ועבר לנתיבות.

   הבאבא סאלי חלה, והתאמץ להסתיר את מכאוביו, ולקבל את אלה שצבאו על פתח ביתו, בשמחה ובמאור-פנים.

    הַבָּאבָּא-סָאלִי נלקח לבית-עולמו ד' שבט ה-תשמ"ד (8 בינואר (1984). לזכרו הוקמו בנתיבות מוסדות תורה, ולזכרו מתקיימת הילולא רבת משתתפים כל שנה, ומקום קבורתו

בנתיבות מהווה מקום השתטחות לאלפי ישראל מידי שנה בשנה.

מסיפורי הנסים של הצדיק

סיפור 3.  מעשה הנס של ירידת גשם בקיץ למקוווה-טהרה.

בהעדר מקווה בעיר בּוּדְנִיב, הנהר שימש כתחליף למקווה, ביקש הבאבא סאלי ו לבנות מקווה בחצר ביתו שיתמלא ממי-גשמים. הימים היו ימי תמוז שהוא חודש חם הט ולא רק זאת, האזור הוא חלק מהסהרה, וירידת גשמים נדירה ואפילו בימי החורף. הרבנים ניסו לשכנע את הבאבא סאלי  שהחלטתו זו אי אפשר לבצע כי  לא יורדים גשמים בעיר, וכל ההשקעה תהיה לבטלה. אך באבא סאלי לא השתכנע

    בלית ברירה החליטו מלא את בקשתו. עבדו הפועלים ובנו מקווה בחצר בית הבאבא סאלי כפי שהוא ביקש. חפרו תעלה ובקצה התעלה הונח מעין מרזב קטן מברזל דרכו יזרמו מי-הגשמים לתוך המקווה יצא האבא סאלי אל פתח הבית, נשא עיניו למרום ואמר: "ריבונו של עולם! עשינו מה שעלינו, עשה אתה למען קדושת עמך ישראל וטהרתו, והורד לנו גשמי-ברכה עד אשר יתמלא המקווה".

     חזר הבאבא סאלי בדק ביסודיות את המקווה  וראה שהכל מוכן,

וראה שאין שום  דבר שיעצור את מי-הגשמים לזרום לתוך המקווה. אמר הבאבא סאלי  לסובבים אותו: "כעת בע"ה ירדו גשמים, טרם סיים לדבר והנה התחילו לרדת גשמי ברכה עד שהתמלא המקווה". כולם יצאו לראות את המחזה הנדיר, וכשראו במו-עיניהם כי המקווה שהתמלא במי-גשמים בדרך נס.

     אך הנה והבאבא סאלי גילה שהמרזב העשוי ברזל ואשר דרכו עברו המים מהתעלה למקווה הוא פסול, (לפי ההלכה המרזב חייב להיות מעץ) ולכן עלינו לרוקן את המקווה.

    הרבנים שהיו במקום, התנגדו לדעת הַבָּאבָּא-סָאלִי. הרי הגשמים אינם יורדים אפילו בחורף ואם התרחש נס, יש להשאיר את המקווה ולא להרוס אותו. בָּאבָּא-סָאלִי לא השתכנע וציווה לרוקן  את המקווה ולהחליף את מרזב הברזל במרזב עץ. בלית-ברירה ובהרגשת מועקה רוקנו את המקווה ממימיו והחליפו את המרזב כפי שביקש הבאבא סאלי.

    בתום המלאכה, יצא הבאבא סאלי, לפתח הבית ואמר: הקדוש ברוך הוא: עליך מוטל למלאותו שוב במי-גשמים, לא הפסיק הבאבא סאלי, להיכנס חזרה לבית, ורוח צפונית החלה לנשב, עננים כיסו את השמים וירדו  גשמי-ברכה וכשנתמלא המקווה פסקו מלרדת.

    כל חבר הרבנים עמדו נפעמים עמדו נפעמים בראותם את הנס מחדש. מעשה זה פירסם את הבאבא סאלי,  בכל קצווי מרוקו כצדיק שתפילתו נשמעת בשמים וכבעל מופת.    

סיפור 4. עניש וקטיל

בתקופת המנדט הצרפתי במרוקו באזור תפילאלת היו שני מושלים: מושל צבאי על כל האזור ומושל אזרחי לכל עיר. שני המושלים היו קצינים בכירים בצבא הצרפתי.

    בשנת התרצ"ט (1939) הגיע לעיר בּוּדְנִיבּ המושל הצבאי החדש על האזור, שמונה זה עתה, וקבע מושבו בדירה לא רחוקה מבית-המשפחה ומבית-הכנסת המשפחתי.

    בהגיע חודש הרחמים והסליחות הוא חודש אלול, וכמנהג ישראל, החלו באשמורת הבוקר הראשונה, לומר סליחות בקולי קולות ותקיעת שופר.

   לשמע הרעש הגדול,  חיכה עד אור הבוקר, ובכעס רב, הזמין את הבאבא סאלי את רבי יצחק (בָּאבָּא חָאקִי), והזהיר אותו כי אם יפריעו לו שוב, הוא ישלח פלוגת חיילים  ויפסיקו את התפילות.

     כעבור שבוע ימים שב המושל מהמחנה הצבאי הסמוך, התיישב בכורסתו, כולו מתמוגג מנחת, שהנה היהודים פחדים ממנו, ואינם מפריעים לו יותר בצעקותיהם, וביקש מאשתו להכין לו כוס קפה. בהביאה לפניו את הקפה, מצאה אותו רדום בכורסתו, ניסתה להעירו, אך כל מאמציה היו לשווא. בעלה  מת על כורסתו. אשתו הבינה כי בעלה נענש ע"י הבאבא סאלי ועל ידי היהודים. הלכה מהר לבית הבאבא סאלי בקש את סליחתו.

סיפור 5. עמידת הגבורה של באבא-סאלי מול שונאי-ישראל.

בימי מלחמת העולם השניה, השנא ליהודים הייתה גדולה ועשו הכל להתנקם ביהודים.

    באחת העיירות במחוז תפילאלת  מושל המקום היה קצין צרפתי בעל דרגה גבוהה, קתולי אדוק ושונא ישראל, שנאתו העבירה אותו על דעתו וכל פעם הכניס יהודים לבתי הסוהר ללא כל סיבה. כששמע באבא סאלי כי יהודים נאסרו, נסע לאותו ישוב וביקש להיפגש עם המושל.

    נקבעה פגישה והבאבא סאלי איחר לפגישה בערך כחצי שעה, ובהיכנסו לחדר העיר לו המושל: "איך אדם גדול כמוהו מרשה לעצמו לאחר לפגישה עם המושל? "התפללתי תפילת-מנחה" ותפילת ה' חשובה יותר מפגישה עם בשר-ודם, הגם שהוא מושל".

    "תפילתכם אתם היהודים אינה מקובלת ואינה רצויה לפני אמר המושל, ולכן היא בכלל מיותרת, ועליך היה להופיע לפגישה בזמן, 

    החל ויכוח סוער בין המושל לבין הבאבא סאלי האווירה התחממה, התחממה ואמר שהוא חייב להתנקם ביהודים מבלי פרט סיבה.

    כששמע באבא סאלי את דברו של המושל, וסתר שתי סטירות-לחי לאותו מושל  ואמר לו: "עכשיו אני מבין כי אתה מעליל עלילות-רשע על אנשים חפים מפשע, מכניסם לבתי כלא  על לא עוול בכפם.  

    המושל שנפגע קשות מדברי רבינו ובמיוחד מסטירות הלחי, שלף אקדח שלו וכיוון אותו לכיוון הבאבא סאלי .

    עברו שניות רק שניות מספר  והנה המושל זורק את האקדח ומבקש את סליחת הבאבא סאלי באומרו: "כבוד הרב! אם אתה מוכן למסור עצמך עבור אחרים ולסטור על פני, ביודעיך שיש בידי להרגך, סימן שאתה איש אמת ודבריך דבר אמת, אם כן, אני מבקש את סליחתך.

    הבאבא סרלי אמר לו: "אני מוכן לסלוח לך בתנאי שיותר לא תפגע ביהודים, לא רק זאת גם לעזור להם.  האסירים היהודים שוחררו, ומאז שררה ידידות בין המושל ובין הבאבא סאלי. .           

סיפור 8. הצלת חייו של הרב אליהו הראשון-לציון.

לפני שקבע הבאבא סאלי את מקום מושבו בנתיבות, ביקר במספר ישובים באיזור הדרום לבדוק אפשרויות באיזה מהם ישתקע. באחד מביקוריו התארח מספר ימים אצל רב העיר רבי מִישֶׁל דָהָאן, בימי שהותו בעיר הוזמן ע"י רבים מבני-העיר לקבלות פנים. באחד הערבים נערכה לכבודו  קבלת-פנים אליה הוזמנו נכבדי העיר ורבניה, בין המוזמנים היה מי שהיה אז דיין בבית-הדין הרבני בבאר-שבע היה הרב מרדכי אליהו שלימים היה הרב הראשי. הרב שהיה שרוי בשנת אבל על מות אחיו סירב להשתתף בסעודתו לכבוד הבאבא סאלי,  כי ידע שבשעת הסעודה מרבים גם בשירה, והאווירה לא מתאימה לאבלים. אולם בָּאבָּא-סָאלִי לא ויתר על השתתפותו, ושלח מספר פעמים לקרוא לרב עד שהסכים לבוא. בכניסת הרב אליהו פנה אליו בָּאבָּא-סָאלִי ואמר לו: נדבר רק דברי תורה. כך עבר עליהם ערב ארוך ומהנה.

   פתאום הופסקה הארוחה כאשר שמעו דפיקות על הדלת. בעל הבית פתח את הדלת, ולפניו שני קציני-משטרה, שמיהרו לשאול אותו אם הרב מרדכי אליהו  נמצא בביתו? בעל הבית אמר להן כן"  הכניסם לביתו כי כולם רצו לדעת מדוע הקצינים שואלים אודות הרב מרדכי אליהו. התברר שבאותו יום היו בבית-הדין אצל הרב אליהו בעל-דין קשים והדיינים חייבו אותם,  אך הם לא רצו לקבל את הפסק דין  והחליטו להתנקם בדיינים, אחרי שפגעו באחד הדיינים המשטרה חששה שיפגעו גם בדיינים נוספים. לכן יצאו קציני-המשטרה לחפש את הרב מרדכי אליהו על מנת לשומרו ולהזהירו. כשנודע לנו שהוא כאן בקבלת פנים לְבָּאבָּא-סָאלִי הגענוכדי לשמור עליו.  ואנו שמחים שהוא כאן ושהוא בריא ושלם.

    הבָּאבָּא-סָאלִי פנה לרב אליהו ושאלו: "האם היית מעדיף להישאר בביתך ולקבל מכות, או לשבת כאן ולשמוע דברי תורה

באזור בו התגורר הבאבא סאלי, בישיבה למדו אחת הגמרות שהנושא שלה מתן גט. יום אחד הוזמנו מסר רבנים לדון באחד הגטים ואליהם הצטרף תלמיד חכם שלא היה לו ישע רב בתחום הגט. הדיינים קיבלו שכר יפה ושבו לביתם. התלמיד שהתלווה אליהם אמר לעצמו: "למה גם אני לא אעסוק במתן גט". יום אחד החליט לנסוע לעי הרחוקה מקום מגוריו לער מקנס ולבקש מהרב הגדול שיתן גם הסמכה מרב מער גדולה ומודרנית. רבי ברוך טולידנו פתע ואמר לעצמו איך יכול להיות שתלמיד חכם בא אלי לבקש הסמכה כאשר במקום מגוריו, יש רבנים גדולים היכולים לתת לו הסמכה, הוא לא נתן לו ושב לביתו. רבי ברוך טולידנו כתב מכתב לבאבא סאלי ובו סיפר לו אודות התלמיד. הבאבא סאלי הזמין את התלמיד חכם לביתו והעיר לו על כך. מאוחר יותר הבאבא סאלי אמר שאולי התלמיד לחכם משה שהוא עשה הוא בגלל מצבטו הקשה. הבאבא סאלי הזמינו לביתו, הצמיד לו רב היודע את גיני הגט, ולימד אותו על שקיבל הסמכה, אז אמר לו עתה אתה יכול ללכת לרבי ברוך ולבקש ממנו הסמכה נוספת.