מרכוס חנונה-חתונת ארטישוק, גירושי שזיפים- חוכמת הפתגם של יהודי מרוקו
- היופי אינו מביא אוצר
זְ־זִין מָא יְ׳זִ׳יב כְזִין
גרסה דומה לפתגם 7, כאשר עְזִ'ין; (בצק) מוחלף בכְזִין; (אוצר). הכוונה כאן היא שאת היופי לא ניתן להסתיר ולחסוך לשעת הצורך.
מסר סמוי: היופי אינו מהווה מחסום ואינו ערובה כנגד פגעים שונים.
לעניות דעתי, יש כאן שיבוש המילה "כזין" שפירושה בערבית חנות, היה צריך לומר קנז, שאולי שובשה בשפה המדוברת, קנז בערבית פירושו "אוצר –א.פ
- כסי את רגליו, הוי טיפשונת, היופי הוא מן הלידה
כְטְטִי רְזְ׳לִיק יָ׳א חְמִיקָּא, לָא זִין, אִילְלָא זִין לְ־כְלִיקָּא
מסר סמוי: כסי את רגליך, הוי טיפשונת, לא יופי אלא יופי הגנדור.
המענא מחליפה כאן את כליקא (לידה) בחליעא(גנדור). דהיינו, היופי אינו בחשיפת הגוף אלא בלבוש מתאים המכסה את הגוף. מילה זו מזכירה את הטקס היהודי חלקה, התספורת ראשונה לילד בן ארבע, במיוחד בל״ג בעומר, שמקורה במילה הערבית חלאקה, תספורת.
- אני יפה והדאגות הפכו אותי בלויה
אָנָא מְזְיָ׳אנָא אוּ לְ־הְמְם בְּלְלָאנִי
מסר סמוי: אני יפה והעוררות גרמה לי ללחלוחית; המסר הסמוי מציג תמונה הפוכה למסר הפשוט.
מרכוס חנונה-חתונת ארטישוק, גירושי שזיפים- חוכמת הפתגם של יהודי מרוקו
יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-היסוסי הממשל.
יהודי מרוקו תחת שלטון וישי
סירוב משפיל
ליהודי מרוקו לא ניתנה ההזדמנות להוכיח את יכולתם הצבאית, והם נתקלו בשתיקה רועמת ומתמשכת של הנציבות שרק ציננה את התלהבותם. בניסיון אחרון לדלות מענה חיובי, כתב יום טוב צמח נציג כי״ח במרוקו להנהלת הארגון בפריז, בתחילת נובמבר 1939, וביקש להתערב לטובתם בפני ממשלת צרפת:
[[Archives de l'AIU, Paris, dossier Maroc
״נפגשתי מספר פעמים עם אדון בונאן (עו״ד ידוע ופעיל קהילתי יליד תוניסיה) ומר זגורי (נשיא ועד הקהילה בקזבלנקה ומפקח על המוסדות היהודיים במרוקו), והיו לנו הזדמנויות לשוחח עם הפקידים הצרפתים בעניין גיוס המתנדבים, קליטת הפליטים מגרמניה והאנטישמיות. מספר צעירים יהודים, בריאים, חובבי ספורט, בני המעמד הגבוה, ביקשו כידוע להתגייס ברגע של התלהבות ומתוך אהבה כנה לצרפת, ועד היום לא קיבלו תשובה חיובית. הם כבר אינם מעיזים לצאת לרחוב מרוב בושה… האם אין אפשרות להתערב בפריז כדי לשים קץ למצב המביש הזה? עד מתי יהיו יהודי מרוקו קורבנות של הטעות שנעשתה עם כינון הפרוטקטורט, לקטלגם כילידים? אין להם אפשרות להיטמע בתוך האירופים, אליהם הם מתקרבים כל יום יותר בהשכלתם ובאורח החיים, והם אינם נחשבים למרוקאים, כי אינם מוסלמים״.
אבל היה זה בדיוק הסיוט של השלטונות הצרפתים. הם נמנעו בכל כוחם מ״לחזור על הטעות״ שעשו באלג׳יריה, כאשר הפרידו את היהודים מהילידים המוסלמים והפכו אותם לצרפתים. נראה שהרצון להימנע מטעות זו השפיע לא מעט על ההחלטה לא לחפש פתרונות יצירתיים, ולהיענות בשלילה לבקשות של הצעירים היהודים להתנדב. עבור הצרפתים היה ברור שכאשר יהיה צורך בחיילים, לא יהיה קשה לגייס אלפי לוחמים ברברים עזי רוח, המוכנים לכך כפי שכבר קרה במלחמת העולם הראשונה, ולא יהיה צורך להזדקק למספר מתנדבים יהודים. נגד להט הצעירים היהודים גייס הממשל הצרפתי את הנשק המתיש ביותר – האינרציה! ללא כל הכרזה, נקברה סוגיית ההתנדבות לצבא תחת מעטה שתיקה. יתר על כן, לצנזורה ניתנה הוראה לא להתייחס כלל לנושא, כפי שמעיד ביומנו האישי העיתונאי יעקב אוחיון:
מכון בן צבי, ירושלים, אוסף רפאל בן אזראף.
״מה עלה בגורל טופסי ההתנדבות? כנראה נזרקו לפח! בהיותי מזכיר מערכת העיתון La vigie Marocaine קיבלתי הוראה מהצנזורה לא להוציא כל ידיעה בנושא, בנוסף על הוראה להצניע ככל האפשר גם את השתתפות היהודים בקרן הסיוע למאמץ המלחמתי: Fraternité de guerre. אלה היו הנחיות הנציב- בזמן ממשלת דאלאדי Daladier הדמוקרטית״
קל להבין את גודל האכזבה וההשפלה של המתנדבים הצעירים המוזמנים לחכות בסבלנות לקריאה לשירות שלא תגיע לעולם. השבועון L'Avenir illustré לא הסתיר את מורת רוחו וקרא לחשבון נפש:
״בוודאי מותר להצטער על שתרומתנו לא התקבלה באותה ספונטניות שבה היא הוצעה. אבל אין לתת להסתייגות זו לרפות את ידינו ולפגוע ברגש הנאמנות שלנו. להיפך, עלינו לרדת עמוק יותר לתוך לבנו ונפשנו כדי לחפש את הסיבות להסתייגות זו המכאיבה לנו בצורה כל כך אכזרית״.
היהודים היחידים שגויסו בסופו של דבר היו כשלוש מאות תושבי הכפרים המסורתיים מדרום המדינה, שנשלחו לצרפת כ״עובדים קולוניאליים״ כדי לעבוד בבתי חרושת לנשק, בעיקר באזור ליאון.
לעומת זאת, כל יהודי המרכזים העירוניים נקראו להשתתף כמו כלל התושבים בהגנה האזרחית ולכבד את הוראות עוצר הלילה ולעמעם את האורות בבתים וברחובות, כאמצעי מניעה נגד התקפת מטוסי האויב. הם נצטוו לחפור מסביב למללאח תעלות מקלט למקרה של התקפה אווירית. החשש הגדול, שריד ממלחמת העולם הראשונה, היה מפני התקפות גזים. כך למשל הוקמה במללאח של מכנאס יחידה להגנה אזרחית, אשר הפיצה עלון כתוב בערבית יהודית באותיות עבריות, ובו הנחיות ליצור עצמי של מסכות גז מאולתרות. חוברת ההסברה שהופצה בן התושבים פתחה בדברי הרגעה:
״מדובר רק באמצעי זהירות. כי מה שלא יקרה, לא קיימת כרגע כל סכנה. צרפת היא מדינה חזקה ואויביה פוחדים ממנה. ובכל זאת עדיף להתכונן לכל אפשרות, לדעת מראש איך להגיב במקרה הצורך, ולא לצפות לנסים… על כן שימרו על חוברת זו כעל דבר יקר. אל תזלזלו בה, קראו בה מעת לעת, עד שתדעו את תוכנה בעל פה. מי ייתן ולא תצטרכו לה לעולם, ושהאל הרחמן ישלח לנו במהרה בימינו את משיח צדקנו, אמן!״
כך למרות מאמציהם ובניגוד לרצונם, נשארו יהודי מרוקו כצופים מן הצד על המלחמה העומדת לפרוץ בכל רגע. נחמה פורתא הייתה מנת חלקן של האליטות דוברות הצרפתית, שנוכחו לדעת שבאנגליה היה שר המלחמה הור בלישע (Beiisha Höre) אחד ״משלנו״, דלאלנה. הור היה צאצא למשפחת בלישע ממוגדור שהתיישבה באנגליה במחצית השנייה של המאה התשע עשרה. העיתון L’avenir illustré בירך את השר הליברלי הצעיר ״שלו קרוב משפחה בקזבלנקה, ידידינו ז׳ק קאנסינו״. היומון הצרפתי ״פריז סואר ״ (Soir Paris) העלה על נס את ״הכישורים הספורטיביים, ההומור ולהט העשייה של האיש שרבים מנבאים שיהפוך לאחד מגדולי ראשי הממשלה באנגליה, דישראלי החדש. היומון שיבח את החלטתו להחזיר את שירות החובה הצבאי ולשקם את היכולות של הצבא האנגלי.
האכזבה בקרב יהודי מרוקו הייתה גדולה, כאשר כמה חודשים לאחר מכן, בינואר 1940, התפטר בלישע במחאה על היחס הפייסני של ראש ממשלה צ׳מברליין (Chamberlin) להיטלר. בפרשנות על התפטרותו הדרמטית, חזר ופירט העיתון של קזבלנקה את קרבתו של המדינאי הדגול ליהדות מרוקו:
״התפטרותו של הור בלישע הייתה הזדמנות לעיתונות להזכיר את שורשיו המרוקאים של השר הפורש. משפחתו כמו משפחות רבות של הקהילה הספרדית באנגליה – אפריאט, יולי, גדליה, קאנסינו, סבאג, קורקוס – מקורה במוגדור, עיר הנמל שהייתה במהלך המאה התשע עשרה מרכז מסחרי גדול תחת השפעה אנגלית. כל המשפחות הללו חולקות אותה אהבה למרוקו, שבה יש להן עדיין שורשים עמוקים וקשרים משפחתיים ענפים. סבו של השר המתפטר נולד במוגדור וקשרי המסחר שלו עם אנגליה הביאו אותו בסוף להשתקע בה״.
למרות הצבתם שלא מרצונם כמשקיפים שאינם נוטלים חלק במלחמה, התנחמו יהודי מרוקו בכך שלפחות חלקו אותן דאגות עם יתר חלקי האוכלוסייה. כאמור המלך, בשיתוף פעולה מלא עם הנציב, הציב את ארצו במחנה החירות והצדק נגד ברבריות. מנהיגי התנועה הלאומית באזור הצרפתי, שלא נשבו בקסמי התעמולה הגרמנית, תמכו במדיניות בית המלוכה, וזאת למרות צעדי הדיכוי של השלטון הצרפתי נגד תנועתם, סגירת עיתוניהם והגליית חלק מהם במאורעות 1937. עוד לפני פרוץ המלחמה, ב-23 באוגוסט 1939, שיגרו מנהיגי התנועה הלאומית איגרת לנציבות, ובה הבטיחו לא רק שלא ינקטו כל צעד העלול לפגוע במאמץ המלחמתי הצרפתי, אלא הכריזו על נכונותם להושיט כל עזרה שתידרש. זוהי הוכחה לכך שהתעמולה הגרמנית לא הצליחה לערער את האמונה בכוחו הבלתי מנוצח של הצבא הצרפתי, וביכולתו ־להגן הן על אדמת ארצו והן על האימפריה האדירה שלו.
כך יכול היה הנציב נוגס להבטיח לפריז באגרת מ-11 בספטמבר 1939 ש״מצב הרוח של האוכלוסייה המוסלמית מצוין, גם אם אנו עדים להתפשטות של אנטישמיות שקטה״. אלפי חיילים מרוקאים שגויסו בחופזה בעת משבר הסודטים בצ׳כיה, נשלחו לחזית בצרפת מיד עם הכרזת המלחמה.
יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-היסוסי הממשל
Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale-Interdiction d’emploi de domestiques musulmane
Interdiction d’emploi de domestiques musulmanes
Cette requête, nous l’avons évoqué, n’avait rien de nouveau et avait été maintes fois soulevée par le Makhzen dans les années trente, sans aboutir à une décision sur le plan national. Répondant aux pressions des pachas de Marrakech et Salé, la Résidence avait fini par accepter un compromis " à titre d’essai " , qui limitait sans l’interdire, l’emploi de jeunes domestiques musulmanes par les familles juives.
Le 27 novembre 1940, le Conseiller du Gouvernement chérifien informait le Résident qu’à l’occasion des négociations sur le Statut des Juifs, Sa Majesté le sultan avait de nouveau appelé son attention sur les graves inconvénients sur les plans religieux, social et moral — relations sexuelles entre les patrons ou leurs fils et les jeunes servantes — qui résultent de l’emploi de la main d’œuvre féminine musulmane dans les maisons israélites. Les autorités du Protectorat qui s’étaient opposées jusque-là à la mesure globale préconisée par certains pachas d’interdire purement et simplement l’accès aux mellahs aux femmes musulmanes, s’étaient toutefois résolues à prendre des mesures pour complaire au Makhzen en envoyant, aux pachas et aux services municipaux, une circulaire en ce sens, datée du 15 novembre 1940, prévoyant :
- — A dater du 1er janvier 1941, toutes les jeunes filles musulmanes employées au mellah devront être renvoyées et remplacées par des femmes âgées.
- — Toute domestique recrutée devra obligatoirement être en possession d’une carte de travail délivrée par le service municipal de placement.
- — Les agents de recrutement recevront l’ordre de ne diriger sur le mellah que les servantes d’un âge respectable.
- – Le Comité de la Communauté Israélite sera chargé, sous sa propre responsabilité, d’assurer la stricte observance de ces dispositions prises dans l’unique but d’éliminer autant que possible toutes sources de discordes et conflits entre les Musulmans et les Juifs.
Toutefois, ces limitations autorisaient librement l’emploi de servantes musulmanes dans les maisons israéütes, aussi bien marocaines qu’étrangères, de toute nationaüté, habitant en dehors des mellahs, de même que l’emploi de main d’œuvre féminine musulmane, dans les usines et ateüers tenus par des Juifs, notamment dans les conserveries de Safi, Mogador et Marrakech. Elles furent donc jugées tout à fait insuffisantes par les autorités du Makhzen. Le Grand Vizir ordonna alors des mesures plus radicales dans la circulaire 372, datée du 4 janvier 1941, adressée aux gouverneurs des villes et des ports, rappelant pour la première fois, de la manière la plus officielle, que les Juifs n’avaient pas perdu leur condition canonique de protégés, dhimmis :
« Il est parvenu, de différentes sources, à Notre connaissance chérifienne, qu’un grand nombre de femmes musulmanes travaillent, en qualité de domestiques dans des maisons juives.
Cette situation, que vous n’êtespas sans connaître, porte atteinte au respect de la femme musulmane et rabaisse sa dignité. En outre, elle lui crée me réputation que notre religion condamne et qui est de nature à inciter les juifs au mépris des Musulmans et à l’oubli de leur condition de dhimmis, alors qu’en aucun cas, ils ne doivent, sous peine de s’exposer aux dangers qu’ils appréhendent, s’écarter de leur vie traditionnelle et des limites à l’intérieur desquelles celle-ci s’était de tout temps déroulée.
Pour suivre les glorieuses traces de Nos augustes ancêtres — Dieu sanctifie leur âme Nous avons maintenu les Israélites dans les bienfaits de la sécurité. Nous leur avons permis de vivre avec Nos sujets musulmans dans une atmosphère de calme et de paix. Mussi, poussé d’une part par Notre volonté de sauvegarder la dignité de la femme musulmane et d’autre part par le souci de mettre un terme à une situation susceptible de provoquer des troubles graves, Nous vous ordonnons d’interdire, d’une façon expresse et formelle, aux Musulmanes de travailler, publiquement ou en secret, dans les maisons juives et de tenir la main à ce que cette interdiction soit rigoureusement et effectivement observée. Faites surveiller l’exécution de cet ordre pour le maintien duquel Nous vous enjoignons defaire preuve d’une grande diligence et d’une fermeté sans défaillances. »
Pris entre les directives contradictoires du Palais Royal et de la Résidence — les Contrôleurs Civils les incitant à faire preuve de grande tolérance – les pachas appliquèrent, avec plus ou moins de sévérité, cette interdiction venant encore plus alourdir la condition des familles juives. Alors que dans les autres domaines, le sultan s’efforcerait d’alléger autant que possible les mesures législatives contre ses sujets juifs, il se montrerait intraitable sur cette question, en raison du caractère religieux qu’il lui attachait. A la fête du Mouloud, en avril 1941, le sultan rappela aux pachas venus lui présenter leurs vœux à quel point il tenait à l’application la plus stricte de cette directive. Il avait publiquement blâmé les pachas de Mogador et d’Agadir pour leur tiédeur dans son application. Le Contrôleur Civil de le Région leur avait fait valoir qu’il n’était pas possible d’envisager la suppression radicale de la main d’œuvre féminine musulmane dans certains établissements industriels et commerciaux juifs. Cela priverait de moyens d’existence de nombreuses familles musulmanes et provoquerait de sérieuses perturbations dans la vie économique de la cité.
Pendant sa visite à Fès, en août 1941, le sultan donna pourtant, à nouveau, publiquement au pacha de la cité des instructions tendant à tenir énergiquement " la main à l’exécution stricte de la circulaire vifirielle 372 La détermination du Palais sur ce sujet était telle que le Conseiller aux Affaires chérifiennes préconisa la prudence, dans son courrier au Résident Général du 12 août 1941, pour éviter un affrontement avec le Palais :
« Je me trouve confirmé dans mes intentions, sauf instruction contraire de Monsieur le Résident Général, par le souci qu’a toujours affiché le Makhzen, au cours des discussions récentes, etparfois ardues, sur le Statut des Juifs marocains, de s’opposer à ce que les sujets musulmans soient, à un titre ou à un autre, placés sous les ordres ou la dépendance des Israélites marocains. Cette position de principe a provoqué des difficultés, au sujet de l’article du Statut des Juifs, relatif aux professions commerciales ou industrielles. Une nouvelle intervention de ma part serait donc, sans aucun doute, vouée à l’échec. Notre action auprès des pachas doit donc se borner à des conseils persuasifs, donnés de vive voix, en vue d’une certaine tolérance et du respect de certaines situations particulières. E ncore les autorités de contrôle ne doivent-elles donner des conseils que sous une forme discrète et nuancée, pour ne pas éveiller la susceptibilité du Makhzen. »
En fin de compte, une telle politique produisit effectivement ses fruits et l’application de cette directive ne fut jamais uniforme. Elle dépendait du bon vouloir du gouverneur local et de l’influence de l’autorité de contrôle. Aussi quand elle finit, au fil des années, par tomber en désuétude, nul ne se préoccupa de son annulation formelle. Jusqu’à ce qu’en 1945, le Comité de la Communauté israélite de Port Lyautey se plaigne que le pacha de la ville l’ait remise en vigueur — suite au scandale d’une jeune domestique tombée enceinte de son patron.
Le refus obstiné du Makhzen d’abroger cette discrimination " de caractère religieux et non racial", fut alors envisagé comme une arme possible contre le sultan, dans le conflit aigu qui l’opposait à la Résidence et qui devait finalement se terminer par son exil à Madagascar. Le Directeur des Affaires Politiques alertait ainsi — en 1952 ! — le Conseiller du Gouvernement chérifien :
« J’ai l’honneur de vousfaire savoir que la circulaire 372 a effectivement été inspirée par la vague d’antisémitisme qui déferla sur l’Europe, à l’instigation des naffis en 1941. En effet, s’il est exact que le Makhzen avait proposé, en 1935, de prendre des mesures analogues à celles présentées dans la circulaire du 4 janvier 1941, il ne l’avait fait que timidement. Plus exactement, il avait approuvé les dispositions que nous lui avions proposé de prendre, à titre d’essai à Salé et Marrakech… Nous sommes loin de la circulaire 372, facteur brutal et haineux dans la forme et le fond. Je suis d’accord de demander, par écrit, au Makhzen l’abrogation de la circulaire et d’exiger une réponse par écrit. Si le Makhzen accepte l’abrogation, nous obtenons satisfaction. S’il refuse, nous aurons la faculté de soumettre sa réponse auprès de certaines opinions pour leur demander ce qu’elles pensent de ce qui tient tant, vis-à-vis des puissances étrangères, à se faire admettre comme un souverain ami du progrès mais ordonne et maintient actuellement l’application d’un tel texte… »
Cette parenthèse close, nous revenons à la manière dont, en général, le Statut des Juifs fut appliqué sur le terrain
Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale-Interdiction d’emploi de domestiques musulmane
יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו- הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)
נוסף על ההתפוררות ההדרגתית של קווי ההגנה של הגרמנים והאיטלקים, הביאה פעילותם של ספז וחבריו להתרוקנות המחנות מאסיריהם היהודים, שבועות רבים לפני יציאתם של הגרמנים: ב־19 בינואר יצאו כבר לחופשי יותר משליש העובדים; באותו חודש הגיע מספר הבורחים מביזרט ליותר מ־200; לקראת אמצע פברואר ירד מספר העובדים במחנה זה ל־600, מפאת הבריחות ההמוניות, שעה שכלל העובדים היהודים המגויסים לא עלה עוד על 2,500; בסוף חודש מארס ירד מספר העובדים באיזור האיטלקי מ־930 ל־160, ובסוף אפריל נותרו עוד 1,556 עובדים יהודים בפיקוד הגרמנים:1,198 עובדים יומיים בתוניס ובסביבתה, ורק 358 במחנות שבפנים הארץ, כולל ביזרט.
שלטונות גרמניה ניסו להחזיר לידם מפעם לפעם את השליטה במצב. הם שלחו סיורים לתוניס כדי לחפש את העובדים הנמלטים, אולם תחושת חוסר־אונים דבקה גם בקציני האס.אס. צווקה ופוהל, והם לא הצליחו באיומיהם לבלום את זרם הבריחות או להגדיל את מספר המגויסים. בלית ברירה, הטילו באמצע פברואר קנס בסך שלושה מיליוני פראנקים על הוועד, בתור גמול על ׳מחדליו׳ בשאלת הגיוס. כן הוטלו קנסות על יהודי סוסה, ספאקס, גאבֶּס וג׳רבה.
סכומי הכסף שניטלו מן היהודים נועדו תחילה באורח רשמי לפצות את האזרחים שנפגעו מהפצצותיהן של בעלות־הברית, ואילו מטרת הקנסות החדשים לא היתה אלא לספק את תשוקת הביזה של צבא הולך ומתפורר, נתון בקשיי אספקה: החיילים הגרמנים באו בתביעות שונות ומגוונות הן בתוניס הן בסוסה: רהיטים, שמיכות, מגבות, שעונים, סחורות, לבנים, מזוודות, מקלטי־ראדיו, מכונות־כתיבה. וכך סיפר ג׳ פנחס:
בהתקרב מועד נסיגתם מסוסה תבעו קציני הגסטאפו בכל הדחיפות — אגב איומים, כדרכם — תכשיטים להם ולמשפחותיהם, בהבטיחם כי ישלמו על ערך הקנייה. את צרור התכשיטים הראשון הם דחו, כיוון שלא תאם את ציפיותיהם; אך הם השאירו אותו בידם בתור ערבות לקבלת הצרור השני; וכשנמסר זה — נטלו עמם את הכול.
ב־13 בפברואר נתבעו יהודי ג׳רבה לשלם קנס בסך 10 מיליון פראנקים. הגרמנים ידעו כנראה כי לא יאריכו ימים באי ולפיכך דרשו מראשי הקהילה לשלם להם סכום זה בתוך שעתיים; אולם ליהודי ג׳רבה לא היו מזומנים, ולכן הסכימו הגרמנים לקבל 50 קילוגרם זהב:
אף כי היה זה שבת, יום קדוש ומנוחה לקהילה חרדית כשל ג׳רבה, סיירו הרב הראשי וראשי הקהילה במכונית בערי האי(חארה כבירה וחארה צע׳ירה) כדי לאסוף את הזהב הנדרש.
בלחץ הזמן, הם נאלצו להתרכז במשפחות העניות שנותרו בערים, שעה שהמשפחות האמידות שהו באחוזות הקטנות שלהן בכפרים. ומה שנמסר לידי הגרמנים כלל אפוא תכשיטי משפחה וחפצי מזכרת צנועים, שמשקלם הגיע באותו יום לכדי 43 קילוגרם.
הגרמנים נתנו ליהודים שהות להשלים את החסר עד למותרת, אך לא שבו עוד אל האי.
ב־27 במארס, ערב צאתם מגאבס שבדרום תוניסיה, הורו הגרמנים לפתוח את כספות הבנקים ולמסור לידם את כספי היהודים שהופקדו בהן. השלל הסתכם ב־000,400 פראנקים בקירוב.
בצד מעשי סחיטה ׳רשמיים׳ אלה, היו גם מעשי ביזה רבים שביצעו יחידים; הם נענשו לעתים בכל חומרת הדין בידי המטה הגרמני, אולם יש בהם כדי להעיד על התרופפות המשמעת של חיילי גרמניה, שבועות מעטים לפני כניסת בעלות־הברית לתוניס. נקל היה אפוא לוועד להשיג מאנשי האס.אס. כי יאסרו את הגישה ל׳חארה׳ (הגיטו היהודי) לחיילים הגרמנים, שבאו לשם בליווי פרחחים ערבים ואירופים, כדי לסחוט כסף ומזון מן התושבים. ה׳חארה׳ הוכרזה איזור מוכה מגיפות, והחל מאמצע ינואר, פקדו את המקום תכופות סיורים של המשטרה הצבאית, שאסרו את החיילים השיכורים שסובבו ברובע.
המגע היומיומי עם כוחות הכיבוש אפשר עד מהרה למתורגמני הוועד לעמוד על מידת המבוכה שפקדה את הגייסות הגרמנים. קציני אם.אס. ביקשו — כפי שעשה פוהל — להחזירם לברלין, לשם טיפול בכאבי בטן פתאומיים, ואילו החיילים הגרמנים רשמו בלי להניד עפעף את תדרי השידורים של הבי.בי.סי. בשפה הגרמנית, שמסר להם התורגמן נוריץ׳, ביחד עם מקלט־ראדיו — אחד מאלה שנלקחו מן היהודים. וכך כתב בגוזמת־מה מאקסימיליאן טרנר:
בדרך זו החדירו מקלטי־הראדיו של היהודים את ה׳רעל׳ נגד היטלר אל תוך שורות הנאצים הנידחים ביותר, ותרמו רבות לניצחונן של בעלות־הברית בתוניסיה ן…]. היו אלה בראש־וראשונה משתמטים ן…], אחראים על מחסני אספקה, מובילי תחמושת וכדומה, שנטשו את עמדותיהם, ובכך גרמו לבלבול רב […]. דבר זה יש לזקוף בחלקו הגדול לזכות מקלטי־ראדיו שנגנבו מן היהודים ולזכות מלאכתו של פולני קטן שביקש לסדר חשבונות עם הגרמנים.
דעת־הקהל בתוניסיה נוכח גורל היהודים
אדישות כללית שזורה בגילויי ידידות מחד גיסא ובביטויי עוינות מאידך גיסא היה יחסה של האוכלוסייה בתוניסיה כלפי יהודי הפרוטקטורט במשך ששת חודשי הכיבוש הגרמני־איטלקי.
כמשקיף מן הצד, לא יצא המינהל הצרפתי מגדרו כאשר חלק מנתיניו היה ל׳רכוש גרמני, לאחר שהוא בודד אותו משאר האוכלוסייה; זאת עשה כאשר לכד את היהודים בתוך רשת תחיקת הגזע מבית היוצר של וישי. נכון כי האדמיראל אסטווה ומונצף ביי התערבו בכמה הזדמנויות לחילוץ נכבד יהודי זה או אחר מציפורני הגרמנים או לביטולה של גזירה זו או אחרת; אולם התערבויות אלה מוגבלות היו בתכלית והן הוכתבו מתוך הדאגה לשמור את הסדר הציבורי ולקיים את הסמכויות הריבוניות של צרפת ולא מתוך רצון מפורש לשמור על הקהילה היהודית מפני הגורל שציפה לה.
הנציב העליון נטש את הנימה התקיפה שאיפיינה את העמדות שנקט תחילה ואימץ במהלך הימים גישה של נייטרליות צוננת: ב־14 בדצמבר נזף במשה בורז׳ל ובפול גז — שביקשו ממנו לעשות למען דחייתו של גיוסם של עובדי הכפייה היהודים — על חוסר משמעת ואי־השלמה ביחסם כלפי הגרמנים. הוא עצמו השלים אמנם עם חוסר האונים כגזירת הגורל וראה ב׳נטל הכבד׳ אות להיבחרו בידי אלוהים ׳כדי לכפר על עוונות׳ הזולת. לפיכך העצה הטובה ביותר שיכול היה להשיא לבני שיחו היתה כי ימלאו את שליחותם ׳עד תום׳… ולהודות לאל הכל יכול.
אף־על־פי־כן, הודות לשירותיו של האדמיראל אסטווה יכלו קהילות תוניס, ספאקס וסוסה לשלם את הקנסות הכבדים שהטילו עליהם הגרמנים. מפאת קוצר הזמן שהוקצה להם לכך, לא יכלו יהודי תוניס לגייס את הסכומים הדרושים ללא סיועו של המינהל; הרי כי כן, הנציב העליון ביקש בתוניס מן הבנק למשכנתאות (Caisse Foncière) לאשר לקהילה הלוואה מידית בתנאי משכנתא, בסך 20 מיליון פראנקים; וזה לשון ההוראה שהעבירה הנציבות אל הבנק:
עם חתימת המסמך בידי הנוגעים בדבר, יש מקום לשחרר את הכסף בלי לחכות למתן תוקף חוקי לחתימות, לרישום הנוטריוני של המסמך או לרישומו בספרי הנכסים.
פעולות בנקאיות דומות בעיקרן נעשו בספאקס, שם הוטל על הקהילה ב־26 במארס קנס בסך 15 מיליון פראנקים ובתחילת אפריל — בסך 20 מיליון פראנקים. חלקה של קהילת סוסה שפר עליה: באמצע מארס נתבעה לשלם קנס בסך 15 מיליון פראנקים אך ניתנה לה — דבר יוצא דופן — שהות של שמונה ימים כדי לסלקו. וכך העיד ג׳ פנחס:
[קנס זה] הוטל עלינו מתוך איום לגמול במעשים אכזריים. נראה היה כי האיום רציני, שכן כאשר באתי לנציבות הכללית לדווח על מצבנו הומלץ לפני להיענות לתביעות הגרמנים למען שלוותה של האוכלוסייה היהודית וביטחונה ולטובת תוניסיה כולה.
יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו– הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)