ארכיון יומי: 18 בינואר 2022


ישיר ישראל-שלמה סויסה-פיוט לט"ו בשבט

ישיר ישראל המפואר

נכתב, נערך, עוצב והוגה ע"י שלמה סויסה הי"ו

סֵדֶר שְׁלֹשִׁים מִינֵי פֵּרוֹת

עֲשָׂרָה מִינִים מֵהֶם, הֵם פְּרִי גָּמוּר, וְאֵין בָּהֶם קְלִפָּה, לֹא בִּפְנִים וְלֹא בַּחוּץ. וְהֵם מְכֻוָּנִים כְּנֶגֶד עוֹלָם הַבְּרִיאָה.

וַעֲשָׂרָה מִינִים הֵם, הַפְּרִי מִבַּחוּץ, וְהַגַּרְעִין שֶׁלָּהֶם בִּפְנִים. וְהֵם מְכֻוָּנִים כְּנֶגֶד עוֹלַם הַיְּצִירָה.

וַעֲשָׂרָה מִינִים מֵהֶם, הַקְּלִפָּה שֶׁלָּהֶם מִבְּחוּץ, וְהַפְּרִי בִּפְנִים. וְהֵם מְכֻוָּנִים כְּנֶגֶד עוֹלַם הָעֲשִׂיָּה, וְאֵלּוּ הֵם:

 

עֲשָׂרָה שֶׁכְּלָם פְּרִי:

עֲנָבִים, תְּאֵנִים, תַּפּוּחִים, אֶתְרוֹגִים, לִימוֹנִים, אַגָּסִים,חֲבוּשִׁים, תּוּתִים, סַרְבַּשׁ (חוזרר), חֲרוּבִין.

 

עֲשָׂרָה שֶׁהַגַּרְעִין בִּפְנִים:

זֵיתִים, תְּמָרִים, גֻּדְגֵדָנִיּוֹת (דֻּבְדְּבָן מָתוֹק), שֵׁיזָפִים (שׁוֹפָאִיפָאשׁ), אֲפַרְסֵק, שְׁזִיפִים, מִשֶּׁמֵּשִׂים, דֻּבְדְּבָן חָמוּץ, עֻזְרָדִין (זערור אַקְרָאנִים), שֶׁסֶק.

 

עֶשְׂרֵה שֶׁהַקְּלִפָּה בַּחוּץ:

רִמּוֹנִים, אֱגוֹזִים, שְׁקֵדִים, פְּרִישִׁין (קוֹקוֹס), עַרְמוֹנִים,

לוּזִים (בנדק), אַלּוֹנִים (בלוט), פִּסְתּוּקִים, פִּנְיוֹנִים (צנובר האורן), בְּטָמָה (פְּרִי אֵלָה).

 

עמוד 135

ישיר ישראל-שלמה סויסה-פיוט לט"ו בשבט

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- ויכוח ראווה בטורטוסה

האנוסים-ירמיהו יובל

ויכוח ראווה בטורטוסה

בינתיים פעל אפיפיור ספרדי מודח להשלים את המערכה להמרת היהודים, ולשם כך ארגן פולמוס ראווה תיאטרלי ומתוקשר היטב בעיר טורטוסה (Tortosa)

בנדיקטוס ה־13 היה כומר ספרדי מאראגון, פדרו דה לונה שמו, שעלה על כס האנטי־אפיפיור באוויניון סמוך לסוף תקופת הפילוג(הסְכיזמה) בכנסייה הקתולית, ומאז ייחד את רוב מרצו להגנת המיטרה(מצנפת האפיפיור) שעל ראשו. עם חידוש האחדות הקתולית הודח בנדיקטוס מכיסאו(ב־1407), אבל הוא סירב לקבל את הדין וחזר לארצו אראגון מתוך מטרה להקים לו בה מעוז פוליטי. את ויכוח טורטוסה ארגן בעצה אחת עם רופאו, המומר יהושע הלורקי. הלורקי נקרא אחרי התנצרותו חרונימו דה סנטה פה (Gerónimo de Santa Fe, ״איש האמונה הקדושה״), ואילו היהודים כינו אותו ״מגד״ף״(ראשי תיבות, ״מאסטרה גירונימו די סנטה פה״). זה האיש שעשרים שנה לפני כן טען כנגד שלמה הלוי כשהלה המיר את דתו, אבל לא זו בלבד שלא החזיר את ידידו אל היהדות אלא בסופו של דבר הלך בעקבותיו והתנצר גם הוא, ומאז פיעמה גם בו התשוקה להעביר עוד יהודים על דתם. נראה שהלורקי פנה אל האפיפיור באמצעות ידידו לשעבר שלמה הלוי, עכשיו בישוף בורגוס, שהיה מקורב לבנדיקטוס ה־13 מן הימים ששהה באוויניון. דומה שהוא הגה את הרעיון לנצח את ראשי היהודים בוויכוח פומבי ולהעבירם על דתם, בתקווה ששאר היהודים ילכו בעקבותיהם. הלורקי הוא שקבע גם את מטרת הוויכוח – להוכיח שהמשיח כבר בא לפי מקורותיהם של היהודים עצמם. זה בדיוק הנושא שהעסיק אותו בהתכתבותו עם שלמה הלוי, ובינתיים היה לו פנאי רב להעמיק בו.

ויכוח טורטוסה נועד ללחוץ על שארית היהודים להמיר את דתם באמצעות אווירה של תבוסה אידיאולוגית, וכך להמשיך את תנופת ההתנצרות ולהשלים את המפולת שהחלה בשנת 1391. התוכנית עלתה יפה יותר מן הצפוי, לא רק בגלל הוויכוח עצמו אלא גם בגלל ״חוקי הכופרים״ שנחקקו סמוך לאותו הזמן. יחד חוללו שני הגורמים האלה גל חדש של מתנצרים. קשה לדעת אם ראוי לכנות את הנוצרים החדשים האלה מומרים בכפייה או מרצון, שכן המרתם נבעה מהתמוטטות מוראלית ומן הרצון להימלט מרדיפות ולא מסכנת מוות דווקא.

הכנסייה הקתולית ידעה תמיד לנצל את הקשר הפנימי שבין דת ופולחן ובין עולם התיאטרון, ועם הזמן קנתה לה מיומנות רבה בתחום הזה. אבל רק בהזדמנויות מעטות באה היכולת הזאת לכלל ביטוי יוצא דופן וחדשני כל כך כמו בשנים ההן(1414-1411), כשהנזיר החריג פרד ערך את חזיונות האימה שלו ברחובות, והאפיפיור החריג בנדיקטוס ה־13 העלה על הבימה הצגת חצר ראוותנית למשכילים ולרמי מעלה. החיבור בין קנאות דתית לתיאטרון עתיד לבוא לידי ביטוי ייחודי לספרד בסוף המאה בדמות ה״אוטו דה פה״.

הוויכוח הגדול נפתח ברוב פאר והדר ב־7 בפברואר 1412 בנוכחות חשמנים, בישופים ופקידים בכירים שישבו על כיסאות מצופים זהב, ודעך לקראת סופו, 21 חודשים לאחר מכן. בנדיקטוס קבע את כללי המשחק: עיקרי הנצרות נעלים מכל ספק ולכן לא יעמדו לוויכוח; מטרת הדיון היא לפקוח את עיני היהודים, כדי שיראו שהאמת הנוצרית מצויה כבר בספריהם. היהודים רשאים להביע את ספקותיהם (כדי שיהיה אפשר להשיב עליהם), אבל עליהם לעשות זאת בנימוס ובלי לחרף את הנצרות.

המגבלות התאולוגיות שהטיל בנדיקטוס ה־13 על הוויכוח לא היו יוצאות דופן בימי הביניים. בעידן שהעמיד את אמת ההתגלות מעל לשיקולי השכל היה כל ויכוח תאולוגי בגדר עימות בין שתי מסורות התגלות, שאחת מחזיקה בכוח הארצי והאחרת כפופה לה. אופי העימות נקבע אפוא בידי התנאים הפוליטיים, ובטורטוסה היו התנאים האלה קשים ליהודים.

המלך החדש של אראגון, פרננדו הראשון, היה נסיך מקסטיליה שעלה על כס המלוכה בעסקת פשרה, שגם בנדיקטוס ה־13 והנזיר ויסנטה פרר היו שותפים לה, ואלה הניעו את המלך הטרי להחיל את ״חוקי הכופרים״ גם בממלכת אראגון. אף על פי שפרננדו לא היה שותף לדחף האנטי־יהודי הכפייתי של בנדיקטוס ולא להרגשת השליחות המוחלטת של פרר, שיתף איתם פעולה משיקולי תועלת. הוא סייע לאפיפיור להפיק את ההצגה בטורטוסה, ויש מסמכים המעידים שהיה שולח לפרר מעין דוחות מודיעין ומודיע לו היכן יוכל למצוא יהודים שהבשילו להמרת דת. כל זה לא הפריע למלך לעמוד בקשרים עם יהודים ולהגן עליהם בשעת הצורך. יותר משהיה קנאי ידע לעשות חשבון פוליטי. לכן לא הייתה סתירה במעשיו כשפעל למתן את החקיקה הלא־מרוסנת נגד יהודים ומוסלמים בקסטיליה, ואילו באראגון חוקק חוקים שכאלה בעצמו, אמנם בגרסה מתונה.

מול יהושע הלורקי ניצבה חבורה של חכמים יהודים שהוא עצמו בחר. יחד עמם נאלצו לבוא לטורטוסה, בצו המלך, ראשי ציבור ומשכילים מקהילות רבות. אבל ליהודים חסר מנהיג ראוי לשמו. בין החכמים היהודים היה הרב יוסף אלבו, שעתיד להתפרסם בעולם היהודי בזכות ספר העיקרים שלו, אבל המתווכח המוכשר ביותר בצד היהודים היה רבי אַסטרוק הלוי, רב לא מוכר, בן עירו של הלורקי, שכבר התווכח איתו בעבר. לעתים דומה היה ששני המכרים הוותיקים אלה, הרב והמומר, ממשיכים בתוך התפאורה המפוארת של טורטוסה את ויכוחם משכבר הימים. עוד דובר יהודי מוכשר היה דון וידאל בן בנבנישתי דה לה קבאייריה (בן לביא), משורר עברי ויועץ למלך, נצר למשפחה היהודית העתיקה והאצילה ביותר באראגון; כמה מבניה כבר התנצרו ב־1391, ודון וידאל עצמו, שעמד בראש הדיפלומטיה היהודית בטורטוסה, עתיד לצאת מן העיר כשהוא נוצרי.

צִלם הכבד של ״חוקי הכופרים״ קבע את האווירה בכל תקופת הוויכוח. סנטה פה שאב מהם ביטחון ואילו ראשי היהודים נתקפו פסימיות והרגישו שהקרקע נשמטת מתחת רגליהם. בתנאים אלה של חרדה ואי־ודאות – חוץ מן הוודאות שיהיה רע – ובהיעדר מנהיג טבעי, אין פלא שבין חברי המשלחת היהודית פרצו מחלוקות קשות ומריבות עצבניות.

בלב הוויכוח עמדה סוגיית המשיח. סנטה פה ציטט מאמר תלמודי שגרם ליהודים קושי רב – האגדה שהמשיח נולד ביום שחרב המקדש. האין כאן עדות שהמשיח כבר בא? כמה רבנים טענו שדברי האגדה בתלמוד אינם אלא משל, ולידת המשיח היא רמז אלגורי שהגאולה טמונה בעצם החורבן ואין כוונתה למשיח ממש. לעומתם טענו רבנים אחרים שיש לפרש את הדברים כפשוטם, כלומר המשיח אמנם כבר נולד, אבל עדיין לא בא והוא ממתין לשעתו.

מכיוון שכך נוצר צורך דוחק, תאולוגי ודיפלומטי, להגדיר את ההבדל בין האמונה במשיח אצל היהודים ואצל הנוצרים בלי לפגוע בדת המתחרה. על השאלה הזאת ענה רבי אסטרוק: המשיח הנוצרי הוא אל שנעשה אדם; לידתו בנס, הוא נותן תורה חדשה ומכפר על החטא הקדמון, ובעיקר הוא גואל את הנשמות מן הגיהינום. לעומת זה המשיח היהודי הוא אדם ולא אל; אין הוא גואל את הנשמה אלא את הגוף בלבד, כלומר הוא מביא ישועה למצבו הפוליטי של עם ישראל. נשמת היהודי נגאלת על ידי קיום המצוות, וזה מה שמבטיח לה מקום בעולם הבא, בין שהמשיח בא ובין שלא; בזכות הישועה הפוליטית שיביא המשיח יוכלו היהודים לקיים את תורת משה בלי רדיפות ובלי השפלה, וגם הגויים יקבלו אותה עליהם. יש כאן אפוא שתי תפיסות שונות שאינן נוגעות זו בזו, ולכן אין סתירה בין טענת הנוצרים, שמשיח בן אלוהים גאל את הנשמות, ובין טענת היהודים, שמשיח בשר ודם עדיין לא גאל את עם ישראל מן השעבוד הפוליטי בגלות.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- ויכוח ראווה בטורטוסה

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

ינואר 2022
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר