ארכיון יומי: 16 בינואר 2022


לדמותו של הגאון רבי יוסף משאש זצוקלה״ה-מאת הרב פרופ' שלמה טולידאנו שליט״א

לדמותו של הגאון רבי יוסף משאש זצוקלה״ה

מאת הרב פרופ' שלמה טולידאנו שליט״א

החכם ר׳ אלעד פורטל תיאר בכישרון רב את תולדות חייו, את דמותו, את פעלו ואת השקפת עולמו של אחד השרפים שהכירה קהילת מכנאס בסוף ימיה – הלא הוא מו״ר הנשר הגדול הגר״י משאש זצוקלה״ה. ר׳ אלעד עשה זאת ע״י חקירה מצויינת של חיבורי הרב וע״י ליקוט עדויות ממשפחת הרב ומכריו. ברצוני במבוא זה, לתאר את הרב, מתוך חוויותי האישיות בימי ילדותי. תיאור זה יוסיף מימד לספרו הקדוש של ר׳ אלעד פורטל – מימד חוויתי – שכן לא דומה מראה עינים למשמע אזנים.

מלאך ה' צבאות

ובכן, זכורני כי כאשר הלך הגר״י משאש ע״ה ברחוב, הוא השרה הוד והדר על כל הרובע היהודי. הוא היה הולך בנחת, פניו לוהבות, זקנו הלבן על גלימה בהירה, היה כשלג בראש ההר. הכובע האגדי חום בהיר מוקף למעלה בסרט אדום, דמה לענן ה׳ השורה על המשכן. מלאך משמים הילך ברחובות האור. כל הולכי הרגל נזהרו לא להימצא בארבע אמותיו. כולם שמרו על מרחק, מרחק של כבוד ויראה. ואנחנו הילדים הקטנים היינו רצים לתפוס את ידו הימנית ולנשק אותה בלהט. והיה מניח את ידו על ראש כל ילד ואומר לו: ״ברוך תהיה״. חשנו כי השכינה שוכנת בתוכנו.

היה לנו עוד רב, עוד מלאך משמים. זה היה הרה״ג ר׳ רפאל ברוך טולידאנו זצוקלה״ה. נשמתו היתה חצובה מתחת לכסא הכבוד. כולו אמר קודש. אך שונים היו שני המלאכים האלה: הגר״ר ברוך טולידאנו היה נמרץ, רץ, בוער, והגר״י משאש היה שלו, שקט, רגוע; האחד עמוד האש והשני עמוד הענן; האחד משה רבנו והשני אהרן הכהן; ושני המלאכים ביחד ריחפו על קהילת מכנאס, ותהי עדת ה׳ כקדושים אשר בארץ המה, ואשר כל חפץ ה׳ בם.

דרשותיו בבית הכנסת החדש ברובע החדש

עוד תמונה שהותירה בי רושם עז – תמונת דרשותיו של הרב בשבת לפני תפילת מנחה. לפי מה ששמעתי על בן איש חי ע״ה, מדובר בתופעה דומה. זה היה בית הכנסת הכי גדול במכנאס. שעה לפני הזמן, אנשים הצטופפו בבית הכנסת. רבים ידעו מראש כי אין עוד מקום, ותור ארוך של אנשים נושאי כסאות השתרך ברחוב שליד בית הכנסת. וגם זה לא הספיק. אחרי שהרב נכנס, התחילו אנשים לצבוא על הפתח. ופתח בית הכנסת היה רחב. זה היה למעשה שער. אך הפתח נסתם מרוב עם. ואנשים השתרכו ברחוב, ועמדו בחלונות.

הרב נכנס, רחש בקהל, דומיה משתררת, תפילת מנחה.

הרב עומד לפני התיבה, מתח באויר, כולם דרוכים לעבר פני המלאך. הרב מתחיל לדבר: ברשות מורי ורבותי! כל הציבור ענה: ברשות שמים! הרב: קהל קדוש ונכבד! הוא אומר את הנושא ומדקלם סוגיה שלמה של גמרא בעל-פה. אח״כ הוא מתחיל לפרש אותה. אחרי כחצי שעה, הרב מתחיל לספר סיפור. דממת הס נזרקה בחלל. הסיפור מותח. וכשיוצאים מבית הכנסת, הציבור הרב גודש את הרחוב, ועיניו של כל אחד מתקשות עדיין להתרגל לאוירה של הרחוב. כאילו יצאו מקודש הקדשים.

כוחא דהיתרא

ברצוני לציין כאן שלשה מאורעות ועניינים בהם הפעיל הגר״י משאש את כוחא דהיתרא שלו. לגבי יתר המקרים נא לעיין בגוף הספר של ר׳ אלעד פורטל.

1-בגיל ארבע עשרה למדתי הלכות שחיטה יחד עם אחי וראש הרה״ג ר׳ דוד טולידאנו. התכוננו לעבור את מבחן הסמיכה לשחיטת עופות. היינו אז יתומים ואין אב, בתוך שנת פטירתו של אבינו ומורנו עט״ר ר׳ חביב טולידאנו זלה״ה. ר׳ דוד אחי, אז כבן שש עשרה, שחט עוף. הוא בדק שוב את כנפיו אחרי השחיטה, ומצא בו כנף שבורה. ביקש ממני לרוץ מיד אל הגר״י משאש:

האם אחיך בדק את כנפי העוף לפני השחיטה? – שאל הרב.

הוא אינו זוכר ־ עניתי – אבל מסתמא בדק, כי כך למד לעשות.

לך לבדוק אם השבר רחוק כאגודל מן הכתף, ואז העוף כשר – הציע הגר״י משאש ע״ה.

ואם לא אמצא כך, מה יהיה רבי? – שאלתי בדאגה של ילד יתום שחי בדלות.

מותר בני! מותר! מותר! מותר! – זעק הרב כשדמעות בעיניו.

אהבה עצומה לקב״ה ולתורתו השתלטה עלי. הרגשתי את רחמי ה׳.

על כזה אמר דוד המלך ע״ה: ״כי עמך הסליחה למען תורא״(תהלים קל, ד). דוד המלך אומר כי הסליחה של הקב״ה מביאה לידי יראתו. וזה פרדוקס: היינו מניחים כי העונש הוא המביא לידי יראה! אלא פרדוקס זה נובע מהגדרה לא נכונה של יראת ה׳. יראת ה׳ אינה יראת העונש, היא אינה יראה מעריץ ח״ו. יראת ה׳ היא יראת הרוממות, היא תחושת הנשגב, היא גילוי בתודעת האדם של התהום המסחררת שבין אפסותו של האדם לבין אינסופיותו של האלהים, שבין זיהומו, טומאתו וחטאיו של האדם, לבין קדושתו של הקב״ה. יראה זו היא יראת הרוממות, והיא המבוא לאהבת ה׳.

אם הרב מרחם – אמרתי – אם הוא מוכן להתיר למרות ספקותיו, הרי שהתורה היא תורת רחמים.

2-עוד זכורים לי שיעוריו בעניין הדלקת החשמל ביום טוב וכיבויו. רוב הקהל נהג על פי הוראתו, הדליקו וכיבו חשמל ביום טוב. הוא טען כי החשמל הוא אש מצויה, שהרי האלקטרונים מצויים באופן קבוע בתוך חוטי החשמל. ולגבי הכיבוי, הוא טען שאם נאסור את הכיבוי, לא ידליק אדם הרבה חשמל לצורך יום טוב, ונמצא שהוא נמנע משמחת יום טוב. והוא היה מסתמך על המשנה הבאה במסכת ביצה(פ״א, מ״ה): ״בית שמאי אומרים: אין מסלקין את התריסין ביום טוב, ובית הלל מתירין אף להחזיר״. ופירש רבנו עובדיה מברטנורא: ״תריסין – מוכרי בשמים יש להן חנויות העשויות כמין תיבות, ועומדות בשוק, ואינן מחוברות לקרקע. ותריסין הן דלתות שסוגרין בהן פתחי אותן תיבות, ופעמים שמסלקים אותן תריסין מפתח התיבה ושוטחין עליהן הסממנין שבחנות: מתירין אף להחזיר – בתריסין שאין להם ציר כלל, כולי עלמא לא פליגי דשרי אפילו לנעול בהן פתח בית שבתוך החצר; ובתריסין שיש להן ציר מן הצד, כולי עלמא לא פליגי דאסור לנעול בהן אפילו פתחי חנויות, דדמי לבנין; כי פליגי בתריסין שיש להן ציר באמצע כעין בליטה, ותוחבין אותה בחור שבאמצע דופן פתח החנות – ב״ש סברי גזרינן ציר באמצע אטו ציר מן הצד, וב״ה סברי לא גזרינן בתריסי חנויות, ושרי להחזיר, משום דבעי לאפוקי תבלין, ואי לא שרית ליה לאהדורי לא פתח ואתי לאמנועי משמחת יום טוב״.

ובכן אמר הגר״י משאש: איסור כיבוי החשמל אינו אלא מדרבנן אפילו בשבת, שהרי הכיבוי אינו עושה את הפתילה פחם, ולכן יש להתירו ביום טוב כדי שלא ימנע מלהדליק את החשמל לצורך יום טוב ויבוא לידי ביטול שמחת יום טוב.

אינני מספר סיפור זה כדי להתיר בימינו את הדלקת החשמל וכיבויו ביום טוב. בימינו כמעט כל הפוסקים הגיעו למסקנה שהאלקטרונים אינם חשובים אש מצויה. וכן האמצעים הטכנולוגיים העומדים כיום לרשותנו, כגון כל שעוני השבת המשוכללים למיניהם, מבטלים את הטענה שהאדם יבוא להימנע משמחת יום טוב. אבל בתנאים של אז, הטענה של הגר״י משאש היתה הגיונית, גם אם היתה נועזת עד מאד.

3-והנה עוד סיפור שנוגע להוצאה מרשות לרשות: בעיר מכנאס היו שתי שכונות יהודיות צמודות: הרובע הישן והרובע החדש. שניהם היו מוקפים מחיצות שלימות לצורך העירוב של שבת, כדעת הרמב״ם ומרן. הרובע החדש היה מוקף במערב, בצפון ובמזרח, בחומה ההיסטורית של המלך מולאי אישמעיל. בצד דרום בנו היהודים קיר אבנים. בימים ההם עדיין לא הכירו היטב את הבטון, והמלט היה עשוי מחול בלבד. חלקים מן הקיר היו נופלים מדי פעם בפעם בגלל הרוחות, והיהודים דאגו לבנותם מחדש.

ויהי היום, לא הספיקו לסתום את הפרצות בזמן. הגר״ר ברוך טולידאנו זצוקלה״ה שלח שליח להגר״י משאש לאמר לו כדברים האלה: ״רוב הציבור במכנאס מגיע לדרשתך כל שבת. נא לפרסם בשעת דרשתך כי אין עירוב וכי אסור להוציא שום דבר מן הבית חוצה בשבת״. הגר״י משאש סירב, ופלט: ״מי אומר שאסור?״. אני גם זוכר כי הגר״י משאש אמר בפנינו: ״אני עצמי צריך שתהיינה עלי באופן קבוע, חמש ממחטות: אחת לנקות את האף, אחת לזיעה, אחת להתעטש … השמועה התפשטה כאש בשדה קוצים כי הגר״י משאש מתיר הוצאה בשבת. תוך כמה ימים קיבלנו בספריה התורנית של הקהילה, פסק בן שמונה עמודים בכתב צפוף, בו מנמק הגר״י משאש את ההיתר. אני זוכר איך כל החכמים ישבו ללמוד ולדון בנושא. עיקר ראייתו של הגר״י משאש ע״ה היתה שלדעת מרן אין רשות הרבים בזמן הזה. לפיכך הוא החליט שגם הגזירה של כרמלית אינה קיימת עוד, שכן אם בטל הטעם בטלה הגזירה, בעיקר בעניין שרוב הציבור אינו יכול לעמוד בו.

הגר״ר ברוך טולידאנו זצוקלה״ה שלח אז להגר״ש משאש שהיה דיין בקזבלנקה, כדי לבקש ממנו להגיב על ראיותיו של הגר״י משאש. הגר״ש משאש באמת דחה את ראיותיו של הגר״י משאש, ותשובתו הרמתה פורסמה בשו״ת ״תבואות שמ״ש״(חלק או״ח, סי׳ סה).

שפה משותפת גם עם הדור הישן וגם עם הדור החדש

זכורני כי בניגוד לשאר הרבנים במכנאס, הקהל הרב שצבא על דרשותיו ושיעוריו של הגר״י משאש זצוקלה״ה, לא היה מורכב רק מאנשי הדור הישן, כמו אצל יתר הרבנים, אלא נראו בו צעירים רבים, כולל מאלו שלמדו באוניברסיטאות. לרבנים במכנאס לא היתה בד״כ שפה משותפת עם הדור החדש. הם לא ידעו את הרעיונות שמציעה התרבות המערבית. לא ידעו מה אומרת הפילוסופיה, ומה כתוב בספרות המערבית, ומה אומר המדע המערבי. יוצא דופן היה הגר״י משאש זצוקלה״ה. גם הוא כיתר הרבנים למד רק תורה בימי עלומיו. הוא לא ביקר בבית ספר של אליאנס. אולם פתיחותו לכל חידושי התרבות המערבית היתה מדהימה. הוא נהג לקבל עיתונות מארץ ישראל והיה מעודכן בכל מה שקורה בעולם. בשיעוריו הוא לימד לא רק תורה, אלא גם דיבר בהתמדה על התגליות המדעיות ועל ענייני דיומא בטכנולוגיה, ברפואה ובמדע. וזכורים לי בחורים רבים שהיו רחוקים מן התורה והמצוות, שבסופו של דבר חזרו לדבוק בה׳ ובתורתו, בזכות שיעוריו ודרשותיו ומתק לשונו של הגר״י משאש זצוקלה״ה.

תורה עם דרך ארץ

רב של חב״ד בשם הרב מיכאל ליפסקר זצ״ל, הקים ישיבה במכנאס, אליה הביא מאות תלמידים מן הכפרים. הם למדו רק תורה, ובכל לילה, הילדים הקטנים האלה זכו לשיעור על התניא מפי הרב מיכאל.

ויהי היום, הגר״י משאש פגש את הרב מיכאל ויאמר לו: ״במה יתפרנסו הילדים האלה כשיגדלו? האם באת אלינו כדי להקים פבריקה (בית חרושת) של עניים״. הרב מיכאל ליפסקר ע״ה הבין את הרמז, וזמן קצר אח״כ הקים מפעל לייצור תפילין בתוך הישיבה, וכך למדו הילדים מקצוע שיאפשר להם להתפרנס בכבוד.

באמת זכורני כי במכנאס לא היה שום אדם שלמד תורה ולא עבד לפרנסתו. הדיינים כמובן עבדו לפרנסתם בזה שדנו את עם ישראל. הבחורים שהקדישו את כל זמנם ללימוד התורה התכוננו לבחינות הרבנות והדיינות, כדי שפרנסתם לא תתבסס על צדקות. והם היו בודדים בלבד. כמעט מאה אחוז מן הציבור עבד לפרנסתו שלא בתחום התורה. וכמעט כולם היו אנשי תורה.

אהבת הבריות

אין לתאר את עצמת אהבתו של הגר״י משאש זצוקלה״ה לכל יהודי באשר הוא. הוא דן כל אדם לכף זכות. הוא התייחס בכבוד לכל אדם. דבריו היו מתוקים מדבש. היה נדמה לנו כי לא ידע מהו כעס. רק פעם אחת, זכורני כיצד זעק כנגד מי שנסע בשבת בתוך הרובע היהודי: ״את ה׳ הוא מגדף״, והדבר השאיר עלי רושם עז. ועוד פעם, נתחדש מנהג רע שכמה יהודים התחילו לעבוד אצל הצרפתים בשבת. העבודה התחילה בשעה שמונה בבוקר. היו מתפללים בבית כנסת אחד בחמש בבוקר. כששמע הגר״י משאש את הדבר, הוא ציוה לסגור להם את בית הכנסת. הרב הקדוש הזה שעשה הכל כדי לקרב את הרחוקים, שהבין את הדור החדש, ידע היכן עובר הקו האדום. על כזה אמר רבא: ״האי צורבא מרבנן דרתח – אורייתא הוא דקא מרתחא ליה, שנאמר: הלוא כה דברי כאש נאם ה״׳(תענית ד, ע״א).

עמדתו בלפי מדינת ישראל

היום מכניסים את הגר״י משאש אל תוך המשבצת של הרבנים הציונים. כתוצאה מכך הרבנים החרדים מרגישים אי-נחת בהתייחסותם אליו. לענ״ד יש כאן טעות רבתי. ברור לי שהגר״י משאש ע״ה לא הזדהה ח ״ו עם מנהיגים ישראלים שהתנתקו מן היהדות. אך ראשית הוא ראה בהם יהודים, והוא לא התיאש לעולם משום יהודי. שנית וזה העיקר, הוא ידע בבירור כי לא הם הקימו את מדינת ישראל, אלא הקב״ה. הוא ידע כי ההיסטוריה של עם ישראל מנוהלת ישירות ע״י אבינו שבשמים. והקב״ה רצה כי אנשים רחוקים מעולם התורה יהיו שלוחיו במשימה זו. ואין לנו להרהר אחר מידותיו. אנחנו רק צריכים לעמול כדי לתקן את המצב הרוחני בארץ ישראל. ובנו תלוי הדבר להפוך את המדינה הזאת למדינתו של המשיח.

הגאונות

הרושם שהיה לכולם מהגר״י משאש הוא שהוא ידע כל דבר, וכל רז לא אניס ליה. הוא ציטט בדרשותיו סוגיות גמרא שלמות בעל פה. הוא פסק בכל תחומי התורה ובכל הבעיות האקטואליות, הוא כתב שירה נפלאה, הוא ידע דקדוק כאחד ממדקדקי ספרד, הוא שלט בהיסטוריה גם של עם ישראל וגם של אומות העולם, הוא הבין בגיאוגרפיה, הוא התעדכן בהתקדמות המדע והטכנולוגיה, הוא היה בין הבודדים במכנאס שנתן שיעור במורה נבוכים בקבוצה סודית.

אפשר לומר על מו״ר הגר״י משאש מה שאמרו על רבן יוחנן בן זכאי: ״שלא הניח מקרא ומשנה, גמרא, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, וקלין וחמורין, וגזרות שוות, ותקופות, וגמטריאות, ומשלות כובסים ומשלות שועלים, שיחת שדים ושיחת דקלים, ושיחת מלאכי השרת, ודבר גדול ודבר קטן״(ב״ב קלד, ע״א). זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל אכי״ר.

לדמותו של הגאון רבי יוסף משאש זצוקלה״ה

מאת הרב פרופ' שלמה טולידאנו שליט״א

יום שני – ט"ו בשבט – "ראש השנה לאילן"-מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

יום שני – ט"ו בשבט – "ראש השנה לאילן" (ר"ה א, א).

חשיבות הנטיעות בארץ ישראל,

 והדימוי בין האדם לעץ,

"כי האדם – עץ השדה".

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"ראש השנה לאילן", מוזכר לראשונה במשנה בהקשר למצוות התלויות בארץ:

 "ארבעה ראשי שנים הם… באחד בתשרי ר"ה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות.

 באחד בשבט ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים: בחמישה עשר בו" (ראש השנה פרק א' משנה א').

הרמב"ם מצטט את דברי המשנה ומוסיף פרט חשוב: "וט"ו בשבט ראש השנה – למעשרות האילן" (הלכ' תרומות ה, יא). הרמב"ם במילותיו המדודות, קובע שההלכה כבית הלל, וכן את ההקשר ההלכתי של היום, שאין מביאים מעשר מפירות האילן שחנטו לפני ראש השנה לאילן, על פירות האילן שחנטו אחרי ראש השנה לאילן.

 

בגמרא לא נאמר שט"ו בשבט הוא יום שמחה. הראשון שדן בזה היה המהר"ם מרוטנברג בשם רבנו גרשום מאור הגולה (תשובות המהר"ם מרוטנבורג חלק ד' סימן ה'), שפסק שאין להתענות בט"ו בשבט. כנ"ל המרדכי (ר"ה סימן תשא) שפסק שאין להתענות בט"ו בשבט, היות ובמשנה הנ"ל נמנו כל ראשי השנים, וכשם שלא מתענים הראש השנה, כך בשאר ראשי השנים כמו א' בניסן, א' אלול, א' תשרי, כך ט"ו בשבט.

 

מרן השולחן ערוך פוסק בהלכות נשיאת אפיים (קל"א סעיף ו):

"נהגו שלא ליפול על פניהם בט"ו באב ולא בט"ו בשבט, ולא בר"ח, ולא במנחה שלפניהם וכו'".

 

"המשנה ברורה" מוסיף: "בט"ו בשבט – שהוא ר"ה לאילנות, ונוהגים האשכנזים להרבות אז במיני פירות של אילנות".

 

"אדני פז" – כותב על  שולחן ערוך: "כתב במגן אברהם סימן קט"ז: נוהגים באשכנז להרבות בו במיני פירות של אילנות. ואפשר לומר טעם למנהג זה, כי ע"י זה שמרבים בפירות, יזכור שהוא ר"ה לאילנות ויתפלל עליהם שיתברכו הפירות, כדאיתא במסכת ר"ה: מפני מה אמרה תורה הביאו שתי לחם בעצרת, מפני שבעצרת זמן פירות אילן. אמר הקב"ה: כדי שיתברכו להם פירות אילן – ומשום הכי מרבין בפירות לזכור להתפלל עליהם

(שלחן ערוך אורח חיים, סימן קל"א לרב אפרים בן שמואל זנוויל).

הרב עובדיה יוסף תמה על דברי ה'אדני פז'. הרי נאמר במפורש בגמרא (ראש השנה ט"ו ע"א): בארבעה פרקים נידון העולם: בפסח על התבואה, בעצרת (שבועות) על פירות האילן (ולא בט"ו בשבט עליה רמז ה'אדני פז

 

 

מנהג אכילת פירות בט"ו בשבט.

המנהג לאכול פירות בט"ו בשבט,

מוזכר לראשונה בספר "תיקון יששכר",

מאת הרה"ג חכם יששכר בן שושן מערבי

– כינוי ליוצאי מרוקו שהגיעו לארץ.

 

רבנו היה מגדולי רבני צפת במאה השש עשרה – תקופת מרן השו"ע והאר"י הק', וכך כתב:

 "יום ט"ו בשבט… ראש השנה לאילנות, ואין מתענים בו, ואין עושים בו נפילת אפיים בתפילה, ונוהגים האשכנזים להרבות בו מיני פירות האילנות לכבוד שמו של יום".

 

חשיבות הברכות:

הגמרא (בבא קמא  ל) אומרת: "האי מאן דבעי למהוי חסידא – לקיים מילי דברכות".

פירוש: הרוצה להתחסד עם קונו, ידקדק בברכות. כלומר, גם אם מעיקר ההלכה אנחנו פוסקים כשיטה אחת, יל להחמיר שלא לבוא לידי מחלוקת. דוגמא: יש מחלוקת בפוסקים אם אדם אכל ענב אחד או גרגיר רימון שלום.יש הפוסקים שבגלל שזו בריה שלמה, יברך אחרי האכילה ברכת מעין, שלוש, ולהלכה לא יברך היות ואין בו שיעור כזית. הפתרון: יאכל שיעור כזית ואז יברך מעין שלוש, ובכך יצא ידי חובת כולם.

בעלי המוסר למדו מכך מוסר השכל לכל אחד מאתנו. גם באמצע החיים, האדם יכול לתקן את דרכיו אחרי נפילות. ניתן לקום בכוחות מחודשים ולצמוח מחדש, כמו העץ ב-ט"ו בשבט שהיה בשלכת בימות בחורף, והוא מתעורר לחיים מחדש, עד שלבסוף נותן לנו את פירותיו העסיסיים.

הקב"ה קרא את שמו אדם, בבחינת אדמה הנותנת מפריה לאחר חרישה וזריעה…,

כך על האדם לעמול כדי שיוכל לתת פרי.

 

 

המשותף לאדם ולאדמה,

לאדם ולנוות ביתו.

 

"ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" (בר' ה, ב).

 

הקב"ה קרא את שמם של אדם וחוה "אדם".

השאלה המתבקשת, מדוע לא נקראו "נשמה" מצד שורש נשמתם? ומדוע בלשון יחיד?

הרב חרל"פ: אדם מלשון אדמה. כשם שהאדמה זקוקה לטיפול כדי להצמיח פירות,

כך האדם. עליו לטפל בעצמו כדי לצמוח ולהתעלות בעבודת ה'.

 

כשם שבכל צמח יש זרע אותו זורעים שוב, כך במצוות:

האדם זורע דרכן מלאכים בבחינת הכתוב:

 "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך" ("מי מרום". תה' צא, יא).

 

השימוש במילה אדם בלשון יחיד,

בא ללמדנו שכל זוג הוא נשמה אחת היורדת לעולם בזוג,

שכאשר נישאים, הם מתחברים מחדש לנשמה אחת.

לכן, מברכים פעמיים בשבע ברכות ברכת "יוצר האדם",

הרומזת לחיבור מחדש מבחינה גופנית, וכן מבחינה רוחנית כפי שהיו בגן עדן.

כל זוג יכול לחיות את חייו לפי הדגם הקודם בגן עדן. הוא רק צריך לרצות.

 

"אֱלֹוקים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה, מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת, אַךְ סוֹרֲרִים שָׁכְנוּ צְחִיחָה (תה' סח ז),

הכתוב הנ"ל נאמר על בני זוג שאך זה נישאו היושבים בביתם כיחידים.

 המילה "בכושרות" = בכי + שרות. על הזוג להחליט האם לחיות בבכי, או מתוך שירה.

 

 

 

"כי תבואו אל הארץ,

ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא יט' כג').

 

אמר להם הקב"ה לישראל:  "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא יט' כג'). אע"פ שתמצאו את ארץ ישראל מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא ניטע, אלא היו זהירים בנטיעות … כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם נוטעים לבניכם".

שלא יאמר אדם – אני זקן , כמה שנים אני חי, מה אני עומד ומתייגע לאחרים? לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות , אלא כשם שמצא – יוסיף עוד ויטע" (מ' תנחומא).

 

 רבי אלעזר בן עזריה אומר: "אם אין תורה אין דרך ארץ. אם אין דרך ארץ אין תורה… הוא היה אומר: כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן  שענפיו מרובים ושורשיו מועטים

והרוח באה ועוקרתו, והופכתו על פניו. אבל מי שמעשיו מרובים מחכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטים ושורשיו מרובים. ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו,

אין מזיזות אותו ממקומו, שנאמר: "והיה כעץ שתול על פלגי מים" (תהילים א' ג'. אבות ג, יז).

 

מעשה באדם שהיה הולך במדבר והיה רעב, עייף וצמא.מצא אילן שפירותיו מתוקים, צלו נאה, ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו, שתה ממימיו, וישב בצלו.וכשביקש ללכת, אמר: אילן, אילן, במה אברכך? אם אומר שיהיו פירותיך מתוקים, הרי פירותיך מתוקים, שיהא צלך נאה, הרי צלך נאה, שתהא אמת מים עוברת תחתיך, אמת המים עוברת תחתיך. אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך –  יהיו כמוך" (תענית ה ע"ב).

המעשה הנ"ל נאמר על רבי יצחק, כאשר רצה לברך את רב נחמן, שהיה לו לחברותא בלימוד תורה, וממנו כל כך נהנה בחידושיו הנפלאים, וכעת נאלץ להיפרד ממנו.

 

חוני המעגל שהיה גדול בתורה, ובעל מופתים.

הקשר בין חוני המעגל והנטיעות בארץ ישראל.

 

חוני המעגל היה מהלך בדרך. ראה אדם נוטע חרוב, אמר לו חוני: החרוב לכמה שנים נוטע פירות?

אמר לו האיש: לשבעים שנה. אמר לו חוני: כלום יודע אתה שתחיה שבעים שנה? אמר לו האיש: מצאתי את העולם בחרובים. כשם שנטעו אבותי, אף אני אטע לבני".

הרקע למעשה, הם דברי רבי יוחנן על חוני המעגל: "כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה (תהלים קכו, א): "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון {אחרי שבעים שנות גלות} – היינו כחולמים". שאלתו של חוני המעגל הייתה: איך יתכן שהאדם ישן = כחולמים, במשך שבעים שנה?

חוני ישב לאכול ליד עץ החרובים אותו נטע האיש, ונרדם. הסלע שהייתה ליד העץ, כסתה אותו מעיני האנשים. כשהתעורר, ראה אדם שליקט חרובים מאותו העץ. חוני שאל אותו: האם אתה נטעת את החרוב? תשובתו הייתה: סבי הוא זה שנטע, ולכן הבין שחלפו שבעים שנה. הלך לביתו ושאל על בנו. אמרו לו שהוא נפטר, אבל נכדו בחיים. אמר להם: "אני חוני", אבל בני ביתו לא האמינו לו.

הלך לבית המדרש ושמע את התלמידים אומרים שעכשיו מאיר להם הלימוד, כמו בזמן חוני המעגל שהיה מתרץ לחכמים את כל הקושיות. הארת הלימוד נבעה מעצם נוכחותו בביהמ"ד.

אמר להם: "אני חוני",  ולא האמינו לו. חלשה דעתו של חוני והתפלל לה' שיעלה אותו לגנזי מרומים, ואכן נשמתו עלתה השמימה. רבא סיכם את העניין בביטוי: "או חברותא או מיתותא" (תענית כ"ג ע"א).

 

אגדה נוספת מספרת על תקופת בצורת בה לא ירדו גשמים. חוני המעגל התפלל לגשם אבל לא ירדו גשמים.          "עג עוגה ועמד בתוכה… אמר לפניו: ריבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין… אמר: לא כך שאלתי – אלא גשמי בורות, שיחין ומערות… ירדו גשמים בזעף. אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן.

 

שמעון בן שטח שהיה גדול החכמים באותו הדור, כעס על חוני ואמר: אלמלא חוני אתה – גוזרני עליך נידוי. שאלו שנים, כשני אליהו הנביא שמפתחות גשמים בידו, לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך?! אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שמתחטא בפני אביו ועושה לו רצונו… ועליך הכתוב אומר: "ישמח אביך ואמך, ותגל יולדתך.." (משלי כג, כה, תענית ע"א).

 

שמעון בן שטח כועס עליו היות וכאשר לא יורדים גשמים כמו בימי אליהו הנביא והמלך הרשע אחאב, עמ"י צריך לשוב בתשובה, וחוני המעגל במעשהו, דילג על הקטע הזה של חזרה בתשובה ע"י בני ישראל.

 

מעשיו של הקב"ה מורכבים מאוד ושלמים כדברי הכתוב: "גדול אדונינו ורב כוח – לתבונתו אין מספר" (תהלים קמז). היה צריך לכתוב "אין חקר לתבונתו" היות והתבונה אינה ניתנת למספור. התשובה לכך היא, שזה רומז לדברים ולמספרים הרבים בהם שולטת תבונתו יתברך. כל דבר בעולם, מורכב ממיליוני פרטים כמו פאזל ענק. לכן הנס משנה סדרי בראשית, וראוי לפעול בתוך עולם הטבע.

ידועים סיפורים רבים בהם הדברים שונו על ידי נס, והפכו אחר כך למפגע, כמו אותו רב מני שביקש מרבו רבי יצחק בן אלישיב שיתפלל על בית חמיו שיהיו עניים, היות מצערים אותו. נהיו עניים, אבל כעת יותר מצערים אותו. ושוב ביקש שיחזרו להיות עשירים, וכך היה. שוב ביקש על אשתו שתהיה יפה. מאז שנהיית יפה, החלה לצער אותו, ואז ביקש שתחזור למצבה הקודם.

לומדים מפה שהמצב בו נמצא האדם,

 זה המצב המתאים לו, ולכן, קבע לו הקב"ה כך.

 

בשם "חוני" טמונים רמזים של "חנון" ובעל "תחינה" – היודע להתפלל.

 

באגדות הנ"ל הוא מתואר כתלמיד חכם שתירץ את כל השאלות שהועלו ע"י החכמים בבית המדרש. כמו כן, כבעל מופתים הדואג לעמו, והקב"ה נענה לתפילותיו. גם גדול הדור וראש הסנהדרין שמעון בן שטח מכיר ומוקיר את סגולותיו כבן בית אצל הקב"ה.

יוסף בן מתתיהו המכונה יוספוס פלביוס מספר, שחוני חי בתקופת מלחמת האחים הורקנוס ואריסטובלוס, ומכיוון שרדף שלום, התחבא במערה כדי להישאר ניטראלי. הוא התגלה ונדרש בכוח להתפלל על ניצחונם במלחמה כנגד הכוהנים הנצורים בבית המקדש, דבר שלא עשה. הוא התפלל כך: "ריבונו של עולם, העומדים מסביב, עמך הם. והנצורים – כהניך הם. אבקש שלא תשמע לאלה נגד אלה. רגמו אותו והרגו אותו"

(פלביוס יוסיפוס – קדמוניות היהודים, ספר י"ד, פרק ב', סימן א'. וכן בספר יוסיפון, חלק א' עמ' 148-149

ט"ו בשבט – "שירַת הָעֲשָׂבִים".

רַבִּי נַחְמָן מִבְּרֶסְלַב הָיָה אוֹמֵר:

                              

דַּע לְךָ שֶׁכָּל רוֹעֶה וְרוֹעֶה,
יֵשׁ לוֹ נִיגּוּן מְיוּחָד מִשֶׁלּו.
דַּע לְךָ שֶׁכָּל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב,
יֵשׁ לוֹ שִׁירָה מְיוּחֶדֶת מִשֶׁלּוֹ,
וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים  נעֲשֶׂה

 נִיגּוּן שֶׁל רוֹעֶה.

 

כַּמָּה יָפֶה 'כַּמָּה יָפֶה וְנָאֶה,
כְּשֶׁשׁוֹמְעִים הַשִּׁירָה שֶׁלָּהֶם.
טוֹב מְאֹד, לְהִתְפַּלֵּל בֵּינֵיהֶם,
ובְיראה לַעֲבֹוד אֶת ה',
וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים,

 מִתְמַלֵּא הַלֵּב וּמִשְׁתּוֹקֵק.

 

וּכְשֶׁהַלֵּב 'מִן הַשִּׁירָה מתעורר,
וּמִשְׁתּוֹקֵק אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
אוֹר גָּדוֹל, אֲזַי נִמְשָׁךְ וְהוֹלֵךְ
מִקְּדוּשָׁתָהּ שֶׁל הָאָרֶץ, עָלָיו
וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים
נַעֲשֶׂה נִיגּוּן שֶׁל הַלֵּב

 

מדרשיר – שירת הבריאה.

 

השיר הנ"ל עובד ע"י נ. שמר לאור מילותיו של רבי נחמן מברסלב שכתב:

"דע כי כל רועה ורועה, יש לו ניגון מיוחד, לפי העשבים ולפי המקום שהוא רועה שם, כי כל עשב ועשב יש לו שירה, ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה. הוא היה אומר: הלוואי והייתי זוכה לשמוע את כל השירות והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה לה' יתברך, בלי תהייה ובלי שום מחשבות זרות, ואינם מצפים לשום גמול. כמה יפה ונאה ששומעים את השירה שלהם, וטוב מאוד בניהם לעבוד את האלוקים ביראה".

 

רבי נחמן אומר שלכל עשב ועשב יש שירה מיוחדת לכבוד בורא עולם, דבר היוצר הרמוניה על פני שדה המרעה.

מאותה "שירת העשבים", הרועה יוצר ניגון מיוחד דרכו ניתן לעבוד את ה' מתוך יראת הרוממות.

רבי נחמן הביא כדוגמא את "שירת העשבים" מתוך כלל "שירת הבריאה" המופיעה ב"פרק שירה" הנעשית מתוך טוהר המחשבה, והיוצרת תזמורת אחת גדולה עליה מנצח האדם – לפני הקב"ה בבחינת: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת". כל עם ישראל שר כאיש אחד ברוח הקודש, היות ולא למדו את המלים קודם לכן.

 

רבי נחמן מתאר את היחסים המתפתחים בין המנגינה העולה מחלילו של הרועה, לזו העולה מרחש העשבים. הרועה אינו יוצר מנגינות משלו, אלא משתלב עם המנגינות העולות משדות המרעה, ומבעלי החיים אותם הוא רועה.

המנגינות נותנות כוח לעשבים לגדול, בבְּחִינַת הכתוב בשיר השירים: 'הַנִּיצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ'. כלומר, הניצנים גדלים, בעזרת ניגוני הזמיר.

יצחק אבינו גם התפלל בשדה: "ויצא יצחק לשוח בשדה"  (בר' כד, סג).

 

רבנו חיים ויטאל כותב בשער מאמרי רשב"י {פירוש על פרק שירה}: לכל אחד מהנבראים בעולם, "יש מלאך אחד ושוטר ושר עליו בשמים, וזהו סוד מ"ש רז"ל: אין עשב למטה שאין מזל עליו למעלה המכה בו ואומר לו גדל, וע"י השר ההוא הממונה עליו, נמשכת החיות והשפע אל הנברא ההוא. והנה השר ההוא – אינו יכול להשפיע בו עד שהוא יאמר לפני השי"ת השורה הראויה אליו כפי מקורו, ועל ידי כך ישפיעו בו, ואח"כ הוא ישפיע חיות ומזון אל הנברא ההוא.

נמצא כי כל אותן השירות הנזכרות בפרק שירה הנזכר, הם מה שמשוררים השרים והמזלות העליונים הממונים על כל התחתונים… ולכן, כשהאדם אומר בכל יום אותם השירות {פרק שירה} ויודע לכוון כל אלו הנבראים התחתונים איך נרמזים בו ונתלים  באיבריו, ויאמר אותן השירות הראויות לכל אחד ואחד – הרי הוא גורם שפע ומזון לכל הנבראים התחתונים, כי כולם תלויים בו, ולכן זוכה לכל המעלות".

 

רבנו-אור-החיים-הק':  כותב על חשיבות השירה לפני ה': "וכולם נותנים שיר ושבח והודאה לבורא יתעלה שמו, בסוד "כל פעל ה' למענהו" (משלי טז, ד). למעלה מהם, השיר והשבח העולה מהנשמות אשר הם בעולם הזה, אשר הם תוך הבשר, והוא מונעם מהכיר ה', והם מתעצמים לאהוב ה' ולשבחו ולהודות למאמרו. זה עליון וחשוק אצל הבורא למעלה מהכל, וכמו שמורחבים הדברים בהרחבה בספר הזהר, גם בדברים ז"ל".

 פעל יוצא מדברי קודשו: תפקידנו בתוך כלל הבריאה – לשיר ולהלל לבוראנו."

רבנו מציין כדוגמא, את רבן יוחנן בן זכאי {אבי "יבנה וחכמיה" – מייסד התורה שבעל פה}, "שלא הניח מקרא ומשנה, תלמוד והלכות, שיחת מלאכי השרת, שיחת דקלים ומשלי שועלים" (סוכה כח ע"א).

כלומר, ריב"ז ידע את שפת הדקלים והחיות דוגמת אדם הראשון וחווה שדברה עם הנחש "בצפצוף אשר ידברו בו בעלי חיים בלתי מדברים, ואז היו מכירים כל צפצופי וכו', ואפילו שיחת הדומם, כי כל מה שברא ה', יש לו כפי בחינתו דיבור לטעם אשר ישבח את קונו כאומרו במשלי (טז ד): "כל פעל ה' למענהו" (רבנו "אור החיים" הק' בראשית ג א).

 

להלן דוגמאות משירת "פרק שירה" המורכב מששה פרקים:

 התאנה שרה: "נוצר תאנה יאכל פריה". הרימון שר: "כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך".

 התמר שר: "צדיק כתמר יפרח…". שיבולת החיטה שרה: "שיר המעלות ממעמקים..".   

        

ציורי לשון בשיר = אמצעים אמנותיים.

 

בית א: רבי נחמן משתמש באמצעים אמנותיים כמו האנשת העשבים השרים לפני הבורא,                                               "שכל עשב ועשב, יש לו שירה מיוחדת משלו", מהם יוצר הרועה ניגון מיוחד – "ניגון של רועה".

 

בית ב: רבי נחמן משתמש בארמז מקראי לתפילת האדם בשדה המשתלבת יפה עם "שירת העשבים", דבר היוצר הרמוניה, דרכה זוכים לעבודת ה' מתוך יראה כמו יצחק אבינו עליו נאמר: "ויצא יצחק לשח בשדה".

 

בית ג: הבית מתאר בצורה מטאפורית את היווצרות "הניגון של הלב" משילוב של "שירת העשבים"

 וההשתוקקות ל"אור הגדול הנמשך והולך מקדושתה של ארץ ישראל".

 

ש-ב-ט = שמחה – ברכה – טובה.

כמו העץ, גם האדם יכול לפרוח וללבלב.

משה אסולין שמיר

 

רבי דוד בן אהרן חסין-מִבֵּית עֲבָדִים צוּר פְּדִיתָנוּ

מִבֵּית עֲבָדִים צוּר פְּדִיתָנוּ

פיוט

נועם: שבעה שחקים

סימן: אני דוד חזק

רשות ובה פזמון וז׳ בתים, ובכל בית ג' :ו­­ענף וטור מעין אזור, ומשקל הטורים עשר הברות לטור:

 

מִבֵּית עֲבָדִים צוּר פְּדִיתָנוּ(ב), יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ(ג)

אוֹדֶה ה' גָּדוֹל וְנוֹרָא, בְּשִׁיר וּשְׁבָחָה הַלֵּל וְזִמְרָה(ד), אֶת רֹב חֲסָדָיו בְּפִי אֶזְכְּרָה, כְּעַל כָּל אֲשֶׁר גָּמָל אוֹתָנוּ(ה):

יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ  

 

נָאוֹר וְאַדִּיר שׁוֹכֵן שָׁמַיִם(ז) , הוֹדִיעַ לְאָב הֲמוֹן כָּל גּוֹיִם(ח), כִּי גֵּרִים יִהְיוּ בָּנָיו(ט) וְשׁוֹבִים(י) , יַעַבְדוּ בָּהֶם וְגַם יֵעָנוּ(יא):       

יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ

 

יָהּ נִשָּׂא וְרָם(יב) יוֹצֵר יְצוּרִים(יג), קִיֵּם גְּזֵרַת בֵּין הַבְּתָרִים, וְהוֹרִיד אִישׁ תָּם(יד) לְבֵין הַמְּצָרִים(טו), הוּא וְכָל זַרְעוֹ(טז), עַד תֹּם קִצֵּנוּ(יז):

יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ

 

 דָּן הַגּוֹי אֲשֶׁר שִׁעְבְּדוּ בָּהֶם(יח), וְהוֹצִיאָם בְּטֶרֶם זְמַנֵּיהֶם, לוּלֵי ה' שֶׁהָיָה לָהֶם(יט), עֲדַיִן אָנוּ וּבְנֵי בָּנֵינוּ(כ):

יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ

 

וַיְהִי בַּחֲצִי לַיְלָה בְּעָצְמָה(כא), הִכָּה כָּל בְּכוֹר(כב) אֶל שׁוֹכֵן רוּמָה(כג), מִבְּכוֹר פַּרְעֹה עַד בְּכוֹר הָאָמָה(כד), וְעַל בָּתֵּינוּ פָּסַח יוֹצְרֵנוּ(כה):

יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ

 

דְּבָרוֹ הֵקִים(כו) צוּר חוֹצֵב לַהַב(כז), וְהוֹצִיא עִמִּי מֵאֶרֶץ רַהַב(כח), בִּשְׂמָלוֹת לָרֹב כֶּסֶף וְזָהָב(כט), לֹא נִשְׁאַר דָּבָר אֲשֶׁר לֹא לָקַחְנוּ(ל):    

יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ

 

חַנּוּן וְרַחוּם וְטוֹב וּסְלַח(לא), זְכֹר בְּרִית תַּם לְעַם נֶאֱלָח(לב), קָמָיו הַעֲבֵר מַהֵר בַּשֶּׁלַח(לג), יִרְאוּ עֵינֵינוּ יִשְׂמַח לִבֵּנוּ(לד):

יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ

           

ביאור הפיוט: רינת יעקב

ב. ראה דברים ז, ח ושם ת ו: ג. ע״פ נוסח שבח ״ישתבח״: ד. ע”פ נוסח הנ״ל: ה. ע״פ ישעיה סג, ז: ו. מא- העולם ואדיר מכל, והמליצה ע״פ תהלים עו, ה: ז. השוה עם ׳ושכינת עזו בגב- מרוטים': ח. הוא אברהם אבינו ע״ה, ראה בראשית יז, ה: ט. בארץ לא להם: י. המה המצרים: יא. ע״פ בראשית טו, יג: יב. ע”פ ישעיה ו, א: יג. ׳יוצר׳ הוא הוא הפועל ויצורים׳ הם הנפעלים. והשוה עם תפילת ראש השנה ’ויבין כל יצור כי אתה יצרתו יד. הוא כינוי ליעקב אבינו ע״ה: טו. כינוי למצרים, שהמקום ״צר״ לבני ישראל מפד הטומאה, כי שם ערות הארץ: טז. שבא למצרים הוא וכל זרעו לא נותר אחד שדא.

בא, כי היו כולם בכלל הגזירה: יז. עד אשר נשלם קץ הגלות: יח: ע"פ בראשית טו, יד, ובביאור להגדש׳׳פ הארכתי לבאר מדוע נענשו מצרים, הלא היה בגזירת מלך, ע׳׳ש. וראה מש״ב רבנו הרמב׳׳ן בפי' התורה על הפסוק וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי (בראשית טו, יד):            יט. ע״פ תהלים קכד, ב:

כ.משועבדים לפרעה במצרים, והמליצה ע״פ נוסח הגדש״פ: כא. בעיצומו של חצי הלילה ראה שמות יב, כט, ודברי הגמ' ברכות ג, ב והבן: כב. שמות יב, כט: כג. ע"פ לג, טז: כד. ע״פ שמות יב, כט: כה. שם שם, כז: כו. ראה מ״א יב, טו:

: כז: ע"פ תהלים כט, ז: כח. כינוי למצרים, ראה ישעיה ל, ז: כט. ע״פ שמות יב, לה:

ל: דברי הגט׳ ברכות ט, ב ופסחים קיט, א שכשיצאו ישראל ממצרים עשו את _ כמצודה שאין בה דגן וכמצולה שאין בה דגים: לא. ע”פ נוסח ברכת ׳חנון ־ לסלוח׳: לב. לעם שהשחיתו בו האויבים הרבה, ראה תהלים יד, ג: לג. תפילה —ת על בני ישראל הגולים שימהר לשלחם ולהוציאם מגלותם: לד. ע״פ נוסח ברכת "יראו עיננו״ שאומרים בתפילת ערבית, ונדפסה בכל סדורי ליוורנו, וראה תוס׳ ברכות ב, א ד״ה מברך, ושם ד, ב ד״ה דאמר:

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

ינואר 2022
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר