ארכיון יומי: 9 בינואר 2022


מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני- אשריקי- באדהב

משה דוד גאון

 

שמעון אשריקי

נולד בשנת תר״כ בסאפי שבמרוקו. בהיותו בן חמש עלה לא"י עם אביו׳ שהיה מעשירי עירו, ואמו שהצטינה בחכמתה׳ חריצותה וחסידותה. אביו כאיש מעשה התישב ביפו. שם התמסר הנער ללמודי התורה ויהי תלמיד ותיק להרה״ג שלמה חזן. לא עברו שנים מעטות ואביו נפטר שם. אחר פטירת אביו העתיק את דירתו לירושלים. בינתים נתפרסם שמו כעלוי ולמדן מופלג. סמוך לעת ההיא נישאה אמו בהסכמתו, להרה״ג הראש״ל אברהם אשכנזי אשר אמצהו כבן. הודות לכשרונותיו, רכש לו ידיעה עמוקה ויסודית בכל מקצועות התורה. עודו צעיר לימים נשא לאשה את בתו של החכם והעשיר ר׳ אברהם פינסו, שהיה ממגהיגי העדה וראשיה. עד מהרה נשלח בשליחות הכולל לערי הודו ובבל, ערי המערב וספרד וכו', ואת תפקידו זה מלא באמונה. לא עשה ממנו עושר, וכל ימיו חי בצמצום ובצניעות. בשובו מערי חו״ל נתמנה לחבר בי״ד הספרדי, ובחדש טבת תרפ״א אחרי פטירת הראב״ד יוסף חיים הכהן, נבחר לממלא מקומו, וינהל את כל עניני עדתו בכשרון רב. התעסק גם בצרכי צבור, והיה אחד מחברי ועד העיר המאוחד בשנים הראשונות להוסדו. בנגוד לחסידותו היה סבלן גדול בעניני דת ואמונה, ונוטה להקל ככל האפשר. בין שאר סגולותיו יצוין כי היה מטיב שיר, ושמחת החיים לא עזבתו גם באחרית ימיו׳ לאחר שאפפוהו צרות רבות וקשות. מרב יגון נםתמא וגם נפל למשכב. במשך שנתים סבל יסורים מרים שקבלם באהבה. נפטר בירושלים ביום כ״ו סיון תר"ץ.

בנו החכם, מר חיים אשריקי׳ עשה עוד בימי עלומיו חיל רב בשפת הארץ, ובערב מלחמת העולם הורה ערבית בבית מדרש למורים של חברת ״העזרה״. עתים כהן כש״צ כי חונן בקול ערב עד להפליא. בשנים האחרונות מתגורר בתל אביב, ונושא משרת מורה ראשי ללמודי השפה הערבית בנמנסיא׳,הרצליה״.

 

יצחק ב״ר מיכאל באדהב

נולד בירושלים ד׳ כסלו תר״כ. מאביו ז״ל ניטלה האפשרות לטפל בבנו זה בילדותו, לרגלי מסעיו הדחופים בשליחות הכולל כי בהיותו בן ג׳ עזבהו, ויוטל על אמו לדאג לחנוכו ולהתפתחותו. בקיץ תרכ״ו  בפרוץ החולירע בעיר, העתיקה דירתה ליפו כדי להציל את ילדיה מהנגף. ואולם כעבור ירחים אחדים נוגעה גם יפו במחלה הנ״ל, ובי״ח חשון תרכ״ז מתה האם ובנה הקטון משה. הרה״ג יוסף רפאל עוזיאל, בן אחות אבי יצחק, — אסף את הנער היתום אליו, ובהעצר המגפה בירושלים הביאו עמו. מורו הראשון היה ר׳ יוסף רחמים אופלטקה, בן הרה״ג יצחק מפראג, מיסד ביה״ס ״דורש ציון" לילדי הספרדים. אחר זה שמע לקח מפי ר׳ שלמה יוסף מחכמי שלוניקי שהתישב בירושלים. למודיו היו תלמוד, סוד ובית יוסף. בחזור אביו משליחותו התמסד לבנו בכל לב, והוא גדלהו וחנכהו בדרך התורה והיראה. בשנת התרל״ח, בהיותו בן י״ט התיתם גם מאביו, ויהי מאז תתת השגחת דודו הראב״ד יוסף רפאל עוזיאל. הוא השתדל להשיאו את בת יהודה קואינקה, והיה סמוך על שלחן חותנו במשך שנה אחת. מהעת ההיא ואילך הקדיש את עצמו לתורה, ויהי מבאי בית המדרש ״שבת אחים״. בראשית תרמ״ז נסע בשליחות ק״ק ״בית אל״ לטריפולי המערבית. במסעו זה שהה בחו״ל כשנה ובחורף תרמ״ט חזר לירושלים. הר״י באדהב היה בין מיסדי חברת  ״שומר מצוה״ ומלביש ערומים, בהשתתפות חבריו הרבנים אברהם עזריאל יעקב חי בורלא ובכור יעקב פאפולא. החברה הנ״ל הציבה לעצמה למטרה לבא לעזרת היתומים וילדי העניים ההוגים בתורה בעיה״ק. הכנסותיה באו בעיקר מיחידים קבועים ומנדיבי הגולה והיא עשתה הרבה במשך שנות קיומה. פעולתו המאומצת לטובת החברה האמורה הזכיר הר״י באדהב בדו-שיח אשר פרסם בספרו ״בנין ירושלים — שנות חיים״: ״עד שנת תרנ״ג הייתי טרוד בעסקי החברה הקדושה והוספתי לה בית מדרש לנערים בעלי מלאכה לשחר בו מדי שבת בשבתו ולתת למו פרס ובגדים ושנקרא מדרש ״שומר שבת״. הספר הנ״ל מכיל בין השאר רשימת תולדותיו של הרב המחבר בצורת דו-שיח בינו ״האזרח״, ובין איש יקר ונכבד המכונה ״הגר״. במרוצת הדברים מספר האזרח לאיש שיחו, כי הנהו מגזע ספרד ויום טו״ב שבט לו לעד, היות והוא חוגג יחד עם בני שראגושה את החג המסורתי למצאי עיר זו, החל באותו יום. אשר ליחסו אל שבטי ישראל, הספרדים והאשכנזים הוא עונה ל״גר״ על שאלתו: ״הלא אל אחד בראנו, אב אחד לכלנו, כספרדי כאשכנזי ואין הבדל בינותינו רק כי הגלות בין העמים הבדילנו ויקראו אשכנזי, ספרדי״. בהוסד הישיבה ״מנחם ציון" ע״ש הגביר מנחם אליהו ז״ל בהתאם לנאמר בצוואתו, נמנה גם הר״י באדהב בין עשרת הת״ח הלומדים בה, ששכר כל לומד היה ק״ע פר׳ לשנה. בזה קטע מזכרונותיו המכיל פרטים אודות השנויים שחלו בחייו לפתע, בהלך רוחו, יסוריו, תלאותיו והרפתקאותיו:

 

האמן נא יקירי כי בקבלי הספקת הישיבה כדי מחיתי ומחית נפשות ביתי ומצא לי. כי איש כמוני חלש המזג רפה־נו, ורק התורה היא משאת נפשו אילולא המחזיקים ותומכים בימין צדקי ח"ו הייתי . . . כי לא אוכל לצאת לחו״ל לדפוק על דלתי נדיבים, אף לא אוכל לעשות שום מסחר מקנה וקנין. בשכבר הימים — בשנת תרנ״ט — נסיתי כחי לקחת סך גדול בהלואה בדרך עםקא ואביא ספרים מליוורנו, ספרי בעלי בתים, סדורים, משניות, זהרים ואפתח חנות למכרם. אד ההצלחה פנתה אלי ערף ובעלי חובותי כתרוני, ומנוחה הדריכוני ובשנת התר״ס חליתי מרב יגוני. בשנה שלאחריה ברחתי מנושי אל אחי אשר במצרים ושם ישבתי כמשלש חדשים ולא חפצתי ליהנות מדברי תורה ואשבה בדד בבית מדרש קטן של הר' ברוד חנן ז״ל׳ יום יום, ורק שלשת ימים הייתי שמה יום וליל. ובליל ט״ו אדר . . . הזיקוני חבלוני׳ ואני לבדי בביהמ״ד אין זר אתי עד כחצות לילה׳ עדי אחזני חלי הרוח׳ ובאו אנשי משמר אנשי חיל והובילוני לבית המשטרה ערום ויחף מתגולל בדם עד שהאיר היום. וישבו כסאות למשפט ושלחו אחרי אחי הנזכרים לדרש הדבר איך קרה זאת, ואח"כ הובילוני בעגלה עם איש חיל לבית החולים של הממשלה, ואשב בבית החולים שלשת ימים לילה ויום, לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי רק חלב וארפא. . . . ומצוה עלי לספר ביציאת מצרים׳ ובי נשבעתי לבל אחזור עוד שם״.

 

באייר תרס״א נםע לחברון כדי להורות שם לנערים ש״ם וכו' בישיבתו של הרה״ג חיים חזקיהו מדיני ז״ל. אולם לא האריך שבת שם, כי שוב תקפתהו מחלת העצבים ובט״ו תמוז חזר לירושלים. בין הזמנים התגולל חליפות בבתי חולים שונים בירושלים, בסבלו פעם ממחלה זו ופעם ממחלה אחרת. תוך כדי כך הוכרח ללוות סכומי כסף מסוימים כדי להשיא את שתי בנותיו ולשלם בעדם רבית. בעקב זה נדלדל ומצבו החמרי הורע. פרק מיוחד בחייו תופשת עבודתו הספרותית וכדאי להאריך עליה. את ראשית מגעו עם הספרים מזכיר הר״י באדהב במלים אלו: ״מזמן שתרותי היתה תשוקתי לקנות לי ספרים יקרי ערך, תלמוד, טורים, רמב״ם, דפוסים חדשים יקרים, ספרי פוסקים ראשונים ואחרונים, חדשים גם ישנים עדי היו רבים, וגם כתבי יד חשובים״.  ראשית פעולתו היתה מצערת ובמשך הזמן הלכה והסתעפה ותגדל ותשגא. מתוך חבתו היתרה לספרים עלה בידו לגלות מצפוני תרבות, שכמה מהם היו גנוזים ובלתי ידועים. כל סכום כסף אשר הגיע לידו הקדישו לרכישת ספרים עתיקים וכ״י, ולאט רכז בישיבתו הפרטית המון חבורים יקרי־עדך, תעודות חשובות ומסמכים, שיוכלו לשמש מקור לחקר תולדות הישוב העברי בא״י. בקיאותו בעניני ספרות וספרים מפליאה באמת. בהצטרך סופר או חוקר לדעת איזה פרט על מציאות כת״י וכיוצא, אז יזכרו את הרב באדהב ועמלו ופעלו וסבלו , ויבואו אליו לשאב חמר ממנו. על הכל יודע הרב לספר, להעיר ולחוות דעה, ספרי מדרשים, שו״ת, ספרי מחקר, יחסי הרבנים בא״י בינם לבין עצמם בדורות עבדו, וכו' וכו', הכל מקופל בזכרונו בסדר מופתי, ואמריו הנובעים ברעד ובתום לב כזרם מים אדירים, מעידים על שקדנותו העצומה וצלילות דעתו למרות חולשתו הגופנית הרבה. בודד כנזיר אלהים קדמון, יושב לו בישיבתו כל היום, מוקף ערמות ספרים וצרורות של תבילות מכ״י הגנוזות בקופםות פח, ובהתאמצות בלתי שכיחה מוציא הוא לפרקים לאור דבר בה מהם, וכפוף לעבודת הקודש באין הרף, מעיין וכותב מעיין וכותב. בשנים האחרונות עוסק בחבור ספר רב הכמות והאיכות אשר יקרא ״שם הגדולים הכללי״ בספר יזכר שמותיהם של אלפי רבנים, זמנם וקורותיהם, ספריהם אשר נדפסו, ואלה שהם עדיין בכ״י ומקום המצאם.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני אשריקיבאדהב

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930- פרק ט': בין בנין והריסה

פרשת חיי שלוש

פרק ט': בין בנין והריסה

כמה שנים שקטות * בנין בתי פיינגולד ביפו * נסיעתי לפורט-סעיד * המכירה הפומבית שברי אניה אנגלית “שטס” * הרמאי * סופו של רמאי * נסיעתי למצרים בשליחות אבי פגישתי עם חבר בית הספר ברוך כהן * הצלחתי במסחר * בנין בית הספר לבנות ביפו * נגרים עברים שלא ידעו את מלאכתם * אזהרתי על הסכנה שבבנין * המפולת * חות דעתם של האקספרטים מהנדסים מירושלים * מי האשם? בנין בית הספר של כל ישראל חברים ביפו על ידי

בשנת 1903 כמעט שלא נתהוו חדשות במהלך חיי הקבוע ובתנועת עסקי, מלבד הכנסי לשותפות עסק העצים שהיינו מביאים אותם בספינות מפרש מרודוס ועוד. עסק זה התנהל על ידי שלשה אנשים בני דתות שונות גורגי עבדל נור נוצרי, חליל דומיאטי מושלמי והיהודי – אני. שני שותפי היו ידועים לסוחרים גדולים ומומחים במסחר העצים. שנים אחדות עבדתי עמם יחד בעסק זה והרוחים עלו יפה. מדי פעם קבלנו עלינו הוצאתם לפועל של כמה בנינים וביניהם גם הממשלתיים כמו: “בית המכס” ו“בית הקרנטינה” וכו'. ברם, אחרי גמר הבנינים שבנינו יחד נאלצנו לפרק את השותפות הזאת.

בשנת 1904 הוצאתי לפועל את הבנינים של בתי פיינגולד על שפת הים, הודות ליחסיה הטובים של הגברת פלמר שנתנה אמון בדברי ובמעשי. באותו הזמן קבלתי טלגרמה מאת מכירי אברהם טוב לבוא לפורט-סעיד ולהשתתף בקנית שברי אניה שנטבעה בים. לקחתי עמי מאות אחדות לירות אנגליות ונסעתי לפורט-סעיד. על המקום מצאתי כמה סוחרים מערים שונות שבאו להשתתף בקנית האניה. סוחר אחד יוני נבון, אסף את כל הסוחרים 28 במספר והשפיע עליהם להתאחד ולעשות שותפות. בין הסוחרים האלה היה גם הסוחר הידוע הערבי מוחמד אלהיטא. הארגון נוצר וכל אחד ואחד מהסוחרים חתם על כתב התקשרות. אחרי זה פנה כל חבר בארגון הנ"ל על ידי מכתב לחברת תעלת סואץ ובקש לקנות חלק מהאניה וצרף שיק על סכום ידוע לפי דרישת החברה וכעבור שלשה ימים נאספו כל הסוחרים באולם החברה וחכו לפתיחת המכתבים ונמצא שכל סוחר מלא את תפקידו באמונה לפי שהוטל עליו מהארגון. גם אני הצעתי לחברה שברצוני לקנות את כל הנחושת שבאניה שלשה טון וחצי ובמחיר שקבע לי הארגון. כשנקראו המכתבים התגלו פנים חדשות, סוחר ערבי ממצרים שבשעת יצירת הארגון לא ראיניהו והוא שלח מכתבים בודדים לחברת האניה על כל קניה וקניה והציע מחירים מעט יותר גבוהים ממה שקבע הארגון שלנו, משנים ועד חמשה למאה מכל מין, כמובן שלפי החוק זכה הסוחר הערבי בכל הקניות.

כיצד נתגלו פרטי הארגון זה היה לפלא בעיני כלנו. כל השותפים התהלכו כמטורפים, כי נשללה מאתם האפשרות להרויח אלפים פונטים ויותר ולבסוף התברר שהסוחר הערבי מפורט סעיד מוחמד אלהיטא בגד בארגון והזמין את הסוחר הערבי ממצרים ומסר לו את כל פרטי הארגון והתנאים והורהו כיצד לקבוע את המחירים במכתביו. ברור שבאופן זה הרים הסוחר הערבי את המחירים וזכה בקניות. מוחמד אלהיטא חשב להתעשר ברמאות על ידי קניה כללית של האניה בסכום של שלשים אלף לירות. ברם, מה עשה הקב"ה על פי התנאים היה מחויב כל קונה להעביר את מקנהו מהמקום במשך שבוע ימים, אם לא עליו לשלם קנס סכום ידוע, וכעבור שבועים אחרי הקניה משלם העובר על התנאי סכום כפול. אחרי שלשה שבועות הקנס מתגדל פי שלש ואחר ארבעה שבועות, משלם הקונה קנס בסכום הגון והסחורה חוזרת לחברה. אלהיטא הרמאי הסתתר בעצמו ושלח את בא-כחו לסדר את העברת הקניה. אולם הסוחר הערבי ממצרים היה זר בפורט-סעיד ולא ידע כיצד להשיג אנשים שהם מומחים להעביר את כל חלקי הקניה, ועברו כשלשה שבועות והסחורה נשארה במקומה. יום יום שלחו ראשי הארגון לרגל ולהודע בברור יד מי היתה במעל הזה וכשנודע הדבר על דבר מעשי אלהימא [אלהיטא] המגונים, נאספו חברי הארגון וטכסו עצה. הוברר שלפי החוק לא נוכל לעשות שום דבר, כי שם הרמאי אלהיטא לא נזכר בשטר הקניה. חברי הארגון לא הסכימו לעבור בשתיקה על העלבון שנגרם להם והכריזו בכל העיר על דבר הבגידה הזאת, והענין נודע למקטון ועד גדול, להסבלים ולחברה. החברה לא האשימה את חברי הארגון כי אם את הבוגד. חברי הסבלים ובעלי המשא התארגנו יחד ונשבעו לא להסיע את חלקי האניה ולהעשיר בזה איש על ידי רמאות. החברה התנהגה עם הקונה בכל חומר הדין ולא ותרה כעל קוצה של יוד ומנהלי הארגון צוו עלינו לבל נעזוב את העיר טרם נראה בתוצאות. והתוצאות היו אמנם מענינות. אלהיטא הבוגד היה מוכרח למכור את כל הבתים הגדולים שלו בפורט סעיד כדי לסלק את סכומי הקנסות אחרי שעברו שלשה שבועות והקניה לא הועברה למקומה וכמו כן עליו היה לשלם את הסכומים שקבל בבנקים וכך יצא מרמאות זאת בלי סחורה וידיו על ראשו וכל הונו הלך לטמיון. כן יאבדו כל אויביך ה'.

צר היה לי לשוב הביתה מבלי שעשיתי איזו פעולה ממשית אחרי שביליתי יותר משלשה שבועות בפורט-סעיד ועל כן החלטתי לנסוע למצרים לחפש אחרי סחורה. בעברי ברחוב נפגשתי את אדון בן-ציון אמזלג וספרתי לו את כל הקורות ורצוני עתה לקנות איזה סחורות. מפיו נודע לי על דבר זקן אחד שסחר במסחר כלי ברזל ופח מצובעים, קדרות, צלחות, כוסות וכו' ועכשו אומר הוא לעשות ליקוידציה מעסקיו מסבת זקנותו. מיד בקרנו את בית המסחר ובחנו את טיב הסחורות וביחד אתו קנינו וסדרנו הסחורות בארגזים ושלחנום ליפו. בבואנו ליפו שכרנו מחסן מיוחד וסדרנו את הסחורה אולם עוד טרם שהספקנו להוציאם למכירה בא מירושלים העסקן יעקב טג’ר ומכרנו לו את כל הסחורה ברוח של מאתים נפוליאון.

אחרי עבור ימים אחדים קראני אבי למשרדו והראה לי מחרוזת פנינים יקרות ואבן יקרה (דימנט) [יהלום] שקנה במשך החודש ובהיות ואין קונים טובים בארץ לחפצים אלה הוא מבקשני לנסוע לאלכסנדריה ולמכרם שם על פי המחיר שהוא קובע לי. נסעתי לאלכסנדריה והתחלתי להתחקות על המחירים אצל הסוחרים. הצגתי לפניהם את החפצים ובקושי רב עלה בידי עד שנמצאו הסוחרים שקבעו כמעט את אותו המחיר של אבי. החלטתי לא למהר ונסעתי לקהיר.

למחרתו, בעברי ברחובות קהיר נתקלתי במקרה בבית מסחר לתכשיטים יקרים ומעל השלט קראתי את המלים “ברוך כהן”. למקרא השם הזה נתעוררו בי זכרונות ונזכרתי שעם האיש הזה ביליתי בבית הספר בבירות. נכנסתי לבית המסחר ושאלתי על המנהל ומיד הכניסוני אל חדרו. הכרנו זה את זה וחבקנו איש את רעהו. התחלנו להעלות בזכרונותינו את ימי הנעורים ובילינו יחדיו בשיחה נפשית וידידותית. הצגתי לפניו התכשיטים וספרתי לו על דבר המחירים שקבעו לי הסוחרים והבעתי לו את אמוני הגמור בסכום שהוא יקבע. הא' ברוך כהן קרא אחרי עוזרו ובקש מאתו לעשות חשבון מדויק לפי המחירים שעל בית מסחרו למכור את החפצים האלה. העוזר יצא לעבודתו כשבידו התכשיטים ואנו המשכנו את השיחה על כוס קפה וסיגריות. כעבור חצי שעה נכנס העוזר והודיע את החשבון העולה על המחירים שנקבעו על ידי אבי במאה ושנים עשר פונט יותר.

הסכום הכללי בעד התכשיטים הוא שבע מאות ושלשים ושמונה פונט – קרא אלי מר כהן כשהוא שואלני את הסכמתי. – הלא אמרתי לך מלכתחילה כי הנני מסכים לכל מחיר שתקבע – עניתיו ומבלי לחשוב הרבה הוסיף עוד על הסכום הכללי חמישים פונט וכך צוה לשלם לי שבע מאות ושמונים ושמונה פונט. על פי בקשתי שלם לי בפונטים אנגלים. אחרי זה הפציר בי שאשאר בביתו ימים אחדים והייתי נאלץ לשבת בביתו יום שעבר עלי בעונג רב. שבתי ליפו עם יתרה של מאה ושמונים לירה אנגליות מהמחיר שקבע לי אבי, מסרתי לו את הסכומים והקורות אתי.

בשנת 1908 התנדב יהודי מסיביריה מר פינברג מאירקוטסק להקים על חשבונו בית ספר לבנות על האדמה שנקנתה בשותפות עם חברת כל ישראל חברים, הגובלת עם אדמתנו שעליה עומד בית החרושת שלנו וביתנו. לועדת הבנין נמנו ה“ה זלמן דוד לבונטין, מ. דיזנגוף וד”ר ח. חיסין בתור בא-כח של חובבי-ציון. ועדה זאת עבדה את התכנית ומסרה לידי להקים את הבנין בקבלנות. התכנית שנעשתה על ידי אדריכל חדש בארץ שלא היה בקי בתנאיה, פגשה בקושיים מרובים על דרך הוצאתה לפועל, מפני שבארצנו לא נמצאו אז אמנים ובעלי מקצוע יהודים אלא ערבים היודעים לבנות לפי שיטות הבנין המקובלות במזרח. בכל זאת הזמנתי אמנים ערבים מומחים ונגשתי להקמת הבנין לפי כל הקשוטים והכיורים שצוינו בתכנית. בעת שהתחלתי לכסות את הגג ברעפים, באה מרוסיה קבוצת יהודים ובקשה עבודה. מכיון שהבנין נגמר ועבודת הנגרות נעשתה כבר על-ידי אמנים יהודים, נשארה רק עבודת התקרה שהבטחתיה לשני יהודים מקומיים הבקיאים בעבודה זאת. אולם על פי דרישת ועדת הבנין נאלצתי למסרה להקבוצה שנמצאה בתנאים כלכליים קשים.

הזמנתי אלי את חברי הקבוצה ובקשתי מהם לבחור מתוכם את האמנים היותר בקיאים כדי לגשת מיד לסדור חשבון מדויק על כמות הקרשים ומהותם, טיבם ומדותיהם “כלנו מומחים” – ענו חברי הקבוצה. בכל זאת על פי בקשתי נבחרו שלשה אנשים. ישבנו לסדר את המדות והם מניעים ראשם לאות הסכמה. הדבר עורר בי חשד שהם אינם בקיאים במלאכת הנגרות אך דנתי אותם לכף זכות אולי אינם מבינים עוד את התכנית. מסרתי להם את התכנית ובקשתי מהם לעיין במשך הלילה ולמחרתו להשיבה לי בצרוף חשבון מדויק. למחרתו באו בלוית נגר מקומי שהמציא רשימת מספרים ובחנתי את הרשימה ומצאתי בה כמה טעויות. שוב דנתי אותם לכף זכות: אולי המה באמת נגרים טובים אך אינם יודעים לערוך חשבון. שלחתי אותם לליטבינסקי הזקן שסחר אז בעצים להביא קרשים על פי הזמנתי והעבודה החלה. בראותי כיצד הנגרים נוסרים את הקרשים ביחוד במקומות החבור התחלתי להתריז ולהזהירם על הדבר, אולם הנגרים הרימו עלי קול צעקה: “האם תבוא ללמדנו כיצד לעבוד?” והמשיכו את העבודה לפי שיטתם והבנתם. ראיתי שעבודה זאת היא ללא תועלת ועוד עלולה לגרום לידי נזק והפסד דרשתי ישיבה תכופה של ועדת הבנין והסברתי להם את הסכנה העלולה לבוא מסבת אי ידיעת העבודה של חברי הקבוצה. אולם אלה שדברו ברוסית עם הועדה, העלילו עלי דבות שאיני יודע את העבודה והם נגרים מומחים מרוסיה. הועדה חשבה שבהיות ואני קבלן אין לי כל מושג בעבודות הנגרות ובקשה ממני להרשותם לעבוד לפי הבנתם. עבודת הנגרות נגמרה, הקרשים סודרו והחלו לשים את הרעפים. באותו הערב אחרי חצות לילה, שמעתי קול מפולת, מהרתי החוצה והנה כל הגג קרס. כל הלילה היה צערי גדול מנשוא בחשבי עד כמה מחוסרי אחריות היו האנשים האלה להבאיש את שמי וטיב עבודתי ברבים.

למחרתו רבו האנשים שבאו לראות במפולת וביניהם גם הועדה והנגרים. צר היה לי לשמוע את דבות האנשים עלי, שקמצתי וצמצמתי בחמרים ועל כן לא יכלו הכתלים להחזיק עליהם את הקרשים מרוב כובד. נשאתי את הכל בדומיה וחיכיתי עד שיצא לאור צדקי בידעי כי נקי אנכי מכל אשמה ועוון.

הועדה החליטה להזמין אקספרטים ומהנדסים מירושלים שיחוו דעתם על המצב ויתנו רפורט שיבאר במי האשמה, בי? או בנגרים? בין המהנדסים היה מהנדס גרמני שבנה את הארמון הגרמני בירושלים על הר הצופים והבית שבו היה גר הרברט סמואל, השני היה המהנדס הראשי במוסדות הרוסיים בירושלים, והשלישי יהודי שהקים אז בית חולים. ועדת המהנדסים בקרה את המקום, בחנה היטב את הקרשים, וכל עבודת הבנין ונכנסו למשרד להועץ יחדיו. המהנדס הגרמני מצא על השלחן את הניר שעליו שרטטתי את אופן הנסירה שלי לכל עבודת הנגרות של התקרה והוא שאל מחברי ועדת הבנין למי שרטוט זה. אמרו לו שזו היא רשימת הקבלן, מיד צוה לקראני. נכנסתי למשרד והמהנדס פנה אלי בשאלה: “האתה זה ששרטטת את השרטוט הזה?” עניתיו כן, ועוד לפני כשבועיים פניתי לועדת הבנין בשרטוט זה והזהרתיהם על הסכנה שבעבודת הנגרות לפי האפנה מדותיהם ומספריהם.

חבר המהנדסים צוה עלי לצאת והוא נגש בכתיבת הרפורט. כתום שעה קלה נפתחה הדלת וחברי הועדה נכנסו והפרוטוקול הוקרא להם בגרמנית. פניתי לחברי הועדה ובקשתי מהם לבאר לי את תוכן הראפורט אולם חשבתי כי קשה להם הדבר. אז דברתי עם הא' דיזנגוף וחיסין והסברתי להם שעצם החורבן לא איכפת לי כלל כי הנני מוכן גם להקים הכל מחדש על חשבוני אלא שרצוני לדעת במי האשמה. כשחברי הועדה שמעו את דברי נכנסו אתי למשרד ותרגמו לי את הרפורט שכולו היה לטובתי ולרעת הנגרים שהם היו הסבה למפולת, לבסוף חדשתי שוב את הבנין לפי שיטתי אני והבנתי בעזרת הפועלים המומחים שהזמנתים. ובניתי את בית הספר לבנות שהנהו עומד כיום ברחוב בתי הספר בנוה-צדק, הנקרא על שם הסופר המנוח א. ל. לוינסקי, בהתאם להוספות אחדות של חבר המהנדסים.

אחרי עבור חדשים אחדים שנגמר בנין בית הספר הזמנני מנהל בית הספר כי“ח אז הא' לופו לקבל על עצמי בנין בית הספר לאליאנס. הוא מסר לנו את התכנית שעובדה על ידי מנהל הדואר האוסטרי ביפו וסדרנו על פי התקציב להוצאות הבנין ואחרי שהשתוונו שולחה התכנית לאשור לפריז לחברת “כל ישראל חברים”. את העבודה נהלתי, בדיקנות רבה ובשקט מבלי כל הפרעה. לא היתה כל התאוננות משום צד הן בטיב העבודה והן בחמרים, וכך יכולתי למסור במשך ארבעה חדשים את הבנין בשלמותו בן שתי קומות ובית להמנהל שהיה שבע רצון. זכורני שלאות חבה הצטלמנו אז יחד. הלא זהו בית הספר כי”ח ביפו העומד כיום ברחוב כל ישראל חברים מול בית הספר לבנות.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930- פרק ט': בין בנין והריסה

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 183 מנויים נוספים

ינואר 2022
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר